א
עלילת הדם נגד ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון, החלה כבר באותו יום נורא של הטבח והחטיפות. כאילו בגלל הצורך לשמור על תושבי יהודה ושומרון – הוזזו גדודים שלמים, ותושבי עוטף עזה הופקרו. אם הצליחו לשכנע אנשים, שילדים גויים נרצחו כדי שליהודים יהיה דם נוצרי לאפיית מצות לפסח, אפשר גם לנסות לשכנע, שחילות האוויר והיבשה והים לא מנעו את הטבח בשמחת תורה, בגלל שנשלחו להגן על סוכתו של צבי סוכות בחווארה…
גם לאחר שכל ראשי מערכת הביטחון הבהירו, שהעלילה לא הייתה ולא נבראה, וצה"ל לא הפנה גדודים מגזרת עזה ליהודה ושומרון כדי להגן על ההתנחלויות – ממשיכה עלילת הדם להדהד בתקשורת בימים האחרונים, במלוא עוזה וחרפתה.
שעה שציבור המתיישבים ביו"ש מאייש את היחידות הלוחמות בעזה, באחוזים שעולים פי כמה וכמה על חלקו בציבור, יושבים תועמלנים ומפיצים נגדם דברי הסתה באולפנים
(כל זאת, כשבנוסף לעצם השקר העובדתי, המציאות היא, שהמתיישבים והחיילים המוצבים ביו״ש, הם המונעים מאויבינו לבצע ח"ו את זממם גם בעמק יזרעאל, בשרון, במודיעין, בבית שמש, בלכיש או בערד, בסגנון המתקפה שביצעו בשמחת תורה בעוטף עזה).
לעלילת הדם הזאת נוספה בשבוע האחרון העלילה החדשה-ישנה, על 'אלימות המתנחלים'. גם כאן המציאות הפוכה, כמובן: בחודש הראשון למלחמה חלה צניחה של 63% אחוז באירועי 'חיכוך אלים' בין יהודים לערבים ביו"ש (לעומת אוקטובר אשתקד).
עלילות הדם בתקשורת על 'אלימות המתנחלים' הן לא רק עיוות מוסרי, שהופך את הקורבן היהודי לאשם ואת הרוצחים הערבים לקורבנות; זהו קמפיין התרת דם, שמונע מהאוכלוסייה האזרחית הכי מאוימת בישראל את היכולת להגן על עצמה. זה הגיע עד כדי כך, שממשל ארה"ב כבר יצא בהוראה הזויה, לא לתת נשקים לכיתות הכוננות ביו"ש, בשל אותו שקר של 'אלימות מתנחלים'.
ואולם מה שחמור יותר: קמפיין 'אלימות המתנחלים' של ראשי השמאל ותקשורתו, נועד בראש וראשונה להבאיש את ריחם של המתיישבים ביו"ש בעיני האמריקאים, כדי להמריץ את הממשל לפעול להקמת מדינה פלסטינית ביום שאחרי המלחמה. להוות את הבסיס שעליו יבנו את החזרה למסלול 'שתי מדינות לשני עמים'.
ב
השבוע נזכור וניזכר, גם בעניין זה, כי אין חדש תחת השמש. כבר לפני למעלה מאלפיים שנה דיברו על 'אלימות החשמונאים'. באותם ימים פעלה בארץ ישראל קבוצה אליטיסטית של יפי נפש, נושאי דגל החופש והקדמה, שלחמו מלחמת חורמה נגד הלאומיות והעצמאות היהודית, תוך הזדהות עם האויב. הם סגדו בהכנעה ובהערצה ליוונים ולאנטיוכוס מנהיגם, ושנאו את אחיהם החשוכים, ה'פנאטים', שדגלו בשמירת הזהות היהודית ובנאמנות למורשת ישראל ולארץ ישראל.
המתייוונים לחמו ב'לאומיות' היהודית של החשמונאים. הם החשיבו עצמם כנושאי דגל הקדמה והתרבות, אנשי העולם הגדול והמודרני, והתייחסו ליהדות ולמושג 'מדינה יהודית', כאל אמונות נושנות שאבד עליהן הכלח. במסגרת מאבקם ב'לאומיות' של החשמונאים, הם גם שיתפו פעולה עם אנטיוכוס. הם לחמו בכל כוחם, כדי שתרבות ישראל ה'חשוכה' תפנה את מקומה לתרבות יוון ה'נאורה'.
בסופו של דבר, דווקא מלחמתם של החשמונאים, דבקותם בלאומיות היהודית ובדת היהודית, היא שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו יהודים. בזכות אמונתם העזה נשארנו עם יהודי, ויכולנו לחזור אל ארץ אבותינו.
המכבים, שאת ניצחונם נחגוג בחנוכה, הצילו את היהודים בארץ ישראל, גם מהכיבוש הפיזי של אויבים מבחוץ, וגם מהתבוללות ומטמיעה של 'מדינת כל אזרחיה'. האור הגדול שהציתו באותם ימים, אור של חרות, אמונה ו'גאון יעקב', המשיך ללוות את העם היהודי בכל דורותיו וגלגוליו, עד עצם היום הזה.
ג
למעלה מאלפיים שנה, דור אחרי דור, נמשך המאבק הזה בין המתייוונים לחשמונאים; בין אנשי 'הלאומיות היהודית' לבין המטיפים לטמיעה והתבוללות; בין אלו שמחקו גם מסידור התפילות כל אזכור של ציון וירושלים, לבין אלו שלא פסקו להכריז ולהישבע "אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני".
למעלה מאלפיים שנה הם פושטים צורה ולובשים צורה. פעם נקראו מתייוונים, פעם 'משכילים'. פעם בונדיסטים, ופעם בולשביקים. פעם 'עם חופשי' ו'שלום עכשיו', ופעם 'כח קפלן' ו'הקרן החדשה'. המטרה לא השתנתה. אילו, חלילה, הצליחו במזימתם – לא היה נשאר היום שריד ופליט מעם ישראל.
את האמת הזאת יודעים וחשים אפילו ה'מתייוונים' עצמם, בתוך-תוכם, בנשמתם היהודית. עובדה: גם אלו המנהלים כיום אותה מלחמה, למען 'מדינת כל אזרחיה', ממש כפי שניהלו המתייוונים של אז – אינם מציינים את חנוכה כשבוע אבל לאומי, לציון תבוסת המתייוונים ההם. אדרבה, הם יחגגו בשבוע הקרוב, כמו כל עם ישראל, את ניצחון החשמונאים שהביא ל'מדינה יהודית'. גם ילדיהם ונכדיהם ישירו במסיבות החנוכה שלהם על הנסים והנפלאות של החשמונאים, במלחמתם במתייוונים של הימים ההם.
ד
כשנשב בשבוע הקרוב מול החנוכייה והנרות, גם אם זה יהיה במקלט או בממ"ד, ניזכר באמרה שהרבי נהג לחזור עליה כמעט בכל שנה: "מען דארף זיך צוהערן וואס די ליכטעלעך דערציילן" (צריך להקשיב ולהאזין למה שהנרות מספרים לנו).
הנרות הללו מספרים לנו, כי זה למעלה מאלפיים שנה איימו רוחות פרצים לכבות את נר הקיום של העם היהודי, אך בסופו של דבר, האור היהודי הנצחי התגבר על הכול. גם בימים שהחושך כיסה ארץ, וערפילים גדולים של העלם והסתר הביאו על עם ישראל 'אימה חשכה גדולה' – תמיד שב האור ופרץ מבעד לעלטה, ביתר שאת ויתר עוז, עד שבקרוב ממש לילה כיום יאיר.
אל מול כל מי שניסו להטיל מורך בלבבות, על היותנו מעטים מול רבים, והטיפו להיכנע ליוונים ולמתייוונים – הדליק הכהן הגדול של דורנו, רועה ישראל ומנהיגו, בבתיהם ובליבותיהם של המוני העם, את פך השמן הטהור החתום בחותמו.
הוא הצית בליבם ובנשמתם את נר האמונה הטהורה, והפיח בכולם רוח של תקווה וביטחון, כי כמו בימים ההם – כן בזמן הזה, נראה לנגד עינינו את הניסים והתשועות והנפלאות, עד לישועת כל הישועות, שבה נזכה להדליק נרות 'בחצרות קדשך', בבית המקדש השלישי, בימים אלו ממש.
אל מול כל מי שניסו להטיל מורך בלבבות, על היותנו מעטים מול רבים, והטיפו להיכנע ליוונים ולמתייוונים – הדליק הכהן הגדול של דורנו, רועה ישראל ומנהיגו, בבתיהם ובליבותיהם של המוני העם, את פך השמן הטהור החתום בחותמו.
הוא הצית בליבם ובנשמתם את נר האמונה הטהורה, והפיח בכולם רוח של תקווה וביטחון, כי כמו בימים ההם – כן בזמן הזה, נראה לנגד עינינו את הניסים והתשועות והנפלאות, עד לישועת כל הישועות, שבה נזכה להדליק נרות 'בחצרות קדשך', בבית המקדש השלישי, בימים אלו ממש.
