"רבי, אני לא אאכזב אותך"

ישראל שוחט

דמותו של מיכאל מוגרבי ע"ה הייתה מוכרת היטב לוותיקי קהילת חב"ד מגדל העמק; איש הדור פנים, נעים שיחה, מלומד ובעל משפחה לתפארת. אף פרט מאורחות חייו הצנועים, לא יכול היה להעיד על עברו ועל הסיפור שהוא נושא עמו. הן אמת שבכל קהילה וקהילה, עלול להיות קיים פער אצל חבריה בין חיי החוץ אל הפנים, אך נדמה, כי סיפור חייו של מיכאל מלמד על פער רחב יותר ממה שאפשר לעלות על הדעת.

רק המעגל הקרוב אליו ביותר, ידע לספר על מיכאל אחר לגמרי, שונה בתכלית מהדמות שהצטיירה לו בקהילה במגדל העמק. במקום ובזמן אחר, מיכאל מוגרבי היה אחד האנשים האמידים בסאן-פאולו שבברזיל, שם הוא כונה בשם מישל. באותו מקום וזמן, היה מישל איש צעיר, ובעלים של מפעל טקסטיל משגשג ומצליח, מפעל שבו עבדו למעלה מ-600 עובדים.

"בכלל, אבא מאוד לא אהב לדבר על העבר שלו", מספר בנו, ר' שי מוגרבי, המתגורר בכפר חב"ד, "לאחר פטירתו, מצאתי את עצמי לא פעם מתחרט על כך, שלא שאלתי אותו מספיק, ולא ניסיתי לדלות מידע על קורות העבר. אבי הגיע לברזיל היישר מלבנון, שם הוא נולד וגדל. בשנות ילדותו הוא למד בבית ספר 'אליאנס', ובעקבות מהומות שאירעו בזמנו בלבנון, הוא החליט להגר לברזיל. רוב בני המשפחה שלו לא אהבו בתחילה את הרעיון, והוא נסע לבדו, השתקע היטב וכאמור – הקים מפעל טקסטיל מצליח.

"לאחר מכן, אחרי שאבי בנה את כל התשתית העסקית, הצטרפו והיגרו לברזיל יתר בני המשפחה. באותם ימים שבהם הוא התגורר בברזיל, כולם הכירו את אבי בתור איש אמיד וכיבדו אותו מאוד. עד היום יש שם אנשים שזוכרים את עושרו ופועלו. אבי היה בין חמשת האנשים הראשונים שהביאו לברזיל רכב אמריקאי ביבוא אישי, ואף הרשה לעצמו להיעזר ולחכור מטוס פרטי, עבור נסיעות דחופות בעת הצורך.

"אבי השתמש בעושרו גם לצרכים טובים, סייע ללא מעט אנשים, ותרם נכבדות גם לקהילה היהודית המקומית. הקשר שלו ליהדות באותם ימים היה קלוש. הוא לא שמר על אורח חיים דתי ומלא, אבל כן נהג לפקוד את בית הכנסת בחגים וכדומה. שמעתי פעם מאחד מבני המשפחה, כי שנה אחת ביום כיפור אבי התמהמה לבוא אל בית הכנסת, וכל בית הכנסת המתין לבואו, כיוון שרצו לקיים את המכירות הנהוגות כאשר הוא נמצא שם, ויכול לרכוש ביד נדיבה".

השותפות של הרבי

בין אותם אנשים להם מיכאל נהג לתרום, היה הרב יוסף וינברג, אשר שימש כשד"ר וזכה לכינוי 'השליח הנודד'. בהמלצת השליח הראשי בסאן-פאולו בברזיל, הרב שבתי הלפרין, הרב וינברג החל לפקוד במסעותיו גם את ברזיל, וכך הגיע אל מיכאל – שתרם לו מהונו בלב רחב למטרות החשובות והנעלות בעבורן גייס הרב וינברג את הכספים.

לרוע המזל, מצבו הכלכלי של מיכאל החל, ברבות הזמן, להידרדר, והוא ירד מנכסיו. הוא הפך מאיש אמיד ובעל אמצעים – לחסר אמצעים.

"הסיטואציה החדשה שנוצרה, גרמה לאבי מפח נפש גדול ואף השפיעה על מצב רוחו", ממשיך שי לספר, "הוא חווה משבר. המשבר הזה היה קשור בעקיפין גם לנישואים קודמים שלא עלו יפה. נישואים אלו הסתיימו בגירושים, ובניתוק מוחלט מהילדים שנולדו מאותם נישואים – ניתוק שלדאבון לב נמשך עד לפטירתו של אבי. כילד, אני לא זוכר אותו מדבר עם מי מהילדים הללו, שהם בעצם אחים שלי שלא זכיתי להכיר.

"באותה תקופה, הרב וינברג הגיע, כתמיד, אל סאן-פאולו, בהתאם למסלול הקבוע שלו. הוא לא ידע על מצבו העכשווי של אבי. כאשר הם נפגשו, הרב וינברג השכיל לקלוט את גודל המצב, והציע לאבי, שאולי ייסע אל הרבי ויבקש ברכה. אבי, שלא הכיר את עולם החסידות, ולא היטיב להבין את המשמעות של רבי, לא מיהר לקבל את ההצעה.

"הרב וינברג שב על עקבותיו, אבל המצב של אבי עמד, כנראה, לנגד עיניו, והיה לו אכפת. בהזדמנות הקרובה בה עבר לפני הרבי, הוא הזכיר אודות כך, שיש יהודי בשם מיכאל מוגרבי, שהיה תורם קבוע וכעת ירד מנכסיו – וביקש עבורו ברכה. הרבי שמע את הדברים, והעניק לרב וינברג שטר של 10 דולר, שימסור לאבי עבור שותפות יחד עמו בעסק שלו.

"בהזדמנות הקרובה שהרב וינברג הגיע אל סאן-פאולו, הוא מיהר לבקר את אבי, ולמסור לו את השטר ואת הבשורה המרעישה, שהרבי רוצה להיכנס עמו בשותפות. ואולם אבי, שעולם המושגים הזה היה זר לו, לא יחס חשיבות יתר לשותפות הזו, וכלל לא הבין את משמעותה. במושגים שלו, שותפות מתבצעת כשנותנים חצי מהסכום הנדרש, או כל סכום משמעותי אחר, אבל שותפות ב-10 דולר הייתה בעבורו הצעה משונה וחסרת טעם.

"צריך להבין, באותם ימים אבי הסתובב עם תחושות קשות, והיו לו פחדים כלכליים. הוא לא רצה להיות חייב לאף אדם", מסביר שי את הסיבות לסירוב, "מה שנראה לנו, כחסידים, כדבר מרעיש שיש לקפוץ עליו בשמחה ולשאוג 'כן!', בעבור אבי זה היה נדמה כדבר ללא משמעות. אבי סירב לשותפות, וביקש מהרב וינברג להחזיר את השטר לבעליו".

באותו זמן, מיכאל היה עסוק בהסתגלות למצבו החדש והלא מזהיר.  עוד בטרם נפלו עסקיו הוא נישא בשנית ונולד בנו, איש שיחנו – שי. עם הזמן, גם נוצר קשר בינו לבין השליח המקומי בעיר, הרב יוסף שילדקרויט.

"ההיכרות שלי עם מיכאל החלה דרך אחד מהמכרים שלו", מספר הרב יוסף שילדקרויט ממקום מושבו בסאן-פאולו, "היה לי שיעור שמסרתי מדי שבוע, ואחד המשתתפים בשיעור ניגש אלי פעם, וסיפר לי כי יש לו ידיד טוב שירד מנכסיו, ונכון יהיה להיפגש עמו ולראות האם ובמה ניתן לעזור לו. הגעתי למקום שבו הוא התגורר – הוא העתיק את מקום מגוריו אל ה'פאבלות',  שכונת עוני שממש לא נעים לשהות בה.

"דיברנו יחד, והתחילה בינינו היכרות. הוא החל להתקרב אל חיק היהדות, ונהיה 'בעל תשובה' ממש. כעבור זמן עלתה הצעה, שהוא יעבור יחד עם משפחתו לגור בארץ ישראל – שיעשו עלייה. היו לא מעט אנשים אמידים בעיר שהכירו את מיכאל היטב, לחלק מהם הוא בעצמו עזר בשעתו. אחד מאותם אנשים היה תורם קבוע של הרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל העמק, וביקשתי ממנו שידבר עם הרב גרוסמן, על מנת שיקל על מיכאל את חבלי הקליטה בארץ.

"כך נסללה הדרך של משפחת מוגרבי אל ארץ ישראל, ואל מגדל העמק, העיר שבה הרב גרוסמן מכהן כרב עם מוסדותיו הרבים. כיוון שלרעייתו של מיכאל היה קשר חם לבית חב"ד, והם אף שלחו את הבן שי ללמוד במוסדות כאן, שבהנהלת הרב בעגון, הרגשתי צורך לקשר אותו גם עם חב"ד במגדל העמק. יצרתי קשר עם המשפיע בישיבת 'תומכי תמימים' במגדל העמק, הרב יוסף יצחק גורביץ, אותו הכרתי, ואכן, בהגיעם למגדל העמק נוצר בין השניים קשר חם וטוב, והרב גורביץ השפיע רבות על חייו של מיכאל ועל חיי משפחתו".

לחדש את השותפות

לימים סיפר המשפיע הרב גורביץ על המפגש הראשוני בינו לבין מיכאל מוגרבי, מפגש שהפך לידידות אמיצה: "זה היה בתקופה, שבה מקום משכן הישיבה היה היכן שנמצא היום 'בית התבשיל' בעיר. ישבתי ב'זאל', ונכנס אדם הדור פנים, וסיפר לי כי ר' יוסף שילדקרויט שלח אותו אלי. כך נוצר הקשר. ראיתי מולי אדם ישר ורגיש מאוד, כזה שאכפת לו מענייני יהדות. היה גם ניכר על הליכותיו שמדובר באדם מסוג אחר – הגינונים שנשארו אצלו מהתקופה בה היה אמיד ניכרו היטב, והבהירו כי הוא בא מרקע שונה. נהגתי להזמין אותו, יחד עם משפחתו, אלי הביתה בחגים, והקשר בינינו נשמר תמיד".

שי עצמו מעיד על אותו קשר מיוחד שנוצר בין המשפחות. בני משפחת מוגרבי הפכו לאורחים קבועים בראש השנה ובחג הפסח בבית משפחת גורביץ, ושי מגלה, כי עד היום הוא מקפיד לשמור על קשר עם הרב גורביץ – קשר שעוד נעסוק בו בהמשך. בחורים שלמדו בשעתו בישיבה במגדל העמק, מעידים גם הם על השיחות המיוחדות שהתקיימו בין הרב גורביץ למיכאל, שהיה פוקד מזמן לזמן את 'זאל' הישיבה. הם היו משוחחים ביניהם בצרפתית, והשיחה הייתה נראית, לצופה מן הצד, כשיחת רעים ותיקים.

החיים של מיכאל ומשפחתו ב'מגדל' החלו להתייצב. הוא עבד למחייתו כמשגיח כשרות, והחיים נעו במסלולם הרגיל. נולדו להם  עוד ילדים, ולמרות שהיה מתפלל בבית הכנסת הספרדי בעיר, הוא הקפיד לבקר לעיתים תכופות בבית כנסת חב"ד, ושלח את ילדיו למוסדות לימוד חב"דיים.

"באחת השיחות עם מיכאל", סיפר הרב גורביץ בהזדמנות מסוימת, "בה גילה וסיפר על עברו, הוא הזכיר גם את הצעת השותפות ושטר ה-10 דולר שקיבל מהרבי בשליחות הרב וינברג. כששמעתי את הדברים, הזדעקתי, כמובן, על ההזדמנות שהוחמצה, 'איך אפשר להחזיר לרבי שטר שותפות של 10 דולר'. נדמה היה, שכיום הוא מבין את הפספוס שבדבר, ואת המשמעות הנשגבה, שהרבי בעצמו מציע להיות השותף שלך. הצעתי לו, שאולי נבקש יחד את השותפות מהרבי מחדש.

"כשהגיע חודש תשרי נסעתי אל הרבי, וכאשר נכנסתי אל הקודש פנימה, כתבתי במכתב אודות הסיפור של מיכאל, ועל כך שאני מבקש כעת, בשליחותו, את השותפות מחדש. לצערי הרב לא היה לכך מענה מהרבי".

שנים רבות לאחר מכן, שי, בנו הבכור, ייזכר באותה שותפות, ועם המון להט ונחישות הוא ישאף לנסות לחדש אותה בכל דרך שהיא.

"זה קרה שנים ספורות לפני שאבי נפטר", מיטיב שי לספר על התפנית הבלתי צפויה, "אבי כבר היה חולה, ובאחת הפעמים דיברנו יחד על אותה הצעת שותפות מהרבי. פתאום הבריק לי רעיון, אמרתי לאבי, אתה הרי לא ידעת בשעתו מיהו הרבי ומה המשמעות של אותה הצעה, והרבי, מצידו, רצה להעניק לך את השותפות. ביקשתי ממנו שיעניק לי ייפוי כוח בתור בן בכור, להעביר את הצעת השותפות עם הרבי – אלי. הרעיון מצא חן בעיניו. לקחנו דף ועט, ואבי רשם, שהוא מייפה את כוחו של בנו בכורו עבור חידוש השותפות עם הרבי".

הרעיון של חידוש השותפות אמנם הבריק במוחו של שי, אבל הוא העלה גם תהייה לא קטנה; הן בסופו של דבר, הרבי לא הגיב לבקשת חידוש השותפות, ושמא אותה הזדמנות הוחמצה. לשי יש לכך תשובה מן המוכן: "אני מסתכל על הדברים בצורה אחרת לגמרי. הרי הרבי רצה להעניק שותפות לאבי, אלא שאז אבי לא היה בזמן ובמקום שיכול היה להבין את גודל הדבר, היום, לעומת זאת, שאנחנו כבר נמנים על חסידי חב"ד ומבינים את משמעות הדברים יותר מתמיד, אולי כעת הגיעה שעת הכושר לחידוש השותפות".

זמן נוסף יעבור, ולאחר פטירת אביו, שי ייזכר באותו ייפוי כוח שהוענק לו אי אז.

המסע והשכנוע

"יום אחד התקשרתי אל הרב גורביץ", ממשיך שי לגולל את המאורעות, "וסיפרתי לו על שטר ייפוי הכוח שהעניק לי אבי. אמרתי שאני נחוש לחדש את השותפות עם הרבי, ושאלתי, מה היא הדרך שבה אוכל לעשות זאת. כמו משפיע טוב, הרב גורביץ השיב לי, שהדרך להיות שותף של הרבי נעשית דרך לימוד המאמרים והשיחות ושמירה על התקנות, אבל אני התעקשתי. הסברתי, כי אלו דברים שאני כבר עושה, ואני מחפש דרך מעשית יותר.

"למשמע הדברים העלה הרב גורביץ רעיון. הוא הציע שאפנה אל מזכירו של הרבי, הרב חיים יהודא קרינסקי, ואגולל בפניו את הסיפור. אולי הוא ייאות להעניק לי את השותפות מחדש, מתוך הקופה של הרבי, שנמצאת תחת אחריותו. הרעיון הזה מצא חן בעיניי, והחלטתי לפעול בכיוון באופן מידי".

על אף שזו הייתה תקופה עמוסה ולחוצה בעסקי הקייטרינג והגריל שבבעלותו, שי לא היסס, והזמין מיד כרטיס טיסה לכמה שעות ספורות – על מנת להספיק להיות אצל הרבי, ולשוחח עם הרב קרינסקי.

"יצאתי אל הטיסה הזו בלי מזוודה, רק עם הבגדים שעלי וטלית ותפילין. הייתי נחוש וממוקד מטרה – להצליח לחדש את השותפות עם הרבי", משתף שי. "הגעתי בלילה לשכונת קראון הייטס, ולמחרת על-הבוקר, לאחר התפילה, ביררתי היכן המשרדים של הרב קרינסקי וניגשתי אליהם. התחוור לי, כי מרוב להיטות שכחתי לברר את הפרט הבסיסי, האם הרב קרינסקי בכלל נמצא באזור. המזכירה שלו אמרה לי, שהוא כעת במונטריאול, וישוב לכאן רק מחר.

"חייגתי אל הרב גורביץ, עדכנתי אותו במתרחש והוא הציע להתייעץ עם הרב גרונר. התייעצתי עמו והוא הציע שאסע לאוהל, אכתוב את הדברים לרבי, ואבקש ברכה.

"עשיתי כהצעתו, ונסעתי אל ה'אוהל'. אני זוכר היטב את אותם רגעים. כתבתי את פרטי הדברים ואת הבקשה שלי, נכנסתי אל הציון, והתפללתי בכוונה גדולה. אלו היו רגעים משמעותיים מאוד בעבורי. ביציאה מה'אוהל', נתקלתי, בהשגחה פרטית, במכתב של הרבי – מכתב שהיה כמו אור בקצה המנהרה, ומילים שהבהירו שאני עושה את הדבר הנכון.

"זה היה מכתב שהרבי כתב להתאחדות עולי צפון אפריקה בישראל, ובו הרבי משבח את פעולותיהם עם היהודים עולי מרוקו. בהמשך המכתב הרבי כותב כך: "לאות הוקרה לעבודתם הנעלית, גם בתור עידוד וחיזוק אשר תחזקנה ידיהם לעזרת ישראל בגיבורים, הנני מצרף בזה איזה סקריפ [שטר תשלום, י.ש.] אשר נלקח מאחת הקופות של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקלל"ה נבג"מ זי"ע צי"ע נשיא ישראל הוא אדמו"ר יוסף יצחק, ובוודאי יקוים בקופתו מאמר רז"ל (ב"ב ט"ו, ע"ב) כל הנוטל פרוטה מאויב מתברך" (אגרות קודש ז', בפ"ז). המילים הללו על שותפות שהרבי מעניק מקרן של הרבי הריי"ץ, שימשו כתמיכה בצעדים שלי.

"החלטתי לדחות את הטיסה ביום נוסף, כדי להספיק לפגוש את הרב קרינסקי. הגעתי אל המשרד שלו. בעקבות העומס ששרר במשרד, לקח זמן עד שהתייחסו אלי. אמרתי למזכירה, שאני כאן בשליחות הרב גורביץ ממגדל העמק – בניסיון לקבל יחס משופר. היא השיבה לי, שאבוא בשעה עשר, והרב קרינסקי יפגוש אותי. בשעה היעודה הגעתי אל המשרד, גוללתי בפניו את כל הסיפור ואת הבקשה שלי, והוא השיב כי הוא צריך לחשוב על כך. אזרתי אומץ, וניסיתי לדחוק, שאם אפשר שההחלטה תהיה מהירה, כיוון שיש לי טיסה בעוד כמה שעות.

"השארתי את מספר הטלפון שלי אצל המזכירה, ולאחר 20 דקות קראו לי שוב מהמשרד. מיד כשהגעתי אל המשרד, הרב קרינסקי העניק לי מעטפה, ובה 10 דולר מהקופה של הרבי – כמו אותו שטר שותפות שהרבי העניק לאבי. התרגשתי מאוד, והודיתי לו בכל לב". 

הברכה שורה

השיחה בין הרב קרינסקי לשי נמשכה עוד מספר דקות, שבהן הרב קרינסקי הסביר על גודל המשמעות והמחויבות, הנדרשת כשותפים של הרבי. בתום הדברים, הרב קרינסקי התרצה להעניק לשי מטבעות של הרבי עבור רעייתו וילדיו. אלו היו המטבעות המיוחדים מל"ג בעומר תש"נ. תוך כדי הענקת המטבעות, הרב קרינסקי סיפר לשי את הסיפור המיוחד שמסתתר סביב הכנת המטבעות – סיפור שבו היה מעורב באופן אישי לאור בקשתו ורצונו הק' של הרבי, ומטבעות שהוכנו בבהילות מיוחדת ובדרך-לא-דרך.

"כל השיחה הזו, וגם שמיעת הסיפור של המטבעות מכלי ראשון, היו דבר מיוחד", מציין שי בקול נרגש. "ביציאה מהמשרד נכנסתי שוב אל סעוון סעוונטי, התקדמתי לכיוון הבימה, נגעתי בפרוכת, הבטתי בחוזקה אל עבר הסטנדר של הרבי, והבטחתי בדמעות: 'רבי, אני לא אאכזב אותך'. בדרך חזרה לארץ, בשדה ובטיסה, בכיתי מהתרגשות. המשימה שהצבתי לעצמי הושלמה מבחינתי, והשותפות שהרבי הציע לאבי קמה לתחייה.

"מאז, הברכה של הרבי שורה וניכרת היטב אצלי בעסק. זה הפך מעיסוק לעסק. עד אותו זמן, הייתי טרוד וייגע בעסקי הקייטרינג, מבלי שיש לי פנאי להקדיש זמן לדברים נוספים, ואילו כיום הכול מתנהל ברוגע ובנחת. אני מקפיד להתפלל במניין מדי יום, יש לי חברותא קבועה בגמרא, העסק כמו מתנהל מעצמו – כשאני מפקח על הכול מלמעלה. מין רוגע הושרה על העסק, ולא היה לפני כן. מאותו רגע הדברים השתנו, וזה ממשיך כך עד היום. חידוש השותפות עם הרבי משפיע לטובה, ומביא ברכה לחיי העסקיים והאישיים".

בתקופה האחרונה, שי אף הצליח לחדש את הקשר עם בני משפחתו שבברזיל, אותם לא זכה להכיר עד היום. במסע שורשים שערך, הוא הצליח להגיע אליהם ולקרבם אל חיק היהדות. הוא יצר קשר עם בית חב"ד מקומי, שסייע לו בנידון, ורכש עבורם מזוזות וזוג תפילין מהודר. כל זאת במטרה להשיב לב בנים על אבות, ולהסב נחת לנשמת אביו, שבוודאי מביטה ממעל על הכול, ורואה כיצד נחלת העבר הפכה להווה משמעותי בחיי בנו בכורו.