אז ישיר משה

מוינה השלווה לישיבת חב"ד במגדל העמק; מתוכניות לקריירה בנדל"ן ואדריכלות לשליחות חסידית עם גיטרה וניגון; מספרי תניא שהרעידו את נשמתו למכתב מפתיע מהרבי שהגיע בדיוק ברגע הנכון | עמית משה, לוחם לשעבר ביחידת העילית "דובדבן", מצא את דרכו ליהדות בנתיב לא שגרתי. כשחבש כיפה לראשונה, היה זה "הצעד הקשה ביותר" שעשה בחייו – קשה יותר מכניסה למעוזי הטרור | כיום הוא מופיע בפני לוחמי צה"ל ומחזק את רוחם באמצעות סיפורו האישי, ניגוני חב"ד וזהות יהודית עמוקה | "המטרה שלי היא שירגישו שהם נלחמים לא בשם עצמם אלא בשם ה'. זה הבסיס לביטחון ומורל גבוה בשדה הקרב"

סיפור חייו של הזמר והיוצר החסידי ר' עמית משה, אינו שגרתי. הלוחם שהוביל לוחמים בכפרים ערביים עוינים, משמח כיום עם הגיטרה שלו בבתי חב"ד ובאירועים חסידיים. לרגל גם הפורים, משתף עמית בסיפורו הייחודי.

"נולדתי וגדלתי בבית לא-דתי אדוק", מספר עמית, "בערד של לפני כשלושים שנה שהייתה עיר מדברית שקטה ושלווה. בשנות הנו"ן, עם עליית פסטיבל ערד, העיר נמלאה חיים תוססים: צעירים שוחרי תרבות ומוזיקה החלו לפקוד אותה בעונת הקיץ. זו הייתה האווירה ברחוב. בבית הספר למדתי במגמת תיאטרון. מגמה נוספת הייתה ערבית, והיא התעתדה לשרת אותי בהמשך, במהלך השירות הצבאי.

"בתוך הבית הכיוון היה ברור מאוד – שירות קרבי ביחידה מובחרת. אחי שירת ביחידות מובחרות, וגדלתי לאור החוויות שלו. היה ברור לי שזה גם הכיוון שלי, ואכן התגייסתי ליחידת דובדבן – יחידת המסתערבים של צה"ל". הוא מבקש להבהיר משהו, למען הדיוק: "לא הייתי מסתערב. למה? כי יש תפקידים שונים ביחידה. הפעילות הייתה מסוערבת, אבל בהגדרה לא הייתי מסתערב. בכל אופן השירות ביחידה היה משמעותי מאוד, האווירה ביחידה עוצמתית מאוד. אין כאן מסלול שצריך לעבור, אלא יש כאן לוחמים שרוצים וצריכים להיות מלאי נחישות, חדות ואמביציה. הובלתי צוות לוחמים בפעילויות מורכבות מאוד: ברמאללה, בג'נין. לפעמים נכנסנו לשוק מרכזי והומה אדם ברכב ישן, כמוכרי 'אלטע זאכן', לפעמים נכנסנו עם 'אוטו גלידה'. כשנכנסים, יש בדיוק שישים שניות לבצע את הפעולה. או שביצעת אותה ב-100% או שקורה אסון. שם התפתחו אצלי השורשים של היכולות המנטליות.

"אחת הפעולות זכורות לי במיוחד. לא היה לנו אישור ירי. ההחלטה לא בידינו – יש אישור, יורים, לא משנה מה. אין – לא, וגם כאן לא משנה מה. באותה פעם כמעט עשו בנו לינץ'. משהו התעכב בקשר, זה שניות שכל חלקיק בהן חורץ גורל. ולא היה אישור ירי, אז לא ירינו. אני זוכר את ההרגשה המטורפת הזאת, שקשה לתאר במילים". הזיכרון הזה עוד עתיד להיות מכריע ומעצב במאבק מול האויב הפנימי.

מהפך בווינה

עמית השתחרר מצה"ל בשנת תשע"א. תוך זמן קצר הוא מוצא את עצמו בסביבה שונה לחלוטין, שלא לומר מנוגדת, לזו הקודמת. מהפעולות החדות, המדויקות, הרות הסיכון, שביצע בלב חמולות הטרור, לבוש ומדבר כערבי – הוא עובר לווינה שבאוסטריה. חתום על חוזה בן 3 שנים כמאבטח הקהילה היהודית בעיר. עם חליפה, עניבה, קרחת, ודנקה שיין. "כשהגענו הודיעו לנו – 'תהיו פחות אגרסיביים'. לא נדרש לי זמן רב כדי להבין את ההוראה הזאת – הורגלנו לקפוץ מכל רעש קטן, להיות דרוכים וחדים, לחתור למגע. בווינה היה שלֵו מדי, רגיל מדי, אנשים תמימים וחיי יום־יום. הדיסוננס הזה בין השירות לבין התקופה שאחריו, פתח לי את הראש. התחלתי לחשוב, ולשאול".

שם החל בעצם תהליך החזרה בתשובה שלו. עמית החל לשאול את עצמו – אם לפני כל פעולה בצה"ל ידעתי בדיוק מה מטרת הפעולה ואותה חתרתי להשיג, איך ייתכן שבחיים שלי אני לא ממש יודע מהי המטרה ואיך לכוון אליה? ובכלל, מהי המטרה הכללית שלמענה נלחמתי כל השנים?

החיפוש הפנימי נמשך, אבל כלפי חוץ המשיך עמית לחיות כמנותק מהיהדות. הוא גר בדירה עם שמונה גויים מקומיים, ולמרות הפניות החוזרות של שלוחי חב"ד בווינה, מיעט לפקוד את בית חב"ד המקומי. "כשחברים שלי הלכו לסעודות שבת בבית חב"ד לא אהבתי את זה… העדפתי כמה שפחות לבקר שם. 'מנסים להחזיר אתכם בתשובה, לעשות מיסיון', הזהרתי אותם. כדי שלא ילכו לבית חב"ד השתדלתי לארגן מסיבות בית, העדפתי שנבלה יחד בבית. עד כדי כך הייתי מרוחק".

ואז הגיעה האזכרה של אימו. עמית: "אימי עליה השלום נפטרה עוד לפני שנהייתי בר מצווה, הפטירה שלה השפיעה עליי מאוד. הלכתי תמיד בתחושה שאני רוצה להקים בית חזק, בית שלא ייחרב ויתבסס על ערכי אמת חזקים. השאיפה הזו הניעה אותי לחפש אמת, ולמרות הריחוק החיצוני, בתוכי כמהתי לחום היהודי. חלמתי על בית שיש בו החום הזה, בדומה למה שראיתי אצל חברים דתיים בצבא.

"כשהגיעה האזכרה של אימי ע"ה רציתי לעשות משהו למענה. פניתי לשליח חב"ד לסטודנטים בווינה, הרב ברוך סבאח, ושאלתי אותו מה לעשות. 'ללמוד', הוא אמר לי, והביא לי את הספר 'מודעות יהודית' של הרב נדב כהן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה למדתי תניא, ולעולם לא אשכח אותה. הלב שלי נשבה: יש פה ספר – ספר יהודי–רוחני, שלא עוסק במופשט וברחוק ממני, אלא במי שאני! בחיים שלי! הרגשתי שמי שכתב את הספר מכיר אותי יותר ממני עצמי, מבין את החיפוש שלי, שומע את השאלות שלי. עד היום כשאני מספר את הסיפור שלי, אני יודע שיש חלקים שהם יותר 'צבעוניים' ואטרקטיביים; אבל האמת היא, אני אומר, משפט אחד מתאר את החזרה שלי בתשובה – למדתי חסידות. זהו, זה הכול, זה כל מה שקרה. הרבי פשוט 'תפס' אותי, עם לימוד התניא. הלימוד הוא הדרך הישירה ביותר, העשירה ביותר, להגיע לאמת".

"הצטמררתי: הרבי ענה!"

בינתיים, שלוחי חב"ד המקומיים ובהם הרב אוסטין לא אמרו נואש, והוסיפו לנסות ולקרב את עמית. הם אף ציידו אותו בספר, "הספר הזה היה משגע אותי", צוחק עמית. "הוא היה חזק מדי, אמיתי מדי. פעם מצאתי את עצמי מתפלל: באמצע דירה שבה שמונה בחורים גויים לחשתי תפילה. 'מה קורה לך, עמית', שאלתי את עצמי, 'אתה יורד מהפסים?' נבהלתי מההתנהגות שלי עצמי. הרגשתי שאיני יכול עוד עם השאלות והמחשבות ופניתי לרב פרדס, רבה של וינה.

"באותה תקופה הייתי בקשר עם גויה שאיתה חשבתי להתחתן. סיפרתי על כך לרב, וביקשתי שיחתן אותנו, ואז הוא אמר לי – אתה לא יכול להתחתן איתה כי היא לא יהודייה. זה היה לבחור בין שירי הפופ שעליהם גדלתי ולפיהם לב אנושי לא מבחין בין עמים ומדינות… לבין הזהות היהודית שלי, זהות שלא הבנתי מה היא אומרת. מתוך סערת הרגשות החלטתי לנסות ולהבין יותר מהי אותה זהות יהודית שלי ומה מבדיל ביני לבין אותה נערה נוכרית. הרב פרדס הציע לי – אתה מכיר את שלוחי חב"ד כאן, תפנה אליהם.

"הקב"ה גלגל את הדברים ובאותם ימים עסקתי בנדל"ן. אחד המקומיים שאיתי ביקש – 'אני רוצה שתתווך ביני לבין יזמי נדל"ן יהודים מהקהילה בווינה'. בינגו, אמרתי לעצמי, משני כיוונים אתה עומד להגיע לאותו מקום – אז לך אליו, תראה מה יש לו להציע. ככה פניתי לרב אוסטין.

"הרב אוסטין ביקש שניפגש. נפגשנו, והוא פתח את ספר התניא, בפרק ב': 'והנפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש'. בדיוק המילים שחיפשתי – התשובה לשאלה 'מה זה להיות יהודי'. משם צללתי פנימה. התחלתי להתקרב, לאט לאט, צעד ועוד צעד".

בינתיים התפתח עמית גם מבחינה אישית, וביסס שאיפות מקצועיות. "חשבתי ללמוד אדריכלות באחת האקדמיות הוותיקות ביותר באירופה – 'האקדמיה לאומנויות יפות'. זו האקדמיה שאליה היטלר יימח שמו ניסה להתקבל פעמיים ונכשל… – כשסיפרתי על כך לשליח הרב אוסטין, הוא אמר לי שהרבי התנגד ללימודים באוניברסיטה.

"סליחה, חשבתי לעצמי, אני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אני אדם בוגר המקבל את החלטותיו בעצמו; ולמה שאתן לרב כלשהו להחליט בשבילי? אומנם כבר למדתי מעט תניא, אך עוד לא ידעתי מיהו הרבי.

"הרב אוסטין היה גם יזם נדל"ן מצליח. כמו שהרבי אומר, כשמישהו מצליח אנחנו רואים בו מודל – אם הוא עושה כך, כדאי גם לי לעשות כך… וזה מה שקרה. החלטתי לשלוח שאלה לאוהל הרבי באמצעות אחד החסידים שבדיוק אז נסע לניו יורק. 'איך הרבי יענה לי?' שאלתי. 'הוא ימצא את הדרך', ענה לי החסיד. כמה ימים אחרי ששלחתי את השאלה נתקלתי במכתב של הרבי, שאמר כך: 'בתור חייל ומפקד בצה"ל הוא חייב לדעת שקבלת עול זה הדבר העיקרי'.

"צמרמורת אחזה בי. הרבי ענה!

"נזכרתי באותם רגעים דרוכים שבהם לא קיבלתי אישור ירי. איך כל האזור שרץ מחבלים ואני יכולתי להרגיש בריח הסכנה המתקרבת… ולא יריתי. איך אמר הרבי? קבלת עול.

"אותו יום היה נר שמיני של חנוכה. זה היום שבו התחלתי את הקשר שלי לרבי. חבשתי כיפה ולא יכולתי להסיר אותה כל היום, וגם לא למחרת. זה היה הצעד הקשה ביותר שעשיתי בחיים. לשים כיפה על הראש! זה סימל את כל מה שבזתי לו, סמל בולט וחריג שאי אפשר לפספס. זה היה חורף וינאי קר, היה לי כובע צמר וחבשתי אותו כל היום, גם בתוך הבית המחומם. זה היה מוזר, שונה, בלתי נתפס. אבל לא ויתרתי.

"המשכתי להתחזק בפועל. תפילין. שבת. כשרות. זרע נזרע עמוק בליבי: הקשר לרבי"

מאמר ששינה חיים

אחרי תקופה שבה הוסיף והתחזק, הבין עמית שהוא זקוק ליותר. שלוחים וחסידים שעימם היה בקשר עודדו אותו – כדי להקים בית דתי אתה צריך להרגיש מה זה להיות דתי; להיכנס לישיבה. לך לכמה שבועות, רק כדי לטעום… עמית: "זו לא הייתה החלטה קלה – בגיל עשרים ושמונה, כאדם בוגר ועצמאי שכבר ראה דבר או שניים בחיים, להיכנס לישיבה ולגור בפנימייה עם נערים שצעירים ממני בעשר שנים ויותר…"

אבל אז הוא למד את מאמר 'היום עשתי עשר' שבו מזכיר הרבי את מדרש רבה על הפסוק 'חלקי ה' אמרה נפשי' (איכה ג, כד). במדרש מובא משל למלך שמגיע למדינה, ובמרכבתו מלווים אותו הבכירים ביותר בממלכה. אנשי המדינה מכריזים במי הם בוחרים כמושל המדינה: אחד בוחר בשר ואחר בדוכס, עד שבא פיקח אחד ואומר – אני בוחר במלך; שכן כל השאר מתחלפים, והמלך – לא מתחלף. המשפט הזה נגע בי עמוק…

"חשבתי על כך שאני יכול להישאר בווינה ולהצליח בנדל"ן – אבל יום אחד ההצלחה הזו תעבור. אני יכול להשקיע בכל תחום אחר, להרוויח כסף, לרכוש חברים או השכלה – אבל כל אלו בני חלוף. אבל המלך, המלך לא מתחלף. החלטתי לבחור במלך".

הוא הגיע לישיבת תומכי תמימים במגדל העמק, ונשאר בה שלוש שנים. "בישיבה פגשתי דמויות בלתי נשכחות שקשה להפריז ביכולת שלהן להשפיע, כמו הרב גולדברג, הרב גורביץ' והרב דברוסקין. לא אשכח את ההתוועדויות בישיבה, ובמיוחד את הניגונים שכולם ניגנו. כבר אז חלפה בי מחשבה – 'מעניין, למה אף אחד לא מצטרף עם גיטרה, זה יכול להתאים כל כך'… אז הונחה התשתית למופע שלי".

לאחר לימודיו בישיבה, לפני חמש וחצי שנים, התחתן עמית עם שלומית, ולהם כיום שלושה קטנטנים.

במחיצת הלוחמים

עמית החל לחשוב על שליחותו בחיים. מצד אחד חשב לעסוק בנדל"ן – עיסוק שבו התנסה בשנותיו בווינה. מצד שני רצה לעשות משהו אחר – להפיץ את המעיינות. עמית: "תמיד אהבתי לשיר ולנגן בגיטרה והרגשתי שבסיפור האישי שלי אוכל לגעת בלבבות, להשפיע על אנשים". וזה מה שעשה. מופע ההתוועדות שלו הלך ונרקם. עמית הגיע לעוד ועוד בתי חב"ד ברחבי הארץ וסחף אנשים מכל קצות הקשת: מחסידים ואנ"ש ועד לאוכלוסיות הרחוקות ביותר.

עמית: "חשבתי לעצמי שאילו הייתי נתקל ברב שהיה מדבר במונחים חסידיים לא בטוח שהייתי נסחף אחריו. השלוחים בווינה הצליחו להשפיע עליי כי הם דיברו אליי בשפה שלי. החלטתי לפנות לקהל הישראלי בשפה שלו: השתמשתי בעבר שלי ביחידת המסתערבים, ועשיתי בדיוק אותו דבר – אלא שבמקום להשתלב באוכלוסייה ערבית השתלבתי, להבדיל, באוכלוסייה ישראלית–כללית. פשוט לבשתי בגד לא מתייג, ניגנתי ושרתי שירים . שרתי עם הגיטרה שלי ובליווי של מתופף, זה הקסים אנשים שלא היו מוכנים להגיע למופע של ניגוני חב"ד… אחרי שהלב כבר נפתח – הגענו גם לניגוני חב"ד.

"תוך כדי ההופעה סיפרתי על עצמי, על המסע שלי. הרגשות שלי הועברו, המסר שלי הדהד, זה מה שעמד לי כל העת מול העיניים: אני לא בא בשביל לשיר עם גיטרה אלא בשביל להעביר משהו אמיתי. להפיץ את המעיינות. כדי לזכור את זה ולא להתבלבל חייבים דבר אחד – להיות מונחים בלימוד".

אחרי שמחת תורה תשפ"ד היה ברור לעמית מה עליו לעשות: להופיע לפני הלוחמים, להרים את המורל. וכמו שאמר הרבי – מורל זה התורה. "אני זוכר את זה כאילו אירע היום", מתאר עמית בהתרגשות, "בדיוק סיימתי את המסלול, כשהחל מבצע עופרת יצוקה. עד אז הכול היה 'באוויר', בתיאוריה, לא בשטח – ואז, בבת אחת, זה התחיל. אני זוכר ששמעתי על חבר מערד, עומר רבינוביץ' הי"ד, שנפל בעזה. הרגשתי שזהו, זה אמיתי… מפקד יחידת דובדבן היה אז עופר וינטר. לפני שנכנסנו לעזה ישבנו באולם ספורט באופקים, עופר שילב ידיו מאחורי גבו והסתכל על כל אחד מאיתנו במבט חודר. 'אני רוצה לדעת', הוא הכריז, 'יש פה מישהו שמפחד?'

"הלב דפק לרגע, הרגשתי שזה אמיתי. למה הוא שואל כך, שאלתי את חבריי לצוות, שרובם היו דתיים. הם הסבירו לי שיש מצווה 'כי תצא למלחמה על אויבך… לא תירא', שיהודי מחויב לשלוט ברגש שלו, מתוך האמונה והביטחון בקב"ה". בזיכרון הזה הוא פותח כל מופע ללוחמים.

"המטרה שלי הייתה לחזק את הזהות היהודית של הלוחמים", מסביר עמית, "שירגישו שהם נלחמים לא בשם עצמם אלא בשם ה'. זה הבסיס לביטחון ומורל גבוה בשדה הקרב".

החלטה מפתיעה

עם ההצלחה של מופעי ההתוועדות החליט עמית להשקיע ולהתפתח עוד, ועבר תהליך של אימון מנטלי. "התפעלתי לראות", הוא נזכר, "איך בדברים אבסטרקטיים יש טכניקה ברורה ומסודרת". כשלקח את זה צעד נוסף קדימה, הגיע המפנה בדרך.

"אחרי התהליך שעשיתי בעצמי, באימון שלי, פנו אליי המון אנשים וביקשו – איך אתה עושה את זה? מה הסוד שלך? אולי תעזור גם לנו? ואז למדתי את המאמר 'באתי לגני', שבו כותב הרבי שאנחנו דור שביעי לראשון; וכמו אברהם אבינו שעליו נאמר 'אל תקרי ויקרא אלא ויקרֵא' – שדאג לעורר וללמד גם את הזולת, כך אנו: לא נסתפק בקיום מצוות אלא נדאג שגם אחרים יזכו לקיים מצוות. חשבתי לעצמי – הנושא זה לא מה אני רוצה לעשות; אלא מה העולם מבקש ממני. והעולם ביקש באופן ברור: העבר את הידע והיכולת שלך הלאה! יש המון אנשים שרוצים, בדיוק כמוך, להצליח בגדול. היה להם למאמן מנטלי!

"זאת הייתה החלטה לא פשוטה – אחרי כל מה שהשקעתי בהפצת המעיינות דרך המופעים; אבל החלטה נחושה ואמיתית, שאני שלם איתה. האימון שלי עמוק ומבוסס על זהות: זהותנו כיהודים, כחסידים, כשלוחי הרבי וכמכלול האנושי הייחודי של כל אחד מאיתנו".

לסיום מבקש עמית לשתף: "הופעתי בעשרות בתי חב"ד, ואני בקשר עם הרבה שלוחים. כשאתה נוכח בבתי חב"ד רבים כל כך ובקשר משמעותי עם שלוחים כה רבים, קורה משהו מופלא – פתאום אתה רואה דרכם את הרבי. אתה רואה את השולח הגדול. זה שדר עדין, דק ועמוק, שנובע מכל אחד מהשלוחים – שונים זה מזה ככל שיהיו. זה משהו שמרחף באוויר של כל בתי חב"ד בעולם, שונים זה מזה ככל שיהיו. הדבר הזה, אחיד כל כך, ובלעדי כל כך, לשלוחים של הרבי – הוא הרבי. הכוח המניע אותם, המקיים את מפעל השליחות בכל זמן, בכל מקום ובכל אדם".