בחסידות מוסבר במספר מקומות ההבדל בין עצבות למרירות.
המרירות היא תוצאה של ראייה אובייקטיבית של החיסרון. כשאדם מתבונן בעצמו ומזהה חיסרון שיש אצלו בדבר מסוים, הידיעה מעוררת בו כאב. הכאב הזה אינו מונע ממנו לשמוח בדברים אחרים שבהם הוא חש שלימות, ואין הוא מפריע לו להודות לה' על הטוב שניתן לו.
העצבות, לעומת זאת, היא הרגשה של ריקנות, חידלון וחוסר חיות, ששורשה בנפש הבהמית שבתוכנו, והיא שלילית מיסודה. העצבות נובעת מהסתכלות על המציאות מנקודת מבט של הנפש הבהמית, המרוכזת בעצמה, והתחושה שהיא יוצרת איננה אמיתית.
דוגמה להבדל בין עצבות למרירות, אפשר למצוא באופן התייחסותו של האדם להתנהגות לא נכונה שלו כלפי אחרים או כלפי עצמו. יש מי שמפתח רגשות אשמה קשים, והם מביאים אותו לעצבות פנימית, ולמחשבה שהוא חסר תקנה ואין לו דרך לתקן את מה שעשה. הוא מייסר את עצמו ושוקע אט אט בעצבות ודיכאון, עד שמתהלך כאומלל בודד בעולם.
בעומק העניין, הוא בכלל לא חושב על ההשלכה של המעשה שעשה אלא על עצמו. אפשר לראות זאת במוחש באותם המקרים שבהם פגע במישהו אחר – אדם כזה איננו מוטרד כלל בעניין תחושותיו של הנפגע ואינו מנסה לפייס אותו. כל מה שמטריד אותו מסתכם בשאלה: "איך אני עשיתי את זה??" הערך העצמי שלו בעיני עצמו התרסק, והדבר מוביל אותו לייאוש ועצבות.
רגשות כאלה הם הרסניים: הם גורמים לאדם להיות שקוע בתוך הבעיה ואינם מאפשרים לו להתקדם ולתקן. ישנם ה"מתמכרים" לרגשות אלו ובהשפעתם נופלים מטה־מטה מבחינה רוחנית ונפשית.
כאב המוביל לתיקון
לעומת זאת, כשאדם מתחרט על מעשהו וחש כאב אמיתי בשל המעשה שעשה ובשל פגיעתו בזולת, הכאב לא מדכא אותו אלא מוביל אותו לתיקון ולשינוי. אומנם הכישלון צורב ומכאיב לו, אבל הוא איננו מתמקד בפגיעה שנגרמה לתדמיתו שלו. אלא עיקר דאגתו מופנית לחיסרון שנוצר בהשפעת המעשה שלו, והוא מחפש דרכים לתקן את מה שקילקל ולהשלים את החסר שנוצר. הפגימה יכולה להיות בהיבטים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום. בין כך ובין כך תוצאת מעשיו היא שטורדת את מנוחתו ולא החוויה האישית והערך העצמי שלו שנפגם.
רגשות כאלה מעוררים באדם מרץ פנימי לתקן את מה שאפשר, ולהתחרט ולבקש סליחה מה' (או ממי שפגע בו) על מה שלא ניתן לשנות. בדרך כזו, בסופו של דבר הוא יצמח למקום טוב ושמח יותר, ויהיה "יתרון האור מן החושך".
ואכן, בהשגחה פרטית, על פי חלוקת לימוד התניא היומי, אנו לומדים בימי אדר, את פרקי התניא העוסקים בשמחה ובדרכים להגיע אליה. ובאותם פרקים שבהם אדמו"ר הזקן מסביר את מעלת השמחה, הוא מדגיש גם את תפקידה של 'עבודת המרירות', היינו התמרמרות של האדם על מצבו הרוחני בעבודת ה', ואת השפעתה החשובה עליו.
כך גם עולה מדברי הרבי הרש"ב המגדיר במאמריו את המרירות כעניין של 'חיות'. המרירות היא ביטוי של 'חיות' וגם השמחה עניינה 'חיות'.
אין לנו כח למרירות
עם זאת הרבי מדגיש בשיחותיו שכיום עבודת ה' צריכה להיות רק מתוך שמחה, ובמאמר המפורסם "מרגליה בפומיה" (תשמ"ו) הוא קובע מפורשות שעבודת המרירות שבתשובה "אינו שייך בדורנו זה האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח ענין המרירות וכו', וצריכים התחזקות והתעודדות יתירה כו', ולכן בדורנו זה עבודת התשובה היא מתוך שמחה דוקא".
ישנם השואלים, כיצד זה מתיישב עם כך שהרבי עורר פעמים רבות על הזעקה הפנימית "עד מתי?" הנובעת מתוך מרירות. ובפרט עם המבואר במאמר המפורסם "ואתה תצוה" (בקונטרס פורים קטן תשנ"ב), שבו הרבי מבאר בהרחבה כיצד דווקא "כתית למאור" – על ידי שהאדם הופך ל'כתית', שבור ומזועזע שעדיין אין גילוי אלוקות שלם בעולם – מתגלה ה'מאור' בעולם, הוא העצמיות.
ואולי יש לבאר זאת: יש להבחין בין עבודת המרירות שבתשובה, שהיא אינה שייכת בדורנו זה (כפי שמפורש במאמר הנ"ל בתשמ"ו, שם עוסק בסוגים השונים של עבודת התשובה, ומציין שאנו נמצאים בערב שבת אחר חצות, זמן השייך לתשובה עילאה שהיא מתוך שמחה דוקא), ובין המרירות והזעקה על הגלות, שהן חלק מהעבודה – לרצות את הגאולה ולחיות אותה.
עבודת התשובה כיום צריכה להיות רק מתוך שמחה, אך כשמדברים על העולם שיש בו גלות והסתר, אי אפשר לקבל את המצב הקיים, וצריכים לזעוק ולבקש גילוי אלוקות.
וכך גם כאשר יהודי רוצה להגיע לגאולה פרטית: לפעמים אדם כבול בתוך הרגל שלילי, ואף על פי שהוא מבין שההרגל מזיק לו ומפריע לו להתקדם ולמלא את שליחותו בעולם – הוא איננו מצליח להשתחרר ממנו, ודווקא זעקת הכאב (לא כחלק מעבודת התשובה, אלא כרצון לפרוץ את הגלות הפנימית) – היא שמאפשרת לו להשתחרר מאותו הרגל ולפתוח את הלב לשמחה אמיתית.
שמחה שמהפכת
צריך כמובן להיזהר שהכאב והמאיסה במצב הנתון לא יישארו כפי שהם: מצב כזה עלול להתפתח לכדי מאיסה של האדם בעצמו, חלילה. כדי שהכאב אכן יהיה הכלי שיביא חיים חדשים, משוחררים ושמחים, יש לתעל אותו לאפיק נכון, בעזרת ההבנה שיש בתוכנו שלימות עצמית, חלק אלוקה ממעל ממש, שיש בה ערך אלוקי אין־סופי. אלא שכדי לגלות את השלימות – עלינו להשתחרר מהמקום ה"תוקע" והמפריע.
כדי להצליח בתהליך נחוצות התבוננות נכונה על המציאות והפניית תשומת הלב לקשר הנצחי עם הבורא. וכפי שכתוב בתניא בפרק כ"ט (שעוסק בעבודה שיש בה 'ביטוש'): ש"על ידי זה יועיל לנפשו האלוקית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראייה חושית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה… שזהו שורש כל העבודה…".
וכך גם במבט הכללי יותר: מצד אחד עדיין ישנם עניינים בלתי רצויים שמעוררים כאב וצער על שאריות הגלות, הן גלות כפשוטה והן גלות פנימית במצרים פנימיים בעבודת ה', ולאידך עלינו לזכור תמיד כי הרבי הכריז והודיע לנו כי אנו נמצאים ערב הגאולה האמיתית והשלימה, וצריכים 'לחיות' גאולה כבר עכשיו, לראות אלוקות והשגחה פרטית בכל דבר במבט מרומם ומאמין.
המרמור והכאב על שאריות הגלות אינם עומדים בסתירה לשמחה הגדולה שצריכה להיות בשישים יום של חודש אדר, שעל ידה מבטלים את כל העניינים הבלתי רצויים, ובפרט בעומדנו בסמיכות ל"פורים קטן", אשר עליו נאמר "זה הקטן גדול יהיה", וסגולתו להפוך את כל העניינים הבלתי רצויים – ונהפוך הוא – לטוב נראה ונגלה.
