משוויץ לטורנטו. עולם הרבנות והשליחות החב"די איבד השבוע את אחד מחשובי וזקני רבני חב"ד, הגאון החסיד הרב דוד שוחט ע"ה, נשיא ועד הרבנים בטורונטו וחבר ועד רבני ליובאוויטש, משרידי דור דעה, ששימש בשליחות, ברבנות ובהנהגה למעלה מיובל שנים והיה מגדולי הפוסקים בצפון אמריקה | פעם אחת ויחידה העניק הרב שוחט ע"ה ריאיון נרחב על חייו, לחברת JEM, ובו גם סיפר על הקשר המיוחד עם הרבי נשיא דורנו | ה'יחידות' הראשונה כבחור, שבה הורה לו הרבי להתבונן כל יום ב'קריעת ים סוף'; השליח המיוחד שהעביר לו את מענות הרבי על שאלותיו בשיחות הקודש; הביקור אצל גדולי ישראל בשליחות הרבי, וההקלטות הרבות מהתוועדויות שנשתמרו בזכותו | רב להושיע
הביא לדפוס: הרב משה מרינובסקי
עולם הרבנות והשליחות החב"די איבד השבוע את אחד מחשובי וזקני רבני חב"ד, הגאון החסיד הרב דוד שוחט ז"ל, נשיא ועד הרבנים בטורונטו וחבר ועד רבני ליובאוויטש, שהלך לעולמו בשיבה טובה בגיל תשעים ואחד. הרב שוחט, משרידי דור דעה, שימש ברבנות ובהנהגה למעלה מיובל שנים והיה מגדולי הפוסקים בצפון אמריקה.
בשנת תשמ"ז מונה לשליח הרבי בטורונטו, ומאז נשאר שם. לאחר מכן מונה לרב קהילת חב"ד בעיר. הוא גם זכה שבחופתו עם רעייתו לבית סודאק, הרבי היה מסדר הקידושין. הותיר אחריו את אשתו הרבנית ואת ילדיהם יבלחט"א.
פעם אחת ויחידה העניק הרב שוחט ע"ה ריאיון נרחב על חייו, לחברת המדיה החב"דית JEM, ובו גם סיפר על הקשר המיוחד עם הרבי נשיא דורנו. 'כפר חב"ד' מתכבד להגיש קטעים נבחרים מהריאיון.
ספרו לנו קצת על עצמכם.
"נולדתי בשוויץ בשנת תרצ"ב וגדלתי בעיר בזל. באותם ימים לא היה במקום בית ספר יהודי, אבל הייתה מסגרת של לימודי יהדות, שעתיים וחצי כל יום, אחרי הלימודים בבית הספר הכללי. בנוסף, למדנו תורה עם מלמד פרטי, שהיה בא אלינו הביתה ולומד איתנו.
"כשהייתי כבן חמש עשרה, אבי הרב דוב יהודה שוחט ע"ה עבר עם משפחתנו להולנד, שם הוא קיבל משרת רבנות. שם גרנו כחמש שנים, ואז עברנו לטורנטו, קנדה. משם, בהיותי בחור כבן עשרים, הגעתי לליובאוויטש.
"מוצאו של אבי הוא טלז, ושם הוא הוסמך לרבנות. אבא היה מספר, שבטלז למדו תניא וגם ב'שמועס' – שיחות המוסר. היו מביאים דברים מתניא, אלא שעשו זאת בטרמינולוגיה שונה.
"אבי הכיר את חב"ד עוד לפני שהגענו לקנדה, בהיותו גיס של הרב חדקוב ע"ה. כך היה לאבי ע"ה קשר עם הרבי הריי"צ נ"ע. בימי מלחמת העולם השנייה, כשהיינו בשווייץ, לא היה ניתן לייבא בשר כשר ממדינות אחרות, ואילו בשווייץ עצמה החוק אסר על שחיטת בהמות.
"התעורר דיון, אולי המדינה תאפשר שחיטה לאחר שייתנו לבהמה מכת חשמל, והיו רבנים שנטו להתיר שחיטה כזו. אבי התנגד להיתר הזה, ולימים סיפר כי בכל שנות המלחמה לא אכל בשר בקר. אבא כתב על כך לרבי הריי"צ, ובתגובה הרבי הריי"צ עודד אותו להמשיך להתנגד לשחיטה בצורה כזו.
"כאמור, הקשר עם ליובאוויטש היה בזכות הדוד הרב חדקוב, אבל הייתי אומר שבאותו שלב זה היה קשר חיצוני, ואילו הקשר הפנימי התחיל כשהגענו לקנדה. אבא היה רב ומסר שיעורים בבית הכנסת. שיעוריו משכו קהל רב, ובין השומעים היו חסידי חב"ד. כך הוא הכיר מקרוב חסידים כמו הרב סימון יעקבסאן, הרב מנחם מענדל אהרונוב והרב אליהו עקיבא ליפסקר ע"ה, ונהנה לדבר איתם דברי חסידות. עם הזמן, אבי התקרב לרבי. אבי, שהיה תלמיד חכם גדול, התפעל במיוחד מכך שאצל הרבי יש חיבור מופלא בין נגלה לחסידות, והיה מוצא ענין רב בהערות ובמראי המקומות שהרבי כתב לקונטרסי המאמרים של הרבי הריי"צ, שיצאו לאור באותן שנים. הוא התפעל מכך מאוד והיה אומר: 'הנה גאון עולם!'
"ההיכרות של אבי עם החסידים האמורים, יחד עם הקשר בזכות הרב חדקוב, גרמו לכך שהגעתי מקנדה ללמוד בישיבת תומכי תמימים בניו יורק, אצל הרבי".
'מצפצפים על העולם'
ואיך אתם התחברתם לליובאוויטש?
"עוד מנעוריי הייתי מוקסם מחסידות בכלל, לאו דווקא חב"ד. בילדותי בשווייץ יהודים לא הלכו ברחוב עם כיפה, וכיסו את הראש בכובע כזה או אחר – משהו ללא סממן יהודי. והנה אני רואה, שחסידים הם יהודים שלא מתביישים להפגין את היהדות והחסידות שלהם כלפי חוץ, מה שנקרא 'מצפצפים על העולם', וכבחור צעיר זה הרשים אותי.
"כשבאתי לקנדה ראיתי שוב בחורים ואברכים יהודיים שלא מתביישים ללכת עם כיפה וציציות ברחוב, וזה חיזק אצלי את ההתקרבות לחסידות. אציין גם שבתחילת מגורינו בטורונטו הייתה לי קביעות בלימוד עם הרב מענדל אהרונוב. למדנו גמרא, אבל הקשר אתו חיזק אצלי מאוד את השייכות לחסידות".
כשהגעתם ל-770 בתחילת שנות היו"ד, היה לבחורים קשר קרוב מאוד עם הרבי. נרצה לשמוע על כך.
"זכיתי להיות ביחידות פעמים רבות, וכידוע, אצל חסידים מחשיבים במיוחד את היחידות הראשונה. אכן, זו הייתה יחידות ארוכה ביותר כשמדובר בבחור ישיבה, וככל שאני זוכר היא נמשכה כמעט שעה. אפרט מעט ממה שאני זוכר מאותו מעמד מיוחד:
"כתבתי על מצבי הרוחני דברים לא כל כך מחמיאים, ועל זה הרבי הגיב: 'החפץ חיים היה אומר, שאסור לאדם לדבר לשון הרע גם על עצמו'…
"הרבי הוסיף ואמר לי באותה שעה: 'הטוב שבכל אדם עולה בהרבה על הרע שבו, כי הטוב הוא נצחי והרע הוא רק זמני. לכן אדם צריך לתת לעצמו הרבה קרדיט, הרבה יותר, בלי גבול יותר, ממה שנראה לו'.
"עוד עניין שהרבי הדגיש באוזניי היה, שלאנשים יש נטייה לקחת דברים כמובנים מאליהם. אדם שוכב לישון בלילה ומניח את הנעליים שלו ליד המיטה, והוא מצפה שהן יישארו שם בבוקר. כשזה אכן קורה, זה נתפס בעיניו כמובן מאליו, אבל האמת היא ששום דבר לא מובן מאליו. משום כך מברכים ברכות השחר, ומפרטים ברכה מיוחדת על כל אחת מהפעולות שעושים בבוקר.
"הרבי המשיך, שכך צריך להתייחס לכל פרט בעבודת ה', ולמשל עניין התפילה – כשאדם אומר בתפילה 'וים סוף להם בקעת', עליו לשים לב ולחשוב על תוכן הדברים, לתאר לעצמו את ההתרחשות, ולהתפלא איך יתכן שעוברים את הים והרגליים נשארות יבשות. צריך לחיות עם זה, ולא להסתכל על הדברים כמובנים מאליהם.
"עד כמה שאני זוכר, הרבי הוסיף שזה קשור לכך שהשם נמצא כאן ועכשיו, בכל מקום ובכל זמן, וצריך להודות לה' על כל דבר. למעשה, מה שאנשים עושים הוא, שבמקום להודות לה' יש להם ח"ו ביקורת על ה'. אדם קם בבוקר ולא נוח לו עם מזג האוויר, והוא אומר 'אוי ויי, חם לי' או 'אוי ויי, קר לי', 'אוי ויי המניה ירדה' או 'אוי ויי המניה עלתה'…
"הנקודה היא, שבכל דבר צריך לזכור שזה מאת ה', ושהוא זה שעושה את מזג האוויר וכל דבר אחר שמתרחש בעולם. לא להביט על שום דבר כמובן מאליו, אלא להתבונן בכל דבר מאין הוא בא ומה מהותו.
"אולי זה נשמע כדברים שאינם חידוש, אבל כששומעים את זה מפי הרבי יש לזה משמעות אחרת. כשצדיק אמיתי מדבר, לכל מילה יש משמעות מיוחדת, משמעות נצחית לכל החיים. זה כמו ההבדל בין אדם שאינו צייר, שמנסה לשרטט תמונה של משהו – לצייר אמן, שנותן תמונה של הדבר.
"בהמשך היחידות, הרבי ביוזמתו התעניין בתכניות שלי לגבי העתיד. עניתי שכעת ברצוני ללמוד בישיבה, ובעתיד, אולי בעוד כמה שנים, ללמוד באוניברסיטה ולהיות מהנדס אלקטרוניקה או משהו דומה.
"הרבי אמר: הרבה יותר משתלם שהעיסוק יהיה עם יהודים, כי כל יהודי הוא יהלום. אם תהיה מדריך ומנהיג של יהודים, אזי תעשה את עבודתו של ה', וזה עיסוק הרבה יותר מתגמל וגם ייתן לך הרבה יותר סיפוק.
"מעניין שהרבי לא אמר לי משהו לא טוב על התכנית שלי ללמוד מקצוע באוניברסיטה, אלא אמר שיש דברים הרבה יותר טובים, ובמילים אחרות, הזכיר לי שיש לחיים מטרות ותכלית.
"בכל אופן, כבר ביחידות הראשונה ידעתי, שגם את ההחלטה על עתידי אשאיר בסופו של דבר בידי הרבי. כשאתה נמצא במחיצת הרבי, זו תחושת ביטחון. אתה לא מרגיש על פי תהום, אלא יודע את הדרך ואת הכיוון. יש תחושה ברורה שיש לך על מי לסמוך".
יראה גדולה
היו גם הוראות בענייני לימוד ועבודת ה'?
"הנקודה העיקרית הייתה, כפי שאמרתי, להתבונן ולשים לב ששום דבר אינו מובן מאליו, אלא הכול מתנהל בהשגחה פרטית מלמעלה.
"לגבי הלימוד, ביחידות הראשונה לא העליתי את עניין הלימוד שלי באותה שעה, אבל בהמשך זכיתי שהרבי ענה ללא מעט שאלות שלי. מעת לעת היו לי שאלות לגבי דברים שהרבי אמר בהתוועדויות, והייתי רגיל להציע את השאלות שלי לפני ראש הישיבה ב-770, הגה"ח הרב מרדכי מענטליק ע"ה. כשהיה לו מענה הוא ענה לי, וכשלא היה לו מענה, הוא כתב לרבי את השאלה שלי, והוא היה מוסר לי את התשובה של הרבי. במשך השנים זה היה פעמים רבות, וזה המשיך גם אחרי נישואיי כאשר כבר לא הייתי תלמיד בישיבה".
כמה זמן הייתם בישיבה ב-770?
"ארבע שנים, מתשי"ג עד תשט"ז.
"זו הייתה תקופה אחרת, היה אפשר להיכנס אל הרבי כמעט כל פעם שרצית. בחורים היו נכנסים עם שאלות רגילות, כמו לאן לנסוע בקיץ, לאיזה מחנה קיץ ללכת, האם לנסוע לביתם וכיוצא בזה. הרבי היה נגיש לנו מאוד, ועל כל פרט היו נכנסים ושואלים, וזה חוץ מיחידות לרגל יום ההולדת מדי שנה.
"אני אישית דווקא לא הייתי מרבה להיכנס עם שאלות. ממש מהתחלה, כשבאתי, חשתי יראת כבוד מיוחדת כלפי הרבי, ולא הייתי ממהר להפנות שאלות. לכן גם את השאלות שלי על המדובר בהתוועדויות הייתי מפנה, כאמור, אל הרב מענטליק, והוא בחר אילו מהשאלות להעביר לרבי. מצידי, תמיד התייחסתי לפניה אל הרבי ביראה גדולה, בתחושה 'של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. חשבתי שזה מתבקש, כשמדובר בגישה אל איש אלוקים קדוש.
"התחושה הזו המשיכה ללוות אותי תמיד. כך למשל, בהמשך, כשיצאתי לשליחות, הרבי היה מעורר לשלוח דו"חות על הפעילות. כיון שהרבי הורה, אכן שלחתי דו"ח כל חודש, אבל תמיד חשבתי לעצמי, שהרי הרבי יודע הכול בכל אופן, ולמה בכלל צריך לכתוב ולשלוח דו"ח…
"נכון שבשעתו היו שואלים את הרבי על כל דבר, גם דברים קטנים, אבל אני תמיד חשבתי, שצריך להיזהר מאוד לא לבזבז את זמנו של הרבי על השטויות שלנו. בשעתו הייתי מדבר עם גדולי תורה שהיו נכנסים אל הרבי לדבר בלימוד, כמו הגאון רבי חיים צימרמן ואחרים, וגם מהם שמעתי דברים חריפים על הנוהג לשאול את הרבי גם בדברים פעוטים. הם היו אומרים, יש לכם רבי כזה ענק, ואתם לוקחים את זמנו לשטויות שלכם?!"
הרבי היה מעורב בשידוך שלכם?
"לפני השידוך, כשסיימתי את מבחני הסמיכה להוראה – 'יורה יורה', הרבי כיוון אותי להמשיך ל'ידין ידין', וללמוד ולהיבחן גם על אבן העזר ועל חושן משפט. הייתי בין הראשונים מתלמידי הישיבה ב-770 שהוסמכו גם לדיינות. לגבי המשך הלימודים שלי, בשעתו, לאחר החתונה, הייתה לי מחשבה לנסוע לארץ ישראל וללמוד באחד הכוללים כמה שנים.
"כששאלתי על כך את הרבי, המענה היה 'על הראשונים אנו מצטערים'. אינני יודע בדיוק למה הרבי התכוון במענה הזה, אבל אני יכול אולי לשער; כשנסעתי בשליחות הרבי לארץ ישראל – כאחד מקבוצת הבחורים שהרבי שלח לארץ בקיץ תשט"ז, בתור חיזוק ועידוד אחרי התקפת המחבלים על בית הספר למלאכה בכפר חב"ד באותה שנה – ביקרתי גם בכולל מסוים, והיה נראה לי שהאברכים רחוקים משמחה וחיות. אולי לזה התכוון הרבי.
"לגבי השידוך, מובן שהכול היה בברכת הרבי, אבל לא הייתה מעורבות מיוחדת יותר מאצל שאר חברי. השידוך התחיל במהלך אותה שליחות בתשט"ז, וזוגתי הרבנית, אחותו של השליח לאנגליה הרב נחמן סודק, הייתה אז בארץ ישראל".
'תביאו את משיח'
מה עוד אפשר לספר על אותה שליחות?
"במשך השנים הכול נרשם והתפרסם. מה שזכור לי במיוחד הוא הפגישות עם גדולי הדור דאז בארץ ישראל. ביקרנו אצל הרבי מבעלזא זצוק"ל. הוא בקושי ראה, והיה לו מנהג לתת ידו לשלום רק כשהיא עטופה במטפחת. כשאנחנו נכנסנו, הוא שאל את המשמש בקודש: 'איך הם נראים?' והמשמש ענה: 'לכולם יש זקן מלא', ואז הוא נתן לכל אחד מאיתנו שלום בידו. מסרנו לו דרישת שלום מהרבי, והוא אמר: 'פירט אויס דעם רבי'נס שליחות, וועט איר בריינגען משיח' [תמלאו את השליחות של הרבי, תביאו את משיח].
"ביקרנו גם אצל ה'בית ישראל' מגור זצוק"ל. הוא הוציא לנו עוגה, פרס אותה במהירות והגיש לנו. כשראה שאנחנו לא לוקחים, אמר: מסתמא יש לכם שאלות, מסתמא עוד לא התפללתם מעריב, אבל הרי יש מניין, ואתם יכולים לאכול. אחר כך שמענו שאמר לבחורים שלו: ראיתם את החבר'ה האלה? אלה הם לעבעדיקע חבר'ה! [חבר'ה עם חיות]
"גם הפגישה עם הרב הראשי הרב הרצוג הייתה מכובדת מאוד. אבל העיקר היה המפגשים עם אנ"ש החסידים, והשמחה שהבאנו. אנשים כל הזמן אמרו – הרי אתם שלוחים של הרבי, ושלוחו של אדם כמותו, ואם כן הרי כאילו הרבי הגיע אלינו. הם נאחזו בכל מילה שהבחורים השלוחים אמרו.
"חילקנו בינינו את האחריות על משימות השליחות. אני הייתי ממונה על לימוד הנגלה בתקופת השליחות, וגם אמרתי פלפול בבית כנסת גדול בירושלים. היו ממונים על לימוד החסידות, על האוכל והלינה, על כרטיסי הנסיעות ועוד – ממונה על כל דבר".
'חסידישע גניבה'
שמענו שכבחור ב-770 עסקתם גם בהקלטת ההתוועדויות של הרבי.
"אכן כן. הייתה לי תחושה חזקה, שכל מילה של הרבי היא חשובה ברמה שלא ניתן להעריך, וכי חשוב מאוד שכל מה שהרבי אומר יהיה מתועד לנצח. באותם ימים, רשמית לא היה אישור להקליט או לצלם את הרבי. אחי היה הראשון שצילם את הרבי בתפילין, בתפילת שחרית של פורים בעת קריאת המגילה. זו תמונה שהוא צילם במצלמה קטנה, שהייתה נקראת 'מצלמת ריגול'.
"לגבי הקלטות, רק המזכיר הרב רודשטיין היה מקליט רשמית, ומי שהיה מקליט מלבדו – היו מחרימים לו את ההקלטה. כיוון שהייתי קרוב אליו, רכשתי מכשיר הקלטה של סלילים, כפי שהיה אז, בתקווה שדרכו יתאפשר גם לי להקליט. בסופו של דבר הוא אכן נתן לי את הרשות, ובעצם הפכתי להיות מי שהקליט בעבורו, ולמעשה המקליט הרשמי.
"הייתי מקליט את ההתוועדות, והסדר היה, שלאחר מכן הרב חדקוב היה מכניס את ההקלטה לרבי, אחר כך הרב יואל כהן היה שומע את ההקלטה, והיו אמורים להחזיר את ההקלטה לרב חדקוב. לאף אחד לא הייתה אמורה להיות הקלטה.
"כאן עשיתי 'חסידישע גניבה', ותמיד לפני החזרת סליל ההקלטה עשיתי לעצמי עותק. זו הייתה מלאכה מורכבת, ועל כל סליל הייתי ער לילה. זה נמשך כל עוד הייתי בחור ישיבה ב-770, והכול היה כדאי, כי כך השתמרו הרבה התוועדויות.
"אוסיף כי בשלב מסוים הוצאתי מתוך ההקלטות את הניגונים בלבד. חשבתי שעל זה לא חל האיסור להקליט ולהפיץ, והבאתי פעם עותק של הקלטת ניגונים לבית דודי הרב חדקוב. כשהצעתי לו ולזוגתו להאזין, בתחילה הרב חדקוב החוויר ואמר: לא, לא, כי לדעתו גם זה היה אסור, אבל אחר כך בני הזוג חדקוב כן הקשיבו להקלטת הניגונים. הייתה שם גם הקלטה שהרבי שר 'צמאה לך נפשי', וכשהרבנית חדקוב אמרה בהתרגשות שהרבי שר, הרב חדקוב אמר: 'נו, כשיהודים ישמעו את זה, הם יעשו תשובה'…
"כאן המקום לציין, שהושפעתי רבות מדודי הרב חדקוב. כשהגעתי ל-770 עדיין לא למדתי חסידות כראוי, ובעצם התחלתי דרך חדשה, והרב חדקוב לימד אותי הרבה. סעדתי אצלו את סעודות השבת, וראיתי איש אמת ללא פשרות ואדם עם שליטה עצמית נדירה. בימי חול היינו מדברים שיחות קצרות מאוד, של חמש דקות, כי הוא היה עסוק מאוד, אבל בשבתות הוא למד איתי חסידות מספר 'דרך מצותיך', מצוות האמנת אלוקות ושורש מצוות התפלה, ובסך הכול השפיע עלי הרבה.
"הביטול שלו לרבי היה מופלא. בכל פעם שהוא נכנס אל הרבי, צבע פניו השתנה מרוב התרגשות, ואני חושב שהעובדה שתמיד התייחסתי לרבי ביראה גדולה, כמו שאמרתי, קשורה גם לכך שראיתי את הביטול והיראה של דודי הרב חדקוב".
נעבור לשליחות שלכם בטורונטו.
"בהמשך לאמור על הרב חדקוב, אני נזכר שבתחילת פעילותי הקמתי מעין בית ספר ליהדות בשעות הערב, וכשהתייעצתי עם הרב חדקוב לגבי תכנית הלימודים, הוא עודד אותי מאוד ללמוד גמרא עם הקבוצה הבוגרת, בנים בגיל בר מצווה. אני זוכר שהוא אמר: 'יהודי שאי פעם למד גמרא, הוא כבר יהודי שונה'… בהמשך זה התפתח לבית ספר יהודי ממש.
"עם השנים, גם הורי התקרבו יותר ויותר לליובאוויטש. כשעשינו, למשל, התוועדויות גדולות ביומי דפגרא כמו י"ט כסלו, כל בני העיר והרבנים בראשם באו גם לכבוד אבי. אימי הייתה המייסדת של נשי חב"ד בטורונטו. הקשר עם הרבי הלך והתעצם.
"כשהגיע השליח הרב זלמן אהרן גרוסבאום, מסרתי לו את פעילות ההפצה והמבצעים, ומאז התאפשר לי להתמסר יותר לרבנות, שזה עיקר תפקידי זה עשרות בשנים".
