'מבצע תפילין', מעולם לא חווה חיזוק משמעותי כמו זה שמקבל בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה, מני אסייג, התסריטאי והקומיקאי, עם המוני עוקבים ברשתות החברתיות, שהחליט להקדיש את חייו למפעל רוחני יוצא דופן המחלק זוגות תפילין לאלו שאין להם | בראיון מרתק ל'כפר חב"ד' הוא חושף את סיפור ילדותו, את דרכו המקצועית, ואת הסיבה שגרמה לו לשנות כיוון בשיא הקריירה | וגם: התגובות, ההתעוררות הגדולה, והדולר מהרבי שהגיע בהפתעה | הָיִינוּ כְּחֹלְמִים
בסוף השבוע שעבר הודיע התסריטאי והפובליציסט מני אסייג בחשבון שלו ברשתות החברתיות, כי במסגרת פעילות העמותה 'היינו כחומלים' – שמסייעת למשפחות נזקקות ומחלקת זוגות תפילין לאלו שאין להם – מהיום יחולקו אך ורק זוגות תפילין מהודרות מעור בהמה גסה.
ההודעה הלא שגרתית והזרה בנוף, שהופיעה לצד שטף ידיעות ותגובות על אירועים פוליטיים מזדמנים, מספרת אולי את הסיפור שלנו בתקופה הזו. מאחורי ההודעה חבויה אנקדוטה מעניינת: בחור שקיבל לידיו זוג תפילין מהעמותה דיווח על אכזבה קלה, לאחר שגילה שהתפילין שהגיעו הינם מעור בהמה דקה, בעוד הוא ייחל לקבל זוג תפילין מהודר מעור בהמה גסה.
"עד לאותו הרגע לא הייתי מודע לשוני ולהבדל בין הסוגים", משתף מני אסייג בגילוי לב. "הייתי עסוק רוב הזמן בהשגת תפילין למי שמבקש ובתיווך בין תורמים לאנשים שפנו. כלל לא הייתי מודע לכך שיש רמות שונות, מבחינתי הכול היה מהודר. ואולם מרגע ששמעתי את האכזבה של אותו בחור, זה נגע בי ובחרתי ללמוד את הנושא לעומק.
"התייעצתי עם לא מעט רבנים ושטחתי בפניהם את האופציות ואת הלבטים השונים: האם לקנות תפילין מהודרות יותר – דבר שיכול להוביל לכך שבעקבות העלות הגבוהה פחות אנשים יזכו לקבל זוג תפילין, או להמשיך לרכוש את התפילין מעור בהמה דקה ולהצליח להעניק לכמה שיותר אנשים זוג תפילין. לבסוף החלטתי לשנס מותניים ולהתאמץ עוד יותר, כדי להצליח להעניק לכולם זוג תפילין הכי מהודר שיש, מבלי לחסוך ומבלי לוותר על אף יהודי".
מפעל החסד העצום 'היינו כחומלים' מנוהל בעיקר בידי איש אחד, שהחליט להקדיש חלק ניכר מיומו לטובת יצירת חיבורים בעם ישראל, חיבורים בין אנשים וחיבורים בין הלב היהודי אל אבינו שבשמיים.
רצועות התפילין היו תמיד לחוט המקשר בין יהודי לבוראו. בשנים האחרונות בכלל, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, החוט הזה הלך והתרחב. הלב היהודי ביקש דווקא בעת משבר לחזור אל השורש העמוק, הסנטימנט הזה חלחל עד לדרגים הגבוהים ביותר, ואפילו ראש הממשלה שיגר לראשונה תמונה שבה הוא עטור בתפילין של החייל מושיקו דוינו ז"ל.
אמונה ומסורת בחוצות
מני אסייג הפך בשנים האחרונות לדמות מובילה ובולטת שמהדהדת בראש חוצות את קולה הצלול של האמונה והמסורת, ללא חת וללא פשרות, מתוך נכונות מלאה לשלם את המחיר הכרוך בכך. הוא התחיל את דרכו ככותב מאחורי הקלעים ועבר אל קדמת הבמה בצעד אמיץ ויוצא דופן.
"האמת, שהדברים בהם אני עוסק ונוגע היום – תמיד היו שם אצלי", אומר אסייג. "זה לא שיום אחד פתאום התפכחתי וגיליתי את האור. הדברים תמיד היו שם עמוק בלב, רק העוצמה והמינון הם שהשתנו.
"גדלתי בטירת הכרמל בבית מסורתי, להורים שעלו ממרוקו ולאבא שמחנך אותנו בסגנון יהדות מרוקו. זה סוג חינוך שפחות התאפיין בכפייה של הדת, אלא הכול נעשה ממקום מכבד יותר. כך למשל, היינו הולכים עם אבא בכל שבת לבית הכנסת, והדבר נעשה מתוך הערכה וכבוד לאבי. מהמקום הזה המנהגים המשיכו גם אצלי לאורך כל הזמן".
החיבור של אסייג אל המסורת היה שם תמיד. מאז גיל בר מצווה הוא מקפיד לפתוח כל בוקר בהנחת תפילין ובתפילה והודיה לבורא העולם. כנער, הוא חלם על קריירה כשחקן כדורסל, אך החלומות התנפצו בשל נסיבות שונות.
בהמשך, לאחר שנישא ולאחר שהתחיל לבסס את חייו בעבודה בחברת בזק, אחיו, האמן שלום אסייג, ביקש ממנו לחבור אליו ולסייע בכתיבת חומרים למופעים שלו.
"לא באתי מעולם הכתיבה ועולם הבידור לא בער בעצמותיי", מסביר אסייג, "אבל כיוון שכבר מגיל צעיר הייתי ידוע כדמות מצחיקה בכיתה ובחברה, הסכמתי לבקשה ועשיתי ניסיון ראשון. לקחתי אז מחברת צהובה, ואני זוכר שהתחלתי למלאות אותה בכל הרעיונות והבדיחות שעלו לי, עד שכל המחברת התמלאה. מהמחברת הזו יצא מופע חדש, וכך נסללה דרכי אל לב תעשיית הבידור בישראל.
"בשלב מסוים הבנתי שאני צריך לבחור בין הכתיבה לעבודה שלי בחברת בזק. עזבתי את החברה, והתחלתי לעבוד באופן מלא ככותב של מופעים ותוכניות בידור שונות שזכו לאהדה רבה. בהמשך יצרתי יחד עם אחי את הסדרה המצליחה שעוסקת בסיפורי הילדות שלנו בטירת הכרמל. בסדרה הבאנו לראשונה את הדמות האותנטית של היהודי המסורתי, ואלמנטים כמו בית כנסת ומנהגים מסורתיים זכו למקום של כבוד.
"לא מעט אנשים כתבו לי בעקבות הצפייה בסדרה, כי הם בחרו לחזור בחזרה למקורות ולהקפיד ולשמור על מנהגי בית אבא. עצם העובדה שהדברים קיבלו גושפנקא מכובדת בסדרה כה פופולרית, נתן להם זריקת עידוד לשמור בחזרה וללכת בדרך אבות.
"כבר אז, בתחילת דרכי בתעשייה הזו, ראיתי שיש פער גדול בין המקום שבו אני גדלתי ובין המקום בו נמצאים האנשים שעמם אני עובד", מציין אסייג, "אבל באותם ימים הפער הזה לא יצר עדיין קרע כמו שקורה היום. אנשים יכלו להחזיק בדעות שונות ולהמשיך לדבר ולעבוד אחד עם השני בצורה נינוחה ותקינה".
תגובות מפתיעות
גם בימי שיא התהילה והעשייה, אסייג הקפיד למנף את הדלתות ואת הקשרים שנפתחו בפניו לטובת עשייה של טוב וחסד, עזרה לנזקקים וחולים ועוד. יחד עם מספר חברים הוא הקים קבוצה, והם התאגדו יחד כדי לעזור ולסייע ככל שניתן. מדי פעם הם היו מעלים בקשות לעזרה ברשתות החברתיות וקוראים לחברים נוספים לקחת חלק ולסייע.
"באחת הפעמים העליתי תמונה שגרתית שלי מניח תפילין והוספתי לזה כמה מילים", נזכר אסייג. "התגובות שקיבלתי לתמונה הממו אותי. לא מעט אנשים כתבו שעשיתי להם חשק ושהם ילכו כעת להניח גם הם. היו כאלו שהגיבו בהודעות כמו: 'הלוואי שהיו לי תפילין משלי להניח' או 'לילד שלי יש תיכף בר מצווה ואני רוצה שיהיו לו תפילין משלו' וכדומה. כאן הבנתי שיש פה פוטנציאל. מעבר לעצם התמונה וההד שהתקבל ועודד אחרים, ראיתי בזה הזדמנות לעזור לאלו שרצו וביקשו.
"באותם ימים התפרנסתי טוב וזה אפשר לי בהתחלה להיענות לבקשות בכוחות עצמי. אחר כך, כשהבקשות גדלו, התחילו להיווצר חיבורים. אנשים שצפו מהצד ראו שאני מסייע ברכישת תפילין וביקשו לסייע ולהצטרף. עצם זה שנעניתי לכל הבקשות בבמה כה רחבה ובצורה טבעית ופשוטה, גרם לאנשים שזקוקים לכך להרגיש חופשיים לבקש ולפנות.
"כאן נכנסו לתמונה עוד נשמות טובות. הכדורסלן עומרי כספי יחד עם חברו ירון החליטו לעזור ולרכוש זוג לכל מי שזקוק. פרסמתי את הדבר והבקשות לא הפסיקו לבוא. מסת הבקשות יצרה עומס ודרשה לא מעט משאבים על מנת להצליח לספק מענה לכולם.
"פתאום ראית איך הניצוץ היהודי נדלק, והתפילין פועלות בעולם ומעוררות את הלבבות בצורה מיוחדת. היה יפה לראות שזה מעורר לא רק את המבקשים, אלא גם את הנותנים. אני אומר תמיד, שמי שמחפש לראות את עם ישראל היפה – שיציץ לרגע במה שקורה בעמותה שלי. שם הוא יראה מה זה לב יהודי חם וטוב.
"לא מעט אנשים הכרתי דרך הקריאה והעשייה שלי ברשתות החברתיות. זכיתי להכיר נדיב לב בשם גדעון שמע, שיחד אתו ועם השליח בתל אביב הרב מענדי גערליצקי אנחנו זוכים לחלק זוגות תפילין ללא מעט אנשים.
"כך גם הכרתי יהודי מיוחד בשם בני וייס, שסייע רבות ושרק לאחרונה תרם חמישה ספרי תורה. אחד מהם נכנס לבית הכנסת של קיבוץ בארי, לזכרה של הפרמדיקית עמית מן שחרפה את נפשה בהגנה ובהצלה עד הרגע האחרון. המשפחה שלה, שאיתה אנחנו בקשר, נטלה חלק בהכנסת ספר התורה, וזה היה מרגש במיוחד.
"הסיפורים האלו מתגלגלים לידי כל הזמן. לא מזמן תיווכתי בין משפחה שביקשה לתרום ספר תורה ובין גדוד מילואימניקים דתיים. רב הגדוד פנה אליי לפני כן וביקש עזרה בגיוס ספר תורה לבסיס, ואמרתי לו שיתפלל לסייעתא דשמיא. כבר למחרת מצאתי את עצמי מתווך בינו ובין המשפחה ומתאם את מועד האירוע ואת שאר הפרטים האחרונים".
הפעילות, שהתנהלה בהתחלה באופן ספונטני, הלכה והתרחבה משנה לשנה, ומאז פרוץ המלחמה הבקשות גברו ביתר שאת. ברגע שהבקשות יצאו מגבולות הגזרה הספונטניות, אסייג בחר למסד את הפעילות ולהקים עמותה מסודרת בשם 'היינו כחומלים'. כיום, שלל הפעילויות הברוכות והמגוונות מרוכזות תחת העמותה.
"המלחמה, שתפסה את כולנו בהלם ובתדהמה, הובילה לעלייה ניכרת בביקוש לחיבור למסורת", משחזר אסייג. "אני זוכר שכבר בימים הראשונים ללחימה, כאשר הסתובבתי יחד עם ידידי יוסי וידר ע"ה – ביקשנו לחזק את החיילים ואת הפצועים וחילקנו להם טאבלטים, בשיתוף פעולה עם עמותה נוספת – כבר אז, לצד חיזוק הרוח במילים, ראינו אצל כולם את הביקוש לחיזוק בפן המעשי. זה הוביל אותנו לחלק מאות ציציות לחיילים, תפילין ודברים נוספים.
"עוז הרוח והאמונה האיתנה שפעמה בכל העם באותם הימים, נתנו גם לי השראה ועידוד להגביר את הפעילות. הפכנו במשך הזמן לכתובת נאמנה בעבור כל מי שרוצים לתרום לחיילים או להקדיש לעילוי נשמת יקיריהם, אלו שנפלו בקרב ובנובה. אנשים שלא הייתה לי עימם שום היכרות מוקדמת, רואים בי כתובת ואני משמש בעבורם כחוט המקשר לפעולה טובה".
הדולר המרגש מהרבי
כחלק מאותם מפגשים בלתי צפויים שנרקמים במרחבי ערוצי המדיה השונים, הגיעה גם ההודעה הבאה, שיום אחד נשלחה אל אסייג על ידי אחד מעוקביו: "לאחינו היקר באדם, רציתי להעביר את השתתפותי הצנועה בעבודתך הגדולה בעם ישראל ובאנושות כולה – דולר שקיבלתי בעצמי ביום זאת חנוכה, ביום אשר באו בניו של בורא עולם ופינו את היכלך והדליקו נרות בחצרות קודשך, וביום הזה בשנת תהא אראנו נפלאות קיבלתי מידו הקדושה של הרבי את הדולר, ואני מעביר אליך, מנחם היקר באדם, שדואג שלכל יהודי יהיו תפילין משלנו ויהיה 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ובקרוב ממש עוד בשנה זו אמן ואמן. עכשיו רק נשאר לקבל ממך את הכתובת, כדי שהשליח יוכל להעביר אליך את הדולר במהרה".
"זו הייתה הודעה מרגשת ממש, שקיבלתי מאדם שכתב לי מדי פעם הודעות חיזוק על פועלי", משתף אסייג. "לא הכרתי אותו יותר מדי, ואפילו לא ידעתי מה שמו המלא ובטח לא את מצבו הבריאותי. יום אחד אני מקבל טלפון, שבו אומרים לי כי חסיד חב"ד בשם יוסי ליפשיץ נפטר לאחר שסבל ממחלה קשה. ברגע הראשון ניסיתי להבין במי מדובר, ורק לאחר כמה רגעים קישרתי בין הדברים. התחוור לי שהוא אכן השאיר לי את הדולר מהרבי בתוך מעטפה ואף כתב עליה כמה מילים בשארית כוחותיו.
"נסעתי לבית של אחיו בכפר חב"ד, ובמפגש פרטי קיבלתי את הדולר שהוא השאיר במעין צוואה. זה היה רגע מרגש שגם נתן כוח ועידוד להמשך הפעילות. יש לי חיבור מיוחד עם חב"ד והפעילות של השלוחים ראויה להערצה".
אחד המאפיינים הבולטים של אסייג, הוא שפיו וליבו שווים. לאורך כל העשייה שלו האמת הפנימית היא נר לרגליו, וברגע מכונן בחייו הוא בחר לפרוש בטריקת דלת מהעשייה המשגשגת בעולמות הבידור והכתיבה, בידיעה ברורה שהוא עתיד להפסיד לא מעט כסף ואף לסבול מנידוי חברתי ומקצועי.
"היה שלב מסוים, שבו הפער בין הדרך שלי ובין האנשים שעימם עבדתי הגיע למקומות שכבר לא אפשרו לקיים שיח תקין. הדעות השונות כבר לא יכלו לגור תחת קורת גג אחת, נוצרה מין עוינות אחד כלפי השני, ובתור מי שהתעקש לא לכלוא את האמונות והדעות שלו – הבנתי שזה הרגע לבחור ולשלם מחיר.
"זה היה בימי מגפת הקורונה, כשהדברים בחברה הישראלית הגיעו לנקודת רתיחה. העולם כולו היה סגור, אנשים ערכו ליל הסדר בודדים וחולים, ורק קבוצה אחת המשיכה להפגין במנותק וביודעין. אלו היו האנשים שבאתי עימם במגע יומיומי, ואלו היו רגעים שבהם הקצוות נמתחו לגמרי.
"זה היה הרגע שבו בחרתי לפרוש, גם במחיר של הפסד, וללכת להיות במקום שמתאים לי, להשקפת העולם שלי ולעקרונות שעליהם גדלתי. מאז אני משמיע בגאון את קול היהדות והאמונה, וזוכה לחשיפה ולאהדה רבה מאנשים שאומרים שאני משמש להם לפה.
"כמובן שאני מקבל לא מעט תגובות נאצה וסופג חיצים רבים, אבל אני קורא לזה חרב פיפיות; רק לפני כמה רגעים שיתפתי תגובה מזלזלת שקיבלתי בקשר לפעילות של העמותה, ובתגובה לכך אחת הגולשות בחרה להעניק תרומה מכובדת לעמותה.
"דווקא כמי שלא חושש להשמיע את הקול של האמת, אני יכול לומר, שברגע שמסירים את רעשי הרקע הפוליטיים – מצליחים להגיע אל המאחד והמחבר ולגלות שהמשותף כאן חזק הרבה יותר ממה שנדמה. לא תמיד רואים את זה, אבל יש רגעים של חסד שהדבר הזה נגלה בעוצמה, כמו שהיה בתחילת המלחמה וגם בראשית ימי הקורונה. האחווה והאחדות שהתגלו אז לימדו עד כמה רב המאחד, אבל מה שקורה הוא שבסוף הדברים שוב שוקעים וקשה לראות זאת מבעד למעטה האפלה והמולת היומיום.
לקראת סיום השיחה, אסייג מבקש לנצל את הבמה לטובת קריאה איתנה וברורה לדרג האמון על החינוך העתידי של הדור הבא בישראל: "אנחנו צריכים לעמוד על כך שילדי ישראל ילמדו כמה שיותר שיעורי תורה, ויספגו מאור היקרות כוח לחיים שלמים. שאף ילד בארץ ישראל לא יתבייש במוצא שלו ובמי שהוא, אלא להיפך – שיהיה מחובר וגאה בזהות היהודית. צריך לדאוג שכל הדורות הבאים ידעו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. ותודה ענקית לחב"ד על העשייה המיוחדת שלהם".
