אַלְפֵי מְנַשֶּׁה

אלפי תלמידי תומכי תמימים, בעבר ובהווה, ביכו השבוע את לכתו של המנהל המסור והאהוב של ישיבות תומכי תמימים המרכזיות בכפר חב"ד ובלוד, שנשא על שכמו את עוּלם במסירות ללא גבול | הרה"ח השליח הרב מנשה חדד ע"ה, היה דמות ייחודית ונדירה ביותר של 'עוסק בצרכי ציבור באמונה' במובן הנעלה ביותר | מכרים, בני משפחה, רבנים ותלמידים, מספרים על המנהל שמעולם לא הרים קולו, על טוב הלב שאין בדומה לו, ועל הדרך שעשה מאז ילדותו בתוניס ועד לפסגת הצמרת של ישיבות חב"ד |  סיפורו של חסיד, שליח ומנהל

מענדי קורטס

הרגע הזה, שבו הנער התוניסאי הצעיר, תושב קריית גת המרוחקת בדרום הארץ, נכנס בפעם הראשונה בחייו בשערי המקום שעתיד היה להיות מרכז עולמו והווייתו במשך עשרות שנים, היה אירוני משהו.

המשגיח והמנהל הרוחני, הרב שניאור זלמן אליעזר הלוי הורביץ, התלבט אם לקבל אותו כתלמיד מן המניין בישיבה החב"דית הקטנה. אומנם הרמה הלימודית שהפגין במבחן הייתה גבוהה, אך נראה שלא השתוותה לרמת הלימוד שהייתה נחלת בוגרי שאר המוסדות בריכוזי חב"ד בארץ ושאליה שאף הבוחן.

"תמתין כמה רגעים", התבקש מנשה חדד.

אותם רגעים היו טבילת האש של הילד שעלה ארצה מצפון אפריקה בכור ההיתוך החב"די שעתיד היה לעצב את דמותו לדורות. לא עוד תלמיד אחד מני רבים בבית ספר של ה'רשת' אלא תמים ב'תומכי תמימים'.

במשרד הסמוך ישב הרב אפרים וולף, המנהל הכללי של הישיבה, ששימש כפרקליטם של בוגרי בתי הספר מערי השדה. הרב וולף התערב ושכנע את הרב הורביץ לקבל את הנבחן מקריית גת. סביר להניח שהרב וולף לא שיער אז כי הילד שבקבלתו סייע יהפוך בתוך מספר שנים לא רב ליד ימינו בעבודה הכבירה.

שערי 'תומכי תמימים' נפתחו בפני הילד הצעיר.

מסר את הנפש

שישים שנה חלפו מאז.

במוצאי השבת האחרונה, סמוך לשעת חצות, הצטופפו בין קירות 'תומכי תמימים' מאות רבות של תלמידים בעבר ובהווה, אולי אף אלפי תלמידים, וליוו את הרב מנשה חדד ע"ה בדרכו האחרונה, אחרי עשרות שנות חינוך, שליחות ועסקנות ציבורית, לישיבה של מעלה.

בחייו היה הרב חדד, בן 72 בלכתו, סמל ומופת לדמות של חסיד אמת, מקושר בכל ליבו ונפשו לרבי ועסקן חף מפניות אישיות ומסור בכל הווייתו לתפקידו.

התפקיד שהוטל על כתפיו היה רב משמעות. הוא נדרש לדאוג לתפקודן הגשמי האיתן של הישיבות החב"דיות המרכזיות, במשך לא מעט שנים, לצד ניהול תלמוד תורה חב"ד בלוד וניהול החדר לילדים עד כיתה א' בלוד, ועשה זאת ביד רמה ובצורה מעוררת השתאות.

הוא לא היה רק מנהל עליון, שדאג מלמעלה בלבד לאמצעים הפיננסיים של המוסדות, אלא היה שותף פעיל ומעורב בתפעולם השוטף. "ר' מנשה מסר את הנפש פשוטו כמשמעו על הישיבה", העיד במהלך הלווייתו השבוע, אל מול מיטתו, המנהל הרוחני של הישיבה בלוד, הרב מנחם קעניג. "כל כולו היה מסירה לישיבה. היו זמנים קשים לישיבה, ולר' מנשה לא היה לא יום ולא לילה. לא אכילה ולא שינה. הישיבה בלוד ובכפר חב"ד, כפי שרואים אותה כיום, היא בזכותו".

רבים ממכריו העידו השבוע על התמסרותו יוצאת הדופן למען הישיבות. לילותיו, כך סיפרו, לא היו לילות. היה ישן מעט ועובד הרבה. את חייו הקדיש למען המוסדות, שבהן ראה את שליחות חייו.

ואת עבודתו כולה עשה בצנעה. אור הזרקורים היה זר לו. הפשטות הייתה סימן ההיכר שלו. הוא נהג כבוד בכל אדם ושוחח עם כולם כדבר איש אל רעהו בגובה העיניים. אולי זו הסיבה שהיה כה אהוב.

הורים, תלמידים ואנשי צוות העריכו אותו. עדויות רבות נשמעו השבוע על דאגתו האישית לכל תלמיד במוסדות שתחת ניהולו. כאשר היו להורי תלמיד מסוים קשיים כלכליים ידע למצוא את הדרכים להשאיר את הילד במוסדות, גם אם כתוצאה מכך נדרש הוא בעצמו להתאמץ עוד כדי לגייס כספים רבים יותר לישיבה. בכל תלמיד ראה עולם מלא.

"כל כולו היה מסירה לישיבה. היו זמנים קשים לישיבה, ולר' מנשה לא היה לא יום ולא לילה. לא אכילה ולא שינה. הישיבה בלוד ובכפר חב"ד, כפי שרואים אותה כיום, היא בזכותו"

"אבא היה אדם גדול, צנוע מאוד, ישר מאוד. אני חושב שזו הייתה המיוחדות שלו", מספר בנו הרב שלום בער ייבדל לחיים, שנכנס לנעליו בשנים האחרונות והשבוע מונה רשמית למחליפו בתפקיד. "כל החיים של אבא היו הישיבה. הוא האמין באמונה שלמה, כאשר חווה אתגרים אישיים, כי כאשר הדברים הציבוריים יסתדרו גם ענייניו האישיים יסתדרו. המאפיין החשוב ביותר בדמותו לדעתי הוא שאבא לא החזיק טובה לעצמו".

סיפורו של הרב חדד ע"ה הוא סיפורה של החב"דיות הארץ-ישראלית בדור האחרון, סיפורה של תקופה.

ילד שגדל בצפון אפריקה, עלה ארצה בגיל צעיר עם משפחתו והתגורר במעברות; משם התגלגל למוסדות חב"ד, הפך בליווי אישי מן הקודש פנימה לחסיד של הרבי בכל ליבו ונפשו, והעפיל לימים לצמרת עסקני חב"ד בארץ הקודש, והקים משפחה חסידית מפוארת.

מג'רבה ללוד

בן שבע היה הרב חדד כאשר דרכה כף רגלו בארץ בפעם הראשונה בחייו. הוא נולד בחודש אלול תש"י באי ג'רבה שבתוניסיה, למשפחת תלמידי חכמים מקומית מפוארת. סבו מצד אימו, ר' מאיר עידן, היה יהודי חכם וירא שמיים, איש ספר ויודע הלכה. רבים מיהודי ג'רבה התייעצו עימו בלימוד ובהדרכה.

האווירה שבה גדל מנשה הקטן, בן חמישי להוריו רפאל וחמסנה, הייתה רגועה ושקטה. בעיר ג'רבה פעלה קהילה יהודית גדולה. גם מבחינה גשמית לא ידעו בני משפחת חדד מחסור. לא הייתה להם סיבה לנטוש ביום אחד את פרנסתם ועברם ולהגר אל הלא נודע, אל צידו המרוחק של הים התיכון, ארץ הקודש.

ובכל זאת הכמיהה היהודית האותנטית לחונן את עפר הארץ גרמה להם לעשות את השינוי הכביר ולעלות ארצה. ההחלטה הזו לוותה בקשיים גדולים ואף יישומה היה קשה. ההפלגה לארץ ארכה כשבוע ובמהלכה חש הילד מנשה ברע. הנסיעה גרמה לו לחולשה ולסחרחורות, אבל למרות כל הקשיים הוא ובני משפחתו שמחו: הם עומדים להתיישב בארץ.

בארץ הקודש התיישבה משפחת חדד בקריית גת, שם הוקמה מעברה לעולים. זו הייתה מעברה בראשית דרכה והיא כללה בקתות קטנות. הבית שקיבלו בני משפחת חדד הספיק להם בדוחק. הם חיו בצפיפות גדולה מאוד וחוו קשיים עצומים בהסתגלות בארץ.

ביישוב הקליטה פעל אז בית ספר ממלכתי דתי. זה היה בית הספר היחיד באזור והילד מנשה נשלח אליו. זמן מה לאחר מכן, כשנפתח במקום בית ספר חב"ד, של רשת אהלי יוסף יצחק, החליטו הוריו להעביר אותו אליו. הסיבה לכך הייתה, כך שִחזר לימים הרב חדד ע"ה, רצונם של הוריו שילמד במוסד בעל אופי חרדי יותר.

"את עבודתו כולה עשה בצנעה. אור הזרקורים היה זר לו. הפשטות הייתה סימן ההיכר שלו. הוא נהג כבוד בכל אדם ושוחח עם כולם כדבר איש אל רעהו בגובה העיניים. זו הסיבה שהיה כה אהוב"

אלו היו שנות היו"ד המאוחרות, השנים שבהן החלה ה'רשת' לפעול במספר נקודות בארץ, וחוללה מהפך חינוכי כביר בקרב משפחות עולים רבות. הרב חדד נהג לספר כי הצוות בבית הספר החב"די בקריית גת השקיע רבות בתלמידים. המורים העסיקו את התלמידים לא רק בשעות הבוקר והצהריים המוקדמות אלא אף בשעות אחר הצהריים, וראו בכך שליחות של ממש. התלמידים היו נשארים בבית הספר גם אחרי שהסתיימו הלימודים הרשמיים עוד שעות רבות ולפעמים עד הלילה, והיו עורכים שיחות ארוכות ופעילויות עם המחנכים, וכל זה ללא כל תשלום.

הרקעים שמהם הגיעו תלמידי בית הספר לא היו אחידים. ילדי עולים, בעיקר ממרוקו ותוניסיה, וכן קבוצה של תלמידים מארצות אשכנז. הרב חדד סיפר לא אחת כי האווירה בבית הספר הייתה נעימה.

ההשפעה החב"דית החלה לתת אט אט את אותותיה בדמותו של מנשה. הוא החל להביא אל ביתו עוד ועוד מנהגי חב"ד שלמד בתלמוד תורה. הוריו לא הכירו את המנהגים אבל סמכו על המורים שלו שהם יראי שמיים.

תלמוד התורה בקריית גת התנהל לפי רוח החסידות בכל הפרטים. מתוך כל המוטיבים החב"דיים, נראה כי הכתיבה לרבי הייתה אחת הפעולות החזקות אשר קנו שביתה בליבות התלמידים. הרב חדד החל לכתוב לרבי כבר בהיותו רך בשנים. הוא היה יוצא לערוך מסיבות שבת ברחבי העיר, ולאחר השבת כותב דו"ח לרבי עם תלמידים נוספים, ובו פירט מה עשה בשבת.

עם האישים שהיו דמויות ילדותו בקריית גת מנה הרב חדד ע"ה ממרחק רב של שנים את מנהל בית הספר הרב זלמן אבלסקי, את המורים הרב יעקב מינסקי, הרב אברם ששונקין, הרב אברהם דונין, הרב מאיר בר, הרב ישבעם סגל ואנשי צוות נוספים.

כשסיים את כיתה ח' עמד בצומת דרכים. הוריו חפצו שימשיך את לימודיו בישיבה תיכונית. אולם הוא עצמו כבר נמשך לחב"ד. פיעם בו רצון עז להמשיך ללמוד בישיבה חב"דית. הוא שטח בפני הרבי את התלבטותו. הרבי השיב לו שיקבע את המשך לימודיו בהתאם לעצת הנהלת בית הספר שבו הוא לומד. הוא פנה להנהלת בית הספר וזו הודיעה לו כי ההמשך הטבעי עבורו הוא ישיבת תומכי תמימים בעיר לוד, ולשם אכן פנה.

תהליך הקבלה ל'תומכי תמימים' לא היה קל. חדד נסע עם תלמיד נוסף ועם המחנך שלימד אותם, הרב יעקב יעקובוביץ', למבחן קבלה בלוד. שאר התלמידים לא המשיכו במוסדות חב"ד. המנהל הרוחני התלבט אם לקבל אותם, כפי שנזכר, והשפעתו של הרב אפרים וולף הכריעה את הכף, והם נכנסו ללמוד בלוד.

משם ההמשך היה סלול. הישיבה הייתה אז מלאה בבוגרי ה'רשת' מכל הארץ וחדד הצעיר נטמע היטב בין התלמידים. הוא כה הצליח בישיבה, עד שלקראת סיום שיעור ג' לא המשיך כמו רבים מחבריו לישיבה הגדולה בכפר חב"ד אלא נבחר להיות מגרעין התלמידים המייסדים של ישיבת 'תומכי תמימים' בקריית גת.

באותה תקופה שיגר הרבי מכתב מיוחד, עמוס מילות ברכה ועידוד, אל "התלמידים השלוחים בישיבת תומכי תמימים בקריית גת", ומנשה חדד בתוכם. בעבורו זו גם הייתה סגירת מעגל. כעת נוצרה בעבורו ההזדמנות להיות בעצמו חלק מן הפעילות הכבירה בעיר ילדותו שכתוצאה ממנה נקשרה נפשו בעולמה של חסידות.

הוא נסע לקריית גת עם חבריו ובה פתחו את הישיבה החב"דית. ראש הישיבה היה הגאון רבי חנניה יוסף אייזנבך ע"ה, והמשפיע, ייבדל לחיים, הרב גד ונקרט. הלימודים התקיימו באחד מבתי הכנסת שפעלו אז בעיר (בית הכנסת רמב"ם), הלינה הייתה בדירות שנשכרו בידי הנהלת הישיבה באזורים שונים בעיר, וחדר האוכל היה בקצה אחר של העיר. התלמידים המייסדים הוצרכו לנדוד ממקום למקום בכל יום; עם זאת סדרי הלימוד נשמרו. כעבור תקופה נבנו אולם לימודים וחדר אוכל לישיבה, והנדידה היומית בעיר הסתיימה.

'אפרים ומנשה'

מאז לא עזב כמעט את 'תומכי תמימים'. אחרי שנתיים וחצי בישיבה בקריית גת נסע הרב חדד לראשונה בחייו אל הרבי, לשנת ה'קבוצה'. זה היה לקראת חג הפסח שנת תש"ל. לקראת יום הולדתו, בחודש אלול אותה שנה, נכנס ליחידות. זו הייתה יחידות שגרתית. הרבי בירך אותו שילמד תורה בשקידה והתמדה. הרב חדד שוחח עם הרבי באותה יחידות על עניין משפחתי שהטריד אותו, ושאל אם להתערב בבעיה מסוימת כדי לפותרה. הרבי השיב לו שלא יתערב אלא יאמר פרקי תהלים בכל יום. הרב חדד העיד לימים, בשיחה עם כתב 'כפר חב"ד' שלום לאופר, במסגרת פרויקט היחידויות בערבי חגים, כי הקפיד מאז לומר פרק תהלים בכל יום וכעבור תקופה הסתדר העניין.

לאחר שסיים את שנת הקבוצה שלו, בקיץ שנת תשל"א, חזר לארץ והחליט לחזור ללימודים בישיבה שעם מייסדיה נמנה בעיר מגוריו קריית גת. הדבר היה נראה לו הטבעי ביותר בעבורו. אלא שהנהלת הישיבה חפצה שישלם למפרע על הלימוד בישיבה בעבר בדמות תפקיד הוראה במוסד, וילמד חסידות בבוקר את תלמידי אחת הכיתות. הרב חדד שאל על כך את הרבי והתשובה הייתה: "בברכת הצלחה למושפעיו שיחיו".

חסידי חב"ד בארץ היו אז מועטים יחסית, ובמקביל היו אלו שנים של עשייה חינוכית כבירה בכל הארץ והיה צורך גדול במחנכים. מי שבהנהלות הישיבות ראו בו מתאים לתפקיד, כמו בוגרי המוסדות, גויס.

"אני לא זוכר אפילו פעם אחת בכל השנים שבהן עבדתי לצידו, שבה הרים את הקול או התרגז. הוא לא הרגיש מורם מאחרים. היה תענוג לעבוד איתו. הוא נתן לכל הצוות את ההרגשה הטובה ביותר"

אחרי תקופה בקריית גת, גם בישיבה בלוד ביקשו מהרב חדד "שישלם את חובו" מלימודיו בעבר בישיבה ויחנך כיתה בתלמוד תורה המקומי. הרב חדד נעתר והחל לנסוע בכל יום ברכבת מקריית גת ללוד ללמד.

הנסיעות הקבועות הללו ברכבת הפגישו אותו תכופות עם הרב שלמה (שלומק'ה) מיידנצ'יק ע"ה, הנהג שבאותן שעות סיים את עבודתו ברכבת בבאר שבע ושב כאחד הנוסעים. השניים היו מחלקים ביניהם את הקרונות ועורכים בקביעות מבצע תפילין לנוסעים.

בשנת תשל"ג נשא לאישה את מרת חביבה אמיתי, בת הרב יעקב ורעייתו לאה אמיתי ע"ה, מוותיקי תושבי כפר חב"ד, והתיישב בכפר. במקביל המשיך בעבודתו בלוד.

הרבי ליווה אותו בכל תחנות חייו. כאשר קיבל הצעה להיכנס לעבודה המשרדית בישיבה בקריית גת, לאחר שכישרונות הניהול שלו בלטו, ושאל על כך את הרבי באחת מן היחידויות שזכה להן בקודש פנימה, השיב לו הרבי שיבחר בהצעה הבטוחה ביותר. "ובאם שניהם שווים יבחר בהצעה שבה הוא עתה", הוסיף והדריך אותו הרבי מפורשות, והרב חדד נותר במוסדות בלוד.

כשנה וחצי אחרי שהחל לעבוד בלוד ביקש ממנו הרב אפרים וולף ע"ה, מנהל מוסדות חב"ד המרכזיים, לנהל את התלמוד-תורה, והוא נעתר. הרב וולף עמד על סגולותיו ואט אט הכניס אותו לפרטי עבודת ההנהלה של המוסדות. כך החל הרב חדד לעבוד בישיבה.

לאורך השנים, לצד הניהול החינוכי של תלמוד תורה חב"ד בלוד, סייע הרב חדד בניהול הגשמי של כלל המוסדות. הוא כתב לרבי תכופות וזכה לברכות ולעידודים. לאחר שהרב וולף הלך לעולמו הפך לאחד מאנשי המפתח בניווט הספינה של תומכי תמימים.

המוסדות התמודדו אז עם שפל כלכלי קשה. זה נבע בין היתר מכך שלאורך כל השנים המוסד בלוד היה זה המרכזי שסייע לכל ריכוזי חב"ד: לישיבה בקריית גת כנזכר, להקמת שיכוני חב"ד בנחלת הר חב"ד, וכן בצפת ובלוד ובמקומות נוספים. הרב אפרים וולף עזר לכולם כדי שיוכלו להתפתח. הרב חדד התגייס למלאכה ונלחם להסדיר את תפקוד המוסדות.

את הרב אפרים וולף ע"ה הגדיר הרב חדד לא אחת כ"מורו ורבו" בעסקנות ציבורית. "עבדתי לצידו רבות ובכל פעם שיש לי התלבטויות קשות, אני שואל את עצמי מה ר' אפרים היה עושה, ותמיד מגיע לאותה תשובה – הוא היה כותב על הכול לרבי. בכל יום יצא מחדר עבודתו מכתב לרבי", סיפר הרב חדד ע"ה.

מעולם לא הרים קול

"הרב חדד היה אדם מיוחד מאוד", מתרפק על דמותו בגעגוע הרב יצחק סוסובר, מזכיר ישיבת תומכי תמימים המרכזית, שעמד במשך עשרות שנים לצידו של הרב חדד, בשיחה עם 'כפר חב"ד' השבוע. "כל המנהלים לדעתי יכולים ללמוד ממנו צורת התנהלות בעבודה במוסדות חינוך. הוא היה עדין וישר, התייחס לכל אדם בנועם ובמאור פנים, גם אליי כמזכיר. תמיד נהג באצילות. כאשר היה צריך משהו, אף פעם לא ביקש את הדבר בנימה של דרישה אלא באמירה ש'אני יודע שאתה עסוק, ואם לא קשה לך כשתסיים תעשה'.

"הוא היה רגיש מאוד. אני לא זוכר אפילו פעם אחת בכל השנים שבהן עבדתי לצידו, שבה הרים את הקול או התרגז. הוא לא הרגיש מורם מאחרים. היה תענוג לעבוד איתו. הוא נתן לי, וכמותי בוודאי לכל שאר הצוות, את ההרגשה הטובה ביותר שניתן.

"לפעמים, כאשר מפקחים שונים הגיעו לערוך ביקור במוסדות, כמו שמקובל מפעם לפעם, הרב חדד היה מקבל אותם ברוגע. הוא לא היה נלחץ מכך, כמו שיש אחרים שנלחצים מביקורת כזו. היה מיוחד לראות את זה. המפקחים היו נכנסים והוא היה יושב איתם ומדבר איתם, לפעמים היה חוזר  לפניהם על שיחה מהרבי ומדבר איתם על הרבי, ויוצר אווירה נעימה שהקסימה אותם, ומיותר לציין מה היו תוצאות אותם ביקורי פיקוח".

הרב סוסובר ייבדל לחיים החל לעבוד לצידו של הרב חדד בשנת תש"מ כמזכיר. הרב חדד היה אז מנהל התלמוד-תורה בלוד. השניים עבדו יחד 43 שנה.

"אני יכול להעיד בפירוש שתמיד כאשר ניגשתי אליו ואמרתי לו על הורים מסוימים שאינם יכולים לשלם את מלוא הסכום עבור החזקת בנם במוסדות, התחשב בכך ונהג ברגישות. היו פעמים שבהן הסביר להורים כי משמעות העובדה שלא ישלמו שכר לימוד עבור בנם היא שהוא עצמו יצטרך לגייס עוד כספים, ולפעמים יותר קל להם לגייס את הכסף מאשר לו, אבל עם זאת תמיד נהג ברגישות, ובהחלט התחשב מאוד במצבים כאלה.

"הבן שלו, שלום בער, להבדיל בין חיים לחיים, נכנס לנעליו בשנים האחרונות ועושה עבודה נהדרת. אביו הוקיר את עבודתו ונהנה מכך שמצא את האדם הקרוב אליו, שעליו הוא יכול לסמוך, ושעושה את עבודתו כפי שצריך. היום הישיבה מתפקדת לחלוטין, בין היתר בזכותו של ר' שלום בער, וכולנו תקווה שיצליח".

(במסע ההלוויה הכריז המרא דאתרא הגאון החסיד רבי מאיר אשכנזי שליט"א, כי בנו, יבלחט"א, הרב שלום בער, ממונה לממלא מקומו)

הדאגה לתלמידים

הבן הרב שלום בער חדד החל לעבוד לצידו של אביו לפני כתשע שנים. הוא שכעת ייכנס גם רשמית לנעליו הגדולות. "לאבא במשך שנים רבות היה רצון שאדם שהוא סומך עליו ונותן בו אמון, ייכנס לעבוד לצידו", מספר הבן ר' שלום בער השבוע בשיחה עם 'כפר חב"ד'. "בפועל היה לו קשה למנות מישהו כזה והוא דחה זאת. אני הבן העשירי במשפחה, יש אחים מוכשרים וגדולים ממני. כאשר התחתנתי ואבא הבין שהדבר נחוץ בעבורו הציע לי את התפקיד, אף שלא הייתי מכוון אליו מלכתחילה. כשהבנתי את המשמעות והחשיבות שבתפקיד קיבלתי אותו עליי.

"ההתחלה הייתה מאוד איטית וטכנית, ולאט לאט הפכה העבודה למהותית יותר ומשמעותית יותר, ואפשר לומר שבשנים האחרונות אני הייתי איש הביצוע והוא היה המאשר בפועל. מובן שהתייעצתי איתו בכל פעולה שנקטתי והמתנתי שיאשר אותה. הוא שלקח את האחריות להתנהלות המוסדות על כתפיו עד ימיו האחרונים. הוא היה חלק בלתי נפרד בעבודת הקודש, אם בעידוד ובמילה טובה ואם בהכוונה גדולה אילו צעדים לנקוט ואילו לא.

"לא סוד הדבר, שהמוסדות עברו תהליך של הבראה בשנים האחרונות, ואני יכול להצהיר ולומר שכל המהלכים שנעשו הגיעו בהשראתו. הוא היה היוזם וההוגה. הם לא בוצעו בשנים מוקדמות יותר כי הוא לא התפנה לבצע אותם לפני שהיה לו מישהו קרוב ופנוי שיוריד את הדברים מהמחשבה למעשה בפועל".

הבן ר' שלום בער משתף כי כאשר אביו היה צריך לקבל החלטה, שני דברים עמדו לרוב לנגד עיניו – מה התועלת שתצא לישיבה בהווה מהחלטתו ומה התועלת שתצא לישיבה בעתיד. "אלו היו השיקולים שהנחו אותו", אומר הבן, "וכשאני אומר תועלת לישיבה, אני מתכוון גם לתועלת ברמה הכי ספציפית של ההגדרה – והיא איך הבחור המסוים שלומד בפינת הזאל ירוויח מהצעד המדובר.

"הוא בחר להשאיר אותי בתלמוד-תורה, ויכול היה לבחור לנהוג גם אחרת. אני זוכר את מאור הפנים שהראה הרב חדד, ובפרט לתלמידים שהגיעו לתלמוד-תורה מרחוק. הייתה לתלמידים אוזן קשבת אצלו"

"כשאבא היה צריך לקחת, בתקופות הקשות, הלוואות של עשרות ומאות אלפי שקלים, הוא הבין שאם לא ילווה את הכסף באותו רגע, לבחור בישיבה לא יהיה אוכל ראוי, כי הספק יעצור את האספקה למטבח. אני מתכוון לומר שהשיקולים שעמדו תמיד לנגד עיניו לא היו פוליטיים ואישיים. הוא היה ממוקד לחלוטין בבחורים.

"ולכן למשל, ורבים שמו לב לכך, כאשר נכנס לעיתים למשרדו, ועבר דרך שער הכניסה לישיבה בלוד, אם ראה תלמידים מסתובבים שם היה משתדל להתייחס אליהם ולתת לכל אחד את היחס שלו. בסופו של דבר זה מה שעניין אותו – ההסתדרות של תלמידי הישיבה. וכמובן לא פחות מזה השתדל להשקיע בצוות ודאג לתת הרגשה טובה לכל אחד. גם כי היו לו מידות טובות והיה רגיש וגם כי ידע שהאהבה של הצוות למוסד היא מה שיחבר בסופו של דבר את התלמיד הצעיר להוויה של תומכי תמימים, וזה מה שיעניק לבחור את הכוח לצלוח את השנים הללו בישיבה. ולכן השקיע בצוות, אבל בצורה מדויקת, כפי שנהג בכל העניינים בחייו".

איש החינוך

לא רק עיסוק בניהול ובכספים היה מרכז עולמו של הרב חדד ע"ה. את דרכו החל, בהכוונת הרבי, כמחנך לתלמידים, ואיש חינוך נותר עד סוף ימיו. רבים מהעובדים לצידו לאורך השנים מספרים על דמות המחנך שהיה ועל מעורבותו בחינוך התלמידים.

הרב יחיאל קוצר, שליח הרבי בהר שמואל והמנהל הרוחני של ישיבת תומכי תמימים בביתר, מספר ל'כפר חב"ד' השבוע כי בחודש אלול תשמ"ב, זמן קצר אחרי שנכנס ללמוד בתלמוד-תורה החב"די בלוד, נקרא אל משרדו של מנהל התלמוד-תורה, הרב חדד ע"ה.

"הייתי ילד קטן שהגיע מחבל תענך, שם סיימתי כיתה ה', ועברתי ללוד לקראת כיתה ו'. בלוד פעלה פנימייה לתלמידים מכיתה ו' והלאה. רמת הלימודים בתענכים הייתה נמוכה משמעותית מרמת הלימוד בלוד. זה היה בית ספר של הרשת שיועד למשפחות של מקורבים.

"כיוון שכך הציונים שלי בתחילת דרכי בתלמוד-תורה בלוד היו נמוכים. יום אחד קרא לי הרב חדד למשרד לשוחח עימי על הציונים. הייתי בטוח שהוא יגיד לי ללכת הביתה, שהציונים שלי גרועים. אבל הוא שאל אותי מה קרה. השבתי לו שהמבחנים קשים מאוד עבורי ושאני לא מצליח להתמודד איתם. הוא הרגיע אותי ואמר לי: אל תדאג, בעזרת השם תיכנס בקרוב לקצב כמו שאר התלמידים, אל תתייאש.

"הקשבתי לו ואני יכול לומר שזו הייתה הדחיפה עבורי להשקיע בלימודים ולדעת שאצליח, כפי שבהחלט היה בתוך זמן קצר, אחרי שהצלחתי לצמצם את הפערים. הוא בחר להשאיר אותי בתלמוד-תורה, ויכול היה לבחור לנהוג גם אחרת. אני זוכר את מאור הפנים שהראה הרב חדד, ובפרט לתלמידים שהגיעו לתלמוד-תורה מרחוק. הייתה לתלמידים אוזן קשבת אצלו".

הרב יצחק יהודה הולצמן, חבר מערכת שבועון 'כפר חב"ד', מידידיו הקרובים של הרב חדד, להבדיל בין חיים לחיים, מספר: "אני יכול להעיד שהוא היה יהודי שישן אולי ארבע שעות בכל לילה. היה עסוק בחינוך הילדים ולאחר מכן בניהול הישיבה יומם ולילה. הוא דאג לכך שהתלמידים ילמדו טוב ושמחסור כספי שיש בבית של תלמידים מסוימים, אם יש, לא יפריע ויפגע בשהותם במוסדות. אצלו לא היה מושג של תלמיד שהולך 'לאיבוד'. כל אחד מבחינתו היה כמו פנינה ויהלום זוהר. הוא התנגד להוצאת תלמידים ממוסדות.

"יראת השמיים שלו הקרינה לכל עבר. ללא ספק הוא היה דמות נדירה בנוף. התנהל בפשטות וללא גאווה ובלי לעשות רעש מכל דבר שעשה. מבחינתו כשצריך לעשות עושים וכשצריך לסבול סובלים, ומי שיודע יודע כיצד התמודד עם בעיות רפואיות במשך השנים ובמיוחד בתקופה האחרונה לחייו.

"אני יכול להעיד שהוא היה יהודי שישן אולי ארבע שעות בכל לילה. היה עסוק בחינוך ובניהול הישיבה יומם ולילה. יראת השמיים שלו הקרינה לכל עבר. הוא היה דמות נדירה בנוף"

"עם זאת הקפיד לדוגמה על חובותיו. בכל יום שישי כמעט נהג לצאת למבצע תפילין. אני זוכר אותו כל השנים, כאברך צעיר אחרי החתונה, ואחרי זה במשך שנים רבות, לצד העולם הכבד שעל כתפיו בניהול המוסדות, יוצא למבצע תפילין".

ממשיכים בדרכו

הרב חדד הקים משפחה חסידית מפוארת. זכה לראות בנים ובני בנים ההולכים בדרכו. רבים מבניו נמנים עם צבא שלוחי הרבי. בבנגקוק שבתאילנד ובאשקלון, בצפת ובבית שמש, בתל אביב ובראשון לציון, כמו גם בכפר חב"ד, פועלים בניו ובנותיו בשליחות הרבי, בניהול בתי חב"ד ומוסדות חב"ד ובעולם החינוך החב"די. זכה לרוות נחת בחייו.

לפני שנים אחדות, במסגרת פרויקט חג מיוחד, העניק הרב חדד עם שישה מבניו וחתניו ריאיון נרחב ל'כפר חב"ד', וכשנשאל על הריחוק מילדיו לאורך ימות השנה השיב כי לא חש בכך, כי "כולנו עוסקים באותה מטרה וזה רק מקרב אותנו זה לזה".

יהי זכרו של האיש שהצלחת 'תומכי תמימים' הייתה משימת חייו, ושדמותו נגעה בלב רבים, ברוך.