בחצות הלילה בדיוק של ליל הסדר, עלתה לגנזי מרומים נשמתו הזכה של הרב החסיד ר' משה אהרון טייכמן, מזקני וותיקי כפר חב"ד, שהטביע חותמו בחינוך ילדי ישראל | סיפורו של החסיד שזכה לקבל מהרבי 62 (!) מכתבים, ובהם הוראות מפורטות בעבודת ה' | שלוש ה'יחידויות', הברכה המיוחדת באתערותא דלעילא, ורשימת זיכרונות מאז ימי הילדות ברומניה, ועד הפעילות בשליחות הרבי | אבד חסיד
"ויהי בחצי הלילה", בליל הסדר, בחצות הלילה בדיוק, עלתה לגנזי מרומים נשמתו הזכה של הרב החסיד ר' משה אהרון טייכמן, מזקני וותיקי כפר חב"ד. המנוח ע"ה היה תלמיד חכם, למדן, גדוש בחסידות ובעל מנגן, שהתוועדויותיו הפיחו חיות חסידית והתקשרות.
בסדרת ספריו 'תורת הבעש"ט בראי חז"ל' הוא הוכיח לכל את צדקת שיטת חסידות חב"ד בעקרונות האמונה והמצוות על פי הגמרא וההלכה. כל שאלה סתמית שנשאל, פתחה אצלו מעיין נובע של דברי תורה וחסידות, סיפורי חסידים וניגוני דבקות, והכול בלבביות ובנעימות מופלאה.
גם בהולכו בדרך, במשך עשרות שנים, היה גורס בעל פה משניות וחסידות ללא הרף – זאת בהוראתו הישירה של הרבי.
הוא התמסר במשך שנים להפיץ מעיינות. עוד לפני עידן בתי חב"ד, היה נוסע מספר פעמים בשבוע לערבי חב"ד בכל הארץ. הוא הפיץ אמונה בבתי ספר לא דתיים וכן בצבא בתור מרצה צבאי.
ואולם שליחותו העיקרית משך עשרות שנים הייתה בישיבה המקצועית – בית הספר למלאכה בכפר חב"ד, שם הרביץ תורה וגמרא והיווה מורה לדוגמא.
ר' משה אהרון זכה לקבל 62 (!) מכתבים מהרבי נשיא דורנו, ובהם הוראות מפורטות בעבודת ה'. בחלק מהמכתבים הוסיף הרבי הערות בכתב ידו הקדושה.
היה אדם יקר ואהוב על כולם, ישר דרך, איש אמת, מחנך דגול, חסיד וירא שמים.
במסירותו האין סופית למשפחתו הוא היווה עמוד דרך והשראה לכל סובביו. בראש השנה (תרח"צ) נולד, ובליל הסדר (תשפ"ד) נפטר. בספרו האוטוביוגרפי, 'מרומניה עד כפר חב"ד', תיאר את סיפור חייו, את קשריו עם הרבי, את פעולותיו ושליחותו במהלך השנים וכן סיפר על דמותו מעוררת ההשראה של אביו.#חסד של אמת
"נולדתי בכפר ציגנש שברומניה. אבי היה איש אמיד, והיה מרבה להלוות כסף לאנשים", כך מתאר הרב טייכמן בספרו. "כאשר היה נפטר בעיירה יהודי עני, נהג אבי מנהג מופלא: תחילה היה צועד כמו כולם במסע ההלוויה, אך בעת הקבורה היה ניגש לקדמת השיירה, ממש לשפת החפירה. הוא היה מוציא מכיסו את שטרי ההלוואות שחב לו אותו נפטר, ואז, מעל הקבר הפתוח ולתדהמת כל הנוכחים, היה קורע את שטר החוב ומכריז שהחוב בטל ומבוטל! אין זה קל כלל לוותר על חובות שכאלה.
"לעתים היו בני משפחתו אף מתרעמים עליו בשל כך, אך אבי, בטוב לבו המיוחד ובאמונתו האיתנה, הבין עד כמה חמור הדבר להגיע לשמים עם קופת חובות. הוא חפץ בכל לבו שהנפטר יעלה למעלה ללא כל רבב של חוב, לכן מצדו הוא, עשה כל התלוי בו כדי להשיל מעל הנפטר את כתב האישום הזה".
מסירות נפש עד מוות, על אהבת ישראל
במלחמת העולם השנייה נלקח אביו למחנה עבודה, ובניסי ניסים שוחרר. "בגלל מצב המלחמה שרר רעב במדינה", תיאר הרב טייכמן את התקופה שלאחר מכן. "ריחם אבא על התושבים היהודים, הרעבים כל כך. הוא חפץ מאוד שיהיה להם לא רק לחם, כי אם גם בשר, למען יתחזקו ויחזקו את בריאותם. בעל יוזמה היה אבא, ואף איש מעשי פעיל. מה עשה? הגה רעיון מקורי, ואף ביצע אותו בפועל: הוא הלך עם שוחט לאחת הרפתות, וקנה בכספו פרה גדולה. השוחט שחט את הפרה לפי כל כללי השחיטה, ואבי היה המנקר, בהיותו בקיא בניקור. כך הכינו בשר בקר בשחיטה כשרה, כדי למכור ליהודים. היוזמה הזו העמידה על הרגלים יהודים רבים חלושים ודוויים. אבי שמח כל כך על האפשרות להבריא עוד ועוד יהודים, להאכילם בשר כשר! הוא התמסר ללא גבולות לשמור את הבשר השחוט ולחלק אותו! אך אהבת ישראל המופלאה הזו עלתה לו בחייו. מסירותו העצומה ליהודים אחרים הביאה למותו בדמי ימיו.
"בליל אחת השבתות של חודש שבט תש"ה, סייר אבי, כהרגלו, סביב הצריף בו שמרו את הפרה השחוטה. קור עז שרר בחוץ. אנשים לא נראו כלל. סכנה הייתה אז לשהות מחוץ לבית החמים, אך אבי היה להוט לבדוק שהבשר הכשר שמור כראוי. הוא לא שת לבו לקור הקפוא, לא התייחס לרוחות העזות, אלא המשיך לסייר סביב הצריף. אזי גופו החלוש הצטנן קשות. ההצטננות התפתחה לדלקת ריאות חריפה, ואבי המסור נפל למשכב. בשנת תש"ה עדיין לא הגיעה לרומניה התרופה 'פניצילין', כך שלא הייתה כל תרופה לדלקת הריאות.
"אם היו אנשים, במיוחד מעל גיל 50, חולים בדלקת ריאות, לא היה לאל ידם של הרופאים לרפאם. כך אף עלה בגורלו של אבא; דלקת הריאות החמירה, וקיפדה את פתיל חייו. בתאריך ה' באדר תש"ה עלתה נשמתו הטהורה ליוצרה. אבי מסר נפשו בפועל על מצות אהבת ישראל, על מבצע כשרות! זאת, עד כדי מוות ממשי! יהיו מעשיו המופלאים נר לרגלנו. תנצב"ה".
מסירות נפש על קדיש
"נשארנו יתומים – אני בגיל שבע ואחי דב בגיל שש, ואמנו נותרה אלמנה", כתב הרב טייכמן על המצב דאז. "ביאשי היה נהוג שילדים קטנים אינם מורשים להשתתף בלוויות, כך שלא השתתפנו בלוויה של אבא ואף לא אמרתי קדיש ליד קברו. ואולם מאז יום המחרת, אמרתי את הקדיש לעילוי נשמת אבי בכל יום משך אחד עשר חודשים. הייתי קם השכם בבוקר, הולך לבית הכנסת ושוהה שם משך כל התפילה. התפללתי כמה שיכולתי ואמרתי קדיש. משם, מבית הכנסת, הייתי ממשיך והולך לבית הספר. השתדלתי מאוד לא לאחר לבית הספר, כי כל המאחר נענש במקום – המורה הכתה אותו בסרגל על קצה האצבעות.
"ואולם פעם אחת איחרתי שלא באשמתי. הגעתי לבית הכנסת מוקדם כרגיל, אך כשהתקרבתי לפתח נרתעתי אחורה בבהלה: כלב אימתני ומגודל עמד לפני הכניסה וחסם בגופו את הדלת. פחדתי ממנו מאוד ולא נכנסתי. מה עשיתי, אפוא? פשוט עמדתי מחוץ לבניין והתחלתי לבכות מרה. עמדתי בחוץ, בכפור הנורא של רומניה, אך לא חשבתי כלל לשוב הביתה בלי לומר קדיש.
"רציתי בכל מאודי לומר קדיש לעילוי נשמת אבי. אכן, הייתי צעיר מאוד, בגיל שבע בלבד, אך חשתי עד כמה נחוץ לומר קדיש על אבא! הן זהו הדבר היחיד שאני יכול לפעול למענו למעלה! זוהי סגולה לנפטר להיפטר מגיהינום! הרי מדי יום אני מתאמץ, קם לפנות בוקר, מכתת רגלים בשלג ובבוץ ולא מוותר על אמירת קדיש אף פעם! איך אוכל לומר עתה? הרי הכלב האיום מפריע לי להיכנס!
"כך עמדתי בחוץ, כמעט קופא מקור ומתייפח מרות. פתאום נפתחה דלת בית הכנסת, ויהודי יצא משם. הוא מצאני בוכה, ושאלני לסיבת בכיי. סיפרתי לו, שעלי לומר קדיש אך אני ירא מהכלב. אזי הכניסני היהודי לבית הכנסת וברוך ה' יכולתי לומר קדיש על אבי, אבל לבית הספר איחרתי באותו יום. למורה הגויה לא היה אכפת מה עשיתי ומהי סיבת האיחור. היא קיימה בהידור את העונש המוטל על ילד שמאחר לשיעור: בו ברגע ציוותה עלי להראות לה את אצבעות ידי, והכתה עליהן חזק בסרגל. כך הייתה לי סיבה נוספת לבכות באותו יום… היה זה אירוע חריג באותה שנת אבלות. למעשה, ברוך ה' במשך כל השנה הצלחתי לומר קדיש לעילוי נשמת אבי".
כאלה אנחנו צריכים
אימו של ר' משה אהרון שלחה אותו ואת אחיו לבוקרשט, להתחנך אצל האדמו"ר מסקולען זצ"ל. "הלה אסף אל ביתו ילדים יתומים, גידל אותם ולימדם תורה. בבוקר נאלצנו ללכת לבית הספר הקומוניסטי ואחר הצהרים למדנו אצלו תורה", סיפר לימים הרב טייכמן בספרו.
"יום אחד זימן לי ה' ניסיון קשה ביותר. אני ממש מודה לה' שהצלחתי לעמוד בו. היה זה בעת טיול שנתי של בית הספר הקומוניסטי – אף שם היו טיולים שנתיים בימי החול. באחד הטיולים הללו נסענו בין הרי הקרפטים. אחת הקבוצות של הילדים התיישבה על הדשא, והמנהל עם המורה לגיאוגרפיה הצטרפו אליהם.
"באותה קבוצה הייתי גם אני. כולנו שאפנו לריאותינו את האוויר הצלול, הבטנו מהופנטים בנוף הקסום – – – ופתאום, בעיצומה של חוויית הטיול, העכיר המנהל את האווירה! הוא החליט לאלף אותנו בינה – כלומר, להחדיר בנו כפירה! המנהל הצביע על הנוף המרהיב, והרצה לפני כולנו: 'הקשיבו ילדים, כל מה שאתם רואים – מוכיח שאמנם הדבר קיים, אבל מה שאינכם רואים – וודאי שאינו קיים. כך למשל: את ההרים הגבוהים, רואים אתם?' 'כן', ענו התלמידים במקהלה. 'סימן שההרים קיימים. את הסנאים, המקפצים שם בין העצים, אתם רואים?' המשיך המנהל בדוגמאות. 'כן'. 'ובכן, גם הסנאים קיימים, אבל את אלוקים רואים אתם?' 'לא', השיבו. 'אם כך הדבר, הרי הוכחה היא שאינו קיים'.
"דמי עלה בפני. הכיצד מעז הוא, המנהל, להחדיר כזו כפירה איומה באלוקי ישראל? הרי זה נורא ואיום! הילדים עלולים חלילה לאבד את אמונתם בה'! לא יקום ולא יהיה! לא היססתי כלל, ובו ברגע נעמדתי על רגליי. הכול הביטו בי, בשתי הפאות שלי שהתבדרו ברוח ובכיפה הגדולה שעל ראשי. ואולם לי לא היה אכפת כלל; הן הילדים קשובים כולם לקלוט, עלי להוכיח להם שדברי הארס של המנהל אינם נכונים כלל וכלל! הבטתי בילדים וקראתי בעוז: 'חברים!' כל המבטים הופנו אלי בסקרנות. גם המנהל וגם חניכיו רצו מאוד לדעת מה יש בפי לספר להם, ואני המשכתי ב'חקירה': 'את המנהל אתם רואים?' 'כן', ענו הילדים. 'אות הוא, שהמנהל קיים, אבל את השכל שלו רואים אתם?' 'לא!' קראו הילדים פה אחד. 'ובכן', פסקתי באומץ, 'זוהי הוכחה ש…' 'שלמנהל אין שכל!' השלימו הילדים בצהלה.
"המנהל נבוך מעט, אך מיד 'תיקן' את עצמו: 'בעצם, ילדים, יש דברים שקיימים, גם אם אין רואים אותם. כיצד נדע על קיומם? נביט בתוצאות. כך לדוגמה, אם ילד רק משתולל, מתפרע ומדבר דיבורים ללא קשר – ניתן להבין שאין לו שכל, אך אם הוא מתנהג בנימוס, מדבר בדרך ארץ ואומר דברי חכמה בנחת – זוהי הוכחה שיש לו שכל". בו ברגע התרוממתי בשנית. 'זוהי ההוכחה!' ציינתי בנחת. עיני הכול הביטו בי, אך לא נתתי להם לתמוה זמן ארוך אלא מיד הבהרתי: 'הנה כאן אנו צופים בנוף מרהיב; הרים, נחלים ויערות, שמש, ירח, כוכבים וציפורים – כל זאת מוכיח ללא כל ספק, שלכל העולם הנפלא הזה יש בורא ומנהיג". נדהם המנהל, והילדים שרקו בהתפעלות, אך אני עוד לא סיימתי. שרוי הייתי בעיצומה של החדרת האמונה הטהורה. המשכתי בהתלהבות וללא רתיעה, וחזרתי על מה שהסקולענער-רבי הסביר לי בשיחותיי עימו, וכך אמרתי: 'ובורא העולם, מדוע ברא את כל זה? יש לו תכלית לבריאת העולם. הוא נתן לנו את התורה שלו, וזאת כדי שננהג לפי הנחיותיה ונקיים את מצוותיה. כך נקיים את המטרה של בריאת העולם!'
"כעס המנהל וקרא: 'מה, אתה כזה פאשיסט? חושב שאתה מעל הכול ואף אחד אחר לא שווה? לכן נעניש אותך, ואתה לא תקבל את הכדור לשחק!' אך לי לא היה אכפת כלל וכלל. לא התפעלתי כלל מצעקתו. מאושר הייתי, ושמחה עצומה מלאה את לבי! תודה לה' שזיכה אותי לעמוד על משמר האמונה בה', תודה לה' שעזרני להפריך את דברי הכפירה של המנהל! לכן הרמתי רגלי באדישות ופשוט התרחקתי מהמקום, אולם פתאום נכונה לי חוויה מפתיעה: תוך כדי הליכתי, שמעתי את המנהל אומר למורה לגיאוגרפיה: 'כאלה אנחנו צריכים!'".
מענה בנוגע לנוסח התפילה
עוד ברומניה זכה הרב טייכמן ע"ה לשמוע על חב"ד ועל הרבי. "ר' זלמן אבלסקי ע"ה הוא זה שסיפר לנו עליו", גילה הרב טייכמן, "כך שלאחר עלייתי ארצה ולאחר ניסיונותיי הכושלים בישיבות שונות, הכניסני ר' זלמן ללמוד בישיבתו הקדושה של הרבי, בישיבת 'תומכי תמימים' בפרדס בלוד. שם הדרכתי וגם לימדתי. הפכתי לחסיד של הרבי.
"בשנים תשי"ט-תש"כ שימשתי כמדריך בישיבה הקטנה בלוד לנערים בגילאי 13-15. חלק חשוב של עבודה זו הייתה ההתוועדויות ביומי דפגרא כגון י"ט כסלו, י"ב תמוז וכו'. באחת ההתוועדויות, אחרי ניגון חסידי מתאים, דברתי על התקשרות לרבי; מה הוא מבקש מתלמידים חסידיים, בהתנהגותם, בתפילתם – שתהיה כראוי, וכמובן שילמדו תורה מבלי לבזבז זמן.
"הדגשתי גם את רצונו של הרבי שנחזור תניא בעל פה, וכמובן שנשמור על תקנת לימוד החת"ת וכו'. שאל חניך אחד, בשם יוסף אלחרר שי': 'אני מבין שצריך להיות מקושר לרבי – משה רבינו של דורנו, לבצע הוראותיו וכנ"ל, אבל מה זה שייך לנוסח התפילה? מדוע שאני אתפלל בנוסח חב"ד בזמן שיש לעדה שלי נוסח אחר מאות בשנים? גם הנוסח שלי הנו לפי קבלת האר"י ז"ל, והרי מנהג אבותינו בידינו!' עניתי לו שהוא שואל כעניין, והצעתי לו לשאול את הרבי.
"ואכן, הרבי ענה לו במכתב כדלהלן: קיימים שלושה סוגים של נוסחאות תפילה: א. נוסח אשכנז. ב. נוסח ספרד. ג. נוסח אדמו"ר הזקן. כאשר אדמו"ר הזקן כתב את הנוסח שלו, היו על שולחנו ששים נוסחאות של תפילות מכל עדות ישראל הפזורות בכל העולם, והוא בחר את סידורו, המבוסס על כוונות האריז"ל.
"מובן מכאן, שהנוסח שלו הנו "סולת מנופה מכמה נוסחאות", והוא הנו "שער הכולל את כל שערי התפילה". שלושת הנוסחאות דלעיל הם זה למעלה מזה במעלה. הראשון – האשכנזי; השני, למעלה ממנו – הספרדי; והשלישי מעל כולם – נוסח אדמו"ר הזקן. ולפי הכלל "מעלין בקודש ולא מורידין", מי שהתפלל נוסח אשכנז – מותר לו לעלות דרגה ולהתפלל בנוסח ספרד, אבל אחר כך אסור לו לרדת בחזרה לנוסח אשכנז. מי שהתפלל בנוסח ספרד – מותר לו לעלות ולהתפלל בנוסח אדמו"ר הזקן, אבל לרדת לנוסח אשכנז אסור לו, לפי הכלל הנ"ל "ואין מורידין".
"והרבי מסיים: "ואתה, אם תחליט להתפלל בנוסח סידור אדמו"ר – הרי שאסור לך לרדת לשאר הנוסחאות". כמובן, שמאז החל אותו תלמיד להתפלל בחיות ובשמחה בנוסח של הרבי הזקן".
הקמת בית ספר חב"ד בנס ציונה
בעת לימודיו בישיבה בלוד, אמו של הרב טייכמן התגוררה בנס ציונה, כך שבחופשות בין הזמנים עסק שם בהפצת המעיינות. "הייתי מדבר בשבתות בבוקר בשני בתי כנסת לעולי תימן ומרוקו, בזה אחר זה", סיפר. "באחת השבתות, בשנת תשי"ז, חזרתי בבית הכנסת 'שבזי' על מכתבו הכללי של הרבי לחג הפסח תשי"ב. באותו מכתב הרבי מדגיש את הקשר בין פסח לחינוך הילדים; דווקא הילדים זיהו ראשונים את השכינה, והם אלה שהראו באצבעם וקראו ראשונים "זה קלי". זהו חינוך. מכאן ניתן ללמוד עד כמה חשוב לחנך את הילדים ללמוד תורה ולקיים מצוות. סיימתי במסקנה נחרצת, שנחוץ לשלוח את הילדים לישיבות.
"אחרי התפילה יצאו אחרי שני יהודים ואמרו לי: 'דיברת לשלוח את הילדים לישיבות, אבל לנו יש ילדים קטנים וצריכים כאן גן דתי ובית ספר!'.
"בו ברגע צץ רעיון במוחי: אקים כאן בית ספר חב"ד! הרי הרבי הורה להקים בכל מקום אפשרי!
כצעד ראשון, התחלתי לעבור מבית לבית בשכונה ההיא ולרשום מספר ילדים ששייכים לבית ספר או לגן. כך הגעתי למספר של 160 ילדים! אחר כך ניגשתי עם דודנו (לעתיד) ר' איצ'קה גנזבורג ז"ל, שהיה ממנהלי ה'רשת', אל מנהל בית הספר הדתי בנס ציונה. זאת כיוון שיש הוראה מהרבי לא לפתוח בית ספר במקום בו ישנו כבר בית ספר דתי אחר. הלה אישר להקים גן דתי, אך לשם כך נדרשנו להשפיע על עשרים וחמישה הורים לרשום במועצה את ילדיהם לגן.
"במשך כל אותו הקיץ של שנת תשי"ח, עמלתי ברישום הילדים. כאשר מנהל מחלקת החינוך ראה שהורים מגיעים, הכריז בבוז: 'אין רישום לגן דתי. אף פעם לא היה כאן גן דתי. רק כאשר יצמחו לי שערות בכף היד, יִיפָּתח כאן גן דתי'. לא הרמנו ידיים והמאבק נמשך. כתבנו מכתבים למשרד החינוך, וההורים חתמו. היו גם חתימות של הורים שלא ידעו לכתוב, ולכן הם חתמו בבוהן טבולה בכרית דיו. ואולם מנהל הרישום שלח מכתבים אל ההורים והזהיר אותם, שאם לא ירשמו את הילדים לגן הממלכתי הרגיל, הילדים יישארו בלי מסגרת. אזי הפעלנו גם את הרב המקומי הרב בארי ז"ל, והודעתי גם למנהלי ה'רשת' את המצב. הפעלתי מאמצים רבים כדי להגיע לעשרים וחמשה נרשמים לגן חב"ד.
"סוף סוף, בעזרת ה' הוכתרו מאמצינו בהצלחה. בשעה טובה הצלחנו להגיע למספר עשרים וחמשה נרשמים לגן חב"ד! כה קיווינו שהגן יאושר על ידי משרד החינוך. בינתיים שכרנו חדר, אבל החדר היה ריק ולא יכול היה לשמש לגן. היינו זקוקים גם לציוד ולמשחקים, ונזקקנו גם לכסף לשלם שכר דירה…
"לבסוף, לאחר התרוצצויות רבות ל'רשת', לעומד בראשה הרב חנזין ע"ה ועוד, פתחנו את הגן בשעה טובה ומוצלחת. ואולם בינתיים, במשך כמה שנים, לא היה אישור לגן ולא היה מימון לשכירות. מצב התשלום לגן היה כה עגום, עד שבלית ברירה דיווחתי על כך לרבי פעמיים. אז ענה לי הרבי במכתב קדשו, והרעיף עלינו ברכות שהדבר "יהיה בהצלחה רבה ומופלגה". זאת בפרט, שזהו בשנת המאתיים להסתלקות הבעש"ט, כך שזוהי "שנת סגולה להפצת המעיינות, ועד שיגיעו גם חוצה".
"עד כדי כך הייתה קופת ה'רשת' ריקה, שבשנת תשכ"א, בהיותי ביחידות, הגשתי לרבי עמוד שלם על המצב בגן נס ציונה. ציינתי במכתב, שחסרים כמאתיים-שלוש מאות לירות לחודש כדי להמשיך את פעילות הגן. קרא זאת הרבי וענה: "כן, קבלתי גם מכתב מוועד הורים". הוא פתח את המגירה, הראה את המכתב ושאלני: "אבל מאין ייקחו את הכסף?" חשבתי לעצמי: מניין לי כסף?… ושתקתי. רק הוספתי, כי אם יעזבו את הטיפול בגן, יהיה חילול ה'. אז ענה הרבי: "למסור למישהו אחר (מפד"ל) את הגן – אסור, כי הילדים נרשמו לחב"ד ואין חב"ד יכולה להיות אחראי על חינוכם בידי אחרים". הרבי סיים נושא זה באומרו: "מחר בע"ה ייכנס (הרב) חנזין ונשמע ממנו. בשורות טובות".
"ואכן, למרבה הפלא, עוד בשנת תשכ"א כבר היו לנו ברוך ה', בנוסף לגן, גם כתה א' וגם כתה ב'! האברך ר' אברהם מייזליש נשלח ללמד את הבנים, ותבלחט"א הנערה שרה פריז – ללמד את הבנות. כלל לא עלה על דעתי באותה עת, שעוד כשנה יגיע אלי אביה ויציע לי להיפגש עימה לשם שידוכין… בבית הספר ערכנו הפרדה מוחלטת בין הבנים והבנות: בכתה אחת למדו הילדות של כתה א' ושל כתה ב', ובכתה השנייה למדו הבנים של כתה א' וכתה ב'. ההפרדה החלה החל מכתה א'. ר' אברהם מייזליש נסע אז לרבי בצ'רטר הראשון, ובאותה טיסה בה טסתי אף אני. הוא סיפר לרבי, ששרה פריז מלמדת בשני חדרים נפרדים בבת אחת. לדוגמה, תחילה היא מלמדת את כתה א' ומוסרת להם עבודה, ובינתיים עוברת ללמד את כתה ב' ואף עליהם מטילה משימה. בזמן ההפסקה הייתה יושבת עם הילדות על הרצפה ומשחקת איתן בחמש אבנים… הרבי נהנה מאוד מהתיאור הזה – כך סיפר ר' אברהם מייזליש ע"ה.
"תחילה כתות א'-ב' היוו שלוחה של בית ספר ממ"ד בעיר, ואילו לגבי האישור לגן, ה' עזר ולאחר מספר שנים השגנו גם לגן אישור מטעם משרד החינוך. הכול על מקומו בא בשלום. זאת עד כדי כך, שבנינו בניין יפה לבית הספר במימון משרד החינוך.
"ברוך ה', היום כבר יש שלוחים קבועים בנס ציונה. הם האחראים על גני חב"ד שהקימו בעיר, וברוך ה' בהצלחה רבה. בית הספר חב"ד בנס ציונה מצטיין ברמה חינוכית ולימודית גבוהה מאוד. הוא אף קיבל פרס חינוך מספר פעמים, ומונה סך הכול שש עשרה כיתות!"
היחידויות אצל הרבי
גולת הכותרת בלימודיו בישיבת תומכי תמימים בלוד הייתה הזכות המופלאה – לנסוע אל הרבי. "טסתי לרבי בצ'רטר הראשון שאורגן, לחודש תשרי תשכ"א", כך תיאר המנוח ע"ה, "ושנים אחר כך נסעתי שוב – לחג הסוכות תש"מ. משך כל חודש החגים תשכ"א "היינו כחולמים": ההתוועדויות המופלאות, התפילות המרגשות, ההתייחסויות האישיות של הרבי, והעיקר – הכניסה ליחידות – לקודש הקודשים! פעמיים זכיתי להיכנס אז ליחידות, בתחילת תשרי ובסופו.
"היחידות הראשונה הייתה בו' בתשרי. משך תשע דקות שהיתי בקודש הקדשים. ברטט הגשתי לרבי את מה שכתבתי, ארבעה עמודי פוליו מסרתי לו. בשני עמודים כתבתי דו"ח על העבר שלי ובקשתי תיקון, עמוד שלישי קשור לעבודתי כמדריך וכמחנך בישיבה הקטנה בתומכי תמימים לוד, ובעמוד הרביעי היה דו"ח ממצב בית ספר חב"ד בנס ציונה ובפרט הגן, שהיה במצוקה כספית.
"כמו כן בקשתי ברכת רפואה לאמי. הרבי קרא את כל העמודים במתינות ובעיון כדקה או יותר, ואחר כך ענה לי על שאלותיי: "א. בנוגע לתיקון העבר – צריך להסיח דעת עד החתונה. לחזור פרקי משניות, תניא בעל פה, ולחזור אותם בלכתך בדרך במחשבה, און אויב ס'איז מעגלך (=ובאם מתאפשר) בלי בליטות – גם בדבור. ב. בנוגע לקביעות נגלה ודא"ח, שיהיה בסדרי הישיבה (במידת האפשר) עד החתונה, ואחרי כן פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית וגם חת"ת. ג. טוב שאתה מתפלל עם (התלמידים) המודרכים, אבל לפני התפילה או אחרי התפילה לחשוב פרוש מילות התפילה".
"ואולם אני לא הסתפקתי בכך. רציתי לדעת עוד דבר, שבער בי יותר מכל: 'במה אוכל לגרום נחת רוח לכ"ק אד"ש?' שאלתי. על השאלה הזו ענה כ"ק: "בנוגע לנחת רוח, דבר ראשון להיות בשמחה" -במילים אלה הניף הרבי את ידו הקדושה בתנועת עידוד – ואז המשיך: "שמירת הסדרים ולהיות מסור לרשת בתי הספר חב"ד". אחר כך ענה הרבי לגבי אמי ובנוגע לפעילותי בנס ציונה.
"או אז ברכני הרבי ברכה מופלאה, הכוללת הכול: "וה' ייתן חתימה וגמר חתימה טובה, בין בעניינים הפרטיים ובין בעניינים הכלליים", ופתאום האירו פניו הקדושות של הרבי. הרבי הביט בי בחיוך קורן וסיים במילים: "ושיהיה טוב בין בעניינים הפרטיים ובין בעניינים הכלליים". כעבור שנה שמעתי ממו"ח הרב ברוך פריז ז"ל, שגם הוא שאל ביחידות על תיקון העבר וקיבל תשובה דומה לשלי, והוסיף: 'יש לך את החושים שלי'.
"היחידות השנייה הייתה בב' בחשוון. כתבתי בדף בזו הלשון: 'ב' מרחשוון תשכ"א אל כ"ק אדמו"ר שליט"א מבקש אני את ברכת קדשו, שאזכה לקיים את הוראות אד"ש האמורות לי, ואת הקדושה והטהרה שספגתי בחודש השביעי לא תמושינה ממני ואהיה טופח ע"מ להטפיח הן בישיבת תו"ת לוד והן בשאר המקומות השייכים לי ולבריאות הגוף. משה אהרן בן פרידה טייכמן'. כשנכנסתי, רציתי להניח את הפתק על השולחן, אבל הרבי לקח מידי ברגע שנגשתי. הרבי הציץ אולי שניה בפתק, ומיד שפע ברכות.
"זהו תוכן דבריו הקדושים: ה' יעזור שיתמלאו משאלות לבבו לטובה בכל העניינים שהנך כותב, בין בתומכי תמימים ובין במקומות אחרים והרבה יותר ממה שהנך משער, ושימצא שידוך מתאים בקרוב, שזה יוסיף בשמחה וטוב לבב. תמסור ד"ש לכל מקום שתגיע וכתוב משם בשורות טובות. הרבי היה בפנים מאירות ושמחות און דאס האט ממש מחיה געווען. היחידות הזו, שארכה דקה וחצי בסך הכול, הכניסה בי הרבה שמחה וחיות. התרגשתי כל כך. הרי ברכה זו "שימצא שידוך מתאים בקרוב" הייתה ממש בהתעוררות מלמעלה; הרי כלל לא בקשתי שידוך! איזו זכות! אכן באותה שנה השתדכתי ב"ה עם מרת שטרנא שרה שתחי', בתו של החסיד ר' ברוך פריז.
"לקראת סוכות תש"מ זכיתי שוב לטוס לרבי, ולהיכנס בפעם השלישית ליחידות. היחידות שלי התרחשה בליל שלישי כ"ה בתשרי תש"מ, וכך, בערך, אמר לי הרבי בלשונו הקדוש (בתרגום חופשי מאידיש): "ה' יעזור שיתמלאו משאלות לבבך לטובה בכל המצטרך לך, בין בעניינים הפרטיים ובין בעניינים הכלליים, ושתצליח בחינוך התלמידים והתלמידות, חניכים וחניכות, וביחד עם האישה לגדל את כל הילדים מתוך בריאות. ותראו נחת, חסידישער נחת מכל הילדים…"
"כה התפעמתי מברכותיו של הרבי! זהו, כך הבנתי, בכך הסתיימה היחידות. חשבתי כבר לסגת אחורנית, אך אז פתאום המשיך הרבי לדבר: "…ואני אתן לך דולר, וכאשר תגיע לארץ ישראל תפדה אותו ותיתן תמורתו לצדקה, בפרט על עניין של חינוך". ברוך ה' ברכת הרבי התקיימה במלואה, וזכיתי, יחד עם זוגתי המסורה, להקים בית ולגדל ילדים, נכדים ונינים. ב"ה אנו רווים מהם מלוא חופניים נחת יהודי חסידי.
"את הדולר הקדוש, שהעניק לי הרבי ביחידות בהמשך לברכותיו הקדושות, אני שומר בחרדת קודש כל העת בכיסי. הדולר מלווה אותי בכל המצבים. הוא נותן לי כוח ועוז לעמוד בכל אתגרי החיים ומזכיר לי את ברכותיו הקדושות של הרבי".
אבד חסיד מן הארץ.
