שליחות מאישיות סודית: הותר לפרסום

זה היה אחד הסיפורים המופלאים ביותר שפורסמו על הרבי בסדרת 'בדידי הווה עובדא' בעיתון 'כפר חב"ד'. הסיפור שעורר הדים רבים, בכל שדרות הציבור החרדי, פורסם עם ראשי תיבות של בעל המעשה, שבתחילה סירב לשתף פעולה, אולם בהמשך התרכך והועיל להוסיף פרטים נוספים | במלאות ה'שלושים' לפטירתו, אנו חושפים את בעל המעשה, עסקן ובעל חסד גדול | מיוחד

ארי סמית

זה קרה לפני עשרים שנה לערך, בתקופת הקיץ. בישיבת תות"ל בנתניה ערכו לתמימים ישיבת קיץ מיוחדת, בה שילבו תכניות חסידיות שונות ומגוונות. באחד הערבים, אירחו את הרב משה לינק, משפיע ועורך ספרים תורניים בהלכה ובחסידות, במסגרת דיון סוער, מבוסס על סיפור אמיתי, על בן של אדמו"ר, נער צעיר, שרוצה להתקרב לתורת חסידות חב"ד, ומתלבט האם להפיץ את תורת חב"ד בחצר-הבית, או שמא לעבור לתומכי תמימים.
הרב לינק, הציג את ה'דעה' הגורסת שהנער צריך להישאר בכור מחצבתו, ושם להפיץ את מעיינותיה של תורת חסידות חב"ד. רב אחר, שגם הוא עשה תמורות בחייו ועבר מישיבה חסידית לתומכי תמימים, הציג את ה'דעה' שעליו לעבור לתומכי תמימים. למרות שכצפוי, בתחילה היו כל התלמידים בעד זה האחרון, עם זאת, במשך חמש השעות של הדיון המרתק, הצליח הרב לינק לשכנע את כל התל' בצדקת דרכו, במהלך דבריו, גולל סיפור מופלא ומרתק על הרבי, תוך ציון שמו של בעל המעשה. ראש הישיבה הרב משה אורנשטיין, שנחשף לסיפור לראשונה, העלה את הדברים על הכתב בכדי לפרסמם ב'כפר חב"ד'. כשצלצל לבעל המעשה, הוא סירב בתוקף שיציין את שמו.
"אז הוא עדיין היה בעיצומם של ענייני עסקנותו ולא רצה להיכנס לקלחת של הפרסום וההשלכות שלו", סיפר הרב אורנשטיין, "ולמרות זאת, היות וסופר בפורום ציבורי בישיבה, החלטנו לפרסמו, אך עם ראשי תיבות של בעל המעשה. לא שיערנו כמובן מה יחולל פרסום הסיפור – שעורר הדים עצומים באנ"ש ובכל שדרות הציבור החרדי".
ממשיך הרב אורנשטיין לספר: "לימים, כשבאתי להוציא את הספר 'אבא' חלק שני, ובו ליקוט הסיפורים המיוחדים ממדור 'בדידי', צלצלתי שוב לבעל המעשה. היה זה כבר שנים רבות אחרי הפרסום, והתפללתי שהפעם הוא יאשר לצרף את שמו. בשיחת הטלפון הזו, בניגוד לקודמת, האיש, בעל המעשה, היה נינוח לגמרי, רגוע ושליו, ושיתף פעולה. אז התברר לי כי כל פרטי הסיפור שפרסמתי היו מדויקים, והפרטים שהוא הוסיף לי רק חידדו את הסיפור ואימתו את פרטיו – אבל הייתה בפיו בקשה אחת: אל תפרסם את שמי.
"לתמיהתי, הוא השיב כי מתברר של'כפר חב"ד' תהודה רבה, הרבה מעבר לשייכותו המגזרית. קבוצות קבוצות של אנשים התגודדו בחצרות בתי הכנסת בבני ברק ובירושלים, סיפרו בלהט ובלחישה כאחד את הסיפור, וניסו להתחקות לשווא אחר החידה המרתקת. עסקנים מכל העולם לא הרפו. שלחו אליו שלוחים לדלות כל פיסת מידע.
"ר' לייזער כמעט התחנן עתה לפניי שלא אזכיר את שם משפחתו. 'לא אוכל שוב לעמוד בלחצים האדירים שהופנו אליי כמעט מכל חצר חסידית אפשרית', טען, 'לא אוכל לעבור זאת שוב'. כיבדתי את בקשתו. שם משפחתו שמור עימי".

עכשיו, לראשונה, במלאות ה'שלושים' לפטירתו, אפשר לחשוף כי מדובר ברב אליעזר ('לייזר') קאין. ר' לייזר, מחשובי חסידי אמשינוב בירושלים, היה ידידו הקרוב של הרב אריה דרעי מאז הקמת תנועת ש"ס. הוא נפטר בגיל 76 ובהלווייתו שהתקיימה בבית וגן השתתף ציבור מכובד. "נעמת לי מאד היינו בידידות אמיצה וקרובה במשך עשרות שנים ותמיד עמדת לצידי בכל משעולי הדרך", ספד לו הרב דרעי.

בשורות הבאות, אנו מגישים את הסיפור המלא, עם התוספות שר' לייזר הועיל לשתף.

מערכת 'כפר חב"ד'

אני זוכר אותו מהימים בהם ר' אריה דרעי ניהל את המדינה. הוא היה יד ימינו. שמם נכרך יחד בכל תחנה ואירוע משמעותי. התקבל אז הרושם שהוא נמצא שם על תקן הבוגר החונך. ר' אריה היה בן עשרים ושבע כשמונה למנכ"ל משרד הפנים. בגיל עשרים ותשע היה לשר הצעיר בתולדות מדינת ישראל. אליעזר ק. (או ר' לייזער כפי שהכל מכנים אותו) שהיה אז כבר בשנות הארבעים לחייו, ישב על התקן של היועץ השקול. כך זה היה נראה אז.

דברים שרואים מכאן

בהמשך כיהן ר' לייזער בעוד תפקידים ציבוריים משמעותיים, הוא ניהל כפרי נוער, ואף היה לראש מועצה במשך תקופה ארוכה. לא הייתי יכול לנחש אז בזמנו שמדובר באדם כה חביב ונעים שיחה. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". משפט שבדרך כלל נאמר בנימה מתנצלת ע"י איש ציבור, שדיבר אל"ף לפני בחירתו לתפקיד, ועתה, משכבש את התפקיד הוא מדבר בי"ת, או אולי אף תי"ו… אבל במקרה שלנו, כשר' לייעזר ישב 'שם', הוא נראה היה אדיש ומנוכר. אולי אפילו ציניקן. עתה גיליתי להפתעתי אדם אחר משדמיינתי. התוודעתי לשילוב של חוכמה ושנינות עם נועם ורכות. ראיתיו מלא בהומור עצמי וטוב לב. ירא שמים וישר דרך.

את הסיפור פרסמתי כבר בעבר בעיתון "כפר חב"ד". בזמנו ר' לייזער סרב אף לשוחח עימי, ואת עיקר הדיאלוגים ביננו ניהלתי באמצעות שני אברכים מופלגים בתורה וביראה, שלפני שנים רבות התקרבו לאור תורת הרבי; הרב משה לינק מישיבת מיר, והרב שלמה הופשטיין (חתן האדמו"ר מזוועהיל זצ"ל), שניהם מירושלים. תודתי נתונה להם.

למרות שאף בזמנו לא צוין שם משפחתו, למרות זאת, בשל הסקרנות האדירה שהסיפור יצר, הדבר לא הפריע לעשרות רבות מאד של עסקנים להתאמץ ולהגיע למקור ולדלות כל פיסת מידע. ר' לייזער עמד כל השנים כסלע איתן, נשאר נאמן להבטחתו (כפי שיתואר להלן), ולא שיתף אדם בסודו הגדול.

בזמנו היו רבים שטענו כי פרטים רבים מן הסיפור, כפי שפורסם, אינם נכונים, וכי ישנן בסיפור הגזמות. היו שהתהדרו אף בכך שבעצמם שוחחו עם ר' לייזער, שהסכים לכך שפרטים מסוימים אינם נכונים.

בשל כך, גמלה בליבי ההחלטה לשבץ את הסיפור שלפנינו בספר, רק לאחר שאשב בנחת עם ר' לייזער ונלבן יחדיו שוב את הסיפור על כל פרטיו.

שעה ארוכה ישבנו. כבר אמרתי, זו הייתה שעה של קורת רוח. שוחחנו בחול המועד, והשיחה שלנו הסבה לי שמחת יום טוב של ממש. אני תקווה שהסיפור יסב גם לכם שמחה והתרוממות רוח.

נכון, עדיין הסיפור שלפנינו הוא עוד אחד מאותם סיפורים שיישארו אפופי מסתורין לנצח. סיפורים שגיבוריהם ירדו עם סודם לקברם, ולא ישובו עוד עדי יבולע המוות לנצח.

אך עם זאת, אין בכך להקהות מעוצמתו וייחודו של הסיפור הנדיר.

התברר שכל פרטי הסיפור נכונים המה לחלוטין. נשמתי לרווחה. לא היה, אף לא פרט אחד, שאינו נכון או מדויק. אדרבה, מתברר שבשל הדיאלוג הלא ישיר שהתקיים אז בינינו, הושמטו פרטים רבים וחשובים ביותר, המעצימים את ייחודיותו של הסיפור.

אין אבוד. ב"ה. נשלים כאן הכל.

חניה בפריז

ר' לייזער:

"פעמים רבות זכיתי להיות שותף לאירועים ומעשים שהתבררו כחשובים, ואולי אף מכריעים במידת-מה, עבור היהדות הדתית-חרדית בארץ הקודש. עם זאת, הסיפור הבא שייך לאירוע המשמעותי ביותר מבין אלה שזכיתי להיות מעורב בהם בכל שנות חיי. אירוע שמימי לחלוטין, שרק יד ההשגחה העליונה יכולה הייתה להביא אותי אליו ולהיות חלק ממנו.

מעומק לבבי אני מודה להשי"ת על שזיכני בזכות גדולה זו.

הסיפור החל לפני למעלה מארבעים שנה, בקיץ תשל"ח. הייתי אז אברך צעיר. רעייתי ואנוכי החלטנו לערוך ביקור בניו יורק. שם, בשכונת ווילאמסבורג, התגוררו הוריה של אשתי ומשפחתה הענפה. ראשונה טסה זוגתי. אני טסתי מספר ימים אחריה.

בהתאם לתכנון המקורי, המטוס ביצע נחיתה בפריז, שם הייתי אמור לשהות יום ושני לילות, ולהמשיך הלאה לניו יורק.

בטיסה עימי היה המו"ל הרב חנוך בן ארזה (חתנו של הסופר הנודע אליהו כי טוב ז"ל). ר' חנוך שהה עימי בלילה הראשון באותו מלון. משם המריא הלאה לאוסטרליה.

#מראה  ייחודי ברחוב הפריזאי

שהיתי בחדרי בבית המלון הפריזאי והתקשיתי להביא תנומה לעפעפיי. ר' חנוך נקש על דלת חדרי והציע לי לטייל מעט.

היה זה כבר אחר חצות הלילה. בדרך, חלפנו על יד בית קפה לא גדול במיוחד. הבחנו באדם שישב במרכז המקום והרצה דברים לפני קבוצת מקומיים. האיש היה בעל נוכחות מדהימה ומרשים ביותר; גבוה ותמיר, שיער שיבה ארוך שגלש על כתפיו הרחבות, לבושו אלגנטי ומאוד מוקפד. הוא דיבר בשטף, ולמרות התמצאותי המועטה בשפה הצרפתית יכולתי לחוש בקלות בקולו הכריזמטי. הצעירים הביטו בו בהערצה בלתי-מסויגת, ובלעו בשקיקה כל מילה מדבריו. חלקם העלו על הכתב כל מילה מדבריו, ואחרים אחזו בידיהם רשמקול. 

זה היה מחזה נדיר. אני וחברי ר' חנוך הסכמנו ביננו שהלה נראה איש לא שגרתי.

למחרת בהמשך היום ר' חנוך המריא הלאה כמתכונן, למלבורן. הטיסה שלי אמורה הייתה לצאת רק למחרת לפנות בוקר. שוב הגיע הערב. חשתי צורך להתרענן מעט מעומס היום והחלטתי לצאת, הפעם לבדי. שוב חלפתי באותה דרך, ושוב המראה מאמש חזר על עצמו. מיודענו הדור הפנים עומד לו ומרצה בלהט כאשר סביבו מתגודדים כעשרים-שלושים צעירים, בולעים בשקיקה ובהערצה כל מילה היוצאת מפיו.

לפתע מבטנו נפגשו אלו באלו. האיש חלף על ידי, נעצר, ושאל באידיש, בהברה פולנית-יידית: "פון וואנעט קומט א איד?" (= מהיכן מגיע יהודי?) הייתי מופתע לחלוטין, שכן לא היה לי כל ספק קודם לכן שהלה גוי גמור. עניתי שאני מארץ ישראל. הסברתי לו שאני בדרכי לניו-יורק וכי אני שוהה כאן עתה בחניית ביניים.

הסלון ה'יהודי' וה'גויי'

הוא שאל אם הוא יכול לשוחח עמי. עניתי בחיוב והוא החל לדבר. בין הדברים התעניין שוב ושוב מתי אני בדיוק מתעתד להמשיך לטוס לניו יורק, ומה תוכניותיי.

לאחר כעשרים דקות, לאחר שהיה נראה חוכך בדעתו, הוא פונה אליי בשאלה, אם אסכים להתלוות אליו לביתו. "אני בטוח שתמצא בכך עניין", קבע, והוסיף בטעם כי בלאו הכי איני עסוק עכשיו. לא ידעתי כיצד להגיב. מחד אינני יודע עליו דבר, אודה שאף חששתי מעט, מאידך זה היה נשמע מעניין.

יצר הסקרנות גבר, ומצאתי את עצמי מלווה אותו לעבר רכבו. בדרך הוא פטפט עמי על דא ועל הא באידיש קולחת ועסיסית, ואף הספיק לספר לי כי הוא פרופסור לפילוסופיה יוונית, ומשמש מרצה באוניברסיטה בסורבון. בעבר עבד שם שעות רבות, אך כיום הוא מרצה שש שעות שבועיות בלבד, כאשר את שאר זמנו הוא מקדיש לכתיבה. הגענו לרובע הלטיני היוקרתי. עצרנו לצד בית ענק ויפהפה, מפואר מאוד.

נכנסתי אחריו. חלפנו על פני סלון ענק ומפואר. "זה הסלון של הגויים", הוא אמר בקריצה, והוביל אותי היישר לחדר פנימי גדול שהיה מלא וגדוש בספרי קודש. "וזה הסלון של היהודים", אמר. לא הייתה מזוזה בפתח הבית ואף לא על משקוף 'הסלון היהודי'.

את כל קירות החדר כיסו ארונות מפוארים בסגנון קלאסי עשיר. את רוב מדפי הארונות המעוצבים אכלסו ספרי קודש שונים. לצד ספרים כמו רמב"ם ושולחן ערוך, עמדו גם ספרי חסידות רבים. על השולחן בסלון היה מונח ספר שולחן ערוך הרב (של בעל התניא). ראיתי גם ספרים חב"דיים נוספים. היו שם גם ספרי חסידות כלליים נוספים. זכורני כי נטלתי לידיי את ספר ה"נועם אלימלך".

הוא הזמין אותי לשבת על הכורסה, הגיש לי כוס מים קרים, התיישב לידי והמשיך לגלגל בשיחה. רק לאחר מכן הבנתי שכנראה חפץ להכיר אותי מעט בטרם יגיש לי את 'המנה העיקרית'.

סוד גדול ונורא

שאלתי אותו לשמו, אך הוא התחמק והגיב כי עדיין לא בשלה השעה, אך הוא החל לספר כי מוצאו מפולניה. הוא סיפר על השנים הקשות במחנות תחת שלטון הנאצים הגרמנים ימ"ש, וכיצד הצליח לחמוק ולהינצל מידיהם. עיניו החלו לזלוג דמעות, והוא ציין כי איננו זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה ששוחח עם מישהו על תקופה איומה זו.

"אני מאמין בקיומו של הקב"ה, אך יש לי בעיה איתו. אני מסוכסך איתו", אמר בהתרסה. "למרות שקיבלתי חינוך דתי-קנאי, אינני שומר מצוות, וכאקט של מחאה, להכעיס, אני אף לא צם ביום הכיפורים", הוסיף בכאב גלוי. לא נכנסתי עימו לוויכוח, רק הבטתי בו והוא הביט בי בחזרה.

לאחר דומייה בת מספר דקות, הוא אמר לי: "מצאת חן בעיניי". (לאחר שיחתי הארוכה עם ר' לייזער, אני חש 'מתחבר' מאד לעובדה שר' לייעזר התחבב על אותו יהודי אלמוני. א.ס).

"האם זה הדדי?" הוא שאל. הנהנתי בראשי לחיוב. שוב דומייה. "האם תהיה מוכן לתת לי תקיעת כף שיהיה מה שיהיה, לעולם לא תגלה לאיש בעולם את מה שאספר לך עתה?" הושטתי לו את ידי ונתתי לו את הבטחתי.

תודה לאל, למרות הקושי העצום שהתלווה לכך, עמדתי בהבטחתי עד עצם היום הזה.

הוא ציין בפניי את שמו הפרטי ואת שם משפחתו. זיעה קרה כיסתה עתה את כל חלקי גופי. נבהלתי ואף נרתעתי לאחור.

היה זה בנו של אדמו"ר גדול ומפורסם מפולין שלפני המלחמה. בני משפחתו הקרובים ביותר הנם ממשפחות של רעבע'ס (אדמורי"ם). יש לו משפחה ענפה ומיוחסת ביותר בבני-ברק ובירושלים. אין לאיש בעולם כל מושג אודות עצם קיומו. בני המשפחה יודעים רק לספר כי במהלך המלחמה נעלמו עקבותיו, ולדידם ברור כי הוא נמנה עם מיליוני הנספים הי"ד. כולם מציינים 'עובדה' זו בבירור. לאחר המלחמה הוא 'לבש' זהות חדשה והחל חיים חדשים, מנותקים מכל זיק של תורה ומצוות.

עבור 'הרעבע של ליובאוויטש'

הדבר היחיד שנותר בו מן החינוך שספג בבית הוריו הטהורים, היה האהבה הגדולה שהשרישו בו ללימוד התורה. "זו אהבה שלא פג תוקפה עד עצם היום הזה, כפי שאתה יכול ללמוד מהקירות שסביבך", אמר בנימה מסוימת של סיפוק.

הייתי נסער מאוד.

הוא הישיר אליי מבט מתחנן וביקש: "עכשיו, כאשר אתה הוא האדם היחיד בעולם השותף לסוד הגדול שלי, האם תיאות לדחות למעני את טיסתך לארצות הברית?" הוא הסביר כי הוא חפץ למסור בידי שליחות חשובה "לרעבע של ליובאוויטש". חככתי לרגע בדעתי, אך תכף השבתי שזו תהיה זכות עבורי לעזור לו, והבטחתי כי אעשה מאמץ לדחות את הטיסה.

ביקשתי להבין, "למה לליובאוויטש?"

עליך להבין, לא הייתה לי כל התנגדות לליובאוויטש. למרות שורשיי בחסידות סאטמר (אבי ז"ל זכה להיות תלמיד קרוב לאדמו"ר ממונקאטש בעל ה"מנחת אלעזר") זכר צדיק לברכה), שלא תמיד ראתה בעין טובה את פעילותה של ליובאוויטש עם יהודים שאינם שומרי מצוות, עם זאת הייתה בליבי תמיד הערכה אליהם, וידעתי כי הרבי מליובאוויטש הינו אדם גדול. אבל מאידך, ליובאוויטש לא הייתה ברירת המחדל שלי.

עתה, כאשר לפניי בנו של אדמו"ר גדול, שרחמנא ליצלן איבד את הקשר עם הרבונו של עולם, איבד כל קשר לתורה ולמצוות, איבד כל קשר עם משפחתו, ועתה הקשר היחיד שלו עם משהו יהודי, הוא עם הרבי מליובאוויטש, חרה לי הדבר.

יש לזכור כי בשנת תשל"ח, בעת התרחשות הסיפור, היו עוד בעולם משיירי כנסת הגדולה, אדמורי"ם קדושי עליון מגזע צדיקי פולין, אליהם יותר שייך (בן האדמו"ר) באופן טבעי. אז למה דווקא ליובאוויטש. היה לי קצת קשה עם זה. מודה על האמת.

בתחילה הגיב בספונטניות, בתנועת ביטול: "מישט זיך נישט" [=אל תתערב].

לאחר מכן המשכנו לדבר. הוא סיפר לי על אחד מגדולי חסידי חב"ד, הרב הצדיק רבי יצחק (אייזיק) מהומיל. פעם שלחו רבו הצמח צדק בשליחות לרבי ישראל מרוז'ין. ענייני הכלל. כמחצית השעה לפני כניסת השבת, נכנס ר' אייזיק אל הצדיק מרוז'ין ומצאו מעשן סיגר. הרוז'ינער (כפי שרגיל לכנותו) קיבלו בסבר פנים מאירות. רבי אייזיק הרהר לעצמו בתמיהה על דרכו של הרוז'ינער. "הרבי שלי (הצמח צדק)", כך חשב לעצמו, "בזמן הסמוך לכניסת השבת הקדושה, הוא עסוק בעניינים שהינם ברומו של עולם, ואילו הוא, הרוז'ינער, מעשן סיגר". הצדיק הרוז'ינאי הרגיש במחשבתו, קם ממקומו, ניגש אל החלון, והזמין את רבי אייזיק שיתקרב אף הוא אל החלון. "הבט אל השמיים. מה אתה רואה?" שאל הצדיק מרוז'ין. "איני רואה דבר מלבד את השמים", השיב ר' אייזיק. "אינך רואה כיצד השמיים של החולין מפנים עתה את מקומם עבור השמיים של שבת?" המשיך הרוז'ינער להקשות. "נא, הבט היטב", הפציר. אך רבי אייזיק שוב השיב שאינו רואה דבר. זה היה לו, לר' אייזיק, לאות ולמופת, שהרוז'ינער הינו מהות אחרת מכפי שחשב.

(בספרות החב"דית מתוארת פגישתם של השניים באופן שונה. א.ס).

"נו", שואל אותי בן האדמו"ר, "אתה מכיר מישהו בעולם שיודע לראות את שמי החולין עוזבים לטובת שמי השבת?" "אולי הליובאוויטשער..", הוסיף.

שתי בקשות

בסופו של דבר נשארתי בפריז שלושה ימים נוספים. למרות שלא הזכיר זאת אף פעם, אף לא ברמז, הייתה לי תחושה שאולי מדובר בשטר צוואה. כאשר שאלתי אותו למצבו המשפחתי, הוא פטר אותי בתשובה חמקמקה. כפי הנראה מעולם לא התחתן ומסתבר שהיה ערירי. כנראה הוא היה זקוק ליומיים-שלושה על מנת לארגן בצורה מסודרת שטר זה, ועל כן (שוב, כנראה), ביקש ממני להתעכב עוד בפריז.

בלילות הבאים שבתי שוב לשוחח עמו. מספר שעות לפני טיסתי לניו יורק נפגשנו שוב. הוא הפקיד בידי מעטפה סגורה, וביקש-דרש ממני שתי בקשות:

ראשית, שלא אפתח את המעטפה. שנית, להעביר את המעטפה הסגורה לידי 'הרעבע' (כזו הייתה הברתו וניבו) בלבד. "בשום אופן ניט צו די משב"קים" (=בשום אופן לא למסור זאת לידי המזכירים). הוא הסביר לי שלכן אין הוא שולח זאת בדואר, כי בנפשו הדבר שאף אחד זולת 'הרעבע' לא יפתח את המעטפה. "מאחר שכל הסימנים מראים שעכשיו הגיע הזמן לשלוח את המעטפה, אני 'מנצל' אותך לשם כך ואשאר אסיר תודה לך על כך. אך אם לא יתאפשר לך להעביר זאת לידי 'הרעבע' באופן אישי, אזי אל תעביר זאת אליו בשום צורה אחרת".

הוא הזהיר אותי על כך חזור והזהר מספר פעמים, הוא ביקש אף תקיעת כף על כך, והבטחתיו נאמנה שכך אנהג.

ואכן, כבר ביום שלאחר הגיעי לארצות הברית, התייצבתי בחצר הרבי, ב-770, על מנת לבצע את השליחות. התרגשתי מאד. חשתי מעורב בעניינים שברומו של עולם.

נכנסתי לחדר המזכירות, פניתי לרב גרונר וביקשתי לאפשר לי להעביר לרבי מכתב שהופקד בידי על מנת למוסרו לרבי באופן אישי. הרב גרונר דחה את בקשתי מכל וכל. "ס'איז קומט נישט אין חשבון" (לא בא כלל בחשבון), הוא פסק בתוקף, "אתה יכול להעביר זאת דרכי. אני בלאו הכי לא פותח אף פעם את המעטפות, ואני אעביר זאת בלי נדר באופן אישי לידי הרבי". ניסיתי להתווכח עמו, אך לא הועלתי בכך דבר.

היה לי צער גדול מכך שאינני מסוגל למלא את השליחות שהוטלה עליי. נסעתי  בשל כך מווילאמסבורג ל-770 שוב ושוב עוד מספר פעמים, אך ללא הצלחה.

באחת הפעמים, כאשר התבטאתי כלפי הרב גרונר ואמרתי כי "אני חושב שהרבי יצטער אם לא יקבל את המכתב!" הגיב הרב גרונר: "או, דו ביסט שוין געווארן א מבין אויף ליובאוויטש?!" (אתה כבר 'מבין' (המ"ם בצירה..) בליובאוויטש?!) . הרמתי ידים. התייאשתי סופית.

אין לי חלילה טענות נגדו, הוא עשה את עבודתו בנאמנות ובקנאות. יש לזכור שהשנה היא שנת תשל"ח, שבראשיתה לקה הרבי בהתקף לב חמור, והמזכירות ראתה בצדק את תפקידה בצמצום מקסימלי של מפגשי הרבי עם אנשים, יהיו אשר יהיו. אך עם זאת, בליבי ידעתי שזו  החמצה.

פלא פלאים

גמרתי אומר לשלוח את המעטפה בדואר חוזר, ולהודיע לידידי החדש והמסתורי, שלצערי העמוק לא הצלחתי למלא את שליחותו.

יום לפני שטסתי חזרה ארצה, הגעתי שוב ל-770. זה היה יום צום שבעה עשר בתמוז נדחה. למרות שלא הייתה לי כל תוכנית חלופית ואף לא מחשבה לפנות שוב בבקשה למזכירות, מכל מקום, התעוררתי בבוקר עם תקווה ילדותית משהו בלב, אולי בכל אופן יתרחש נס והדבר יסתדר בדרך כלשהי.

כאשר הגעתי ל-770, הרבי התפלל תפילת מנחה עם הציבור. כמובן הצטרפתי לתפלה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את הרבי.

מיקום התפלה, כך התברר לי בדיעבד, היה שונה מהימים הרגילים. תפילה זו התקיימה בבית המדרש הגדול למטה (ולא בבית המדרש הקטן למעלה, כפי שהדבר בדרך כלל). גם ביום זה עצמו, זו הייתה התפילה היחידה שהתקיימה בבית המדרש למטה. הסליחות בבוקרו של אותו יום ותפלת ערבית במוצאי אותו יום, התקיימו בבית המדרש הקטן.

גם בערבו של שבת קודש שקדמה לו, בט"ו תמוז, עדיין לא הייתה לי כל תוכנית להגיע שוב ל-770, לאחר כל ניסיונותיי הקודמים הכושלים. אין זה אלא יד ה' שסובבה שאגיע שוב, ביום זה ודווקא בשעה זו של תפלת מנחה שהרבי מתפלל בבית המדרש למטה, בלי שיהיה לי כל מושג למשמעות הדברים.

בדיעבד התברר שזאת הייתה הדרך לפתרון המופלא. פלא פלאים.

לקראת סיומה של התפלה, פתחו החסידים שביל, דרכו ישוב הרבי לחדרו הק'. עמדתי בשביל, אך לא בשורה הראשונה. לפניי עמדו מספר אנשים. למרות זאת, עיניו הרואות למרחוק של המזכיר ר' לייבל גרונר, צדו אותי בין האנשים. הוא כבר 'הכיר' אותי היטב מפגישותינו הלא מוצלחות, ועלה כנראה בליבו שאני זומם 'חלילה' משהו… הוא עשה לי בידו תנועות "אוי ואבוי" מאיים ותקיף, סימן שלא אעז לגשת אל הרבי. זה לא היה נעים, בלשון המעטה, אך 'האיום' פעל תכף את פעולתו; נסוגותי אחור עוד יותר, למרות שכאמור, לא העליתי בדעתי לעשות מעשה 'אסור' כלשהו…

והנה הרבי יוצא מהתפילה, פוסע לעבר חדרו והמזכירים פוסעים אחריו. לפתע נעצר הרבי לידי… מביט עליי בעיניים חודרות. פזלתי מעט לאחור, אולי מביט הרבי על האיש שעומד מאחוריי, אבל עיני הכל היו נשואות אליי. הבנתי שאני כאן הסיפור. הייתי מבוהל מאד ולא ידעתי מה עליי לעשות.

הרבי הנהן בראשו הק', תוך שממשיך להביט עליי, ואומר "נו?". שיניי נקשו דא לדא, והרבי שוב מפציר בי: "נו..?!". בחרדת-קודש הוצאתי את המעטפה מכיס החליפה ומסרתיה לרבי. הרבי הגיב ואמר "א דאנק" (=תודה), ובהליכה זריזה המשיך הלאה אל חדרו הק'.

לא יאומן כי יסופר. פשוט רוח הקודש גלויה. הדבר נעשה כדבר כל כך טבעי ורגיל, עד שאף אחד מן הנוכחים לא היה יכול להעלות על דעתו שברגע זה היה כאן גילוי אלוקי מבהיל. יצאתי מבית המדרש בחופזה ואף בסוג של מנוסה, כאשר אני ממלמל: מה נורא המקום הזה…

תכף לאחר מכן התקשרתי ליהודי 'שלי' ובשמחה דיווחתי לו: "מילאתי שליחותך". הוא התעניין מאוד כיצד ומה היה, וסיפרתי לו על כל תלאותיי ועל הסוף המפתיע. הוא היה נשמע מאוד מרוצה.

קשר טלפוני

לא נפגשנו עוד. אך שוחחתי עימו עוד מספר פעמים בטלפון. בתחילה, כאשר שאלתי אותו אם קיבל מענה מהרבי למכתב שהעביר דרכי, הוא ענה בתשובה הסתמית, שכל כך אפיינה את החלק באישיותו אליו נחשפתי: "אלץ בסיידר" (=הכל בסדר), אך בהמשך הוא שיתף אותי בעובדה שהרבי שוחח עימו מספר פעמים בטלפון.

לשאלתי, הוא השיב, שהדבר לא נעשה דרך המזכירות, כי אם אישית ע"י הרבי. הרבי כיבד את רצונו לדיסקרטיות. פשוטו כמשמעו.

למרות שחיי חזרו לכאורה למסלולם הרגיל, החוויה מלווה אותי עד עצם היום הזה. בחודשים שלאחר הביקור הנזכר, הדבר הסב לי סערה פנימית בל תתואר. לילות רבים שכבתי על יצועי ללא יכולת להירדם; הלא דבר הוא. אני אוצר בתוכי סוד מסעיר, סוד הנוגע לאישים חשובים ביותר, שעם חלקם אני אף נפגש לעיתים במסגרת עסקנותי.

מאוחר יותר, כאשר נפגשתי שוב עם ידידי ר' חנוך ארזה בירושלים, ושיתפתי אותו בהמשך האירועים בבית הקפה הפריזאי (כמובן בלי לחשוף בפניו את שם האיש). הוא אמר בכאב שאינו סולח לעצמו על שהפסיד מפגש נדיר וייחודי שכזה. כל אימת שפגשני, הוא היה מחזיר אותי לאירוע בבית הקפה. "ראינו עליו שהוא אדם מיוחד ולא שיגרתי. לא כשאר העם", היה תמיד חוזר ואומר. "אילו רק היה המפגש נופל במשמרת שלי.. איזה נפלא היה הדבר להביא סיפור עסיסי שכזה לחותני.." (חותנו, הסופר אליהו כי טוב, הינו מחבר ספרות תורנית ידוע (חיבר בין היתר את הספרים הנודעים "ספר התודעה", "איש וביתו"), והייתה לו אף 'חולשה' מיוחדת לחצרות חסידיים; הוא הוציא לאור את סדרת הספרים "חסידים ואנשי מעשה", על גדולי החסידות, כאשר ר' חנוך היה יד ימינו בכל אלו ולאחר מות חותנו, אף ההדיר את כל ספריו). מכאן מובנת אכזבתו העמוקה.

כל פגישה כזו עם ר' חנוך רק העמיקה והעצימה את תחושת התודה שלי להשי"ת שזיכני במצווה רבה שכזו, לתווך בין בנם של קדושים שאיבד כמעט לגמרי את דרכו לבין מורה הנבוכים, הרבי מליובאוויטש.   

הרבי קורא לי

"לאחר כשנה הגעתי שוב לארצות הברית, הפעם לתקופת החגים. הושפעתי מאוד מגילוי רוח קודשו של הרבי, כך שלמרות שורשיי הנטועים עמוק בסאטמר, כזכור, מצאתי את עצמי נוסע שוב ל-770.

היה זה בערב יום הכיפורים של שנת תש"מ. הצטרפתי לתור הממתינים לקבלת ה'לעקח', פרוסת עוגת דבש. מנהג חב"די לבקש עוגה. המקור למנהג הינו קדום יותר. הרעיון במנהג הוא, שאם חלילה נגזר על האדם שיזדקק לבריות, הוא יצא 'ידי חובתו' בבקשת ה'לעקח'.

בערב יום הכיפורים נוהג הרבי לעמוד בפתח חדרו הקדוש ולחלק לכל אחד לעקח, כאשר הוא לבוש בגדי משי של שבת וחגור באבנט, ומברך כל אחד בפרטיות בברכת שנה טובה ומתוקה.

כאשר הגיע תורי, הביט בי הרבי במבט חודר במיוחד, נתן בידי פרוסת 'לעקח' ובירכני ב"שנה טובה ומתוקה". כאשר רציתי להמשיך הלאה לדרכי, טפח המזכיר בידו בכתפיי ואמר: "דער רבי וויל אייך געבען נאך א לעקח" (=הרבי רוצה לתת לך עוד 'לעקח'). הרבי נתן לי פרוסת 'לעקח' נוספת ושוב האציל עלי את ברכת ה"לשנה טובה ומתוקה".

למרות שהרבי לא אמר דבר מעבר לנתינת ה'לעקח' הנוספת, ברור היה לי שתוספת ה'לעקח' לא הייתה מכוונת אליי, כי אם ליהודי 'שלי' מפריז (או אם תרצו: 'היהודי של הרבי'). רציתי כמובן למהר להתקשר אליו מיד ולספר לו על כך, אך היו אלו ימי ערב יום-טוב, ימים שהתורה מעידה שיהודי טרוד בהם, וכך דחיתי זאת לחול המועד סוכות. אך אז כבר לא תפסתי אותו. מיד לאחר החגים שבתי ארצה עם משפחתי. המשכתי בניסיונותיי להשיגו, אך ללא הצלחה.

אזרתי אומץ ויצרתי קשר עם אוניברסיטת סורבון. ידעתי כמובן את שמו הלועזי, אבל התברר שהאוניברסיטה הינה גדולה מעט יותר מהישיבה בה למדתי… התברר שהאוניברסיטה פזורה בשלושה עשר מקומות שונים… העניין בער בי ולא וויתרתי. בסוף הגעתי למקום הנכון. האדם מאחורי האפרכסת ביקש לדעת מדוע אני מחפש את הפרופסור. סיפרתי כי אני ידידו ועליי לשוחח עימו בהקדם. יש לי מסר חשוב עבורו.

לאחר שתיקה קלה, הודיע לי הלה את הבשורה המרה כי הפרופסור נפטר. התברר כי בשמחת תורה הוא לקה בהתקף לב, ולאחר מספר ימים נפטר בבית החולים.

ביקשתי לבדוק עמם את מקום קבורתו. הם נתנו לי את שם בית העלמין ואת הכתובת. התברר כי בן האדמו"ר נטמן בבית קברות גויי. רחמנא ליצלן.

אני באותו לילה כבר לא נרדמתי. התהפכתי על יצועי ולא הצלחתי להשתחרר מהמועקה. ראשית שחזרתי את כל שיחותנו. בייחוד את אלו שהתקיימו בפריז, פנים אל פנים. איך שהוא האמנתי שהסיפור יסתיים אחרת. קיוויתי ל'הפי אנד'. עתה חשתי מועקה עמוקה.

התחילו מחשבות לטורדני, אולי עתה, לאחר פטירתו, יש מקום לערב את בני משפחתו. לגלות את סודו. זכרתי כמובן את תקיעת הכף. אבל הדבר ייסרני כהוגן.

הדבר הקשה ביותר אתו התמודדתי, היה סיפור קבורתו. "לא ייתכן", אמרתי לעצמי, "שבנם של קדושי עליון קבור בין גויים, ואני לא עושה עם כך דבר". ואני הרי היחיד בעולם, שיש לו מידע על כך. מה עליי לעשות. לילות רצופים לא נרדמתי. ימים רבים הסתובבתי סהרורי ואובד עצות.

אני חש חרטה עמוקה בליבי על שלא כתבתי על כך לליובאוויטשער רבי. אין לי הסבר לכך. פשוט לא עלה בדעתי.

האדמו"ר מאמשינוב

באותה תקופה התקרבתי מאד לאדמו"ר מאמשינוב, רבי יעקב אריה מיליקובסקי שליט"א. גרתי בשכנות אליו בשכונת בית וגן בירושלים. במידה כזו או אחרת נעשיתי לחסידו. האדמו"ר היה אז אמנם צעיר, אך עבודת ה' שלו עשתה עליי רושם כביר.

לאחר לבטים רבים, החלטתי להביא לפני האדמו"ר את הסיפור, על מנת שהוא יאמר לי מה עליי לעשות. הייתי חייב להוריד מליבי את המעמסה הרגשית הזו. לחלוק אותה עם מישהו. בעיקר, ביקשתי להיוועץ עימו מה עליי לעשות בכל הקשור למקום קבורתו.

קבעתי פגישה. האדמו"ר הקשיב קשב רב. סיפרתי לו את כל סדר השתלשלות הסיפור. על האירוע בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, וכל שאירע לאחר מכן. היה נראה שגם הוא נסער מאד.

ראשית, הוא ציווה עליי לקיים את הבטחתי ולא לשתף איש בסוד הגדול. הוא היה האדם היחיד שהייתי מוכן לשתפו בסוד הנורא, אך הוא סרב לשמוע. "גם לי אל תאמר את שמו", הוא פסק.

שנית, בקשר לקבורתו, הוא אמר: "הליובאוויטשער רבי כבר פורש עליו את כנפיו..". כשהעליתי לפניו את הספק, שמא הרבי מליובאוויטש כלל לא יודע מכך, סימן לי האדמו"ר בידו, שאין עליי לחשוש מכך.

יצאתי מבית האדמו"ר עם תחושת הקלה גדולה. אבן נגולה מעל ליבי. השתחררתי מהעומס הרגשי העז שהיה עליי. ראשית, היה לי עתה ברור שלא אחלוק גם עתה, לאחר פטירתו, את סודו עם שום גורם, גם לא מבני משפחתו. הייתי צריך לשמוע זאת ברור מאישיות רוחנית, מאיש אמת. ושנית, העיקר, הוקל עליי כאשר שמעתי שאין זה מתפקידי לדאוג למקום קבורתו, דבר שהסעיר אותי אז מאד. דעתי התיישבה עליי. רווח לי. 

בקיץ שלאחר מכן, לאחר קצת יותר מחצי שנה, התכוונתי להגיע למדינה באירופה, שכנה לצרפת. חשבתי לעצמי שיהיה נכון להגיע גם לפריז, על מנת לעלות על קברו של בן האדמו"ר, לומר פרקי תהילים לעילוי נשמתו.

יצרתי שוב קשר עם אוניברסיטת סורבון. הפעם כבר ידעתי למי עליי לפנות. ביקשתי לדעת את מיקום קבורתו המדויק של ידידי. להפתעתי הגדולה, זה מה שהוא השיב לי: "לפני מספר חודשים, העבירו את ידידך לבית הקברות היהודי". נותרתי עם פה פעור. נזכרתי בדבריו הבטוחים של האדמו"ר מאמשינוב: "הליובאוויטשער רבי, כבר פורש עליו את כנפיו…".

אנשי אוניברסיטת סורבון לא ידעו כל פרטים על האנשים שטיפלו בהעברת גופתו מבית הקברות הגויי לבית החיים היהודי. אך לי היה ברור אז, וברור לי גם היום, מי עמד מאחורי פעולה זו. לא היה מישהו מלבדי ומלבד הרבי מליובאוויטש שהיה מודע לקיומו של בן האדמו"ר, כך שלא ייתכן, כי היו נפשות אחרות שפעלו בעניין. אני גם בטוח שהרבי לא ערב את האנשים שפעלו בדבר בזהות האיש.

אני, באופן אישי, שומר את יום הפטירה שלו מידי שנה בכ"ה תשרי. מדליק נר נשמה ואומר קדיש יתום, ומזכירו בכל 'יזכור'.

ת.נ.צ.ב.ה.