מעשה בתלמיד חכם מופלג, בן לנגיד נודע בעמיו, הממשיך את מורשתו בכבוד ובנתינה, שליח מצליח של הרבי בקהילה מבוססת מעבר לים * אלו לא אנשים שונים שהיו מסובים יחדיו; זהו איש אחד, שעמו נועדנו לרגל כינוס השלוחים העולמי * מיוחד: שיחה עשירה, נדירה ומרתקת עם הגה"ח הרב משה צבי וייס, בן הנגיד הנודע ר' בערל וייס ע"ה, מחבר ספרי חידושים נפלאים בהלכה, השולח ידיו בעסקים מסועפים בשלל תחומים, ובד בבד חולש על שליחות ענפה בשרמן-אוקס שבקליפורניה, ששמה הטוב הולך לפניה * תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד
לא בכל יום פוגשים יהודי, שתורה וגדולה על שולחנו מבחינות רבות ובלתי מובנות מאליהן כלל. הגה"ח רבי משה וייס הוא גם בנו של הנגיד הרבני הנודע, רבי בערל וייס ע"ה (שגדולי ישראל מכל החוגים סעדו על שולחנו וראו בו נאמן ביתם), גם תלמיד חכם מובהק (אך לאחרונה הופיעו לאור עולם שני כרכי חידושים נפלאים ושעשועי תורה שלו במצוות התורה ובמועדי השנה), גם גביר ובעל צדקה בעצמו (רבו המפעלים התורניים והפילנתרופיים, שבנדיבותו פורש חסות עליהם ומזיל מהונו למענם), וגם שליח מצליח ורב פעלים (בשרמן-אוקס שבקליפורניה, בתוך בית מדרש שהקים לתורה ולתעודה, שהפך למגדלור המקרב ומשיב רבים מספור מעוון).
הרב וייס משלב, אפוא, באישיותו שלמות מפעימה, של בר אוריין ובר אבהן, בעל ייחוס, שליח למופת ובעל צדקה וחסד בעצמו. שיחה בת שעתיים עמו, במסגרת ביקור מיוחד שערך בארץ לאחרונה, מכילה את תמצית מסכת חייו, הבית הגדול שבו גדל והיה לאיש, השנים הרבות שעשה בחצרות קודשנו, ומסכת הקירוב הנדירה לה זכה מהרבי במשך שנים.
"הלכתא כרב"
"נולדתי בבית מיוחד מאוד", פותח הרב וייס, "אמי באה מבית חשוב ברומניה, ממשפחת הרצברגר, ואבי נולד בכפר קטן על יד סאטמאר בשם באטארטש. היו שם כארבעים משפחות ('ארבעים טליתים'), אך יהודים חשובים רבים הגיעו מהכפר הקטן הזה".
צמרמורת מופיעה לשמע תיאורו הבא, מימי השואה הנוראה: "אבא שלי ראה, כיצד מובילים את אביו לתאי הגזים, והחל לבכות. אסיר פולני עמד לידו, ואמר לו: תפסיק לבכות, אבל תרשום לעצמך את היום הזה כיום היארצייט של אביך".
"בית אבא", מספר הרב וייס, "היה מושתת על אמונת צדיקים". מתיאוריו עולה הרושם, שאת האמונה הבוערת הזו ספגו מגיל ינקות. נפשו של האב, רבי בערל וייס, נקשרה בנפשם של גדולים ויהודים בעלי צורה. כאלו היו הרב מהאלמין, השו"ב בעיירה, רבי יוסף לוגער ועוד. הסבא היה חסיד של הרה"ק רבי ישראל מקאסאן זי"ע, ובכפר עצמו נסבו הדיבורים על אודות גדלותם ודרכם בתורה ובחסידות של אדמו"רי בעלזא וזידיטשוב.
רבי יוסף הנזכר לא רק היה השוחט, אלא גם מלמד דרדקי, ומרגלא בפומיה: "דעו לכם, ילדים, שלא רק באזורנו יש צדיקים קדושים. ברוסיה חיים צאצאי הרב בעל התניא, שהמגיד הגדול ממעזריטש נהג לומר עליו, בנושאו ידיו הקדושות אל-על: 'הלכתא כרב'". האמירה הזו חדרה עמוקות בתודעתו של הילד.
את תורתו קנה בהאלמין ובקאסאן. תורותיו של האדמו"ר מקאסאן היו מיוסדות ברובן על חלק הסוד שבתורה, והן העניקו לו את היסודות הראשונים לתורת החסידות. לימים, בתחילת שנות התש"כ, הדפיס ספר תניא (אחרי שנים לא מעטות שבהן לא הודפס הספר הקדוש), ובאורח נדיר, ההקדשה הייתה לזכר נשמתו הגדולה של האדמו"ר מקאסאן זצ"ל.
מאז שהבן זוכר את אביו, ועוד הרבה קודם לכן – מהסיפורים ששמע, היה אביו בעל חסד גדול. תמיד היה מעניק לעניים מעבר לסכום הרגיל. אגדה מהלכת במשפחה, לפיה אמר הסב ר' יונה לזוגתו, על אודות בנם: בערל צריך להיות גביר גדול, כדי שיוכל לתת צדקה בשפע, כמו שהוא כל כך אוהב.
משכני אחריך נרוצה
כתום מלחמת העולם השנייה, בעוד העולם כולו אינו מצליח לעכל את השואה הנוראה, שזה עתה תמה על מיליוני קורבנותיה – שהה רבי בערל וייס, האב, בחלדונה. באותה עת היה במקום גם כ"ק האדמו"ר ה'שפע חיים' מצאנז זצוק"ל. "אבי היה זה שמסר לו פרישת שלום מבנו, הרה"צ ר' ליפא הי"ד, ששהה עמו במחנה ושכל הנהגתו הייתה בקדושה ובטהרה. עז היה חפצו של האדמו"ר מצאנז, שאבי יישאר בישיבה שהקים שם, אבל אבא שלי רצה לנסוע לאמריקה, ולראות את הרבי מליובאוויטש – נכדו של בעל התניא, כלשונו".
בינתיים בא ר' בערל הצעיר בקשרי שידוכין עם זוגתו, ועמל להשיג לעצמו אשרת כניסה לארה"ב. הדבר הוסדר לו בקלות, בזכות שארי בשרו שכבר התגוררו על אדמת ארה"ב. בפועל התעכבה הנסיעה מספר שנים, ורק בשנת תש"ח הגיע לארה"ב. בימים הראשונים התארח אצל בני דודים של זוגתו בוויליאמסבורג, ומה מאוד נפעם לגלות, כי בנם לומד בליובאוויטש. הדבר היה בחג השבועות. על אתר הביע ר' בערל את השתוקקותו להגיע לחצר הקודש. הבן אמר לו בפשטות, כי למחרת החג יוכל להצטרף אליו.
למחרת הקיץ ר' בערל משנתו בשעת בוקר מאוחרת יחסית, וגילה כי הבחור כבר יצא לדרכו, ולא רצה להעיר את האורח. כך לא אסתייעא מילתא, ולא זכה לראות את פני הוד כ"ק אדמו"ר הריי"צ. לימים התבטא, כי האלוקים חשבה לטובה: לבו אמר לו, כי לא בטוח שהיה נמשך לליובאוויטש אז, כשעוד לא היה בשל לכך. אילו היה מגיע למקום, ומגלה שהחסידים אינם חובשי שטריימל, וכי בשל בריאותו הרופפת של הרבי לא ניתן היה לראותו באורח סדיר, או אז עלולה הייתה לכבות הבערה בלבו, להסתופף בצל "נכד בעל התניא".
משם המשיך ללוס אנג'לס. היה שם קומץ קטן של ניצולי שואה שומרי מצוות, ושם איווה לו מכון לשבתו. על עצמו מספר כיום הבן, הרב משה וייס, כי למד בת"ת 'תורת אמת', שהוקם בעזרת שליח הרבי שם, ונוהל בידי הרב אייזיקסון זצ"ל, גיסו של ה'ברך משה' מסאטמאר.
על ימי ילדותו שח הרב וייס: "היו בחיידר מאה וחמישים ילדים. לאף אחד מהם לא היו סבא וסבתא. לא היה מושג כזה. הביטוי 'סבא' ו'סבתא' לא הופיעו בשום צורה בפי הילדים, כי הם לא ידעו מה זה. זקניהם וזקנותיהם של כל הילדים, בלי יוצא מן הכלל, נספו בשואה".
לדודו ר' משה הייתה חווה. הוא היה תלמיד מובהק של הרה"ק רבי יואל מסאטמאר זצוק"ל. כשנישא בזיווג ראשון, העניק תכף לאחר החתונה את כל הנדוניה שקיבל לרבו.
העיסוק הכלכלי של האב, ר' בערל, היה בהפעלת בתי אבות. הוא החל בבית אבות אחד, ובמרוצת הזמן הוסיף לו עוד כהנה וכהנה, ועשה בהם חיל.
תשובה שמימית וכפולה
בבעלותו של הדוד, ר' משה וייס (שאיש שיחנו, אחיינו, נושא את שמו), הייתה חווה, שבה היה מכין חלב ישראל. ר' בערל עבד תחילה במפעלו כנהג משאית, המספק חלב ישראל לכל יהודי האזור.
בעקבות מקרה רפואי שהוא עצמו חווה, נחשף לעולם הרפואה והסיעוד, והחליט להשתקע בו. יחד עם שני שותפים נוספים רכש בית, ובו שיכן זוגות של קשישים שהתגוררו בכל אחד מחדריו, כשהם משלמים לו בתמורה את דמי הפנסיה שלהם. בכל התקופה הראשונה היה ר' בערל יוצא, מדי יום לפנות בוקר, לסבב חלוקת החלב שלו, לאחר מכן היה נפנה לתפילת השחר, וממנה שב אל בית האבות. זוגתו ונשות שתי השותפים האחרים היו מבשלות במטבח הבית.
העסק, בממדיו הראשונים, לא הניב רווחים משמעותיים. באותה עת נקשרה נפשו של ר' בערל בנפשו של שליח הרבי, רבי שמואל דוד רייטשיק זצ"ל – דמות ציורית של עובד ה' באמת, אשר במשך שנים רבות שימש כשליח נודד של הרבי.
"מדי שנה בחודש אלול", נזכר הרב וייס, "משתרך היה תור ארוך מול מעונו של הרב רייטשיק. כולם, מכל החוגים, יודעים היו שהוא נוסע לחודש החגים לרבי, וכולם באו למסור לו קוויטלאך, שיביא אל הרבי. בשנים האחרונות נחשף לציבור הרחב ארכיון הספרייה של הרבי; נברתי שם, וגיליתי תמונות של יהודים שהכרתי היטב מלוס אנג'לס מכורתי, ולא הייתי מאמין שהיה להם קשר עם הרבי. אותם יהודים שיגרו את תמונותיהם לרבי, כששלחו לו מכתבי בקשות לברכה, והרבי כתב בכתב יד קודשו את שמות המצולמים".
ויהי היום, ר' בערל וייס עומד בחצר ביתו ומשקה את הדשא, והנה הרב רייטשיק חולף מולו בלכתו ברחוב. "שלום עליכם", קורא לעברו ר' בערל בהערצה גלויה. "אני נוסע בקרוב לרבי", מבשר לו הרב רייטשיק. "באמת?" מגיב ר' בערל בהתרגשות, ותכף מפציר ברב רייטשיק שיואיל לעצור לרגעים אחדים, להיכנס לביתו, ולקבל ממנו קוויטל, אותו יכתוב תכף ומיד. הרב רייטשיק נענה ברצון, ור' בערל נטש את צינור ההשקיה, ניגש אל כיור המים, נטל ידיו, חבש מגבעת, חגר אבנט ותכף ישב להביע עלי כתב את צקון לחשו. עם הקוויטל מסר ר' בערל בידי השליח הנאמן סכום נאה של 18 דולר ("באותם ימים", מעיד הבן, "אנשים היו מצרפים לקוויטל אולי שניים או שלושה דולרים").
בחלוף תקופה לא ארוכה, זכה ר' בערל לקבל בדואר איגרת תשובה מהרבי, ובה ברכה להצלחה מופלגה. "אבא קרא את המכתב, והכניס אותו לכיס מעילו העליון. באותה תקופה מצבו הכלכלי של בית האבות לא היה טוב. באותו יום טילפן אליו מתווך, והציע לו לרכוש מקום חדש. אבא הגיב לו בכעס: 'אני בקושי מצליח להתמודד עם האחד, ואתה מציע לי מקום נוסף?' הלה לא הרפה, והפציר באיש שיחו: 'לכל הפחות בוא למקום, ותראה במה מדובר'.
"ברצותו לרשום לעצמו את הכתובת, שלף אבא דף מכיסו. היה זה מכתבו של הרבי. שוב נח מבטו על ברכת הרבי להצלחה מופלגה. מיד נענה ואמר למתווך: 'בוא, קח אותי עכשיו אל המבנה שאתה מדבר עליו'. בדרכם, שואל אותו המתווך: 'מיסטר וייס, אני מוכרח להבין מה הסיפור. מדוע פתאום שינית את דעתך והסכמת לבוא מיד?' שנים לאחר מכן היה מספר לי את הסיפור, ומפטיר: "מה אומר לו? שקיבלתי מכתב מהרבי? הוא לא יבין זאת. אמרתי לו: הבט, אין לי כסף, המבנה הראשון לקח לי את כל הכסף, ואתה רוצה שאני אקנה עכשיו מבנה חדש? אני רוצה מאוד, אבל אין לי איך".
באותו הרגע הביט המתווך לתוך עיניו של הרב וייס, ואמר לו את המשפט ששינה את חייו הכלכליים מן הקצה אל הקצה: 'מה קורה לך, מיסטר וייס? אתה באמריקה. כאן לא צריכים כסף. כך צריכים בנק'. באותה עת, לכל מנהל סניף הייתה האפשרות, להעניק הלוואה עד סך 25 אלף דולר – סכום אגדי במונחים של אז – לכל מי שפרצופו מוצא חן בעיניו. הבנקאי המקומי היה יהודי הונגרי, שר' בערל וייס היה זה שארג את הקשר בינו לבין אנשי הקהילה. במשך שנים היה זה הבנקאי הבלעדי של הקהילה. הלה הוקיר למיטיבו טובה גדולה, והעמיד לרשותו הלוואה, שבזכותה יכול היה לרכוש מבנה נוסף לבית אבות. כך החל לגדול ולהתעשר, ואת כל זאת זקף לזכות ברכת הרבי.
בחודש תשרי תשכ"ב גמלה בלבו ההחלטה, לנסוע אל הרבי, ולהודות לו פנים בפנים על ברכת הקודש שחוללה מהפך בחייו. לקראת נסיעת הדוד לחצר רבו בסאטמר, לקראת הושענא רבא, הצטרף אליו ר' בערל, בעודו שם פניו לחצר ליובאוויטש.
"כשהגיע ל-770", נזכר הבן בחיוך, "פגש את הרב רייטשיק, ושאל אותו מתי יוכל לחלות את פני הרבי ו"לתת שלום" כמנהג הרווח בחצרות הקודש". הרב רייטשיק ניסה להסביר לו, שאין זה נהוג כאן, אך ר' בערל השיבו בקוצר רוח: הייתי אצל יותר רעבע'ס ממך, לא תלמד אותי מה מתאים ומה לא. הרב רייטשיק השיבו בסבלנות כי למחרת, בבוקר הושענא רבא, ניצב הרבי בפתח סוכתו, ומעניק בידו הקדושה פרוסת עוגת דבש ('לעקאח') לכל מי שלא הספיק לקבל לפני יום הכיפורים. זו תהיה ההזדמנות שלך לגשת, אמר לו. עדיין לא נחה דעתו של רבי בערל: "איך הרבי ידע מי אני?", הקשה, ור' שמואל דוד, בחיוך השמור רק לו, השיבו בנחת: תגיד רק את שמך, זה בסדר.
באותו תשרי קדום, היו רק שלושה אורחים ממרחקים שבאו לרבי: החסיד ר' יעקב פלס, יהודי ממקסיקו שענה לשם שלום שבת, ור' בערל וייס.
בשלב זה מזכיר בנו, איש שיחנו, פרט חיוני הנוגע להמשך התפתחות הדברים: באותה תקופה התגורר ר' בערל עם משפחתו בבית שכור. לא אחת הייתה האם מתלוננת, ומבקשת שיקנו בית משלהם, אך דעתו של ר' בערל הייתה איתנה: אם יהיה לי עוד כסף פנוי להשקעה, אקנה בית אבות נוסף ולא בית.
הרגע שבו אש ניצת בעיניו של ר' בערל, וידע כי הגיע למקום הנכון, היה כשעקב מקרוב אחר הנענועים של הרבי. "צריך להבין", מספר הרב וייס, "כמי שהיה רגיל לצאת ולבוא בבתי מדרשות של אדמו"רים רבים, הופתע אבא לראות רבי עם מגבעת קנייטש רגילה, העומד ומתפלל לפני קונו בלי כל תנועה חיצונית, בלי קולות וברקים. ואולם כשעקב אחר הנענועים של הרבי – ותיפעם רוחו.
עוד קודם לכן התראה עם הרבי, עת ניצב לפניו בעת חלוקת הלעקאח. בעצת הרב רייטשיק, אכן אמר עם גישתו אל הקודש, 'אני יששכר דוב ווייס'. הרבי שאל במאור פנים: "דער מיט די הייזער?" התרגום המילולי של השאלה הזו הוא: זה עם הבתים? הכוונה כמובן הייתה: האם אתה הוא וייס של בתי האבות. ר' בערל לא הבין את הניב היידישאי-הרוסי שבשפתו הקדושה של הרבי, ובהתרגשותו העזה סבור היה, כי הרבי מורה לו ברוח קודשו לרכוש בית, ומכריע בוויכוח שבינו לבין זוגתו. בהתרגשות רבה קרא בקול: "אמן". הרבי חייך, בראותו כי היהודי הנרגש שלפניו לא הבין את כוונת קודשו, ואמר שוב: "דער מיט די בתי אבות?", ואז ר' בערל השיב בחיוב, והרבי נתן לו 'לעקאח' במאור פנים.
בשמחת תורה התוודע לכך, שהמנהג הוא לרכוש את הפסוק "אתה הראת", ולכבד את הרבי באמירתו. תכף בשומעו זאת, זינק ממקומו, והציע את עצמו כקונה. כששמע את הסכום שבו נרכש הפסוק מדי שנה, זה נשמע לו כהלצה. הגבאים לא ידעו מה עושים עם היהודי, שזה מקרוב בא, ורוצה לגבור על 'חזקה' בת שנים. הם ניגשו לרבי, לדעת כדת מה לעשות, והרבי אמר:" שהאורח ייתן דולר אחד יותר מהמחיר הנהוג כל שנה, כי ליובאוויטש צריכה גבירים חדשים".
מאוחר יותר באה ההתוועדות, שבה נשאב כולו לדיבורי הקודש ולניגונים, ולא נחה דעתו, עד שנותר במקום עם צעירי הצאן ל'חזרה'. הדבר כל כך מצא חן בעיניו, שהקהל אינו מתפזר לביתו לאחר התוועדות בת שש שעות רצופות, אלא אגודה בת עשרות חסידים, פרחי כהונה, מתגודדת סביב ר' יואל וה'חוזרים' שלצידו, ומשחזרים את כל אשר נשמע בשעות האחרונות. הוא עצמו לא עמד שם כניצב בלבד, אלא כבר אוריין ויודע ספר, פצה פיו, והזכיר מה בדיוק אמר הרבי כאן, ומה הקשה שם.
הבחורים המקומיים לא הבינו מאיפה צץ היהודי הזה, אבל החסיד רבי בן ציון שמטוב ע"ה קלט שיש כאן יהודי מוכשר, וקירבו מאוד.
"עד שנותיו האחרונות היה מחזיק בתוך הספר של רבו, האדמו"ר מקאסאן הי"ד זצ"ל, את הקונטרס המכיל את דברי הרבי בהתוועדות הראשונה בה זכה להיות", שח בנו.
לאחר החג, כשנכנס להיכלו של הרבי ליחידות הראשונה בחייו, קידם הרבי את פניו, ושאל אותו כשחיוך רחב על פניו הקדושות: "נו, וייס, הספקתם לנוח מעט?"
עם שובו הביתה מחצרות קודשנו, הודיע ר' בערל לזוגתו המופתעת: "קונים בית. הרבי אמר!" באותם ימים היה כומר אחד, שהתבקש להעתיק במהירות את מקום מגוריו להוואי. אם כי היה ביתו גדול ורחב ידיים, אך שכן מחוץ לאזור היהודי. הערל נכון היה להוריד את המחיר, בשל בהילותו להיפטר מהבית. המתווך אמר לר' בערל, כי מדובר בהזדמנות שאסור להחמיץ. הסיכום היה, שייפגשו במקום כדי לבחון את הבית מהקרוב.
"אמי והמתווך, שהגיעו למקום קודם לכן, כבר המתינו ליד הבית, ואבא שלי יצא מהרכב ותכף שאל את המתווך: היכן חותמים? המתווך נבהל, ושאל: בערל, השתגעת? בוא, היכנס פנימה, ראה אם הבית מתאים לך ולצרכיך. ואולם אבא אמר בהתלהבות: כשהגעתי לפה, ראיתי שתצורתו החיצונית של הבית מזכירה את 770, ולפיכך ברור לי שזה מיועד לי".
"אמרתי ספרים בלשון רבים"
בבית הזה התגורר רבי בערל וייס למעלה מחמישים שנה, ובו התארחו והתאכסנו אדמו"רים וצדיקים רבים מספור.
ימי ילדותו של הרב משה וייס עברו עליו בבית זה, שבו תורה וגדולה היו על שולחן אחד. לקראת חניכתו בפיאות, שלח הרבי למשה וייס בן השלוש סידור 'תהילת ה" בעבורו. למרות המחווה המפתיעה, אביו לא שש להעניק לו את הסידור הנדיר, כי העדיף שהילד יתפלל בנוסח ספרד, שבו מתפלל אביו כמנהג החסידים. כשגדל מעט, שמע הילד כי בידי אביו יש מתנה יקרה, ששיגר הרבי במיוחד בעבורו, והחליט לנקוט במעשה קונדס. "הלכתי למנהל בית הספר, וביקשתי מכשירי כתיבה, בנמקי: אני רוצה לכתוב לעצמי ליובאוויטשער סידור". המנהל סיפר זאת לאביו – שלבו נמס לנוכח ההברקה.
מדי שנה, לקראת שמחת תורה, היה נוסע ר' בערל וייס לחצר הרבי, אך את בנו הקט חשש לקחת עמו. באחת השנים, כשנכנס ליחידות, הצביע הרבי על שם הבן הקט בן החמש, ושאל את אביו: היכן הוא? והרבי הורה להביאו.
בשנת תשכ"ז נסעה כל המשפחה לבר המצווה של האח הגדול, בהתאם להוראה ישירה של הרבי. "אבי הוזמן לסעודות בבית כ"ק אדמו"ר הריי"צ, בהן היה סועד הרבי עם קומץ יחידי סגולה. אחי ואני הצטרפנו אליו, ודאגו לנו למקום. כדרכו בקודש, לא היה הרבי מתחיל לאכול, לפני שווידא כולם אוכלים. כשראה שאני לא אוכל, הרבי אמר לאבי, בחוותו באצבע לעברי: למה הוא לא אוכל, אמור לו שהאוכל טוב מאוד.
"כשנכנסנו ליחידות", נזכר ר' משה, "אבא אמר לרבי, שהוא מבקש שאגדל ואהיה ראש ישיבה. הרבי הביט עלי, ואמר: קודם שיהיה תלמיד חכם, ואחר כך נראה מה יהיה הביזנעס שלו. אבא שלי סיפר לרבי את הסיפור על הסידור, שרציתי לכתוב בעצמי, והרבי אמר: בעזרת ה' הוא ידפיס עוד הרבה ספרים של ליובאוויטש.
"שנים רבות לאחר מכן, בשנת תש"נ, זכיתי להגיש לרבי את מהדורת הביכורים לספר, שמלקט את ביאוריו על הערות אביו, הגה"ק רבי לוי יצחק זי"ע, לספר הזוהר. היה זה הספר הראשון, שהרבי הרשה להוצאת קה"ת לקרוא בה את שמו: 'תורת מנחם – תפארת לוי יצחק'. בתיעוד הווידאו של המעמד ניתן לראות את מאור הפנים המיוחד בו קיבל הרבי את הספר. אבי עבר יחד איתי, ואמר לרבי: הרבי הרי אמר שהוא ידפיס ספרים, והרבי ענה בחיוך: אבל אני אמרתי ספרים בלשון רבים. מאז אכן זכיתי והגשתי לרבי עוד ספרים שזכיתי להדפיס".
לאחר נישואיו, למד הרב וייס בכולל האברכים בשכונת קראון הייטס במשך ארבע שנים. "מדי שבוע", הוא נזכר, "היה אחד האברכים מוסר 'חבורה' בשיעור הרמב"ם היומי. למדתי טוב ברוך ה', ונוצר מצב, שבכל פעם שהאחראי לא מצא מישהו שיאמר, היה מבקש ממני. באחת הפעמים מישהו ניסה להפריך את ה'חבורה' שאמרתי בצורה מזלזלת במיוחד. באותו לילה ערך הרבי התוועדות פתאומית, ובין הדברים הרבי הזכיר מצב, שבו "יהודי אומר חידוש ברמב"ם, ורחמנא ליצלן מזלזלים בו". חברי הכולל היו בטוחים שכתבתי על כך לרבי, ותכף באו לבקש את מחילתי, ואני, שהייתי מופתע לא פחות מהם, אמרתי להם כי לא כתבתי לרבי מאומה, וכי דבריו הקדושים הפתיעוני עד מאוד".
כל הדרך לשליחות
מסכת ארוכה ובלתי שגרתית קדמה לצאתו של הרב וייס לשליחות. שנת תשמ"ו – השנה בה סיים את מכסת לימודיו בכולל, לא לפני שעמד בכור המבחן והוסמך להוראה – הייתה השנה הלוהטת ביותר בהעצמת עולם השליחות. באותה שנה הרבי הודיע, כי גם אם פעמים רבות אין רצונו הקדוש להשיב לפתקי שאלות בטרם שובו מהאוהל, על בקשת אישור לפתיחת בית חב"ד ישיב על אתר. כך אכן היה. הגיעו הדברים לידי כך, שפעמים רבות מספור היו זוגות צעירים מכניסים באמצעות המזכירות פתק לרבי, על נכונותם לצאת לשליחות להקמת בית חב"ד במקום פלוני, ותוך פחות מעשר דקות הוציא הרבי את ברכתו הקדושה, בכתב יד קודשו, לצאתם לדרך.
"הרב משה קוטלרסקי", מספר הרב וייס בהערצה גלויה על ראש מערך השליחות של 'המרכז לענייני חינוך', ישלח השי"ת דברו וירפאהו, "היה גם ידיד אישי שלי, וגם השדכן שלנו. הוא הבטיחני נאמנה כי ידאג לי לשליחות, אבל איכשהו, כמו במעשה שטן שאין לו פשר, בכל פעם שעמד על הפרק מקום כזה או אחר, צצה הפרעה והנושא הפך לא רלוונטי".
אגב כך נחשף לרגישות מופלאה מבית מדרשו של הרבי. "הציעו לי שליחות באוקלוהמה. אבא שלי לא אהב בכלל את הרעיון שאצא לשליחות, אבל כשראה שאני נחוש, אמר: 'נו, תשב ותלמד שם'. היה לי חבר בשם ר' מענדל כצמן, שלו הוצעה מדינה סמוכה. הרב קוטלרסקי רצה להסב לרבי נחת רוח, והציע שנכתוב שנינו יחד; אני על אוקלוהמה והוא על מדינתו. כך עשינו, וראו זה פלא: לא יצא כל מענה.
"לחג הפסח נסעתי ללוס אנג'לס, כדי לעשות את החג במחיצת הוריי. בינתיים האיץ הרב קוטלרסקי בכצמן שיכתוב לבד. תוך רגעים אחדים קיבל את תשובתו החיובית של הרבי ואת ברכת הרבי. כשחזרתי לניו יורק, כתבתי לבדי על אוקלהומה, אך לא קיבלתי כל מענה. הבנתי על אתר, שכששנינו כתבנו יחד, העדיף הרבי לא להשיב כלל, מאשר להגיב על אותו מכתב במענה חיובי לאחד, ושתיקה או שלילה לאחר".
בתווך עלו עוד הצעות, ושוב לא נמצאה התאמה מלאה אף לא לאחת מהן. בשלב מסוים הגיעה לפתחו של הרב וייס הצעה, לכהן פאר כרבה של מקסיקו, כממלא מקומו של הגאון רבי אברהם מרדכי הרשברג זצ"ל, שנלקח לבית עולמו כשנה קודם לכן. "ידעתי שבעבר, הרבי שלל הצעות לשליחות במקסיקו, מנימוקים שונים. בעצת הרב גרונר כתבתי לרבי, שזו הצעה רשמית לכהונת הרבנות הראשית במדינה, וציינתי שלושה נימוקים לשלילה: א) ראשי הקהילה שפגשו בי ובחנו אותי, הזהירוני מראש שאיני בא למקום על תקן בית חב"ד, אלא כרב הראשי. ב) שמועה הגיעה לאוזניי, כי שוררת במקום מחלוקת. ג) נקבתי בסיבה אישית, שבעטיה חוששני שאיני מתאים.
התשובה באה באופן מהיר, ובה שלל הרבי את שלושת החששות: הרבי הביע תמיכה בעמדת הקהילה, וקבע כי אכן אין מקום לרבנות ושליחות יחדיו; על החשש מפני מחלוקת חרץ הרב, כי לא בכל מקום שם יש מחלוקת; ובאשר לנושא השלישי שהעליתי, הורה הרבי "להתדבר עם רבנים כיוצא בזה". הסבירו לי, שכוונת קודשו היא לרבנים המכהנים במקומות דומים. כמו לא היה די במענה הברור, שהסיר את שלושת החששות האמורים, במילים "הַאִם לנסוע למקסיקו", מחק הרבי את התיבה "הַאִם".
הרב וייס וזוגתו משוכנעים היו, אפוא, כי דרכם סלולה למקסיקו. ואולם שוב שישה חודשים מייסרים ציפו להם. במקום שייקבע מועד שבו יעברו למקסיקו, הם נתקלו שוב ושוב בעיכובים מצד נשיאות הקהילה. כעבור פרק הזמן הארוך הזה, קיבלו הרב והרבנית וייס הזמנה רשמית, לבוא ולבקר במקסיקו לקראת הכתרתו הרשמית וקליטתם במקום. הרבי אף העניק לו מטבע מיוחד לקראת זאת.
אז, רגע לפני, ביקש הרב וייס לשאול את מזמיניו באורח רשמי, מה היה פשר העיכוב עד כה. הייתה זו הוראת רבו, ראש הכולל בקראון הייטס, הגר"י הלר, שהורה לו לוודא הדק היטב, מה טיבה של התנהלות זו, והאם ניתן ללמוד ממנה על העתיד ביחסי הגומלין שבין הרב לבין נשיאות קהילתו. השאלה הישירה לא נשאה חן בעיני ראשי הקהילה. הם ראו בכך אקט קנטרני, והודיעו על חרטתם הסופית.
"זה היה בכסלו תשמ"ז", נזכר הרב וייס. "התפנית הזו שברה אותי לרסיסים. ישבתי וכתבתי לרבי מכתב גלוי לב. הייתה זו הפעם הראשונה, ואולי היחידה בחיי, שבה כתבתי כך לרבי. כתבתי שעז היה חפצי לצאת לשליחות לכל מקום, ללא תנאים, והמקום היחיד שהרבי אישר לי, לא יוצא עתה לידי פועל. "עד מתי עשנת בתפילת עמך", מדוע איני זוכה לקבל את הכוונתו הקדושה.
"פחות מעשר דקות לאחר ששלחתי את הפקס, הטלפון מצלצל, והרב גרונר על הקו. הייתי בטוח שהוא מבקש לומר לי שהפקס לא עבר כשורה. זה היה די אופייני לימים ההם, אך הוא האיץ בי ליטול לידי עט ונייר, ולרשום מפיו את תשובת הרבי על מכתבי שזה עתה שלחתי.
"מוכרחני לציין, כי מעודי לא פגשתי סגנון כזה של מענה. הרבי סימן את מילותיי, שבהן אני קובל על כך שלא קיבלתי עד כה מענה, וכתב כהאי לישנא: "כי התשובה לכיו"ב מפורסם – כעצת ידידים מבינים. וידיד העונה שאינו יודע – סימן הוא שהוא ידיד אבל אינו מבין". הרבי הדגיש פעמיים ושלוש את התיבות 'ידידים' ו'מבינים'.
"הייתי בהלם. הרבי כל הזמן מדבר על שליחות, ועל חובת גברא לצאת ולהסתער למלחמת תנופה במסגרתה. איך בתוך כל הלהט הזה משתלבות פתאום עצות מידידים? לאחר מחשבה מעמיקה, גיבשתי רשימה של שלושה ידידים מבינים, ובפניהם שטחתי הכול. זה היה מדהים, כי שלושתם התבטאו כמעט באותו סגנון: 'השתגעת?! מה אתה רוצה לנסוע לאוקלוהומה? יש מספיק אנשים לשלוח לאוקלוהומה. אין כמעט גבירים שתומכים בשלוחים, אתה צריך לדאוג לסייע לשלוחים. מקסימום, כבן תורה, תוכל לסייע לשלוחים במסירת שיעורים'.
"שאלתי אותם: אתם הרי ידידיי. מדוע לא פציתם פה, ולא אמרתם לי עד כה את דעתכם, המתבקשת כל כך? הם אמרו, שבראותם את רצוני האיתן לצאת לשליחות, העדיפו לסכור פיהם. כתבתי לרבי את כל זה, ומאז זכיתי לשפע של מענות על כל צעד ושעל.
"היה לי קשה מאוד לחשוב על אפשרות של שליחות לחצאין. כמו כל בני גילי, חונכתי לכך ששליחות דורשת מסירות נפש מוחלטת, ולא תנאי נוחות משופרים. חשבתי בכל זאת על שילוב, של רב בית כנסת בקליפורניה, במהלך השבוע לעזור לאבי בעסקים, ובד בבד לפעול בהפצת המעיינות.
"התקשרתי אל השליח הראשי בקליפורניה, הרב שלמה קונין, שגילה כלפיי מאז ומקדם חיבה, והוא הזמין אותי אליו למחרת בצהרים. בינתיים התקשרתי לשליח הרב גורדון, מהשלוחים בקליפורניה, וסיפרתי לו את הסיפור בקצרה. הוא תמך לחלוטין בדברי אותם ידידים מבינים, ואז, תוך כדי שיחה, נצנץ במוחו רעיון של מקום פוטנציאלי: שרמן-אוקס בקליפורניה.
"אמרתי לו שזה נשמע טוב, אך לא ברור לי אם הדבר יהלום את מגמתי המעודכנת, לאור הוראת הרבי. כתבתי לרבי, ועל אתר קיבלתי מענה: "בהסכמת הר"ש קונין שי'". הרב קונין נכנס מיד בעובי הקורה, הביע הסכמה נלהבת, ואני כתבתי על כך לרבי, והוספתי, כי בקרוב יהיה בע"ה בית חב"ד בשרמן-אוקס. על התיבה 'בקרוב' הוסיף הרבי: "ממש", כלומר: בקרוב ממש".
לא איש כר' שלמה קונין יראה תשובה כזו ויישאר אדיש. באופייניות רבה, המוכרת היטב לכל מי שזכה להכיר את האיש והמעוף, מיהר הרב קונין לאסוף את הרב וייס ברכבו לחוצות שרמן-אוקס, על מנת לאתר יחדיו את המקום ההולם לבית הכנסת. בשלב מסוים, אמר הרב קונין לשליח הצעיר והמבטיח: "נראה שלא נצליח לאתר ולהכשיר מקום לשבת הזו, אבל בשבת הבאה אתה פה, גם אם תיאלץ לישון בשק שינה".
את הימים האחרונים שנותרו, החליט הרב וייס לנצל לעוד שהות בת ימים אחדים בחצרות קודשנו. בשבת פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר תשמ"ז, נדהם לגלות כי הרבי הקדיש לו אישית דברים מיוחדים.
באמצע ביאור עמוק בדברי רש"י, בהתאם לשיטה הנודעת שסלל הרבי בהבנת רש"י על התורה, קטע הרבי את מהלך הדברים, ופתח בסיפורו של החסיד ר' בנימין קלצקר, מתלמידי רבנו הזקן: ר' בנימין היה סוחר עצים, ותוך כדי עריכת חשבון של עסקיו המסועפים, כשבא לשורת 'סך הכול', כתב בפשטות: אין עוד מלבדו. הרבי הוסיף והרחיב על אודות לימוד התורה בקביעות, ועל אנשי עסקים, ואז הזמין את הרב וייס לעלות ולקבל בקבוק 'משקה' לברכה ולהצלחה.
לולי תורתך שעשועי
שיחת הקודש הזו, כמוה כהתוויית דרכו של הרב וייס בשליחותו הייחודית, ולא בכדי היא מתנוססת לתפארה ובמלואה בראש שני כרכי ספרי החידושים שחיבר – ושמם יקבנו "מצא טוב" – לפני מכתבי הסכמותיהם הנלהבות של גדולי וגאוני הדור.
ידענותו התורנית חוברת להצלחתו המוכחת בשליחות. בית מדרשו הפך למגדלור שוקק, שבשעריו באים מדי שבת מאות יהודים. בחושיו החדים, ידע להלוך נגד רוחם של מקורביו, ולהקים בתוך הקומפלס המפואר שני בתי כנסת – האחד בנוסח חב"ד והאחד בנוסח עדות המזרח. אלו ואלו לא מוותרים על הדרשה השבועית של הרב, אשר בשנים האחרונות עשתה לה כנפיים, עד כדי ביקוש לתיעוד שלה לפני השבת והפצתה באופן רווי בעולם כולו.
כבר הזכרנו את ספרי החידושים של הרב-השליח, ומתבקשת השאלה כלפיו, כיצד ניתן לשלב את כל אלו ובהצלחה כבירה.
הרב וייס מספר בתגובה, כי מכל שלל עיסוקיו, על דבר אחד אינו מוותר בשום יום: לימוד עם חברותא מדי יום במשך מספר שעות. כך נפתח סדר יומו. לדבריו, "עצם קיומה של הקביעות הזו מחוללת פלאות בקרב בני הקהילה. מעבר לכך, זו הערובה שלי להמשיך ולחיות בתורה, לחדש בה ולשגשג בה".
מפי אורח, ראש ישיבה שהגיע למקום לגיוס משאבים, שמענו בעצמנו את הסיפור הבא: "קבעתי עם הרב וייס פגישה, אך זו התאחרה. בינתיים חיכיתי בספרייתו של הרב. לתדהמתי גיליתי אוצר ספרים, שספק אם את כל תכולתו התורנית העשירה ניתן למצוא בישיבה של עילויים. שאלתי את עצמי, איך הגיעו לכאן כל הספרים הללו. כשפתחתי לאחר מכן בשיחה עם הרב, גיליתי שלפניי תלמיד חכם, שיכול היה להיות ראש ישיבה בעצמו".
על מידת ההשפעה של לימוד התורה שלו על קהלי מושפעיו ומקורביו, נושא הרב וייס את משלו, על אודות שני אופני השפעה: "ניתן למזוג מהכוס שלך, אך יש אופן, שבו הכוס כל כך מלאה – עד שנשפך ממנה החוצה. כשחדורים בלימוד תורה, הקירוב נעשה פשוט, קל וגם אמיתי יותר".
שקיעותו בתורה מקבלת ביטוי גם בעסקים המסועפים שבניהולו. שותפיו שומרי התורה והמצוות, מחוגים ליטאיים וחסידיים, יודעים אל נכון, שהשלב הראשון בכל שיחה יהיה דיבור בלימוד.
שם ספרו 'מצא טוב', מכיל את ראשי התיבות של שמו המלא: משה אהרן צבי. רמוזים בו גם שמות אביו ושם זוגתו, אך מעל לכול, עצם השם כמוהו כהודאה לאשת חבר, העומדת לימינו ומעודדת אותו בדבקותו בתורה יומם ולילה, לאמור: "מצא אשה – מצא טוב".
