הגיבורים הקדושים

נכון למועד כתיבת שורות אלו, הותרו לפרסום שמותיהם של יותר מ־350 נופלים מקרב אנשי כוחות הביטחון (צה"ל, משטרה, השב"כ והמוסד), במלחמה שפרצה בשמחת תורה. בין הנופלים ששמותיהם פורסמו גם שישה מבוגרי מוסדות חב"ד, ה' יקום דמם. בשורות הבאות ננסה להציב גלעד לזכרם' בעזרת בני משפחה וחברים יבדלו לחיים טובים וארוכים.

הקדוש אברהם הנקין הי"ד

נפל בשבת קודש כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד

בן 39 היה בנופלו

רב פקד אברהם הנקין היה לוחם בימ"מ, כוח של משטרת ישראל ללוחמה בטרור. הוא נהרג מירי המחבלים זמן קצר לאחר שהגיע לזירת הלחימה. "הוא נהרג ככל הנראה מפגיעה של RPG או משהו אחר, ולא מכדור בודד", אומר חבר שגדל עמו בירושלים, ומוסיף: "ברור שהוא הסתער. כזה היה האופי שלו".

הרב נועם רוט, מ'צעירי חב"ד' בירושלים, סיפר לנו השבוע: "מצער לדבר על אברהם בלשון עבר, עד כמה שזה נשמע נדוש להגיד את זה. הוא היה אחד האנשים הבלתי מנוצחים. בחור חזק וחסון – גם בגוף וגם בנפש.
"הכרתי אותו כחניך בקייטנות שלנו, ומאוחר יותר כעוזר צוות. בחור דינמי וחרוץ, שלא מבזבז דקה לבטלה. תמיד מחפש איך לעשות ומה לעשות בצורה מעוררת השתאות. היה תמיד נכון לכל משימה במסירות, בענווה ובצניעות. חייל אמיתי. הוא התחיל את דרכו אצלנו, ב'צעירי חב"ד', כחלק מקבוצה של בחורים, שביצעה כל משימה שהיה צריך לעשות. הוא היה מהחלוצים, הצעירים, הנועזים והנמרצים ביותר".

כל מכריו מצביעים על תכונה פרדוקסלית: מחד, היה מנהיג שיכול ללכד אחרים סביבו ולשמש להם דוגמה חיה, מאידך, היה צנוע, שעל אף גודלו הפיזי וכישוריו המנטאליים, לא הציב את עצמו במרכז. "שמרתי אתו על קשר כל השנים", מספר הרב רוט, "ובכל פעם נפעמתי מהעובדה שהוא רגוע, שלו ובטוח, ומצד שני, אחד שלא נח לרגע ותמיד נמצא בראש. גם בהיתקלות בה נהרג, הוא זה שהיה בחוד, הוא שהוביל את הכוח. הוא זה שבלם בגופו הרג של אחרים, של אלה שהיו מאחוריו. מי יכול לפגוע באברהם? היו לו חוסן ועוצמה בלתי רגילים. אחי היקר, המשפיע בביתר, היה לומד עמו במשך תקופה ארוכה חסידות בחברותא, והלימוד הזה היה מעין באר, ממנו שאב כוח ועוצמה".

הרב ישראל כהן מירושלים מספר על אברהם הנקין של לפני חצי יובל שנים: "צריכים להקים סוכות מרכזיות בירושלים? בלי אברהם זה לא יקרה. צריכים להציב חנוכיות – וזה לא כמו היום שהעירייה מציבה? ברור שאברהם יהיה שם. צריכים להרים שלט ענק, איפה אברהם? צריכים לארגן את השטח לקייטנה – מתקשרים לאברהם. תמיד ראשון, תמיד מבצע, תמיד על הצד הטוב ביותר".

בשנת תש"ן, בהיותו ילד, עבר אצל הרבי בחלוקת דולרים. לאחר שקיבל דולר אמר לרבי, כי הוא רוצה לחזור לארץ ישראל. הרבי העניק לו דולר נוסף, בעבור ארץ הקודש. עברו שנים, ואת הדולר תפר לאפוד, ששימש אותו במהלך שמונה עשר שנות השירות בימ"מ. "בקרב האחרון בחייו האפוד הזה לא היה עליו", מספרים חבריו. "הוא הוקפץ מביתו, ואילו האפוד היה בבסיס". שר ירושלים ומסורת ישראל, הרב מאיר פרוש, שהשתתף בלווייתו, התקשה לעצור את דמעותיו, והתייפח במשך דקות ארוכות. הרב פרוש היה במשך שנים רבות שכן של הוריו של אברהם, שיבדלו לחיים טובים וארוכים.

"את הדולר שקיבל מהרבי תפר לאפוד, ששימש אותו במהלך שמונה עשר שנות השירות בימ"מ. בקרב האחרון בחייו האפוד הזה לא היה עליו. הוא הוקפץ מביתו, ואילו האפוד היה בבסיס"

הקדוש בנימין לב הי"ד

נפל ביום ראשון כ"ג בתשרי ה'תשפ"ד

בן 23 היה בנופלו

כשמו כן הוא – בנימין לב היה אדם שכולו לב, אדם שדאג תמיד לכולם ועזר לכל אחד. כך גם נפל על משמרתו, כפי שמספר חֶמִי, חבר מחטיבת הצנחנים: "בנימין והצוות שלו היו בקו התפר. מפקד הפלוגה שלו הבין שזו מלחמה, ולקח עמו את בנימין – שהיה קָלַע, ואת החובש של הפלוגה, והם ירדו לדרום. הם הגיעו לקיבוץ כפר עזה, ושם חברו לכוח לוחם ונתקלו במחבלים. אחד מהחיילים נפגע מאש המחבלים, והחובש מיהר לטפל בו, אך התקשה לגרור אותו למקום מסתור.
"בנימין, שראה זאת, רץ לסייע למשוך את הפצוע למחסה. כל זאת תחת אש כבדה. בנימין נפגע מכדור, שיצר דימום פנימי. הוא פונה לבית רפואה, ושם נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. הוא קפץ תחת אש כדי לסחוב פצוע למחסה, וזה מספר את הסיפור על הלב הגדול שלו. מגיע לו צל"ש. יהי זכרו ברוך".

בנימין נולד בצרפת. בגיל חמש עלה עם משפחתו לארץ הקודש, והם התגוררו באלעד. לאחר שסיים את הלימודים בת"ת חב"ד באלעד, עבר ללמוד בישיבת תות"ל בבני ברק. ממנה עבר למוסדות 'חנוך לנער' בצפת והתגייס לצנחנים. אביו, הרה"ח נתנאל לב יבלחט"א, מספר: "מגיל ארבע עשרה כמעט לא ראינו אותו, כי חזרנו לצרפת והוא למד בארץ. הוא היה שקט, עזר לאחרים והעניק להם ביטחון".

אחד מהחברים סיפר בימי השבעה, כי בצניחה הראשונה שלהם, פחד לקפוץ מהמטוס. "בנימין ישב מולי. הוא הניח את ידיו על הברכיים שלי, והתחיל לנגן 'צמאה לך נפשי', כדי לתת לי כוח. כשסיים, הבטיח לי שניפגש למטה בריאים ושלמים…" חבר אחר סיפר, כי לקראת סיום 'מסע כומתה', שאורכו 56 קילומטר (ברגל!), הוא החל להישבר. "עשרת הקילומטרים האחרונים הם השלב הקשה ביותר במסע", סיפר אותו חבר. "בנימין התחיל לספר לנו סיפורים על הרבי, וכך הסיח את דעתנו מהקושי. הוא היה גאה בזה שהוא יהודי, ועוד יותר גאה בזה שהוא גדל בחב"ד ומשתייך לחב"ד", סיים החבר.

אם כבר מסעות, הנה עוד סיפור מדהים. "באחד המסעות, מסע של 25 קילומטר, בנימין נקע את הרגל. במצב כזה החברים אמורים לשאת אותו על אלונקה, אבל הוא שתק, סבל והמשיך לדדות על הרגל, רק כדי שחבריו לא יצטרכו לסחוב אותו על הכתפיים. זה האיש", מספרים החברים. אביו מספר, כי על אף הריחוק הגיאוגרפי, תמיד שמח ללמוד עמו חסידות בטלפון, "הוא אהב את זה, ושמח ללמוד איתי בחברותא". החברים מספרים, כי פעמים רבות, לאחר יום אימונים מפרך, באותה 'שעת ת"ש', אותה כולם מנצלים לענייניהם הפרטיים, היה אפשר למצוא את בנימין בבית הכנסת של הבסיס, לומד או מתפלל.

כחייל שמשפחתו אינה גרה בארץ, היה בנימין זכאי לשהות חודש בשנה עם משפחתו. "הוא היה אמור להגיע בניסן, וזה נדחה מטעמים מבצעיים. לאחר מכן היה אמור להגיע בתקופת 'בין הזמנים', וגם זה נדחה. לבסוף הגיע בסוף השנה, והיה איתנו חודש. רק בדיעבד הבנו, שה' עשה איתנו חסד, וזו הייתה פרידה ארוכה, אחרי כמעט עשר שנים שהוא לא גר בבית", מספרים בני המשפחה. במוצאי שמחת תורה, בשעה 11 בלילה, נשמעו דפיקות על דלת בית משפחת לב ביֶער, הסמוכה לפריז. על המפתן עמדו נציגי שגרירות ישראל בצרפת.

"אנחנו לא ידענו מה קורה, אבל הגויים סיפרו לנו שיש משהו חמור בישראל. מעולם לא דאגתי בגלל בנימין, וגם עכשיו לא. בכל זאת, מיד במוצאי החג התקשרתי לבדוק מה אתו. הוא לא ענה. התקשרתי לאהרון גרנות, שהקים עמותה שעוזרת לחיילים בודדים. הוא כבר ידע, אבל היה אסור לו לומר לי. אמרתי לו: 'אהרן, זו הפעם הראשונה שאני דואג', והוא ניסה להרגיע אותי. בסופו של דבר הגיעו אלינו מהשגרירות, והודיעו לנו. לא הצלחנו לישון כל הלילה. למחרת בבוקר היינו כבר בדרך לארץ הקודש. זו הייתה הטיסה הכי קשה שהייתה לי בחיים. נזכרתי באותו חסיד, שהטיס את אשתו לקבורה, ובטיסה ניגש לאנשים והציע להם להניח תפילין. לאלה שסירבו, סיפר שאשתו נמצאת בבטן המטוס…

"החלטתי שאני צריך לעשות 'מבצעים', על אף הקושי. לאלה שסירבו הראיתי את התמונה שלו, אמרתי להם שהוא כבר לא יוכל יותר להניח תפילין, ופרצתי בבכי שלא הצלחתי להפסיק. בסופו של דבר, כל הגברים היהודים שהיו במטוס, כולל הקברניט, הניחו תפילין. בהם היו יהודים שאפילו לא ידעו לומר 'שמע ישראל' בעל פה. האבסורד הוא שאני, כאונן, לא יכולתי להניח תפילין ולהתפלל… גם בלוויה דיברתי על הנחת תפילין. בתחילה בכלל לא רציתי לדבר, אבל אז נזכרתי, שאנחנו צריכים להיות אנשים של פועל, והחלטתי לנצל את ההזדמנות. עלה בדעתי, לבקש מהנוכחים לתרום הנחות תפילין… כך קם דף צ'רידי – דף התרמה, בו ניתן לתרום מספר הנחות תפילין. את יעד המינימום בניתי, לפי מספר הנחות התפילין שבנימין היה יכול להניח, לו היה ממשיך את חייו איתנו פה עד מאה ועשרים…"

"החברים מספרים, כי פעמים רבות, לאחר יום אימונים מפרך, באותה 'שעת ת"ש', אותה כולם מנצלים לענייניהם הפרטיים, היה אפשר למצוא את בנימין בבית הכנסת של הבסיס, לומד או מתפלל"

הקדוש עמיחי שמעון רובין הי"ד

נפל ביום שלישי כ"ה בתשרי ה'תשפ"ד

בן 23 היה בנופלו

עמיחי, שנולד וגדל בעכו, הוא נכדו של השליח הבלתי נשכח לאלון מורה ולצפון השומרון, הרה"ח ר' יהודה רובין ע"ה, שנפטר לפני שנתיים מנגיף הקורונה. חברים מספרים עליו, כי היו בו עדינות, צניעות, רצינות ורגישות, וכל זה מתוך יראת שמים טהורה.

אביו ישי יבלחט"א, נמנה עם מייסדי הגרעין התורני בעכו, ולא מעט מדודיו נמנים על משפחות אנ"ש והשלוחים. בעת שהחלה ההתקפה הרצחנית של המחבלים, היה עמיחי במוצב על גבול הרצועה. המחבלים, שחדרו למוצב בחסות האזעקות הרבות, הגיעו לחדר האוכל, המקום בו התכנסו החיילים כל אימת שהייתה אזעקה. הם ירו וזרקו רימונים לתוך חדר האוכל.
"לא היו שומרים, כי ההנחיה הייתה להיכנס למרחב מוגן", מספרים חבריו, "אבל הוא התעשת מהר מאוד, לקח את ה'נגב' שלו [מקלע גדול. מ"ס], ונלחם במחבלים במשך שעתיים וחצי! הוא והמפקד שלו תפסו את אחת היציאות של חדר האוכל, ונלחמו בגלי מחבלים שבאו שוב ושוב. אחרי שהמפקד נהרג, המשיך עמיחי לירות במחבלים, עד שנפגע בראשו מכדור. הוא המשיך להילחם, עד שרסיס רימון שפגע לו בחזה הפיל אותו לארץ…"

עמיחי הי"ד לא נהרג במקום. שש שעות המתינו חבריו לחילוץ, והוא פונה למרכז הרפואי הדסה עין כרם. רק ביום שלישי, ארבעה ימים לאחר אותו קרב קשה ועקוב מדם, השיב את נשמתו ליוצרה, והוא בן עשרים ושלוש בפטירתו. "הוא מסר את נפשו למען אחרים. הוא הניס למעשה את המחבלים, ובזכותו נותרו חלק מהחברים בחיים", מספרים בני המשפחה.

דודו, הרה"ח ר' יונתן (יוני) רובין מכפר חב"ד, מספר על נער ממוקד מטרה, רציני, בעל שקט נפשי, יראת שמים ורגישות לזולת, בעיקר להוריו וחבריו. בשל היותו בעל אופי תורני, גילה עניין בעבודת התפילה שאפיינה את סבו השליח ע"ה.

"אחרי שהמפקד נהרג, המשיך עמיחי לירות במחבלים, עד שנפגע בראשו מכדור. הוא המשיך להילחם. הוא מסר את נפשו למען אחרים. הוא הניס למעשה את המחבלים, ובזכותו נותרו חלק מהחברים בחיים"

הקדוש אליאב (אמיל) סמוילוב הי"ד

נפל בשבת קודש כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד

בן 22 היה בנופלו

לפני שמספרים את סיפורו של אליאב, ה' יקום דמו, יש לספר את סיפורה של אימו, תיבדל לחיים טובים וארוכים. "אימא שלו התעקשה שהוא ילמד אצלנו, ב'חיידר' במוסקבה", מספר הרב יוסי קעניג, שהיה בעבר מנהל ה'חיידר'. "זה לא היה דבר רגיל בכלל, משום שה'חיידר' היה באותה תקופה על טהרת העברית, ולא היה מותאם לילדים מבתים שאינם חרדים מבית – בטח לא כאלה שאינם יודעים עברית".
הוא נכנס ללמוד ב'חיידר' בכיתה ג', כך שהיו לו פערים לימודיים רבים. ואולם הוא התגבר עליהם. "היו לא מעט אתגרים, אבל הוא המשיך את כל המסלול, והפך להיות מי שגיבש את הכיתה כולה. הוא אמנם לא המשיך לישיבה, אך למד במתיבתא שלנו עד סיומה, ולאחר מכן עלה לארץ. אימא שלו סיפרה, כי בזכותו הפכה לבעלת תשובה, והיא כיום שומרת תורה ומצוות".

אליאב היה מהראשונים שנרצחו על ידי המחבלים. הוא שימש כשומר במוצב, והיה הראשון שהמחבלים נתקלו בו. לא היה לו סיכוי, אל מול ההתקפה הרצחנית. איש מחבריו ליחידה שהיו באותה עת במשמרת, לא נותר בחיים, ה' יקום דמם הטהור. חבריו לכיתה שיבלחט"א, סיפרו על ילד מלא חן, שהתחבב מהר מאוד על כולם והפך לגורם מלכד עבורם. נזכיר, כי בין חבריו לא מעט כבר נישאו, חלקם אף יצאו לשליחות. את אליאב הם זוכרים כרוח חיה בכיתה. "הוא היה החברה'מן של הכיתה. הוא היה מה שנקרא 'שובב' למעליותא. הייתה לו חכמת חיים, שעזרה לו בכל תחום בחיים", מספר אחד החברים.

אימו מספרת, כי בנערותו היה מסייע לה במועדון – שהקימה לטובת יהודים מיוצאי הקווקז. "תמיד רציתי לפעול גם עם הילדים, אבל לא הצלחתי להגיע אליהם. המועדון שהקמתי היה מיועד לנשים, ובאמצעותו הצלחתי לקרב אותן, אבל לא הגעתי לילדים. אליאב היה עוזר לי, אוסף את הילדים, ומביא אותם למועדון שלי, וכך יכולתי להשפיע עליהם בענייני יהדות".

"הוא המשיך את כל המסלול, והפך להיות מי שגיבש את הכיתה כולה. למד במתיבתא שלנו עד סיומה, ולאחר מכן עלה לארץ. אימא שלו סיפרה, כי בזכותו הפכה לבעלת תשובה"

הקדוש אביתר אוחיון הי"ד

נפל ביום ראשון כ"ג בתשרי ה'תשפ"ד

בן 22 היה בנופלו

"אני לא יודע מה הייתה הסיטואציה בה נפל, אבל ברור לי דבר אחד: הוא בוודאי מסר את עצמו בעבור אחרים", אומר הרב שולם לבקיבקר מישיבת 'חנוך לנער' בצפת, שם למד אביתר במשך שנתיים. אביתר למד במוסדות חב"ד בגילה ובישיבת 'חנוך לנער', שם, כך מספרים חבריו, התבלט מאוד ברגישותו לזולת ובנכונותו להיאבק בעבור חלשים ופגיעים בחברה. "הוא לחם את מלחמתם, ולא נתן שיפגעו בהם", מספרים החברים.

אביתר היה נהג אמבולנס בהכשרתו הצבאית, וגם הוא נלחם במחבלים שכבשו את מוצבי ויישובי העוטף. בעניין הזה אומרים חבריו: לא פלא שזה התפקיד שהוא לקח על עצמו, כי כזה היה – דואג לכל מי שסביבו, ובעיקר לאלה שלא יכולים לדאוג לעצמם. עוד מספרים החברים, כי היה אמור להשתחרר ב'אסרו חג' של סוכות: "זה היה היום האחרון שלו בצבא. לפי מיטב ידיעתי, הוא היה אמור לצאת לחופשת שחרור, אך נהרג יום לפני השחרור".

הרב לבקיבקר מספר על בחור שהגדיר מטרות, והגשים אותן בלי למצמץ. "לא היו לו תפילין דר"ת, והוא החליט שיהיו לו. אסף כסף, התאמץ והצליח להגשים את חלומו, ולקנות לעצמו תפילין דרבנו תם. זה מישהו שלקח דברים ברצינות, גם באתגרים אחרים שהיו לו בחיים. הוא היה 'מונח' בכל עניין עד שהצליח להשלים אותו".

חברים מספרים כי נלחם על הכשרות בישיבה. "זה לא שחלילה מישהו קנה משהו לא כשר, אלא שההכשר לא היה מהמחמירים ביותר. מבחינתו זה היה דבר שצריך לוודא, שהכול יהיה על הצד הטוב ביותר, ושבישיבה יאכלו רק את ההכשרים הכי מהודרים. אם מישהו קנה לחבר'ה משהו שלא בד"ץ או הרב לנדא, הוא פשוט התנגד בתוקף".

הרב אפרים ברנשטיין, גם הוא מצוות 'חנוך לנער', מספר: "לאביתר היה קשר רוחבי עם הרבה מאוד חבר'ה. כל מי שנגע בו, כל מי שהכיר אותו, חש שיש לו נשמה גבוהה. הייתה לו רגישות גבוהה לאנשים. אנחנו משתמשים בחמישה חושים, אולי גם בחוש שישי, אבל לו היה עוד חוש, שיכול לזהות את המצוקה של הזולת ולהתחבר אליה.
"בכלל, הייתה לו נפש של אמן. בפעם הראשונה שראיתי את הציורים שהוא מצייר, הלכתי וקניתי לו חומרי צביעה ויצירה, והוא לקח על עצמו משימה – לצייר ולקשט את הישיבה. הציורים שלו נמצאים בישיבה עד היום, על אף שחלפו לא מעט שנים מאז. תחשבו על בחור בן חמש עשרה, שמצייר ברמה של ציירים וותיקים. זה, אגב, יצר קשר מעבר לקשר הרשמי שנובע מהלימודים.

"מאוחר יותר התברר, שהוא השפיע על הרבה מאוד חברים בצבא בענייני תורה ומצוות. בן של אחד השכנים ששירת עמו, סיפר, כי בעת ההתקפה הרצחנית התקיימה גם התקפת טילים במרחב. במוצב היה בונקר, שהוא הרבה יותר ממרחב מוגן. חיילים רבים נמלטו לבונקר מפני הטילים. מי שהצליח להיכנס לבונקר – ניצל. אני בטוח, שאם היו נותנים לאביתר את הבחירה – להיכנס לבונקר או להישאר בחוץ ולהציל חיים, זה מה שהוא היה בוחר. אני לא יודע מה היה בפועל, אבל ברור לי שהוא היה שם בשביל אחרים. חשוב לי להוסיף משהו על אימא שלו – היא מסרה את הנפש על החינוך שלו".

"כל מי שהכיר אותו, חש שיש לו נשמה גבוהה. הייתה לו רגישות גבוהה לאנשים. היה לו חוש מיוחד, שיכול לזהות את המצוקה של הזולת ולהתחבר אליה"

הקדוש שלמה (דימטרי) רשטינקוב הי"ד

נפל בשבת קודש כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד

בן 20 היה בנופלו

הודעה שנפוצה ברשתות ביום שישי ערש"ק בראשית, סיפרה על לווייתו של חייל בודד, שנפל במערכה בעזה. "אין לו משפחה בארץ, ואין מי שילווה אותו בדרכו האחרונה", נכתב בהודעה. עוד נכתב, כי ההלוויה, שהייתה אמורה להתקיים בשעה 12 בצהרים, נדחתה בשל מחסור בגברים למניין. חצי שעה לאחר מכן נוצר פקק ארוך במיוחד בכביש שמוביל להר הרצל. "אמבולנסים, שהיו בדרכם לבתי הרפואה הדסה עין כרם ושערי צדק, נאלצו לנסוע בנתיב הנגדי או לפלס את דרכם בין המוני רכבים תקועים". למעלה מאלף וחמש מאות איש הגיעו ללוויה.

זהו סיפורו של שלמה רשטינקוב, יליד וולגוגרד שברוסיה, שלמד בבית הספר 'אור אבנר' ברוסיה ולאחר מכן בארץ ישראל. הרב מני רוזנשיין, מי שניהל את המוסד החינוכי שבכפר סיטרין, בו למד שלמה, מגולל את הסיפור. "הוא הגיע אלינו, במסגרת תכנית 'נעל"ה', לאחר שלמד במוסדות ברוסיה. אביו גוי ואימו יהודייה, אולם הוא לקח ברצינות את היהדות שלו. הוא שינה את השם הפרטי שלו מדימטרי לשלמה, וביקש לעבור ברית מילה. הוא למד אצלנו שנתיים. בקיץ של השנה הראשונה הוא נסע למשפחה שלו בוולגוגרד, ולקח אתו מזוזות כדי להתקין בבית. במשך כל החופש הוא לא אכל שום דבר לא כשר, רק פירות וירקות וקצת דגים.

"אנחנו דאגנו שלכל ילד תהיה משפחה פה בישראל. מעין משפחה מאמצת, אליה הוא נוסע בשבתות חופשה. לשלמה הייתה משפחה ביישוב אבני חפץ. הוא אהב מאוד את המשפחה הזאת, ובתעודת הזהות שלו הוא כתב את הכתובת שלהם. כך הגיעו אליהם אנשי הצבא להודיע על נפילתו.
"האמת היא שהוא היה נעדר ארבעה ימים. רק ביום שלישי הצליחו לזהות אותו. המשפחה יצרה איתנו קשר, ואנחנו מיד נזעקנו, ופנינו לצבא לעצור את הפרסום, שכן אימא שלו, שנמצאת ברוסיה, עדיין אינה יודעת, והיא עלולה לגלות את זה מהתקשורת. הצבא עצר את הפרסום, ואנחנו פנינו לשלוחים בוולגוגרד, משפחת יופה, שהם יעדכנו את ההורים. בסופו של דבר רק אימא שלו הצליחה להגיע ללוויה. משפחת יופה ליוותה את האימא בוולגוגרד, והמשפחה המארחת היא זו שליוותה את האימא מרגע הנחיתה. זו אבדה כבדה למשפחת נעל"ה – אור אבנר – כפר סיטרין".

הרב שאול אליטוב, מי שהיה המחנך של שלמה, מספר: "שלמה למד אצלי שנתיים – כיתה י"א וכיתה י"ב. הוא היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה. מדובר בילדים שלא באים מבתים שומרי תורה ומצוות בלשון המעטה. ברוב המקרים האבא בכלל לא מבני ברית. לא כפינו על אף אחד שום דבר, והכול נעשה בדרכי נועם.
"הייתה לנו תפילה קצרה של ברכות ו'שמע ישראל', ותפילה ארוכה יותר, רגילה, למי שרצה. הוא תמיד התפלל את התפילה הארוכה. היה לו לב יהודי חם. בטח אחרים כבר סיפרו על מסירות הנפש שלו על אוכל כשר. למעשה, כשהוא היה בוולגוגרד הוא לא היה אוכל בשר. רק כשהיה מגיע למשפחה של שלוחים, היה יכול להרשות לעצמו לאכול בשר".

שני בחורים מאותה כיתה היו באותו בסיס בעת ההתקפה הרצחנית. אחד, שיבלחט"א, יצא עם המפקד לסיור, ובכך ניצלו חייו. שלמה נותר בבסיס, והיה מבין הראשונים שנרצחו על ידי המחבלים. "לא היה לו סיכוי. הם הופתעו בידי כוח רב פי כמה", אומר אחד החברים, ומוסיף: "חבל, ממש חבל. מדובר באדם מיוחד שכולם אהבו". יהי זכרו ברוך.

"הייתה לו מסירות נפש על אוכל כשר. למעשה, כשהוא היה בוולגוגרד הוא לא היה אוכל בשר. רק כשהיה מגיע למשפחה של שלוחים, היה יכול להרשות לעצמו לאכול בשר"

יכולנו לכתוב עוד טקסטים ארוכים, על החיים הקצרים של הצעירים הללו, שנרצחו רק בשל היותם יהודים ונהרגו על קידוש ה'. כל אחד מהם ראוי ליריעה בפני עצמה, אך קצר המצע מהשתרע. יקום ה' את דמם הטהור, ויהיו מליצי יושר בעדנו ובעד כל אחינו בית ישראל בכל מקום שהם.