הוא נולד לפני כ-80 שנה במחוז ג'ראף שבתימן, כשהיה בן שלוש וחצי עלתה משפחתו לארץ, וגיל 15 נקשרה נפשו לחב"ד ב'פרדס' של 'תומכי תמימים' בלוד | חבל תענך נפרד השבוע מאחד מיקירי בניו, השליח הרב סעדיה ג'רופי ע"ה, חסיד ומקושר שחי ופעל בשליחות הרבי כשישים שנה ביישוב אביטל | בעזרת מכרים ובני משפחה מביא סופר 'כפר חב"ד' את סיפור חייו המופלא של אחד המיוחד משלוחי הרבי | ההצלחה הנדירה כמחנך אהוב על כל תלמידיו; ההתקשרות הגדולה לרבי ולמבצעיו הק'; והמסירות המוחלטת לשליחות עד יומו האחרון | סיפורו של שליח, חסיד, ו'עובד'
ישראל אלפרוביץ
חבל תענך נפרד השבוע מאחד מיקירי בניו, חסיד ומקושר שחי ופעל בשליחות הרבי כשישים שנה ביישוב אביטל, ולא מש מהמקום למן היום בו נכנס להוראה ועד יומו האחרון. בני משפחה ומקורבים של הרב סעדיה ג'רופי ז"ל משתפים את קוראי 'כפר חב"ד' בדברים המרגשים על הילד המוכשר שהגיע מהתיכון לכפר חבד, אדם צנוע וחסיד מזן נדיר.
"אבא נולד בשנת תש"ה", מספר הבן, הבעל-מנגן, ר' מענדי, "בתימן במחוז ג'ראף (שפירושו מערה, ומכאן שם המשפחה ג'רופי). כשהיה בן שלוש וחצי הם עלו לארץ. בתחילת שנת תש"ט, המשפחה מנתה אז הורים ושלושה ילדים, בנוסף הייתה עוד אחות גדולה שנפטרה בילדותה בתימן ובארץ נולדו עוד שני אחים שיבדלחט"א".
בעלייתם ארצה, שוכנו במושב תרום, ולאחר תקופה קצרה עקרו לשיכון המזרח בראשון לציון, שם עברו על סעדיה רוב שנות ילדותו. "סעדיה למד בבית ספר יסודי סיני ושם התגלה כילד כישרוני ביותר, עם ראש פתוח", מספר האח ר' רחמים, "עד כדי כך שבהיותו ילד בכיתה ח', המורה יצא פעם למילואים וביקש מסעדיה הילד שימלא את מקומו בכיתה"…
הבן ר' מענדי מחדד: "לא רק בלימודים היה אבא רציני מאוד, אלא גם בתורה וביראת שמים. כבר בילדותו היה מאוד נמשך לתורה באופן רציני, פחות משתובב בהפסקות, סבתא הייתה מספרת שאבא תמיד היה עם ספר תנ"ך ביד. כשסיים את בית הספר היסודי קיבל סטיפנדיה (מלגה) להמשך לימודיו, ועבר לישיבת הדרום, ישיבה תיכונית וותיקה ברחובות שהוקמה על ידי רבה של רחובות דאז הרב צבי יהודה מלצר". האח, ר' רחמים, מציין כי "הרב מלצר חיבבו מאוד".
החיים ב'פרדס' בלוד
השבוע, סיפר אחד מחברי ילדותו לבני המשפחה, כי יום אחד הודיע להם הרב סעדיה שהוא הולך להתחתן. "סעדיה, אתה עוד צעיר, רק בן 15, למה להתחתן?", שאלו החברים וסעדיה השיב שהוא מתחתן עם התורה… באותו גיל, היה המפגש הראשוני של הרב סעדיה עם חב"ד, דרך הרב אברהם ליסון מכפר חב"ד שהיה אז מורה בזרנוגה (כיום מערב רחובות) והם נפגשו באוטובוס.
ר' אברהם ראה לפניו בחור לעניין בעל חזות מרשימה עם זקן ופאות והחל לשוחח אתו מי הוא ומהיכן מגיע, ואז שאל אותו האם שמע פעם על חב"ד ועל הרבי והזמין אותו לבוא לכפר חב"ד. ר' סעדיה הגיע לבקר בכפר והתרשם מאוד. הוא החליט לעבור ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' ששכנה אז בפרדס בלוד.
ההחלטה הייתה עצמאית והוא גם לא שיתף בה את הוריו. "אבא ואמא לא ידעו שהוא עבר ללמוד בפרדס", מספר ר' רחמים, "הוא עבר ללמוד שם באמצע שנה, בסוף שנה קיבל אבא הזמנה לבוא למסיבת הסיום של ישיבת הדרום וכשהגיע לשם גילה שבנו כבר חצי שנה לא נמצא בישיבה… הוא שאל את בנו הגדול איפה סעדיה? והוא השיב: אבא, הוא לא רצה לספר לכם, אבל החליט ללמוד בישיבת חב"ד.
"בדיעבד ההורים קיבלו זאת בהבנה, כי הכירו את סעדיה שהוא רציני והבינו שלא סתם חיפש לברוח מהלימודים, וכנראה ידע מה הוא עושה, ובכלל תמיד התייחסנו אליו כאל רב ואב המשפחה, במידות, בחכמה, בידע עצום, בנעימות בחיוך. בישיבה בפרדס הוא דבק במוריו ובפרט במשפיע הרה"ח שלמה חיים קסלמן ע"ה, עמו היה קשור והיה מתייעץ גם שנים לאחר מכן".
הכניסה למשימת החינוך
כשסיים הרב סעדיה את לימודיו בישיבה פנה אליו ראש הישיבה הרה"ג הרב יעקב כץ ז"ל והציע לו לצאת להוראה, כי היה אז צורך במורים בבתי הספר של רשת אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש. הוא הסכים ונסע תחילה למושב ברוש בדרום, כשהגיע לשם התברר ששם כבר יש מספיק מורים, למחרת הוא כבר היה בתענך…
"אבא תמיד זכר את התאריך", מספר ר' מענדי – "י"ג כסליו תשכ"ה. היה כאן בית ספר של ה'רשת' במרכז היישובים, ואז אבא התחיל את עבודתו בחינוך. בתחילה היה ממלא מקום, לימד כיתות א', אחרי זה עבר את כל הכיתות ואת כל המקצועות. הוא גם היה הראשון שלימד מחשבים, לאחר שעבר קורס מחשבים והתמחה בעניין.
"את יומו הוא היה מתחיל בשיעור חסידות יחד עם חבריו הטובים, הרה"ח ר' אברהם דונין והרה"ח ר' משה סלונים. הם היו קמים בארבע בבוקר, הולכים למקווה ולומדים חסידות עד שמונה ואז הולכים לבית הספר, כך מידי יום".
האח ר' רחמים, מספר: "השיעורים של ר' סעדיה היו מאוד מעניינים. גם כשהיה מלמד הלכה, הוא לא היה רק מלמד את הדברים בצורה יבשה, אלא היה ממש מחיה את השיעורים באמצעים שונים. הוא היה מורה בכיתה ה' ואני הייתי מורה בכיתה ו', והילדים שהגיעו אליי אחרי שעברו אצלו, כבר ידעו לקרוא קטע גמרא עם רש"י והבינו הרבה דברים, כך שהעבודה שלי הייתה הרבה יותר קלה…
"בנוסף לשיעורים, היה ר' סעדיה מכין גם תערוכות של יהדות בנושאים שונים ומציג אותם במקלט של בית הספר. התלמידים היו באים לראות וכך נחשפים לעוד ועוד נושאים ביהדות. מכל הקיבוצים באזור היו מגיעים לבית הספר בכדי ללמוד על תהליך הכנת התפילין, ור' סעדיה היה מסביר להם את סדר הכנת בתי התפילין; איך תחילה מייבשים את עור הבהמה, ואז עושים את צורת הריבוע שבתפילין באמצעות ברזל מיוחד.
"הוא היה משקיע בזה הרבה זמן ופעם אמרתי לו: אחי, למה אתה עובד קשה? תעשה וידאו ותראה להם, אבל הוא נהנה לשבת ולהסביר. היה חובש כיפה לראשם ומביא להם מיני מזונות שיעשו ברכה, זה היה מראה מיוחד לראות איך מגיעים ילדים וילדות מכל האזור לבית הספר הדתי שבו כולם עם כיפות וציציות, ומהביקורים האלה התקרבו ליהדות ילדים רבים".
ברבות השנים ר' סעדיה עסק בעוד תחומים, אך עד יומו האחרון הגדיר את עצמו כמחנך, כפי שמעיד רב היישוב אביטל הרב שניאור זלמן גורי: "במסגרת תפקידי, אני עורך חופות ומידי פעם ר' סעדיה היה חותם אצלי כעד כתובה, שם יש שורה שבה צריך לכתוב מה משלח ידו, תמיד היה כותב: מחנך…
בית של חסידות ושליחות
עם רעייתו תבדלחט"א הגברת שולה השתדך ר' סעדיה בתענך. "היא למדה לפני כן בבית ספר חרדי בחיפה", מספרים הבנים, "ושם הכירה אותה הגברת רבקה דונין שהייתה מורה שלה, עם הזמן היא הפכה לבת-בית אצל משפחת דונין בחיפה. ר' אברהם דונין ניהל אז את בית הספר בתענך וכשהיה צורך במורות היא גויסה למערכה והתחילה לעבוד כמורה במקום, כשנה לפני שאבא הגיע לפה. כאן הם השתדכו והחתונה שלהם נערכה בי"ג ניסן תשכ"ו בכפר חב"ד כשהמד"א דאז הרב שניאור זלמן גורליק מקדש אותם. ומאז הם בשליחות בתענך. הם הקימו משפחה לתפארת, ששה בנים וארבע בנות בלי עין הרע, אותם גידלו בבית של שישים וחמשה מטרים".
ר' מענדי מספר: "גדלנו בבית של חסידות ושליחות. את ליל הסדר עשינו תמיד בבסיסי צה"ל כי היה צריך משפחות אנ"ש שיתארחו שם לעשות את הסדר עם החיילים. בימים הנוראים שימש אבא כבעל תפילה בקיבוץ יזרעאל הסמוך וגם מסר שיעורי תורה לרוב במהלך השנה. שבת הייתה אצל אבא מאוד מיוחדת, הוא היה 'עובד' גדול. בילדותי, אני זוכר שבשבת אף פעם לא התפלל עם המניין; היה קם מוקדם בבוקר ולומד חסידות, לפעמים היה יושב עם אחד התושבים שראה בו פוטנציאל ולומדים יחד חסידות. אחר כך היה הולך לקרוא בתורה בבית הכנסת הספרדי, שם שימש כבעל קורא לפי בקשתם המיוחדת.
"לאחר מכן היה בא לבית כנסת חב"ד ומשלים 'קדושה' ו'כתר', ואז מגיע הביתה ומתפלל שעות ארוכות כשהוא עם טלית על הראש. הייתה לו פינה מיוחדת בה ישב והתפלל בניגונים, עד שעה שלוש, ואז עשה קידוש וסעודה ומיד רצנו לתפילת מנחה. היו לו הקפדות שונות, כמו למשל מעולם לא דיבר בבית לפני ברכות השחר ועוד הקפדות מיוחדות. אבא תמיד אמר שהוא רוצה להישאר 'תמים' באווירה של תומכי תמימים. פעם ראיתיו יושב עם הספר 'ליובאוויטש וחייליה' ומתבונן בתמונות של תמימים ומשפיעים.
"אבא ע"ה היה פעיל מאוד ב'מבצעים' של הרבי. בשנים הראשונות היה נוסע הרבה לקיבוצים והמושבים מסביב, בית אלפא, רם – און, יזרעאל, וגם בשנים האחרונות היה פעיל מאוד במבצע 'אות בספר התורה'. היינו נוסעים יחד לעפולה עילית עוברים בלוקים ובניינים בזה אחר זה ומציעים אות בספר התורה".
בשנת תשל"ד נסע לראשונה לביקור בחצר הרבי. על כך מספר הבן ר' שניאור: "יום אחרי שאבא הגיע לרבי, בפעם הראשונה שהוא נכנס ל-770 ניגש אליו אחד המזכירים ואמר לו: הרב ג'רופי, בבקשה תמסור שיעור לחבר'ה הישראלים פה".
על אפיזודה נוספת מאותו ביקור מספר הנכד ר' לוי ג'רופי: "יום אחד הרבי נכנס ל-770 לכיוון חדרו הק' וסבא עמד שם והסתכל על הרבי. הרבי חיפש את המפתח בכיס ולא היה שם מפתח, המזכירים לא נכחו בשעת מעשה והרבי עמד וחיכה עם שקית המכתבים עד שמישהו יגיע לפתוח. לאחר מספר דקות של המתנה, סבא הציע לרבי שיחזיק את השקית במקומו. הרבי הביט בו במבט של: מה פתאום? וסיים סבא: באותו רגע הבנתי מה זה יראה, ממבטו של הרבי… כל גופי התמלא בזיעה קרה מכף רגל עד ראש".
מאז נסע לרבי עוד מספר פעמים, אחת מהן הייתה יחד עם אחיו ר' רחמים, שמספר: "בשנת תש"מ נסענו יחד לרבי. שהינו שם כחודש ואף נכנסנו ליחידות. היחידות הייתה מאוד קצרה – כחמישים וחמש שניות. כל אחד מאיתנו נכנס לבד. אני שאלתי את הרבי כמה שאלות הנוגעות לעבודתי כמורה והרבי השיב.
"למרות שהייתי רווק בן 24, לא הזכרתי את זה. לאחר מכן המזכיר ר' בנימין קליין פנה אל אחי ואמר לו: למה אחיך לא מבקש ברכה לעצמו על שידוך?.. סעדיה סיפר לי את זה וכמובן שמיד כתבתי פתק והכנסתי לרבי וזכיתי לקבל ברכה. חזרתי לארץ ולאחר חודש כבר נהייתי חתן, כך יצא שבעקיפין, לסעדיה היה חלק גם בעניין הזה".
מוסיף הבן ר' שניאור: "באחת הפעמים שהיה אצל הרבי, לפני שאבא נכנס ליחידות הוא כתב לרבי וביקש ברכה לנחת חסידי מכל יוצאי חלציו. ביחידות הרבי לקח את העיפרון והדגיש את האות יו"ד בחסידי, ואבא אמר שהוא ראה בזה רמז לעשרת ילדיו (כמניין האות יו"ד)".
ר' סעדיה היה איש ספר שכל דבר למד בצורה יסודית לעומק, וגם התעניין בתחומים שונים. "במסגרת התעניינותו זו", מספר הבן ר' שניאור, "פעם אבא כתב לרבי מכתב בו שאל האם זה נכון שישנם שבטים אבודים ומקומות על פני כדור הארץ שעדיין לא הגיעו אליהם? הרבי השיב לו: ישנם בכדור הארץ שטחים רבים וגדולים שעד עתה לא חקרום ואין יודעים כלל הנעשה שם, כמפורסם".
ה'הכרה' מהרבי
עם השנים למד סופרות והתמקצע מאוד במקצוע הסת"ם אך לא כתב בעצמו מעולם אלא רק עסק בהגהות, הוא אמר שאין לו זמן להתעסק בכתיבה, אבל היה מאוד מושלם בהגהה ושמו יצא בכל האזור כיהודי שאפשר לבוא אליו להגהת סת"ם. הוא אף זכה לאישור המלך, כפי שמספר הסופר ר' אברהם לוי ממגדל העמק: "לפני כ"ז אדר תשנ"ב, אישה מפרדס חנה כתבה לרבי על עניין מסוים, והרבי ענה לה: 'בדיקת מזוזות'. היא כתבה שוב לרבי שאינה יודעת על מי יכולה לסמוך בהגהה? ועל זה השיב לה הרבי: 'כגון סעדיה ג'רופי מושב אביטל'" (הסיפור אושר בזמנו על ידי ר' סעדיה).
מספר רב היישוב אביטל, הרב שניאור זלמן גורי: "גם כשהיה בודק תפילין מזוזות זה היה עם חינוך. אנשים היו באים אליו, לא רק בגלל הידע העצום שלו בנושא סת"ם, אלא בשביל להתייעץ בכל תחום. הוא היה אדם מאוד איכפתי לזולת. למשל, כשהבן שלי הגיע לגיל שלוש ועשה אופשערניש, הוא הביא לי צילום מאמר של הרבי מהר"ש שלא הודפס בהקלדה אלא בכתב יד, וכתוב שם שעל פי קבלה בהגיע הילד לגיל שלוש צריך לקנות לו נעליים.
"היה איכפת לו מכל דבר. בשבת, לפני שבועיים, בדרכי לבית הכנסת בו אני משמש כרב עברתי דרך בית כנסת חב"ד לקחת את המפתח של המקווה, הוא ראה אותי ואמר: תראה שהמים לא קרים כי ביום שיש החליפו מים ואולי עדיין לא הספיקו להתחמם… הוא ידע שכרב אני משתתף הרבה באירועים של תושבים ובשבת האחרונה הביא לי סידור בהוצאת שי למורא והראה לי שיש שם בסוף מכתבים מהרבי לברית, בר מצוה, חתונה, דירה חדשה ואמר לי שיהיה לך את זה להראות לאנשים.
"היה לו ידע עצום בהלכה ובתורה. כל דבר ידע איפה כתוב, זיכרון פנומנאלי. כשהייתי מביא לו מזוזות לבדיקה, היה זוכר בעל פה בדיוק מה מצא בבדיקה.
"השליחות בערה בו כאש בעצמותיו, לא היה לו זמן לעצמו. כל אחד מאיתנו יש לו זמן לעצמו לצאת לנופש וכולי, הוא – לא היה אצלו כזה דבר, ולא נטש את היישוב תענך. למעט שבתות שבע ברכות של הנכדים היה כל הזמן ביישוב, הכול אצלו היה סביב השליחות, גם בזמן המנוחה. לפעמים הייתי דופק בדלת כדי להביא לו מזוזות ומציץ ורואה שהוא נח. הייתי משאיר את המזוזות ליד הדלת והולך כדי לא להפריע לו, אבל הוא מיד היה מתעורר ורודף אחרי, והיה שואל: כן, שניאור, מה רצית?"…
ממשיך לספר הרב גורי: "ר' סעדיה היה מכווין אנשים בכל תחום. היה עובר בבתי כנסת ומחלק דבר מלכות, למרות שפרש מעבודתו בחינוך לפני מספר שנים, דאג למוסדות החינוך ולאחרונה העביר כסף לבית ספר חב"ד 'שלהבות' כדי שיקנו סידורים וחומשים וגם לדפים לצילום.
"באותו בוקר כואב, לקחתי ממנו הלוואה לתת למישהו שעשה לנו עבודה בעירוב, והייתי צריך להשלים לו מאתיים שקל אחרונים. בשעה עשר באתי להחזיר לו את ההלוואה. מה דחוף, שאל ר' סעדיה… אחר כך נסעתי למרכז, ביקרתי מישהו באיכילוב ומשם נסעתי לפתח תקווה. תכננתי לעשות שם משהו ואז לחזור, אולם אז, מסיבה שאיננה מובנת אפילו לעצמי, החלטתי לנסוע מיד הביתה… הגעתי לתענך בדקות הראשונות אחרי שעבר את האירוע הלבבי".
יוקר הזמן
פרק בפני עצמו היה עניין ניצול הזמן של ר' סעדיה, הוא היה מייקר את הזמן במאוד וכל רגע פנוי היה מנוצל אצלו. מספר האח, ר' רחמים: "עניין הזמן היה מדוד ביותר אצלו. בהפסקות, כשכל המורים אוכלים או משוחחים, הוא היה יושב ומגיה מזוזות ותפילין. כשהיינו נוסעים להורים, אני הייתי הנהג והוא ישב לידי. מה עשה כל זמן הנסיעה? הגיה. שאלתי אותו: איך אתה מצליח להתרכז בבדיקה? המכונית כל הזמן קופצת! והוא ענה: אחי, אל תדאג, הכול בסדר.
"הוא גם היה פוסק לרבים בענייני הלכה ועשה זאת מתוך צניעות וענווה. כשהיו שואלים אותו הוא היה מביא את הספר ואומר: תעיין פה ופה, כאילו הוא לא קשור לזה, ולמרות זאת לא אהב תפקיד רשמי. כשנפטר הרב הקודם, הרב זכריה גורי, והיו מי שפנו אליו שימלא את מקומו, הוא לא רצה ואמר שהבן הרב שניאור גורי שי' ימשיך. מאידך, זכה להכשיר תלמידים רבים שהיו באים אליו ועשו אצלו שימוש בסת"ם בכתיבה ובהגהה. תלמידיו אהבו אותו מאוד ומכל האזור היו מגיעים אליו מבית שאן מעפולה ומהקריות, הוא היה טיפוס מאוד לבבי ואוהב".
מספר ר' ינון בצלאל, מתושבי האזור: "הוא היה מחנך שלי בכיתה ה'. כשבגרתי, התרחקתי מעט מדרך התורה והמצוות ואז חזרתי בתשובה לחב"ד, דרך שיחות ומאמרים שקראתי ולאורך כל הדרך תמיד היה לי קשר טוב עם המורה סעדיה. כשהייתי מגיע אליו, כשנכנסתי לביתו תמיד התקבלתי בסבר פנים יפות ואמירות כמו 'כמה התגעגעתי אליך'.
"ביישוב שלנו בבית כנסת חב"ד יש רק מניין שחרית ובשאר התפלות מתפללים בבית הכנסת הספרדי, גם בבית הכנסת החב"די וגם בבית הכנסת הספרדי כל יהודי לא מוכר שנקלע לבית הכנסת – ר' סעדיה היה פונה אליו ודואג שיקבל את הסידור שלו בנוסח שלו. לילדים בבית הכנסת היה מחלק מטבעות צדקה וגם מביא להם את הקופה…
"ר' סעדיה היה רב ומשפיע שלי. הייתי מתייעץ איתו בכל תחום, אם זה בעסק או בחיים הפרטיים או בחינוך בילדים. הייעוץ האחרון היה האם להעביר את ילדי לתלמוד תורה במגדל העמק, הוא אמר בוודאי אין פה בכלל שאלה, מבחינת יראת שמים – ללא ספק שבתלמוד תורה יהיה עבורם יותר טוב, וכך עזר לנו לקבל את ההחלטה.
"בכל השנים ובפרט בתקופה האחרונה לאחר שהרב אברהם ששונקין והרב יצחק ידגר נפטרו, הוא היה חלק מרכזי בהתוועדויות. אף פעם לא שבענו מלהקשיב לו כשהיה מספר על הביקורים בחצר הרבי ועוד. בשנה האחרונה ספגנו ממנו המון. מה שייחד אותו זה אהבת ישראל לכל אחד ואחד. היה פשוט שליח בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. לא ראה את עצמו לרגע אחד, חייל אמיתי. זו תופעה שקשה להסביר, צריך לחיות במקום בשביל להבין מה הוא היה בשבילנו.
"כשרעייתי הייתה בהיריון והתגלו סיבוכים וחשש להמשך ההיריון. אשתי הייתה בבית רפואה ואני הלכתי לר' סעדיה. הוא הציע לי לכתוב לרבי. באיגרת קודש של הרבי, שקראתי בהשגחה פרטית, הרגשתי שקיבלתי את התשובה. כששלחתי את צילום האיגרת לרעייתי, היא אמרה לי האם שמת לב לתאריך שבמכתב? התאריך היה ט"ז אדר, יום הלידה המשוער… ואכן הלידה הייתה כשורה ב"ה, זרעא חייא וקיימא. בזכות זה התחברנו לרבי עוד יותר".
מספר ר' דוד מולא: "הקשר שלנו עם ר' סעדיה החל מגיל קטן. הוא היה מורה, איש רוח ומחנך. בשנים האחרונות אחרי פטירת הרב ששונקין והרב ידגר, הוא היה ממש המשענת של כולנו. היריעה תקצר מלספר על מעשיו ומנהגיו הטובים. עברתי איתו הרבה דברים אישיים; פעם סיפרתי לו בדאגה על בעיה שהייתה לי ובהינף אצבע אמר: לא יקום ולא יהיה… ואחרי יומיים העניין הזה התבטל לחלוטין.
"התייעצתי אתו הרבה, ועם השנים גיליתי שבכל תחום בו התייעצתי אתו ונשמעתי לעצתו – הצלחתי, ומאז ממש על כל צעד ושעל הייתי נעזר בו. לאחרונה, שאלתי אותו לגבי מעבר דירה מאביטל למקום אחר והוא אמר בשום פנים ואופן לא לעבור, אלא להמשיך ולעשות עניינים בשליחות הרבי באביטל ולא לעצור, אלא לעשות כל מאמץ וה' יהיה בעזרי בכפל כפליים.
"גם בתקופה האחרונה אמר שיהיה לי עזרה ושאם הוא יצטרך להתערב – הוא יתערב ויעזור בכל מה שהוא יכול. מידי שבת בבוקר היה לו שיעור חסידות. הוא היה דואג מראש להכל ומכין את הספרים כשהסימניות כבר בתוכם, כדי שאף אחד לא יצטרך לטרוח חלילה. בסדר העדיפויות שלו, הזולת תמיד היה קודם לו. כולם במושב אהבו אותו, ילדי היישוב היו מגיעים לבית הכנסת כדי להגיד לו שבת שלום והוא שבה את לב כולם. המשפחה שלי קיבלה כמה החלטות טובות לעילוי נשמתו, ואני בטוח שהוא יחד עם הרב ששונקין והרב ידגר ע"ה יפעלו חיש להבאת הגאולה".
ממשיכים בשליחות!
"אבא היה כחייל על משמרתו", מספר בנו ר' מענדי, "אפילו ביומו האחרון קיבל ילד בר מצווה. לילה קודם ביקרתי אותו והוא היה בשיא כוחו בריא וחיוני. אמנם סבל מפצע ברגל, אך לא היה לזה השלכות מעבר לכך. פתאום התמוטט על משמרתו. זה היה אבא: חסיד של הרבי, ולמרות שזה קרה באופן פתאומי, בשיא השיאים של זמן השמחות, בפרט כשמתקרבים לחודש ניסן שזה החודש שמסמל את השליחות שלי מהרבי שאמר לי 'מרבין בשמחה', אנחנו במשפחה קיבלנו החלטה חזקה – ויודעים שזה היה רצון אבא שהייתה לו הרבה נחת מהשליחות הזאת של הרבי אליי – שלא להתפעל מהחושך של הגלות, ונמשיך בכל הכוח בכפליים לתושייה לשמח יהודים והמשך שליחותו של אבא מתוך שמחה וטוב לבב.
"הרבי גם מביא בשיחות שכתוב שמשה תיקן להם שבעת ימי אבל ואחר כך כתוב שמשה תיקן שבעת ימי משתה, כי אחרי הירידה של האבל מיד עולים לשמחת עולם. כידוע שאחרי שריפה מתעשרים ואחרי דין מגיע חסד גדול, ויהיה רצון שנזכה לחבר את זה, למסמך גאולה לגאולה, ולא נצטרך להמתין אפילו עד חודש ניסן אלא לסמוך את הגאולה האמיתית והשלימה לפורים, לשמחת עולם במהרה בימינו אמן".
זכה ר' סעדיה והותיר אחריו דור ישרים מבורך, רעייתו תבדלחט"א מרת שולמית שתחי', וילדיו: ר' מנחם מענדל – רחובות, ר' שמואל – משלוחי הרבי בקריית מוצקין, ר' שניאור זלמן – רחובות, ר' יוסף יצחק – רחובות, ר' דב בער חיים – קראון הייטס, ר' ישראל – רחובות, גב' שטערנא שרה בוסי – ערד, גב' חנה יצחק – מגדל העמק, גב' נחמה דינה אלוש – רחובות, גב' חיה מושקא עמרן – רחובות. כולם הולכים בדרכיו ובפועליו הטובים.
תנצב"ה.
הרב שניאור גורי
י"ב אדר א' התשפ"ד.
בוקר חדש, אך שונה בתכלית משאר הבקרים שלפניו. עוד בוקר של חודש אדר, אך הלב עצוב, ממאן להאמין שהרב הצדיק והחסיד שלנו "הרב סעדיה" איננו איתנו פיזית בגופו.
"הרב סעדיה". שתי מילים שאומרות הכל.
הרב סעדיה שדאג לכל אחד מבני הקהילה כאילו היה בנו,
הרב סעדיה שהיה חכם עצום ובעל ידע רחב בכל חלקי התורה,
הרב סעדיה שהיה צנוע ועניו ובעל מידות תרומיות,
הרב סעדיה שהקפיד ושמר על קוצו של יו"ד תרתי משמע: גם בהלכה ובמנהגי החסידות, וגם בענייני סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות).
הרב סעדיה שהיה אוזן קשבת ומורה דרך לרבים במושב אביטל ובכל הסביבה.
הרב סעדיה שחי ונשם את הרבי 365 יום בשנה.
הרב סעדיה שלעצמו לא מצא דקה פנויה, אך לאחרים היה לו את כל הזמן שבעולם..
הרב סעדיה שהיה "אוצר החכמה" מהלך.
הרב סעדיה שהיה בא לכל חנוכת בית, ברית יצחק, פדיון הבן, התרת נדרים, שיעורי תורה והיה מכין ומביא איתו את כל החוברות והדפים הנדרשים לכך.
הרב סעדיה שעל אף הלחץ האדיר שהיה לו להספיק לבדוק מזוזות לכל האזור מבית שאן במזרח ועד חיפה והקריות במערב, לא השיב ריקם אף פונה לבדיקה ולחץ את עצמו להספיק להחזיר לו בזמן.
הרב סעדיה שמיד אחר פטירת הרבנים ידגר וששונקין, מיד היה פשוט לו שהוא נרתם במלוא המרץ למלא את חסרונם.
הרב סעדיה שתמיד הקדים שלום לכל אדם בחיוך ובמאור פנים.
הרב סעדיה שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
הרב סעדיה שב"שלושים" של אבי מורי הרב זכריה זצ"ל ביקש שימנו אותי לרב והודיע שיעזור לי בכל המצטרך ועמד בכך בכל השנים הרבות מאז.
הרב סעדיה שהיה קורא לכל אחד בשם חיבה. מאירק'ה, יוסקה, שלוימי, עובדי… או חיבה בצורה כללית אבי שלנו, עמי שלנו…
הרב סעדיה איך עזבת אותנו? על מי נטשת את שארית הצאן? מי ימלא את חסרונך?
אין לנו אף אחד בשיעור קומה כמותך.
"להאי חסידא דבלי בעפרא קא בכינא"
יהיה לנו מאוד קשה בלעדיך.
אני בטוח שהלכת למעלה לפעול דברים טובים עבור הקהילה היקרה שכל כך אהבת, אנא תבקש מבורא עולם את הפתרון האמיתי שיאמר די לצרותינו ויבוא משיח צדקנו במהרה!
אוהב אותך ונזכור אותך תמיד!
תלמידך כבנך, הרב שניאור זלמן גורי, רב מושב אביטל.
