מייק, סטודנט יהודי באוניברסיטה בס. לואיס במיזורי, ארה"ב, הרגיש בימים האחרונים על בשרו, איך המדרש העתיק 'כבשה בין שבעים זאבים', הופך לאירוע פרטי שלו ב'אוקטובר 2023' למניינם. יחד עם מייק לומדים עוד עשרים סטודנטים יהודים באוניברסיטה, המונה אלפים. הפגנות פרו-פלסטיניות שהתקיימו באחרונה בשטח האוניברסיטה, איימו על שלוותם וגרמו להם להרגיש בודדים.

"ראביי הרשי", פנה מייק בטון רועד, בשיחת טלפון לשליח המקומי של הרבי, הרב הרשי נובק, "אני מפחד לבוא לבית חב"ד, אני חושש לשים כיפה, מה עושים?"

הרב הרשי השתהה מספר רגעים. "מייק", השיב לו בטון מלא ביטחון, "דבר ראשון, תזכור שיש לך נשק שאין לאף אחד – וזה הקדוש ברוך הוא, התורה והמצוות. דבר שני, אנחנו כאן והמשטרה כאן. לא יאונה לך כל רע. אני שולח לך ניידת שתלווה אותך, ותהיה עם הסלולרי עליך, לכל מקרה".

מייק השתכנע. הוא יצא ממעונות המגורים של הסטודנטים לעבר בית חב"ד, לשיעור השבועי עם הרב. הייתה זו שעת לימוד, אבל לא פחות מכך, מנת בוסטר של אמונה וביטחון, שאותה הוא לא היה מקבל בשום מקום אחר.

כמו מייק, יש עוד אינספור יהודים, במיזורי כמו בפריז, בשיקגו כמו בברלין, ובאלפי יעדים מסביב לעולם, שבימים אלה חשים פחד אימים מפני הבאות. האנטישמים מרימים ראש, ומצב הביטחון הפך לבלתי ברור, על רקע המלחמה העיקשת בטרור העזתי. הדו"חות של משרד התפוצות כמעט מתפקעים מכמות האירועים האנטישמיים. מפגינים פרו-פלסטינים ממלאים את הכיכרות ואת הרחובות המרכזיים במדינות העולם, צווחים בקולי קולות "פרי פרי פלסטיין", וסוחפים אחריהם צעירים משולהבים, שנהנים מעוד סטורי רווי אקשן.

בתוך החושך הנוראי הזה, המקיף את התפוצות, ניצבים להם השלוחים של הרבי, ומאירים את האפלה. התפקיד שלהם בימים אלה הוא קריטי, והם ממלאים אותו במסירות – כמו שרק הם יודעים. עם הפחד הנורא, בא גם הצימאון העצום בקרב העם היהודי. הצימאון הזה מתפרץ לדלת הפתוחה של בתי חב"ד בכל רחבי הגלובוס. השלוחים מחכים להם עם תפילין, עם סידורים, עם חומשים, עם ספרי לימוד. פתאום כולם כמהים לאידישקייט. גם אלה שלא הניחו תפילין מאז בר המצווה, מתייצבים עכשיו בכל בוקר בבית חב"ד, גם הם רוצים להניח. בתי חב"ד הפכו לממ"ד הרוחני של מיליוני יהודים אבודים וחסרי אונים.

"יהודים מרגישים, שהטבח, והאנטישמיות שבאה בעקבותיו – נועדו לקחת מהם את היהדות – והם לא מסכימים לזה", סיפר לי הרב נובק. "יהדות שהייתה חבויה אצל סטודנטים רבים, מתפרצת כמו לבה רותחת. זה מדהים ומרגש".

*

היהדות המתפרצת הזו, היא לא רק נחלתם של סטודנטים, אלא של יהודים רבים, וגם כאן, בארץ. תראו מה קורה בשטחי הכינוס הצה"ליים. מפקדים מכריזים עם החיילים 'שמע ישראל' בכוונה עצומה; מעמדי קבלת עול מלכות שמים; ציציות, תפילין וכיפות – צבאות השם של ממש. מי היה מאמין, רק לפני חודש ושבוע, שדבר כזה יכול להתרחש?! זוכרים במה כולם כאן עסקו באלול-תשרי? בסאגה משפטית מביכה, סביב מחיצה בהקפות שניות בתל אביב, או מתקפה על אהל תפילה ביום כיפור…

ועכשיו, בחסות הכאב הגדול שאופף את כולנו, העם היהודי מתחבר לבוראו בעוצמות אדירות; בכל מקום ובכל פינה, באוויר, בים וביבשה. האמונה בבורא עולם, אותה ניסו לדכא כאן בקיץ האחרון, הפכה לדבר הכי לוהט בחורף פ"ד. היטיבה לתאר זאת חברת הכנסת גב' דיסטל מהליכוד, בנאום מכונן מעל במת הכנסת. הנאום הנהדר הזה, הפך לשיעור באמונה לרבים.

"אני רוצה לדבר על אלמנט רוחני אחד קטן, שצד את עיניי ואוזניי", פתחה דיסטל, "אני מדברת על מרגלית מגידיש, אמא של אורי מגידיש – שחזרה ברוך השם הביתה מעזה. כמה ימים לפני שאורי חזרה הביתה, האם עשתה הפרשת חלה. היא התפללה לקדוש ברוך הוא, וביקשה ממנו את הרחמים ואת העזרה. היא ביקשה ממנו להחזיר את הילדה הביתה. זה דבר שהאוזן שגורה אליו והעין שגורה אליו. זה נראה טבעי, זה נראה הגיוני, הרבה אנשים מתפללים בזמן הזה.

"אבל במהלך התפילה הזו, שהייתה ספונטנית לחלוטין", המשיכה דיסטל, "היא פתאום אמרה, בתוך הדמעות, בתוך הצער האימתני שאין לו סוף, בתוך המתח הנפשי – הילדה שלה בעזה, הילדה שלה בידיים של חמאס – 'הקדוש ברוך הוא, אני אוהבת אותך'. הסתכלתי עליה, ואמרתי: אוהבת? ברגע הזה את אומרת 'אני אוהבת אותך'? הילדה שלך בעזה, אצל החמאס!

"לא הצלחתי לעכל את זה, ומאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה. אני יודעת שלהרבה אנשים זה נראה משהו פרימיטיבי מאוד, לא מורכב, פשוט, לא מתוחכם, אישה שלא קולטת איפה היא נמצאת. אני רוצה לומר, שברגע שהיא אמרה את זה, קינאתי בה. קינאתי בדרגת האמונה הבלתי נתפסת שלה. זו לא פשטות, זו לא פרימיטיביות, זו רוחניות בדרגתה העליונה ביותר. זו רמה רוחנית כל כך גבוהה, חזקה ומתוחכמת. מרגלית הבינה לעומק, שההשגחה האלוקית כולה מתחילה ונגמרת בטוב, וגם כשאת נמצאת בגיא צלמוות – לא אירע רע, כי הוא איתך; שיש איזושהי אמת ענקית, שבה כל דבר שקורה, גם אם את בבור אפל – אימא שדואגת לתינוקת שלה, שנמצאת בידיהם של הטורפים באדם, פראי האדם – את מבינה עמוק בלב, שהקב"ה עושה משהו לטובת איזה עניין כללי, שכרגע, בעיני הבשר, את לא מצליחה לראות.

"אני אדם מאמין מאוד, אבל מאמינה 'על יבש'", שיתפה דיסטל, "מאמינה בהשגחה אלוקית, מאמינה שהכול לטובה, ומאמינה שיש מתמטיקה עליונה בעולמות עליונים, שאני לא מצליחה להבין בעיני הבשר שלי. ואולם אני מאמינה בזה, כשאני בטוחה בבית וכשאני מתפללת עם נרות שבת, ולא כשאחד הילדים שלי נמצא בסכנת אימים. אבקש לומר לאמא הצדיקה הזו: את גיבורה שלי, את אות ומופת בעבורי, את המודל שלי. הלוואי ואצליח להגיע לדרגות הרוחניות ולקידוש השם כמו שעשית. תמשיכי להתפלל על כל שאר החטופים. יש לך קשר ישיר לקדוש ברוך הוא, תמשיכי את, וכל חיילנו האמיצים. עם ישראל בסינרגיה מדהימה, חיילים גיבורים בשטח ונשים מתפללות – אין יותר טוב מזה".

*

אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו.