"דמותו האבהית של הרבי, זה משהו שעם ישראל חייב לעצמו"

בשעה 12:09 בצהרי יום חמישי שעבר, בדיוק בעומדי למרגלות המדרגות המובילות למשרד החוץ של אוקראינה, זה קרה פתאום. האזעקה שפילחה את חלל האוויר של קייב סימנה שהעיר נתונה שוב למתקפת מל"טים איראניים, שעות אחדות בלבד אחרי שתי מתקפות נרחבות בכל רחבי אוקראינה.

בעודי פותח בתנופה את דלת המבואה הראשית של הבניין גדול הממדים ונס לתוכו בתורי אחר מקלט, הרגעים האלה, אחוזי הבהלה, המחישו מקרוב את המלחמה המתחוללת במדינה. המלחמה שביום שישי הזה, בתאריך הלועזי, תמלא לה שנה תמימה.

לא רק האזעקה העידה על כך; גם המכשולים נגד טנקים הפרוסים בכל צומת מרכזי והחיילים החמושים מכף רגל ועד ראש שנראים בקרנות רחוב או מחוץ לבניינים ממשלתיים, מצביעים כאלף עדים על המלחמה שאוקראינה, ואיתה העולם כולו, נתונים בה כבר שנה שלמה.

הרגעים הללו התרחשו במסגרת ביקורו המיוחד של שר החוץ הישראלי מר אלי כהן בקייב בשבוע שעבר. לביקור הזה צורפתי כאיש התקשורת החרדי היחיד, ואף שהיה מדובר בביקור בזק, הרשמים שלו נחרטו בקרב כל מי שהשתתף בו.

קרן האור המרכזית

את המלחמה באוקראינה אני מלווה מקרוב כבר שנה וחודשיים, למעשה עוד טרם החלה. זה החל בטור שכתבתי כחודשיים לפני הפלישה במוסף החדשות של 'כפר חב"ד' ונמשך ברצף של כתבות אחרות לאורך כל התקופה בנושא המרתק הזה. לפי אנליסטים מערבים ולפי בכירים ביטחוניים, הימים הקרובים קריטיים. הם טוענים, בהצביעם על ריכוז החיילים הגדול ממזרח ומצפון לגבולות אוקראינה, כי סביר שמתקפה נוספת בפתח.

הימים מתוחים. אל מול עבר כאוטי ועתיד לוט בערפל, גם ההווה אינו בהיר. אינו ברור. איש אינו יודע מה ילד יום.

אבל אם יש קרן אור אחת במלחמה הזו, הרי היא קרנם של שלוחי הרבי שבוהקת למרחוק. השלוחים, רבני הערים שנשארו במסירות נפש עם צאן מרעיתם בחושך ובקרה, בהפצצות ובלא נודע. כי שליח אינו עוזב את צאן מרעיתו.

ההישארות שלהם באוקראינה בשעה שקהילות אחרות התקפלו והתפרקו לגמרי, היא הסמל המובהק ביותר בעידן הנוכחי לניגון החסידי התוסס שהושר בפי חסידי חב"ד בברית המועצות בתקופת הקומוניזם. מילים המשדרות מסירות נפש וביטחון ללא חת: אִי ווָאדיֶע מִי ניֶע פַּאטָאנִים, אִי וו'אָגְניֶע מִי ניֶע זְגַארִים! (במים לא נִיטָבַע ובאש לא נישרף!).

"נפעמתי מהפעילות החב"דית באוקראינה", אמר לי מאוחר יותר, בשיחה אישית, שר החוץ מר אלי כהן שראה מקרוב את פעילות השלוחים בביקורו הקצר מאוד בקייב, שאליו הצטרפתי. "נפעמנו" אמרו כל אחד בתורו ובלשונו, העיתונאים הלא דתיים שנלוו אל המשלחת ונחשפו גם הם לפעילות האדירה והמבורכת. השר, העיתונאים ומיליוני יהודים בכל העולם נחשפו בשנה האחרונה למסירות נפש עילאית של השלוחים ונותרו פעורי פה אל מול לפיד האור שנראה היה שיכבה אבל בכוח המשלח המשיך לפעול ולהאיר, לגדול ולפרוח.

קחו למשל את הרב מאיר סטמבלר, משלוחי הרבי הוותיקים באוקראינה, המשמש יו"ר 'פדרציית הקהילות היהודיות' במדינה, ארגון רב השפעה המאגד תחתיו קהילות יהודיות רבות במדינה. שעה קלה אחרי ירידת שר החוץ מהרכבת המיוחדת והמשוריינת שהביאה אותו לקייב, בבוקר יום חמישי שעבר, הוא שם פעמיו לפגוש את הרב סטמבלר בפתח ביתה ההרוס למחצה של יהודייה המתגוררת בבוצ'ה, הפרבר הצפוני של קייב שנכבש בתחילת המלחמה בידי הרוסים, הנעזרת באופן שוטף על ידי השלוחים.

הרב סטמבלר נחשב בעיני נשיא אוקראינה זלנסקי ואנשי הממשל הבכירים בקייב לדמות המייצגת של יהודי המדינה. בהתאם לכך הוא זומן כשנה לפני המלחמה בידי זלנסקי לייצג את יהדות אוקראינה בפני ראש הממשלה נתניהו שהגיע לביקור בקייב. אבל בעיניי מה שמרשים הרבה יותר הוא החלטתו להישאר במסירות נפש באוקראינה, בכל מחיר, ויהי מה.

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה התגלגלה לידי הקלטה ששלח לבני משפחתו. בהקלטה הוא נשמע אומר להם, דמעות זולגות מעיניו: "כינסתי את אשתי ואת ילדיי, אמרתי להם שיעזבו למקום מבטחים אבל אני נשאר. שליח לא עוזב מקום שליחותו. הסבים שלנו מסרו כאן את נפשם (בתקופת הקומוניזם) עבור אידישקייט, וגם אני אשאר כאן בכל מצב שלא יהיה, ולא משנה איך אצא מזה, בין בחיים ובין ח"ו להפך… שליח אינו עוזב מקום שליחותו".

והוא אכן נשאר בימים שבהם היה נראה שאוקראינה תיכבש בתוך שעות או ימים אחדים, ועזר במסירות נפש של ממש להציל לא פחות מ-38,000 יהודים אל מחוצה לה. ברכבות, באוטובוסים, במכוניות פרטיות, באמבולנסים, במעבורות ובכל דרך אפשרית חולצו עשרות אלפים מהחזית והוברחו מהמדינה, תוך ששכניהם הגויים יכולים רק לקנא בהם.

מטה רב זרועות

ובדרך החתחתים, בקור המקפיא ובמחסומי הדרכים הם לא נעזבו לרגע. אחרי שנאספו מבתיהם, הועברו היהודים לתחנות מעבר מסודרות שהוקמו במהירות הבזק ומשם לוו באוכל חם ומזין לדרך, במצרכי יסוד ובאמצעים נוספים שיעזרו להם לשרוד בטלטולי הדרכים הקשות.

הרחק משם, בכפר חב"ד, ישב באותו הזמן החסיד הפעלתן שידיו רב לו בכל דבר שבקדושה, השליח הרב שלמה חיים פלס, ועזר ללא הפסקה בחילוץ רבבות היהודים. באמצעות מטה רב זרועות שהקים, ניהל עם עשרות עובדים ומתנדבים מסביב לשעון את מלאכת החילוץ המאומצת מצידה הישראלי. בימים הראשונים למלחמה ביקרתיו לא אחת בחפ"ק המרשים ותמיד יצאתי נפעם.

החפ"ק הזה התפתח במהירות למוקד הצלה תוסס, JRNU, הפועל במגוון דרכים עבור שלוחי הרבי באוקראינה, מגנרטורים מצילי חיים ועד מארזי חגים ועוד. הוא ארגן את קבלת הרשימות של היהודים, הדרכים שבהן יצאו מהגבול, והדרך הטובה ביותר להטיסם ארצה או לכל יעד אחר שבו ישוכנו על ידו. ראש הממשלה והשרים השונים גויסו על ידו אחר כבוד לטובת המבצע החשוב והוא לא נח עד שאחרון הפליטים מצא קורת גג לראשו.

נצורים במקלט

בקייב אנו פוגשים גם את הרב מרדכי (מוטי) לבנהרץ, משלוחי הרבי לעיר ומי שמחזיק בבית הספר היהודי היחיד הפתוח בעיר. גם הוא כמו שלוחים רבים אחרים פה כדי להישאר. בכל מחיר.

הרב לבנהרץ מצטנע. לדידו, לא מדובר בכלל בגבורה. הוא פשוט עושה את שליחותו ומתאים את עצמו לתרחישים במדינה שאליה נשלח. אגב, לא רבים יודעים אבל בתחילת המלחמה, כשמשוריינים רוסיים כבר הגיעו לפרברי קייב, היו הרב לבנהרץ ומשפחתו נצורים עם כמה עשרות יהודים במקלט מתחת לבניין מגוריהם, מנותקים מהעולם החיצון. בוצ'ה ואירפין, מרחק של 15 קילומטר, כבר נכבשו לגמרי, וטנקים רוסיים הגיעו גם לשכונת אבלון הסמוכה מאוד אליהם. שום אדם לא הסכים להכניס את עצמו לסכנה כדי להעביר להם אספקה, ולמרות זאת הם המשיכו את שליחותם בסביבתם גם באותם ימים קשים.

כדי להבין את היקף הפעילות האדירה שלו די אם נזכיר כי מלבד בית הספר שאותו הוא מנהל עם זוגתו בידיים ברוכות כישרונות, בית חב"ד שלהם השוכן בצד המזרחי של קייב פעיל מסביב לשעון. כך למשל, בבוקר שבו נפגשנו התקיים בו מניין שחרית של עשרות מתפללים שהשתתפו גם בשיעור תורה. לאחר מכן הגיעו יהודים מכל הסביבה לקבל תנורים ושמיכות. בצהריים השתתפו 20 סטודנטים בפעילות 'סטארס' ו-55 נשים השתתפו בשיעורים לנשים. "לא הייתי חולם שנוכל לשחזר את העשייה, שנה אחרי פתיחת מלחמה מתישה וארוכה עשרות מונים משרק יכולנו לדמיין. אנשים עייפים מהמלחמה, מהמחסור בחשמל ומהאזעקות התכופות, אבל נקודת היהדות בוערת בהם וידינו מלאות עבודה".

לדבריו "אפשר לומר שהתאריך הזה שבו תמלא שנה למלחמה פוגש אותנו ברגשות מעורבים. מצד אחד לא ייאמן שעברה שנה ואנחנו עדיין נתונים במלחמה ועדיין יש איומים על החרפתה. עם זאת, העובדה שלמרות הכול אנחנו זוכים להיות כאן ב"ה ולהמשיך בעבודת השליחות ביתר שאת, תוך שהקהילה לא רק ממשיכה 'בכוח', אלא חיה ותוססת, זה ממלא אותנו ברגשי הודיה לקב"ה על כך שאנחנו עדיין כאן, חיילים בצבא הרבי. לא נותר לנו אלא להמשיך ולהתפלל שנזכה לראות כבר היום בסיום המלחמה הזו ובסיום הגלות כולה".

'טהרה' ליהודי בברדיטשוב

מקייב אנו נוסעים לברדיטשוב. את רבה של העיר ושליח הרבי הרב משה טאהלער לא פגשנו בה שכן הוא היה בדרכו מהארץ, בפעם המי יודע כמה. "אני כל הזמן על הקו", הוא אומר, "אשתי והילדים הקטנים נמצאים בארץ, ואני בעיקר בברדיטשוב אבל מדי פעם קופץ לארץ כדי להיות לצידם או לצורך סידורים הכרחיים". מי שמילא את מקומו בעיר היה בנו, הת' מענדי, רק בן 19, אבל בפיו סיפור מצמרר.

"ממש היום" הוא אומר בקול שחציו מלא ברייטקייט ומרץ נעורים חסידי וחציו עדיין בהלם "עשיתי 'טהרה' לקשיש יהודי, ניצול שואה שנפטר אמש. לא הייתה לי ברירה, אבי היה בדרכים רחוק מכאן, וכך, בהדרכתו בטלפון עשיתי את הטהרה עם יהודי מקומי שעזר לי". דומה שהמשפט הזה ממחיש את מה שעובר על השלוחים באוקראינה בשנה האחרונה. ממדינה מרכזית שדבר בענייני יהדות לא חסר בה, למדינה שנלחמת על חייה וסיפורי מסירות הנפש שנדרשים לעיתים לצורך קיום חיים יהודיים תקינים, מזכירים את שהתרחש בה לפני שלושה עשורים ומעלה, בתקופה החשוכה ההיא.

הרב טאהלער, כמו יתר השלוחים, לא נותן לעתיד הלוט בערפל להשתלט עליו. במקום זאת, במאמצים עילאיים שכללו התחייבויות כספיות גדולות, שחלקן תלוי באוויר, הוא החליט לנצל את העובדה שברדיטשוב ריקה מרבבות התיירים היהודים שבאו לפקוד אותה מדי שנה ופתח בשיפוץ "בית הכנסת של הסנדלרים והחייטים", שהיה עורק החיים המרכזי של יהודי ברדיטשוב מאז הגיע לעיר.

בית הכנסת השוכן ברחוב ויניצקא 8, סמוך לגדת הנהר גנילה-פיאט, היה פעיל כמעט לאורך כל 150 שנות חייו, כולל בתקופת הקומוניזם, עד שעמד בפני התמוטטות. כל מי שביקר בברדיטשוב מכיר את בית הכנסת הזה שהיה שוקק חיים, אבל הנזילה הקבועה בגג המבנה שלא ניתן לתקנה ושחלחלה לכל חלקה טובה, גרמה למהנדסים לסוגרו על מנעול ובריח. גם במקרה הזה התגייס הרב סטמבלר לעזרת הרב טאהלער והביא מדנייפרו קבלן מפורסם, ר' דוד שולמן, הנמנה עם תומכיו, ושבכל בנייה הקשורה לאידישקייט והפצת המעיינות מתייצב לעזרה ללא תשלום.

הרב שניאור-זלמן דייטש, שליח חב"ד בהאדיטש והאחראי על המקומות הקדושים באוקראינה מטעם הפדרציה, אומר כי בית הכנסת החדש יהיה אחד היפים ביותר בכל אוקראינה. "זה יהפוך למרכז יהודי תוסס. המבנה גם יורחב ולא רק ישופץ ובסך הכול יהיו פה 600 מ"ר שישמשו את חברי הקהילה והתיירים שפוקדים את העיר. נוסף לבית הכנסת שיישמרו בו המוטיבים ההיסטוריים, יוקמו עזרת נשים מכובדת, מקווה לגברים וכן מטבח וחדר אוכל מפואר – לצד משרדי הקהילה והרב. אנחנו בטוחים שבעוד זמן קצר הכול יחזור למסלולו והקהילה בברדיטשוב תוכל להתפלל בבית כנסת הדור הראוי לה ולעברה של העיר – וגם זרם האורחים יתחדש כפי שהיה לפני המלחמה".

ואם כבר ברב דייטש עסקינן, הרי גם הוא משתדל בכל כוחו להתעלם מהתותחים הרועמים ולא לתת למלחמה להשפיע על החיים היהודיים בהאדיטש וסביבתה. מאז פרצה הוא החל להשקיע אישית במאות יהודים הפזורים בעשרות כפרים ועיירות ופרוסים על פני מאות קמ"ר באזור ציון רבנו הזקן. "מעבר לפליטים מיישובי הסביבה שמצאו אצלנו משכן קבע ומקבלים מדי יום ארוחות חמות, מדי חודש אנו עושים סבב של חלוקת מוצרי יסוד ליהודי הסביבה שמנוצלים כמובן לאידישקייט. בכל החגים השונים אנו מארחים במתחם עשרות רבות של יהודים לתפילות ולפעילות סביב השעון, והשנה, סמוך לחג הגאולה י"ט כסלו וליום ההילולא כ"ד בטבת, אף ערכנו לראשונה מאז פרוץ המלחמה סמינרים מיוחדים ביהדות.

לדבריו, "בעבר סמינרים כאלו היו נערכים כמה פעמים בשנה אבל המלחמה הביאה להפסקתם. מאחר שחדרים רבים במתחם האירוח רחב הידיים שלנו ריקים, פניתי לכלל רבני הערים באוקראינה והצעתי להם את המקום לסמינרים לבני קהילתם. מדובר ביוזמה שנועדה לקצור שלושה רווחים: להעצים את הפעילות התורנית באוקראינה, להביא שוב מבקרים למקום הקדוש, ולאפשר גיבוש של הקהילות עם עצמן בתוך ים הכאב, הסבל והשכול".

ומהאדיטש לצ'רקס, עיר בינונית במרכז המדינה שבה המלחמה כמעט לא פגעה ישירות, אבל כמו כל אזרחי אוקראינה, גם חיי התושבים בה השתנו לבלי הכר. לדברי השליח הרב דב אקסלרוד מספרם של היהודים בעיר גדל משמעותית בגלל המלחמה, כאשר מאות תושבי העיר גילו את יהדותם בשל המלחמה והחלו לפקוד את בית הכנסת.

הוא מסביר: "רבים מאותם יהודים הם כאלו שבכלל לא ידענו על קיומם ואחרים היו מגיעים רק פעם בשנה או פעם בכמה שנים לאירועים ציבוריים של השלוחים, לזמן קצר ובלי שיהפכו להיות חלק מהקהילה. המלחמה גרמה להם, כל אחד וסיבותיו שלו, להשיל שכבות של שנים רבות ולחזור ליהדותם".

לדבריו "אין ספק שההימצאות שלנו כאן, למרות המלחמה, על נשינו וטפנו, גורמת לקידוש השם ולקידוש שם ליובאוויטש עצום. זה דבר חסר תקדים. זה אך ורק בכוחו של הרבי. אין לי בכלל ספק שזה עצמו יזרז את ביאת המשיח".

לדברים הללו מצטרפים שלוחים נוספים שאומרים: "העולם מזדעזע ורועש, אבל השלוחים נשארים על משמרתם כמגדלורים זוהרים למרחוק ומביאים את הקב"ה גם למקומות הכי חשוכים בעולם. מרגישים בחוש את דבריו הברורים של הרבי שאלו הם הרגעים האחרונים של הגלות והרגעים הראשונים של הגאולה".

את הרב שאול הורביץ, השליח ורבה של ויניצה – מהערים הגדולות באוקראינה והגדולה ביותר במערבה, קשה במיוחד לתפוס לשיחה. ויניצה שוכנת בדרום המדינה, במרחק של פחות משעתיים מגבול מולדובה, ובשל כך הפכה לאבן שואבת להמונים שברחו מאוקראינה. גם בימים אלו, וזה בלתי נתפס, ממשיכים לעבור בבית הספר שלו שהפך למחנה פליטים, מאות פליטים חדשים מדי חודש, בדרכם לבנות את ביתם החדש הרחק מהמדינה שהפכה לזירת קרב. בינות לשיעורים ותפילות ושאר פעולות חינוך וחסד שהוא מנהל סביב השעון, עליו לקלוט גם את הפליטים ולדאוג לכל מחסורם. העבודה רבה, מתישה, אבל לא אדם כהרב הורביץ ירים ידיים. זו שליחותו והוא לא חושב לנוח לרגע.

"גילינו בוויניצה מאות יהודים חדשים מתחילת המלחמה", מעיד גם הוא, "וזה מדהים. חלקם מחפשים גב וקהילה חמה ותומכת, אבל רובם מבוססים דיים והם פשוט מחפשים קרבת אלוקים. המלחמה חיברה אותם, הם רוצים להיות קרובים. הם רוצים אמונה ודעת; להיתלות במשהו. להתחבר.

"רק השבוע", הוא מספר כלאחר יד, "פגשתי כאן שני יהודים ששמעו לראשונה על מצוות ברית המילה והתעניינו לגביה. סיפרתי להם שבדיוק נמצא כאן המוהל הרב שלמה גלבר והצעתי להם לעבור ברית מילה בעצמם. הם קצת חששו וביקשו 'לישון על זה לילה'. בבוקר השכם, כשבחוץ עוד היה חשוך לגמרי, הם התדפקו על דלת ביתי, העירו אותי משנתי והודיעו בהתרגשות שהחליטו למול את עצמם וברצונם לעשות זאת מייד. חיבקתי אותם נרגשות ואמרתי להם שהם מזכירים לי את אברהם אבינו, היהודי הראשון שהשכים בבוקר וחבש את חמורו כדי לקיים מצוות.

"הסברתי להם שעדיין לא עלה השחר, ומייד כשזה יקרה נוכל להכניסם בבריתו של אברהם אבינו. וכך הווה. זו רק דוגמה אחת לנשמות שמתעוררות. אם אצלנו בעיר יש מאות יהודים כאלה, אפשר להעריך בזהירות שבכל אוקראינה יש בסך הכול יותר מעשרת אלפים יהודים שגילו מחדש את יהדותם ושבו לקב"ה".

עוד לדבריו, "אנשים רוצים להתחבר וזה בא לידי ביטוי גם אצל מי שהיה מגיע עד היום לפעילויות השונות, אבל הדבר לא תמיד בא אצלו לידי ביטוי. המלחמה הזו, עם כל הקושי והחורבן, הזיזה משהו. היא חיברה המוני יהודים. היא גרמה להם להיות רציניים ומחויבים יותר. התפילות שונות, השיעורים רציניים והחיים מחוברים יותר לתורה ומצוות".

עניין נוסף ששווה הרחבה בפני עצמו הוא ההערכה וההערצה אשר להן זוכים השלוחים מצד התושבים המקומיים וראשי הערים. "תמיד ידענו ששליח של הרבי הוא בעל הבית של המקום, אבל הפעם זה ממש 'וראו כל בשר יחדיו'. אי אפשר לתאר את התמיכה והאהבה שאנו מקבלים מהציבור הגויי באוקראינה. הם מצביעים עלינו ואומרים 'הנה אנשים שיכלו לברוח מכאן באמצעות דרכון זר אבל נשארו כדי לעזור לאנשים אחרים'".

ובחזרה למסעו של שר החוץ. רגע לפני שעזב את המלון בלב קייב שבו שוכנה המשלחת ובה ערך קבלת פנים רשמית לראשי הקהילה היהודית במדינה, פגש השר שוב את הרב סטמבלר. עיניו נפערו מתדהמה כשהלה הגיש לו, חודשיים לפני חג הפסח, ערכה של שלוש מצות מהודרות, עבודת יד. "המצות הללו הן מצות של מסירות נפש", אמר הרב סטמבלר. "הן מצות שמסמלות את המשך החיים היהודיים במדינה שנמצאת במלחמה קשה. בימים אלו עמלים בשלוש מאפיות מצות שונות באוקראינה – בקייב, בדנייפרו ובאומן – על הכנת 30 טונות מצות עבודת יד ו-80 טונות מצות מכונה שיחולקו לכל בית יהודי במדינה. אני מבקש ממך שבליל הסדר, כשתשב עם בני משפחתך ותשתמש במצות הללו, תיזכר בנו, ותבקש עימנו 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'".

עם שר החוץ ברכבת

מאוחר יותר, ברכבת המשוריינת שלקחה אותנו למסע לילי ארוך מקייב לפשימשל שבדרום-מזרח פולין, קרא לי השר לחדרו ודיבר עימי על פעילות שלוחי הרבי באוקראינה. בניגוד לשיחות אישיות אחרות שערכתי איתו במסגרת המסע, השיחה הפעם נגעה ביהדות המפכה באוקראינה שראה בשעות המעטות של ביקורו.

"ידעתי שחב"ד פעילה באוקראינה, אבל לא ידעתי עד כמה", אמר בהתרגשות. "במהלך המלחמה יחסי ישראל ואוקראינה ידעו גם תקופות מאתגרות, והפעילות של חב"ד עם ראשי הקהילות היהודיות הייתה חיונית לשימור הקשר. לא רק מול הקהילות בסיוע ליהודים שנפגעו מהמלחמה, או שרצו לברוח מאוקראינה, אלא גם בכל הקשור ליחסים הדיפלומטיים.

"בתי חב"ד הם נקודת אור יהודית בכל מקום שבו הם נמצאים. דמותו האבהית של הרבי, הפנים הקורנות והמאירות של השלוחים והגישה הלבבית שלהם, הם משהו שעם ישראל חייב לעצמו".

שר החוץ העיד כי פעמיים נסע עם אשתו ושלושת ילדיו לטיולים בחו"ל ונעזר בשלוחים. "זה היה בנסיעות שלנו להונג קונג ופולין. כאדם שעובד קשה מאוד כל השנה ויצא להתאוורר בחופשה, היה עבורי כל כך הכרחי להגיע לבית חב"ד ולקבל תחושת בית ושייכות. השלוחים נותנים לכל יהודי בכל מקום את היכולת לחיות כיהודי, להיות באווירה יהודית, ולשמור מצוות בכל נקודה שאליה יגיע".

אבל השר לא רק התפעל, אלא גם גילה נחישות לעשות משהו למען מפעל השליחות חובק העולם. "מפעל השליחות של הרבי הוא משהו אדיר וכבר כח"כ באופוזיציה חשבתי שעל המדינה לתקצב ולו חלק מהפעילות המבורכת הזו. אחרי הכול, כל ישראלי מוצא את ביתו בבית חב"ד. כשר החוץ אני יכול לומר כי באופן רשמי יש למשרד החוץ 108 שגרירים במדינות שונות, אבל יש לנו גם אלפי שלוחים הפזורים בכל העולם שכל אחד משמש שגרירות של היהדות, של עם ישראל ושל ארץ ישראל. שלוחי חב"ד מפיצים אור של תורה ויהדות ומהווים שגרירים של רצון טוב במסגרת פעילותם המבורכת. אני מבטיח שבתפקידי כשר החוץ דלתי ודלת משרד החוץ תהיה פתוחה בפני שלוחי חב"ד יותר מתמיד. חד וחלק. אנסה לעזור בתקציבים ואחפש את הממשקים בין השגרירויות לבתי חב"ד".

לשאלתי הוא גם הבטיח: "בעז"ה באחד הביקורים הקרובים שלי בניו יורק, אגיע לבית מדרשו של הרבי ב-770 ולציון הקדוש כדי להתפלל ולראות מקרוב את מקור החיות של חסידי חב"ד והשלוחים".

עם הנחיתה בארץ, שעתיים לפני שבת, התקבלה הודעת וואטסאפ במכשיר הנייד שלי. זו הייתה הודעה מהרב לבנהרץ. "אני שולח לך הודעה שכתבה אשתי לחברות שלה בערב החגים, הודעה שיש בה הרבה כדי ללמד על כך שאנחנו חיים גאולה בתוך החושך הזה. חיים גבוה מעל העולם".

וזו לשון ההודעה: "סבתא סוניה, אימו של הרב שולם פוזנר ע״ה, סבא רבא שלי, נרצחה בבאבי יאר. זה נודע לי כשכבר גרנו בקייב מספר שנים. הקשר שלי עם קייב הוא קשר דם… בערב יום כיפור מציינים 81 שנים לטבח בבאבי יאר. סבתא סוניה נרצחה שם עם עוד עשרות אלפי יהודים. כשהציעו פעם לרבי, שכל משפחה יהודית תציב כיסא ריק לשולחן ליל הסדר, כזיכרון לששת המיליונים שנרצחו בשואה, השיב הרבי שבמקום להציב כיסא ריק, יש להזמין עוד יהודי שלא חוגג את הסדר ולהושיב גם אותו לשולחן החג, זו תהיה מורשת חיה אמיתית וניצחון לעם היהודי. סבתא סוניה, המצב כאן לא פשוט, המלחמה נמשכת, והאיום הגרעיני מרחף ברקע היל״ת אבל לא הרחק מהמקום שבו נרצחת יש לנו קהילה יהודית חיה ותוססת! וביום הכיפורים הקרב, יהיו שם עשרות כיסאות מלאים! ביהודים שלא מוותרים ובאים לבית הכנסת ביום הקדוש למרות הכול!""כשר החוץ אני יכול לומר כי באופן רשמי יש למשרד החוץ 108 שגרירים במדינות שונות, אבל יש לנו גם אלפי שלוחים הפזורים בכל העולם שכל אחד משמש שגרירות של היהדות, של עם ישראל ושל ארץ ישראל"