"הרבנית העניקה לי הרגשה של אמא דואגת"

הרב חיים ברוך הלברשטם, בשיחה רווית גילויים על הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא נ"ע


"באותו לילה, ליל כ"ב שבט, התקשרתי בסימן ההיכר המיוחד… השיחה נענתה. מעבר לאפרכסת שמעתי לפתע את קולו של הרבי. הרבי אמר: "יע"..  ביקשתי סליחה.. הבנתי שמשהו חריג באמת קורה…" | הרב חיים ברוך הלברשטם, יליד ארץ הקודש, זכה לשמש בקודש בבית הרבי והרבנית, והשבוע חרג ממנהגו במשך כשעתיים תמימות, וחשף שביבים מעבודתו במחיצת הרבנית נ"ע במשך יותר מעשרים שנים ברציפות | ההתבטאות של הרבנית שהוא"מזכיר לה את חניכי נובהרדוק"; הסיבה שהרבנית ביקשה שדווקא הוא יצלם את עדותה במשפט הספרים; והתגובה של הרבי כשראה אותו עוסק בתיקון המנעול | בקודש פנימה

מענדי קורטס

בליל רביעי אור לכ"ב בשבט תשמ"ח בסביבות השעה אחת בלילה נשמעו דפיקות בחדר השידורים, בסוף המסדרון בקומת הכניסה ל-770. מנהל המקום הרב חיים ברוך הלברשטם, חבר ועד 'בדק הבית' של 770 והמשמש בבית הרבי, פתח את הדלת ונחשף לשמועה שכבר החלה להתפשט – הרבנית הסתלקה.

"מי שדפק בדלת שאל אותי אם זה נכון", משחזר השבוע הרב הלברשטם בשיחה ייחודית וראשונה מסוגה, ערב יום ההילולא של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא נ"ע. "הייתי בהלם, כי לא שיערתי ולא שמעתי שהיא לא מרגישה טוב".

מתי ראית את הרבנית בפעם האחרונה?

"ימים אחדים קודם לכן, ביום שישי, הייתי בבניין הספרייה ליד 770, שבו שבתה הרבנית, כידוע, עם הרבי בשנותיה האחרונות. הבנות שלי רצו לבקר את הרבנית, אז נכנסתי לדירה ושאלתי אותה אם הן יכולות לבוא. היא אמרה: 'בבקשה, למה לא?' ואכן למחרת הן הגיעו, ילדות קטנות, והיו איתה באותו יום שבת במשך זמן מה. הרבנית התייחסה אליהן מאוד יפה.

"לא הבחנתי אז שאינה חשה בטוב. הרמזים המקדימים להסתלקות הובנו רק בדיעבד. אחד מהם אירע ביום שני כ' בשבט, מעט יותר מיממה קודם הסתלקותה. באותו יום קיבל הרבי ליחידות כללית בבית המדרש הגדול ב-770 קבוצת אורחים שהגיעו לי' שבט, ונשא בפניהם שיחה. את השיחה חתם בפסוק "באור פני מלך חיים". זה היה דבר מופלא; הרבי אף פעם לא סיים ככה שיחה. הרבי נהג לסיים את השיחות ב'אמן כן יהי רצון' וכדומה. אני זוכר שבשעת מעשה רבים מאלה ששמעו את השיחה באמצעות השידור, השתוממו מהסיום הבלתי צפוי הזה. ידוע שאדמו"ר האמצעי לפני הסתלקותו אמר מאמר חסידות, אותו חתם במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים", ובמילים אלו הסתלק. אחרי אותה יחידות כללית, התקשרו מכל העולם לשאול מה קורה, מדוע הרבי סיים את השיחה בצורה כזו. כעבור זמן לא רב אפשר שהתקבלה התשובה: כנראה שבמילים אלה הרבי רמז להסתלקותה של הרבנית".

הדבר הראשון שעשה לאחר שקיבל את המידע הקשה, היה לנסות להתקשר אל הבית שברחוב פרזידנט 1304. "באותן שנים התגורר ר' שלום בער גאנזבורג ע"ה בבית הרבי, ובדרך כלל כשהייתי מצלצל לבית בשעות הלילה הוא היה עונה. אם היה צורך להעביר את הטלפון לרבנית – הוא היה מעביר לה.

"באותו לילה, ליל כ"ב שבט, התקשרתי מיד לבית. אף אחד לא ענה. השתוממתי מאוד, וצלצלתי עוד פעם בסימן מיוחד. זה היה סימן שהעביר מסר למי שנמצא בבית, שהמתקשר הוא אחד מבני הבית. הרבי, כפשוט, לא היה עונה בדרך כלל לטלפונים בבית, אבל אם היו מתקשרים בסימן המיוחד היה עונה. הסימן היה – חיוג והמתנה שלושה צלצולים, ניתוק, לאחר מכן שוב חיוג והמתנה שלושה צלצולים וניתוק, ולאחר מכן חיוג והמתנה עד שעונים. כשהתקשרתי באופן הזה, השיחה נענתה. מעבר לאפרכסת שמעתי לפתע את קולו של הרבי. הרבי אמר: "יע" [כן]. ביקשתי סליחה, ואמרתי שרציתי לדבר עם שולם (הרב גאנזבורג). הרבי אמר ששולם לא בבית כעת. ביקשתי שוב סליחה על ההפרעה וסיימתי את השיחה. בשלב הזה הבנתי שמשהו חריג באמת קורה. נותרתי ב-770. לא היה טעם ללכת לביתו של הרבי. ידעתי שאם הרב גאנזבורג לא בבית, פירוש הדבר שרק הרבי בבית. התחלתי להתעניין מה קרה, אבל לאף אחד לא היו טלפונים. אט אט התבהר המידע – הרבנית איננה".

גדולתה של הרבנית

הרב הלברשטם, יליד ארץ הקודש, זכה לשמש בקודש בבית הרבי והרבנית במשך יותר מעשרים שנים ברציפות. הוא אינו מרבה לשתף בזיכרונות ממה שראה בקודש פנימה. הראיונות שהעניק לאורך השנים, גם הם בודדים, עסקו לרוב בשלל תפקידיו האחרים ב-770; הקמת ותפעול חדר השידורים – שממנו העביר לכל העולם מאז תש"ל את התוועדויותיו של הרבי בשידור חי, תפקידו ב'ועד בדק הבית' של 770 (ריאיון נרחב על כך ניתן ל'כפר חב"ד' לפני כשבועיים), ועיסוקו בתיעוד הרבי ובניית ארכיון בלתי יסולא מפז המחייה את חסידי חב"ד מאז ג' תמוז תשנ"ד, בשנים שבהן החושך יכסה ארץ.

השבוע חרג הרב הלברשטם ממנהגו במשך כשעתיים תמימות, וחשף שביבים מעבודתו במחיצת הרבנית ע"ה. "גדולתה של הרבנית היא שאין עליה סיפורים", הוא מתמצת ומבהיר כבר בפתח הריאיון. "הגדלות של הרבנית והפשטות שלה לגמרי לא התאימו זה לזה. היא הייתה מתנהגת לסובבים אותה ללא כל יחס של התנשאות או הרגשת חשיבות. היחס שלה היה פשוט ואנושי, כך שבאופן כללי אין סיפורים עליה, ומה שמספרים זה על הפשטות שלה ועל כך שדאגה לאנשים בדאגה כנה, אמיתית ואנושית, ולא העמידה את עצמה כרבנית".

איך התחלת לעבוד בבית רבי?

"הקשר שלי עם בית רבי החל באופן לא טבעי. כשבאתי לניו יורק בסוף שנת תשכ"ו, לא הכרתי אף אחד. הייתי נער צעיר, בן 18 בלבד. במקרה, בערב ראש השנה תשכ"ז ביקשו ממני לתת יד בהכנות לחג בדירתו של אדמו"ר הריי"צ בקומה השנייה של 770. מי שביקש ממני היה ר' עמרם מלכא, אז אחד הבחורים שעבדו בבית, שחיפש עוזרים. אמרתי 'בוודאי, למה לא', ועליתי למעלה.

"בדירה ניגשה אליי הרבנית נחמה דינה ע"ה. היא שאלה אותי לשמי, וכתבתי לה בפתק [כך היו מגיבים לרבנית נחמה דינה, שלא שמעה היטב. מ"ק]. כשהבינה שאני הלברשטם אמרה לי שאני קרוב שלה, והזמינה אותי לאכול ארוחת בוקר בבית.

"באמת יש בין המשפחה שלי ובין המשפחה של בית רבי קשר נישואין מסוים לפני כמה דורות. בשעת מעשה לא ידעתי על הקשר הזה ורק לאחר מכן התוודעתי אליו. מאז התחלתי לפקוד את דירתה של הרבנית הזקנה – כך כונתה הרבנית נחמה דינה – ולסייע בעבודות הבית המגוונות. הפכתי בן בית.

"כידוע, עד שנת תשל"א (בעשרה בטבת אותה שנה נפטרה הרבנית הזקנה) נהג הרבי לסעוד את סעודות החגים בדירת אדמו"ר הריי"צ בהשתתפות כמניין חסידים. לפני החג היו בחורים מסייעים בהכנת הסעודות. גם אני נמניתי עמם, ולאחר מכן בסעודות עצמן הייתי ממגישי האוכל. אגב, הרבי נהג לא להתחיל לאכול עד שהמלצרים התיישבו סביב השולחן".

תמונות בודדות מאותן סעודות בקומה השנייה של 770 ישנן כיום, וגם הן הודות לר' חיים ברוך. הוא לכד אותן במוצאי יום כיפור תשכ"ט. "עמדתי בצד וצילמתי", הוא משחזר, "ובהמשך הסעודה הרבי שלח שליח שיודיע לי, שמספיק הצילום למטה".

בסעודת החג ביום השני של חג השבועות תשכ"ז, ברקע מלחמת ששת הימים בארץ, אמר אחד מהנוכחים סביב השולחן לרבי, שהאדמו"ר מקלויזנבורג עזב את הארץ והגיע לארצות הברית ערב המלחמה. הרבי הגיב שלא ניתן לבוא אליו, לרבי מקלויזנבורג, בטענות, שכן הוא איבד את משפחתו ואת ילדיו בשואה (11 ילדים היו לאדמו"ר), והוסיף הרבי וציין: "יש כאן קרוב שלו שיגן עליו", כשמתכוון לנער הצעיר חיים ברוך הלברשטם – נין וצאצא לשושלת אדמו"רי צאנז זצוק"ל.

בינתיים זכה הרב הלברשטם באופן טבעי לקרבה גם מאת הרבנית חיה מושקא, שהגיעה לבית אימה, ונקרא לסייע גם בדירתו של הרבי ברחוב פרזידנט. במלאכתו זו המשיך, לצד שלל תפקידיו, עד הסתלקותה של הרבנית בכ"ב בשבט.

"בטבעי הייתי נער ביישן מאוד, עד כדי כך, שכאשר הייתי לצד שני אנשים שדיברו לא הייתי מסוגל לפצות את פי. הרבנית הייתה אומרת לי, שאני מזכיר לה את חניכי נובהרדוק שחושבים 'מי אני ומה אני'. יום אחד אמרה לי הרבנית, שהיא ואחותה החליטו שיוציאו ממני את 'רגש הנחיתות' שבי. מאז, כדי להרים לי את הביטחון העצמי, לא הפסיקו הרבנית ואחותה להרעיף עליי מילות עידוד ושבח. כל דבר שעשיתי או אמרתי בבית זכה לתגובה מרוממת וחיובית. ידעתי שהיא אומרת לי את זה כדי לתת לי עידוד, והאמת שהיא עזרה לי מאוד. אז גם החלה הרבנית לקרוא לי 'הרב בן הרב', זה היה הכינוי שלי אצלה.

"כמו שאמרתי, בכלל הרבנית התנהגה באופן פשוט מאוד ולא עשתה מעצמה עניין. למעשה, היא ברחה מכך. כשהיו פונים אליה ואומרים לה 'הרעבעצין', הייתה שואלת 'למי אתה מדבר?', עד שהתרגלו לקרוא לה 'גברת שניאורסון'. בהתחלה הייתי גם אני קורא לה הרבנית, עד שבמשך הזמן הבנתי שדעתה אינה נוחה מזה. הייתי מדבר עמה, בכלל, רק באידיש. זו הייתה שפתה באופן כללי. אם מישהו לא הבין אידיש, היא הייתה מדברת עמו ברוסית או באנגלית.

"לפני חתונתי, בשנת תש"ל, התעניינה הרבנית מי הכלה ומאיזו משפחה מגיעה. אחרי החתונה נתנה לנו מתנות יפות מאוד. היא רכשה שני פמוטים גדולים, ושלחה לנו אותם על ידי שליח זמן קצר אחרי החתונה, כשחזרתי לקראון הייטס. הרבנית גם הביאה לנו, כשהיינו בביתה, סלסלה מכסף להנחת פירות. בכלל, בכל השנים הרבנית העניקה לי הרגשה של אימא דואגת".

עד כמה הרבנית הייתה מעורבת בנעשה ב-770?

"הרבנית התעניינה מאוד באופן כללי במה שקורה ב-770. היא אהבה לשמוע על האווירה, על הלך הרוח, ולרוב לא התעניינה בנושא ספציפי. היא רצתה לדעת מה קורה עם החסידים, אבל לא רצתה להיות בקשר ישיר איתם. היו רק נשים מעטות שהיה להן קשר קבוע עמה. גם בערבים של נשי חב"ד לא השתתפה".

ניסו פעם להזמין אותה?

"עד כמה שזכור לי, פעם הגיעה משלחת של נשי חב"ד לבקש ממנה שתבוא ותשתתף באירוע. הרבנית לא הייתה אומרת אף פעם 'לא'. היא דחתה באלגנטיות ואמרה: 'אולי בפעם אחרת'.

"אני חושב שה'מרחק' הזה שתפסה הרבנית, נבע מכך שלא אהבה שעושים ממנה עניין, כאמור. היא סלדה מכך".

העדות במשפט הספרים

ביום רביעי כ"ח בכסלו תשמ"ו העניקה הרבנית בביתה עדות במשפט הספרים. הרבי ראה בעדותה חשיבות רבה, והצביע על משפט שאמרה לקראת סיומה של העדות, כשנשאלה למי שייכים הספרים – שהספרים שייכים לחסידים כיוון שהרבי שייך לחסידים – כמשפט שהשפיע רבות על השופטים.

מי שצילם את הרבנית בעדותה היה ר' חיים ברוך. "הצילום שלי הוא שהוצג בפני השופט. מי שנחשף לצילום רואה שהעדות הייתה מאוד לא לפי רוחה של הרבנית. היא מטבעה הייתה צנועה מאוד ולא אהבה את גינוני המלכות, אך כיוון שמסירת העדות הייתה מוכרחת, עשתה זאת במסירות נפש ממש.

"היא ביקשה ממני שאני אצלם אותה בעדות, ובין היתר נימקה זאת בכך, שיודעת שאני לא אפרסם את הצילום לציבור. אכן, החלק מהתצלום של העדות שמשום-מה מסתובב, דלף דרך בית המשפט".

מה היה בעדות?

"בבית נכחו עורכי הדין משני הצדדים. מהצד של אגו"ח נכחו עורך הדין נט לוין ושני עורכי דין נוספים. בנוסף נכח בבית המזכיר הרב חיים יהודה קרינסקי. גם עורכי דין מהצד השני נכחו בבית, וגם הם שאלו את הרבנית שאלות, כמו שמקובל בכל עדות. כמו כן נכחו בבית גם אחותה של הרבנית ובנה. האחות ישבה במשקפי שמש וכלל לא התערבה בעדות.

"לצדה של הרבנית ישב מתורגמן, שתרגם לאנגלית את דבריה של הרבנית, שנאמרו לרוב באידיש. המתורגמן היה יהודי דתי מפלטבוש. לפני שהחלה העדות ולפני שהגיעו עורכי הדין, שאלה אותו הרבנית מאיפה הקשר שלו לחב"ד. אני חושב שהוא היה בעל תשובה, אבל ידע אידיש טוב מאוד. הוא סיפר שהרב שלום בער שפירא, חתנו של המזכיר הרב ניסן מינדל, קירב אותו. הרבנית התעניינה בפרטים.

"אגב, הקלטתי הן את העדות של הרבנית והן דברים שאמרה שאינם שייכים למשפט. במצלמה היו לי שתי קלטות, אחת מהן יועדה לבית המשפט. במהלך העדות, כשהיו עצירות שבהן דיברו 'אוף דה רקורד' – שלא לציטוט, והיה צורך לעצור את ההקלטה, הייתי עוצר רק את הקלטת שיועדה לשופט".

כמה זמן נמשכה העדות?

"כשלוש שעות לערך. כשהתחילו לשאול את הרבנית שאלות על נושאים אישיים ופרטיים מאוד, לא אהבה זאת ולא רצתה לענות. כך לדוגמה, שאלו אותה מאיפה התפרנסו בשנים של המלחמה, ואמרה שאינה רוצה לדבר על כך. כששאלו אותה על אחותה שיינא הי"ד, שנרצחה במלחמה, אמרה שאינה רוצה לדבר על הנושא הזה, והתבטאה בביטויים שחשפו כמה קשורה הייתה לאחותה וכמה אינה מעוניינת לדבר על כך".

את המשפט המפורסם מסיום העדות, אתה זוכר?

"בוודאי. כבר בשעת מעשה עורך הדין שלנו נתפס מאוד למילים הללו, ושאל אותה עוד פעם על הנושא הזה ורצה שתדגיש זאת שוב".

איך התכוננה הרבנית לעדות?

"בין היתר, לפני שהחלה העדות היה בבית רק עורך הדין של אגו"ח, ושאל את הרבנית כל מיני שאלות. הוא רצה לדעת מה תהיה התגובה שלה. כעבור זמן, במהלך העדות עצמה, שאל אותה עורך הדין של הצד השני, כמה זמן הכין אותה עורך הדין של אגו"ח לעדות. היא השיבה שזה דבר פרטי ושאינה רוצה להשיב על כך".

בכלל בתקופת המשפט, כמה הראתה הרבנית מעורבות והתעניינות בנעשה בבית המשפט?

"כל הזמן רצתה הרבנית לדעת מה קורה. היא הייתה שואלת כל מיני שאלות, והתעניינה מי מעיד ומה אמר בעדותו".

ואחרי שהגיע הפסק של 'דידן נצח'?

"באופן כללי הרבנית לא החצינה את שמחתה ולא רצתה לדבר על כך. היא הייתה בהחלט שמחה מאוד מכך שהרבי הצליח ושפסקו כפי שהיה צריך לפסוק".

אפרופו צילום העדות, שמעת פעם התייחסות מהרבנית לעיסוקך ארוך השנים בתיעוד הרבי ובצילומו?

"צילמתי את הרבי כל השנים. במקרה מסוים סיפרתי לרבנית, שיש בחורים שטוענים שזה שאני מצלם עם פלאש – הבזק אור, זה מפריע לרבי. הרבנית צחקה ולא הגיבה. כעבור זמן מה סיפרה לי, ששאלה את הרבי אם הפלאש מפריע לו, וענה שלא שם לב לכך בכלל. אני מצידי צילמתי עם פלאש, כי כך התמונה יוצאת איכותית יותר. כמובן שאחרי ששמעתי זאת – המשכתי כך.

"אגב, הרבי עודד מאוד את הצילום – לאו דווקא את הצילום שלו, אלא בכלל שיהיה תיעוד ממה שקורה ב-770. במשך שנים לא הבנתי מדוע, והיום אני מבין שזה לכאורה בשביל התקופה שלנו כיום, אחרי ג' תמוז. אני רואה את התוצאות מכך, שהיום כולם יכולים לחוות את ההתוועדויות של הרבי, ובכלל את כל מה שקרה ב-770 בימות האור.

"העיסוק בצילום הרבי והנעשה ב-770 דרש השקעה רבה, הן פיננסית, הן של זמן והן טכנית. במבט לאחור, אני חש אפילו שהייתה זו מעין חוצפה מצידי, שהעזתי לעמוד כך ולצלם את הרבי, אבל היות שהרבי עודד אותי בנושא הזה מאוד בשעת מעשה, הרגשתי שהרבי רוצה שיצלמו.

"במשך הזמן הרבי עודד אותי פעמים רבות, כפי שפורסם כבר בגיליון זה לפני שבועיים; לא אחת, כשראה אותי ללא מצלמה, שאל אותי הרבי 'איפה הצעצועים', כשכוונתו לכלי הצילום. היו פעמים שהרבי ראה אותי בלי ציוד הצילום, והעיר: 'אומן בלי כלי אומנתו' ועוד. אגב, מאז התחלנו להקליט את הרבי באופן קבוע בהקלטות טייפ, בשנת תש"ל, עד היום האחרון שזכינו שהרבי דיבר לציבור – כמעט ולא חסרה שום שיחה של הרבי. הכול ישנו".

שני סוגי ביקורים

למחרת ה' טבת תשמ"ז, היום שבו נפסק פסק ה'דידן נצח' במשפט הספרים, נולדו לר' חיים ברוך תאומות. "ביום חמישי, בקריאת התורה בבית הכנסת הקטן של 770, מול הרבי, קראתי להן שמות. לראשונה קראתי חיה מוסיא – והרבי חייך, ולשנייה קראתי שטערנא שרה. למחרת באתי לרבנית וסיפרתי לה שנולדו לי תאומות. הרבנית אמרה לי: 'כן כן מזל טוב, ושמעתי שנתת שם, תודה רבה', זאת אומרת שהרבי סיפר לה שקראתי לבתי כשמה.

"אגב, קראתי לה חיה מוסיא ולא חיה מושקא, כי כך הרבנית קראה לעצמה. עד פטירתה של אימה, הרבנית הייתה נוהגת לבקר אותה מדי שבוע ב-770, ולאחר מכן לרדת לחדרו של הרבי בקומת הכניסה. לפני שהייתה יורדת, הייתה מתקשרת להודיע על כך ואומרת 'כאן מוסיא'. אני שמעתי זאת פעמים רבות, כי בשעה שהייתה יושבת עם אימה ואחותה בדירה למעלה, הייתה לי הזכות להגיש להן שתיה חמה, ואם היו צריכים משהו בבית הייתי עוזר. רק אחרי שנפטרה ועל המצבה חרטו 'חיה מושקא', הבנתי ששמה המקורי היה חיה מושקא".

ידוע שהרבנית הייתה נשארת ערה כששהה הרבי ב-770, ולעיתים עד שעות הבוקר המוקדמות. האם הועברו אליה שידורים מהנעשה ב-770?

"עד תשל"ח לא הייתה הרבנית שומעת את השידורים, אבל מאז תשל"ח, בעקבות האירוע הבריאותי שעבר הרבי באותה שנה, רצתה הרבנית לשמוע מה קורה בהתוועדויות. אכן חיברנו אותה לשידור באחד מקווי הטלפון. היא הייתה מניחה את הטלפון על השולחן עם מגביר. מעניין לציין, שבהתחלה שמה הרבנית את הטלפון על צלחת עגולה, כדי שהקול יוגבר באמצעות הצלחת, ואחר כך סידרתי לה מגביר רגיל. היא רצתה לשמוע שהכול בסדר, שהרבי מדבר. לפעמים, אם לא היו שומעים את הרבי, הייתה הרבנית מתקשרת בקו החירום של השידורים (שהיה קו פתוח מיוחד, ששימש כאשר היו בעיות שידור, ובאמצעותו הודיעו תחנות שידור כאשר התנתק להן הקו), ושואלת אותנו מה קרה. היינו מרגיעים אותה ואומרים לה מה הסיבה שלא שומעים את הרבי. הסיבה הייתה יכולה להיות, שהרבי מדבר עם אנשים בין השיחות וכדומה. זה קרה כמה פעמים. היינו באותם רגעים סוגרים את המיקרופון שבו דיבר הרבי, כדי שהדברים הפרטיים שעליהם משוחח לא יישמעו, והמאזינים לשידור היו שומעים רק מעין רעשי רקע".

לעיתים הייתה הרבנית מארחת אורחים בביתה. "ככלל", אומר הרב הלברשטם, "הרבנית לא אהבה לדבר על עצמה או על הרבי, והייתה מדברת על כל הנושאים שבעולם מלבד על כך. גם על אביה אדמו"ר הריי"צ, ממה שאני שמעתי, דיברה מעט מאוד באופן כללי. כאמור כי לא רצתה שיתייחסו אליה באופן מיוחד.

"בכלל, יש כל מיני סיפורים שמספרים על הרבנית, על דברים שונים שעשתה בצאתה מביתה. אני חושב שכל הסיפורים הללו אינם נכונים. מי שהכיר אותה ידע שאלה לא יכולים להיות.

"אגב הסיפורים על הרבנית והנהגותיה, אציין דבר שבכלל כדאי לדעת: היה יהודי, לא חסיד חב"ד, שהתגורר כאן בשכונה והיה מוכר חפיסות של שוקולד שמערלינג. בכל ערב פסח היה הלה מביא לבית הרבי במתנה חפיסות שוקולד שמערלינג כשרות לפסח, והרבנית הייתה מודה לו מאוד, אבל הרבי והרבנית אף פעם לא אכלו מזה בפסח, והרבנית הייתה שמה את החפיסות יחד עם החמץ. הרבנית הייתה עדינת נפש, והעניקה לכל אחד את התחושה הטובה ביותר. ואולם מכך כנראה נוצרה השמועה שכביכול אצל הרבי בבית היה שוקולד בפסח. זה לא נכון.

"בנוגע לביקורי אורחים בבית, היו שני סוגים של ביקורים: סוג אחד – של ידידים מרוסיה וקרובים למשפחת בית רבי, והסוג השני – משפחות שעם השנים נוצר להן קשר עם הרבנית, מסיבות שונות. באופן כללי הרבנית לא אהבה להרחיב את מעגל המקורבים אליה. אלה שזכו בכך זכו בכך, ולאחרים היה קשה מאוד להצטרף, אבל בכל זאת היו כאלה שהצליחו.

"למשל, אני יודע על חסידים שהיו מתקשרים לרבנית, ושואלים אם יכולים לשוחח עמה. הרבנית לא הייתה דוחה באופן ישיר אלא באלגנטיות, והייתה אומרת שכעת זה זמן לא טוב ואולי בפעם אחרת. אלה ששמעו את התשובה הזו התחלקו לשניים – היו שהרימו ידיים, והיו כאלה שהחליטו לנסות ליצור קשר בכל זאת. הללו היו מנסים להתקשר שוב בפעם אחרת, ומנסים שוב ושוב עד שנוצר חרך מסוים. אחרי כמה פעמים, בהן היו מזכירים לרבנית שאמרה להם שאולי בפעם אחרת יוכלו, החלה הרבנית להתעניין. הרבנית הייתה שואלת את המתקשר לשמו, למקום מגוריו, למספר ילדיו, ולפעמים הייתה גם מתרצה לקבל ביקור בביתה.

"כשהיו מגיעים אורחים לבית, ידעתי כבר קודם לכן שעתידים להגיע אורחים. איך ידעתי? כי הרבנית הייתה מבקשת ממני להביא מיני מגדנות ומאפים מחנויות ברחוב רוג'רס, מרחק של כשני בלאקים (שמאלה ביציאה) מבית הרבי. היו שם שתי חנויות שהרבנית אהבה להזמין מהן.

"כשהייתי חוזר לבית עם המוצרים, תגובותיה של הרבנית התחלקו לשתיים. היו פעמים שבהן הייתה מבקשת ממני להישאר בבית. זה היה בדרך כלל כשהאורחים העתידים להגיע היו כאלה שהרבנית טרם הכירה או כאלה שלא סמכה עליהם מספיק. היא לא רצתה שבשעת הביקור ישוטטו האורחים בדירה, כאשר היא תכנס למספר רגעים למטבח וכדומה.

"ואולם היו פעמים שבהן, אחרי שהייתי מביא את המוצרים, הייתה הרבנית אומרת לי תודה, ומוסיפה שאינה רוצה לעכב אותי. זה היה הסימן בעבורי לא להיות בבית בשעת הגעת האורחים".

הידיים התחילו לרעוד

על עבודתו בבית רבי לא קיבל הרב הלברשטם משכורת. "הרבנית רצתה לשלם על כל דבר, היא מאוד לא יכלה לסבול שנותנים לה דברים בחינם. ואולם אני לא הייתי מוכן לקבל כסף על שום דבר, אז הרבנית הייתה רוכשת ניירות ערך על שמי, ואחת לכמה זמן, בעיקר בתקופות חגים, מעניקה לי. זה התגבר במיוחד אחרי פטירתה של אימה, אחרי שהפסיקו לעשות את סעודות החגים ב-770 והעבודה בבית לפני החגים גדלה.

"בנוגע לחג הסוכות, עד שנת תשל"ח הסוכה של הרבי שכנה בקומה השלישית של הבית, במרפסת. בשנת תשל"ט, כמעט שנה אחרי אירוע הלב, החליטה הרבנית שצריך לבנות את הסוכה במרפסת האחורית בקומת הכניסה, כדי שהרבי לא יצטרך לעלות את שלוש הקומות. למטה לא היה מקום לסוכה ונוצר צורך להגדיל את המרפסת, וכך עשינו.

"באותה שנה בניתי לבד את הסוכה. זו הייתה סוכה שנבנתה באופן מיוחד והייתה יפה מאוד. חלקה התחתון היה מברזל והחלק העליון מפלסטיק. אגב, את הסכך לסוכה הביא השליח בקליפורניה הרב שלמה קונין. הסכך היה ענפים עבים של עצי דקל, כמו שנוהגים להשתמש בארץ. בקליפורניה גדלים עצי דקל רבים. עד אז, בסוכה של הרבי השתמשו בסכך המצוי (כפי שמשתמשים כיום בסוכה של 770 ובסוכות רבות בניו יורק) – שהוא פחות נוח, ועלים ממנו נופלים לתוך הסוכה. ההסכם עם הרב קונין היה, שאחרי החג אורזים את הסכך בחזרה בקופסה ומחזירים לו אותו. אגב, הסכך ששלח הרב קונין היה נוח יותר גם כאשר ירדו גשמים. הסכך הזה מנע לזמן מה את זליגת הגשם לתוך הסוכה. הרבי והרבנית אהבו את הסוכה.

"אני זוכר, כי באחת השנים לפני החג, סחבתי יחד עם מישהו נוסף את הסכך לסוכה. הסכך הונח בשביל מאחורי הבית, ואנחנו הרמנו אותו מעל הראש והתקדמנו לכיוון הסוכה. הסתכלתי על הבית, ושמתי לב שהרבי עומד בחלון בקומת הכניסה, במטבח הבית, וחיוך על פניו מהמחזה.

"באופן כללי לא הייתי נוכח בבית כשהרבי היה מגיע אליו, אבל הייתה פעם אחת שבה המנעול של הבית נתקע, ועסקתי בתיקונו. חשבתי שייקח זמן עד שהרבי יחזור לבית, ולכן הרשיתי לעצמי לפרק את המנעול לגורמים, להניח את החלקים על מגבת גדולה ברצפה בכניסה לבית, בין הדלתות, לנקות ולשמן אותם ולהרכיב אותם בחזרה. אלא שבעודי מתעסק בכל זאת, הגיע הרבי לבית.

"נעמדתי מיד מהרצפה, אך הרבי ביקש ממני שאמשיך, ונותר לעמוד לצדי ולהביט. כעת, כאשר הרבי נוכח במקום, מרוב התרגשות לא הצלחתי עוד לתקן. ניסיתי בכל אופן להמשיך בידיים רועדות להרכיב את המנעול, אבל לא בהצלחה יתירה. קפיץ עף לי. בסופו של דבר הראיתי לרבי שאני פשוט לא מצליח כעת, ושהידיים שלי רועדות. אז הרבי שאל אותי: מאיפה אתה יודע לעשות את הדברים האלה, לתקן כך? האם למדת את זה? השבתי שלא, ושהידע שלי הוא מניסיון שצברתי במשך הזמן. הרבי הקשיב ואמר: "נו, אם היית יושב ולומד היית יכול להיות…" – הרבי אמר 'גאון' או 'למדן', אני לא זוכר במדויק באיזו מילה נקט – וחייך חיוך גדול ונכנס לבית".

שיתוף ב whatsapp
ווטסאפ
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב email
אימייל
שיתוף ב print
הדפסה