'פיישע דער בעל עגלה' (פסח העגלון) היה דמות מוכרת בליובאוויטש. הוא היה מסיע את החסידים הבאים לרבי, מתחנת הרכבת ברודניא לליובאוויטש.
הוא היה בן גילו של אדמו"ר הרש"ב, ולמד יחד אתו ב'חדר'.
אדם פשוט היה, והיה אומר על עצמו, כי כל אחד ממשיך את המקצוע של אבותיו; הרבי, אבותיו היו אדמו"רים, ולכן הוא אדמו"ר, ואני עגלון – כי אני נצר למשפחה של בעלי עגלה מדורי דורות.
בנו שלמה אף הוא ירש את מקצוע של אביו, והוא הסיע את הרבי הריי"צ, כשחזר לליובאוויטש להתפלל ב'אוהלים' בשנת תרפ"ב, בפעם הראשונה לאחר קבלת הנשיאות.
***
מספרים, כי תלמידי התמימים חקרוהו על ילדותו של הרבי הרש"ב, וענה, שזכור לו שהרבי היה אוהב לחם שחור עם שום…
לפליאת השומעים הוא סיפר, כי הרבי, שהיה מבית עשירים, היה מגיע כל יום עם לחם לבן, ובהגיעו ל'חדר' היה מחליף אתו או עם אחד הילדים העניים האחרים את פרוסת הלחם שלו. פיישע הסביר, כי לדעתו הרבי בטח אהב את השום שהיה על הכריך שלו…
***
שמעתי מסבי ע"ה, כי פסח העגלון היה מתאר ומסווג את סוגי האורחים שהיו מגיעים לליבאוויטש, ואת ה'טיפול' שהיה נותן לכל אחד ואחד לפי כבודו ומעלתו:
'כשאני רואה חסיד צנום, כפוף, עם בגדים משופשפים – אני קופץ לרכבת, עוזר לו עם חבילותיו ומעלה אותו בזהירות על העגלה.
לעומת זה, כשאני רואה אחד מהודר בבגדיו, שכל הופעתו אומרת כבוד, אני מחכה שירד ואומר לו: 'רֶבֶּניוּ , קריך ארויף אויפ'ן וואגען… שנעל… (אדוני, טפס על העגלה… מהר…)".
***
חסידים היו אומרים, כי הטיפול של פיישע היה ה'טיפול' (השפשוף) הראשון בבואו של החסיד לרבי. הוא היה מוריד כל אחד לגודל המקורי והטבעי שלו, עוד טרם הגעתו לרבי.
לרבי צריכים להגיע מבלי ה'אני' החיצוני. את ה'אני' הזה חייבים להשאיר בבית, וכפי שביקש אברהם אבינו מהמלאכים בפרשה הקודמת, "ורחצו רגליכם" – כי סבור היה שהם ערבים המשתחווים לאבק רגליהם, ולא רצה שיכניסו עבודה זרה על סף אוהלו.
***
שלוש פרשות בתורה יש לנו משורש ש.ל.ח. – שליחות: וישלח, בשלח, שלח.
מה המשותף ביניהן?
בשלושתן מופיע עמלק.
בפרשת וישלח נולד לעשיו נכד – עמלק.
בפרשת בשלח, "ויבא עמלק וילחם עם ישראל… ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים, וצא הילחם בעמלק…". ובהנהגתו של משה עם ישראל מנצח – "…ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".
בפרשת שלח – לאחר חטא המרגלים מספרת התורה – "ישכימו בבוקר, ויעלו אל ראש ההר… ויאמר משה, למה זה אתם עוברים את-פי ה', והיא לא תצלח… כי אין ה' בקרבכם ולא תינגפו לפני אויביכם, כי העמלקי והכנעני שם לפניכם, ונפלתם בחרב… ויעפילו לעלות … וירד העמלקי והכנעני… ויכום…".
פרשת וישלח – מלמדת אותנו כי נזכור שעמלק נולד, נמצא ומתלווה אף הוא בשליחות.
פרשת בשלח – מלמדת אותנו כי כאשר משה רבנו בוחר אנשים, והם מצייתים לו – "וגבר ישראל".
פרשת שלח – מלמדת אותנו כי אם ח"ו לא מצייתים למשה, ו"עוברים את פי ה'", או-אז יש תוצאה עגומה – "וירד העמלקי והכנעני… ויכום" רח"ל .
מכאן אנו לומדים, כי אף בשליחות קיימים אתגרים וניסיונות פנימיים. אין חיסון אוטומטי בשליחות.
הציות, ההתמסרות המוחלטת לשליחות (עד שנשכח מה'אני' שלנו), יחד עם עבודה פנימית, תפילה , לימוד וכו', הם הם שמבטיחים לנו לשבור את קליפת עמלק ולהתגבר עליה, ולהצליח בשליחותנו.
יש אף הטוענים, כי היא היא מטרת של היציאה בשליחות – העבודה הפנימית של ביטול מציאותינו… (מלבד הפצת המעיינות חוצה).
***
אין לי ספק, כי אחת ממטרות-העל של כינוס השלוחים היא, כי אחת בשנה, ולו לכמה ימים, נשכח מהציור החיצוני. זו חובת המציאות בשליחות. יש לחזור תמיד לממדים הטבעיים שהיו לנו טרם שליחותנו, ולחזור לגודל הטבעי ולציור הפנימי והאמיתי של חסיד.
כינוס השלוחים, יש בכוחו לבטל את הציור החיצוני; הוא עשוי להתבטל בשישים, באלף, ובכמה אלפים שלוחים כן ירבו, ולו לכמה ימים…
זה נחוץ מאוד לשמירת בריאות נפשנו ושפיותנו, ואף להצלחת השליחות, על מנת שהעמלק אשר בקרבנו לא יגבר על פנימיותנו.
חבל שפיישע בעל העגלה לא נמצא ב-JFK , לקבל פניהם של השלוחים, ולעשות לשלוחים מִסְדַר עוד טרם בואם לאוהל ול-770…
***
רבים משלוחי הרבי באה"ק מרגישים, כי בעת הזאת רצון המשלח הוא, שנשתתף בכינוס השלוחים ממרחקים.
בוודאי, עבודה הפנימית הנ"ל – שכל שליח חייב לחוות בעת הכינוס – יצטרך כל אחד מהשלוחים בארץ לעשות באתר שליחותו, יחד עם מושפעיו ובני קהילתו.
שיהא לכולנו בהצלחה!
זו רק דעתי.
מה דעתכם?
