כשרוח נכאים איימה להשבית את תקוות לוחמי הגדוד בחאן יונס, כשניגון חסידי עתיק נשמע פתאום באמצע הלילה, כשהלוחם שנפצע מירי מחבל צלף בלב עזה שלף מכיסו את ספר התניא, כשאבא לשלושה ילדים נרצח בידי מחבל, כפסע מביתו בשומרון, בשובו ממילואים בעזה | בצל אירועי 'צמאה' שבהם נהרו לבנייני האומה רבבות אדם בשבוע חג הגאולה י"ט כסלו, 'כפר חב"ד' התלווה לקבוצות בני הנוער שהגיעו לתוכנית עשירה וייחודית שהקיפה 27 אלף בני נוער מלמעלה ממאתיים מוסדות חינוך בכל רחבי הארץ, והצטרף לנערים בתחנות הכוח שציידו אותם בתעצומות נפש ושהכירו להם בדרך חווייתית ובלתי נשכחת את תורת החסידות ודרכיה | צמאה לך נפשי
צילום: חיים טוויטו
אלף זוגות עיניים נעוצות בשתי הדמויות הניצבות במרכז הבמה. אולם התצוגות של בנייני האומה מלא עד אפס מקום. אין כיסא פנוי בכל החלל המלבני הענק. על מנת ללכוד את מבטם של אלף הנערים הגודשים את האולם מקצה אל קצה, לא רק הבמה מוארת באור בוהק. משני צדדיה, לכל אורך הקיר המערבי, חמישה מסכים מציגים תקריב ענק של הרוחש והמתרחש בה.
על הבמה ניצבים שניים. האחד הוא רס"ן (מיל.) דוד פחימה. לראשו כיפה גדולה. על כתפיו גיטרה. לגופו מדי א' של מילואימניק. השני הוא עודד הרוש, דמות מוכרת לנערים ישראלים מעולם התקשורת. משפט הפתיחה של עודד מכניס באחת את השומעים הצעירים לאטמוספירה של עשרים וחמש הדקות הקרובות: "עד לפני שבוע ויומיים לחמנו יחד בג'באליה. היום אנחנו ב'צמאה'. כאן". פרץ של מחיאות כפיים סוערות מחריש את האוזניים.
הקהל מונה אלף בני נוער ומוריהם שהגיעו הנה, לבנייני האומה, בהסעות מכל רחבי הארץ לתוכנית מיוחדת של 'צמאה' – ארבע שעות תמימות של חסידות שהוכנו במיוחד בעבורם. הקבוצה הזו שאליה הצטרפתי היא אחת מתוך עשרות קבוצות שנהרו למקום הזה במרוצת השבוע האחרון. בסך הכול עשרים ושבעה אלף בני ובנות נוער גדשו בשבוע הזה את בנייני האומה. הם באו ממאתיים ושלושה עשר בתי ספר, ישיבות תיכוניות ואולפנות מכל רחבי הארץ, לתוכניות נפרדות לבנים ולבנות. תוכניות שהוקדשו למסה מרוכזת רבת עוצמה המנגישה את החסידות, את תורתה ואת דרכיה, אל כל החושים עד כדי מישוש.
במרוצת השנים האחרונות, אין כמעט שומר מצוות ברמה כזו או אחרת שלא הספיק להתוודע ל'צמאה': שבוע שלם שבו כל הקומפלקס של בנייני האומה נכבש לטובת שרשרת בלתי פוסקת של אירועי חסידות לשורה ארוכה של קהלים. מעטים התוודעו למהפכה המתחוללת בשעות הבוקר של כמה וכמה מימי השבוע הזה בקרבם של רבבות צעירים ובני נוער, באמצעות תוכנית מהודקת היטב עליה עמלים מיטב הכוחות והמוחות שנה תמימה, תוך היענות סוחפת ומדהימה של מאתיים ושלושה עשר מוסדות חינוך בכל רחבי הארץ.
עוּד עם שני מיתרים
"מנהלי בתי ספר, ראשי ישיבות תיכוניות, ראשי אולפנות, מחנכים, מורים ומורות מספרים לנו כי התלמידים מחכים כל השנה כולה לשבוע של י"ט כסלו, חג הגאולה, ראש השנה לחסידות. הם מחכים בשקיקה ליום הגדוש הזה. לא מעטים מהם גם מתכוננים אליו בבתי החינוך שלהם עם עבודות חינוכיות שאנו מספקים להם. וכשהם חוזרים מ'צמאה' עמוסי חוויות ותכנים, הדברים משפיעים עליהם על פני כל השנה כולה", שח הרב משה שילת, העומד בראש 'צמאה' מאז קום המפעל הזה, זה חמש-עשרה שנים רצופות.
השנה התמקד המפגש עמוס התחנות של הנערים עם החסידות, תורתה ומסריה, בזיקה מובהקת עם המלחמה שבה עם ישראל מצוי זה למעלה משנה, אל מול אויבינו הקמים עלינו לכלותנו. בבתי הספר, בישיבות התיכוניות ובאולפנות חיים ונושמים את המלחמה הזו ואת מוראותיה, משלל זוויותיה. לפיכך, המפגש הפותח שמכניס את התלמידים אל עולמה של החסידות, לוקח אותם מהמלחמה ומשליך ממנה אל לימוד החסידות ודרכי החסידות, בעולמו הפנימי של כל נער.
דקות אחדות לאחר שהס הושלך בבליל הקולות שגדש את האולם, לא לפני שאחרון הנערים התיישב במקומו, כולם רתוקים לסרטון פתיחה. הסרטון מציג בזה אחר זה מראות של גבורה ואמונה, עוצמה ונחישות, מתוך הענן ומתוך הערפל, מאז פרוץ הטבח הנורא של שמחת תורה ובמרוצת כל החודשים שעברו. ואז, כשהקולות והמראות דוממים, אל הבמה מגיחה דמותו מלאת העזוז של המנחה החסידי האחד והיחיד לצעירים ולבני הנוער באשר הם, החסיד ר' בנימין וילהלם.
במילים שבוקעות היישר מהלב, ללא אביזר טקסטואלי כלשהו, מקדם ר' בנימין את פני הנערים הרתוקים אליו סימולטנית. דמותו התזזיתית, שפתו הרהוטה, קולו הצלול, הנשמה שנשמעת מכל הגה היוצא מפיו, האמונה הזועקת מכל צליל – כל אלו מפלסים את נתיבותיהם אל לבבות השומעים הצעירים. הפתיח התוסס שלו אינו מכין אותם לצמרמורת שהם עומדים לחוות בעוד רגעים אחדים.
דמותו של רב-סרן במילואים דוד פחימה ניבטת מהמסכים כשהוא בשיחה עם עודד הרוש, בין צמרות עצים בלב חורשה בפאתי עוטף עזה. השיחה מתמקדת בימי החזרה אל התמרון הקרקעי, כתום ההפוגה בת חמשת השבועות לטובת עסקת החטופים בה שוחררו חיים מאה ואחד עשר מהם מאפלה לאורה.
"נכנסנו", מספר רס"ן פחימה, מפקד הגדוד, "ללחימה חדשה. הייתי בטנק הראשון שנכנס לתוך חאן יונס. המוטיבציה הייתה בשמיים. שבוע אחר שבוע. ואז, במארב קטלני, אחד החבר'ה נפצע. כמה שעות אחר כך, עוד פציעה. למחרת עוד פציעה. הרגשנו שהמצב 'סוגר' עלינו". בשפה אותנטית וישירה מתאר המ"פ את האווירה, שהופכת למדוכדכת.
לילה. הגדוד בתוך בית בן שלוש קומות שאותו טיהר. "מישהו מצא עוּד זרוק בקומה השלישית", מתאר המפקד. החבר'ה כנראה יודעים שהמפקד שלהם יודע נגן. "היו בעוּד רק שני מיתרים. אני לוקח את העוּד בידי ומתחיל לנגן את ניגון ברדיטשוב". הוא שר בקולו גם עתה, על המרקע, את הניגון העתיק המיוחס להרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
"לאט לאט, עוד מישהו מצטרף ועוד אחד. החבר'ה האלה לא נראים ביום-יום כמי שקשורים איכשהו, לא לברדיטשוב, לא לחסידות, לא לתורה ולא למצוות". על המסך נראה עתה התיעוד הלילי מחאן יונס ממצלמתו הסלולרית של אחד הלוחמים. הם יושבים בישיבה מזרחית זרוקה על הרצפה, מדים מסורבלים ושכפ"צים לגופם. אחד מהם, המ"פ, מנגן, וכולם שרים עמו. כולם. בלי יוצא מן הכלל. קיבוצניקים, מקועקעים, גלויי ראש. כך הם ישבו וניגנו. והלבבות נפתחו.
מישהו הרים את הכפפה המטפורית ושאל מה זה ומי חיבר את זה, והמ"פ ישב וסיפר על רבי לוי יצחק. על חסידות. על הנשמה שהיא הביאה לעולם. על המסר של מורנו הבעל שם טוב שבמרכזו עבודת השמחה. על 'טראכט גוט וועט זיין גוט' במסר של רבנו אדמו"ר הצמח צדק. וכך עולה שחר חדש על חאן יונס.
"נכסנו לטנקים באווירה אחרת", אומר המ"פ. ואולם זו לא הייתה רק אווירה. התרוממות הרוח שהביא עמו הניגון החסידי הפכה לחלוטין את ההוויה האנושית של כל אחד ואחד מהם. "אחרי שהתרוממנו מנמיכות הרוח שסגרה עלינו, נהיינו לוחמים". הוא נוקב בשמות של הרחובות שבהם שעטו הטנקים ומתאר בצבעים חיים את המהפך שהם ביצעו שם. "לא נתקלנו במארבים. לא היינו מטרות. הסתערנו".
באחת נדלקים האורות ומול הפודיום ניצב מלוא קומתו האיש, הכיפה, המדים וכלי הנגינה. גיטרה. לא העוּד עם שני המיתרים. הנערים קמים באחת על רגליהם ומוחאים כף בקצב.
לא היה זה נס פתאומי בין סמטאותיה האפלות של חאן יונס צמאת הדם. לא היה שם עמוד אש שכתוצאה מהניגון הקדוש המית את כל האויבים והניס את כל אשר להם אל מעבר לים. הייתה שם התעוררות של שמחה פנימית עמוקה ששינתה את רוח הלוחמים והיא אשר הביאה לניצחונם. ממש כתורת הרבי הנודעת על התיבות כי "תצא למלחמה על אויביך". כשהיציאה היא בביטחון גמור, מהרגע הראשון, היהודי הלוחם על אויביו גבוה מעל גבוה מעליהם.
שיר אחד לא מוּכׇּר
המומנטום מושלם לשירה סוערת. "צמאה לך נפשי" בניגון שלימד הרבי, בגרסתו הקצבית. כולם על הרגליים. כשוך השירה, בקולו הזועק מסביר ר' בנימין את מה שיהפוך היום למובן מאליו בעבור הנערים, שאך החלו את היום החסידי שלהם. שמענו על מסירות נפש, שמענו על שמחה, אבל אלו אינם רק של הלוחמים הגיבורים שמסרו ומוסרים את נפשם. אלו נחלתם האישית של כל אחד ואחד מעמנו.
מסירות הנפש, הולכת וחודרת להכרה בלב היושבים, אינה רק נחלתם של לוחמים עזי נפש מול מרצחים. כי הם חיינו ואורך ימינו. על כל רגע של מאבק. אל מול כל ניסיון. בין אדם למקום ובין אדם לחברו. על כל רגע של ניצחון והתמודדות בחיי היום יום.
בדיוק כשם שכתב רבנו הזקן, בעל הגאולה, בראש פרק י"ח בתניא קדישא. האותיות מתנוססות עתה במלוא חדותן לנגד עיני כל היושבים כאחד: "צריך לידע נאמנה כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' ואין לו לב להבין בגדולת א"ס ב"ה להוליד ממנה דחילו ורחימו אפילו במוחו ותבונתו לבד, אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצות התורה, ותלמוד תורה כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא באמת לאמיתו בדחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו".
העיניים שוב נעוצות במרקעים. הפעם מופיע שמעון כהן, איש חינוך בחייו האזרחיים וחייל מילואים גבה קומה ששיערו האדמוני מבצבץ מבעד לכיפתו. הוא שעון על מקל המסגיר את הצלקת שנותרה בו כתוצאה מירי צלף לעברו. צלף שהחטיא. וַיִּגַּע בכף רגל ירכו. הכדור פגע בירך והמשיך במעופו.
"הייתי בתוך עזה כשפתאום קלטתי בתדהמה: אחרי שנים רצופות שבהן לא החמצתי, לראשונה לא אהיה ב'צמאה'. זה ערער אותי. כל שנה ההשתתפות ב'צמאה' מעניקה לי כוחות בעבודת השם. פתאום, בי"ח כסלו, מודיעים על הפוגה. יש עסקה והכוחות נסוגים. אז יש 'צמאה', צעקתי בקול. תפסתי את עצמי ודהרתי בכל דרך אפשרית לירושלים. טרמפ ועוד טרמפ. עד שהגעתי לבנייני האומה. אמרו לי שבגלל המלחמה חשבו לבטל את 'צמאה', אבל בסוף, בחסות הפסקת האש, עשו יומיים של תכנית. יום גברים, יום נשים. האולם היה מלא עד אפס מקום. בקופות אמרו לי שאין כרטיס, אבל אני חייל מיוזע במדים שהגיע לפה מעזה בלי עצירה, הצלחתי להיכנס.
"ואני נשאב לתוך העוצמה האדירה. עולה ומתעלה. שר בקול. לא רק שר. רוקד בכל הכוח. ואז פתאום אני שומע את אברהם פריד שר שיר שאף פעם לא שמעתי". על המרקע נראה עתה אברהם פריד אשתקד, כאן בבנייני האומה, באקסטזה של ריקוד, כשהוא קורא ושר: "דידן נצח", וכל האולם עונה לו: א-א-איי איי איי.
השיר, שכל בר בי רב דחד יומא חב"די משורר אותו מגיל ינקות עד שיבה, היה הקטליזטור ששינה את תודעתו של שמעון כהן הלוחם. "כשחזרתי, ונכנסנו שוב לתמרון קרקעי, כתבתי על הקיר בבית שבו תפסנו עמדה: עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל". תמונת הכתובת על קיר הבית ניבטת עתה. דומה שעוד מעט קט ניתן יהיה להריח את אשר עלה בנחירי אפו של שמעון ברגע שבו החליט להנחיל לעצמו ולפקודיו את המסר האלמותי: דידן נצח.
שמעון מצביע על שורות שמצא בספר התניא ושהעניקו לו עידוד ותנופה. באומרו זאת הוא שולף מתוך כיס המכנס של מדיו ספר תניא זעיר שנותר עמו בכל רגע בקרבות העזים.
המילים של תניא קדישא מופיעות כעת למלוא רוחב המסך וכמו מדברות בעד עצמן וחודרות אל תוך הלב, לתוככי הנשמה, אל עצמותיהם של הצעירים היושבים פעורי פה. אותיות קדושות שנכתבו בידי רבנו הזקן, בראש פרק כ"ו בתניא קדישא, לפני מאות שנים, וכמו נחצבו מחדש בלבבות הלוחמים, בואכה הצעירים שעוד מעט קט יתוודעו כי תעצומות הנפש הללו, אלה וכאלה, אינן טובות רק לשדה הקרב אי שם בעזה אלא גם בקרב המתחולל בלבבות, בין הנפש האלוקית לבין הנפש הבהמית.
"כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול, גם אם הוא גיבור יותר מחבירו, ככה ממש בניצחון היצר. אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם".
צו שְׁמוֹנֶה ואסון נורא
בועז קליין, נער מסולסל פאות ארוכות היורדות ממורד לחייו אל כתפיו, נקרא לבמה.
בצהרי יום שמחת תורה תשפ"ד גויס אחיו, רס"ל אלחנן, בצו 8 מיידי, לשירות מילואים בעזה. שבועות אחדים לאחר מכן, שב אל ביתו בעינב שבשומרון. שם, סמוך לביתו, נרצח ביריות בידי מחבלים ארורים בני עוולה. אלחנן קליין הי"ד הותיר אחריו אישה צעירה ושלושה ילדים, הורים יקרים ושמונה אחים ואחיות. בועז הוא אחד מהם.
במילים מדודות מספר בועז על אחיו שהקרין שמחת חיים על כל מי שבא עמו במגע. לא הייתה שמחת חתונה שהוא לא היה בה ראש וראשון לרוקדים. את אחיו הקטנים כמו את בני המשפחה המורחבת היה לוקח מיוזמתו לטיולים מהנים ומאתגרים. החלל שנפער בלב המשפחה עם נופלו של הקדוש – בלתי נתפס.
אז איך אתם מתמודדים? איך מצליחים למלא את החלל הזה? מה אתם עושים? שואל עודד. ובועז משיב בכנות טהורה שאין בה מתום: שמחים.
לסתות הנערים נשמטות. דומה שגם עודד הרוש, שצבר קילומטרז' בהבאת סיפורי גבורה מפעימים בלב התופת, נדהם מעוצמתה של התשובה בת התיבה האחת. אין צורך להסביר כבר את המענה הזה. אם האח הקדוש ביטא שמחה בטהרתה בכל הליכותיו, מי שמבקש להנכיח אותו שוב ושוב בקרב יקיריו ומכריו, ינהג כמותו.
זה הרגע המדויק שבו ר' בנימין וילהלם מלחים את הכינוס הפותח, רגע לפני שהוא משגר את אלפי הנערים לתחנתם הבאה. בידי כל אחד מהם יש דף שניתן להם עם כניסתם למתחם. בחלקו האחד עליהם למלא את פרטיהם האישיים. בחלק השני הם בוחרים את התחום שבו הם מקבלים על עצמם כאן ועכשיו החלטה של מסירות נפש, עד הסוף: בתורה, בתפילה או במעשים טובים. את ההחלטה יותירו במחיצתם, לנגד עיניהם ועל לוח ליבם. את הפתק עם פרטיהם האישיים ידביקו על לוח ענק שיקדם תכף את פניהם וכך ייכנסו להגרלה עתירת פרסים.
ובעוד אלף הנערים הראשונים עושים דרכם לתחנות הבאות, נכנסים אל הפתח הקדמי של אולם התצוגות אלף בני הנוער הבאים. התוכנית במתכונת זהה. המרואיינים הצעירים בסיפור אישי של אמונה ומסירות נפש – מתחלפים.
חמש תחנות ועוד אחת
רגע לפני שיסתערו על הפנינג החסידות שמחכה להם בקומת הביניים של בנייני האומה, נעצרים התלמידים בחללה הגדול של 'תחנת הריקוד'. אחרי ההתרגשות וההפנמה של השמחה ומסירות הנפש כדרך חיים, בא תור הרגליים להתרומם טפח וטפחיים מעל הקרקע. מסך ענק מהתקרה עד הרצפה ממחיש לצעירים לקול צלילי ניגונים חסידיים את תנועות הריקודים, והם נסחפים עד מהרה בהתאם לקצב.
התיאורים בכינוס הפותח מתועלים אל אווירת "כי בשמחה תצאו" – במשמעות החסידית הנודעת שלה: באמצעות השמחה יוצאים מהדכדוך ומהמרה שאינה לבנה. רגליהם של הנערים קלות כשהם עצמם מטפסים על המדרגות הרחבות, נעצרים באמצע להדביק את פתקי פרטיהם על לוחות המעשים ומזנקים אל רחבת ההפנינג על ארבע תחנותיה.
כדי להקיף בו זמנית את אלפי הילדים, כל נקודת אתגר בהפנינג מוכפלת בארבע נקודות זהות. כך יכולים הנערים להתחלק לקבוצות ולהקיף את האתגרים כולם. ראשונה היא תחנת 'תנועה של מצווה'. בזו אחר זו מוצגות בפני הנערים מצוות בפנטומימה ועליהם לגלות מה הן. הנחת תפילין, נטילת ידיים, קידוש ועוד – מזוהים בחדווה ובמשובת נעורים. חמש מצוות שזוהו מזכות את הקבוצה וחבריה בכרטיס גירוד.
נציג אחד מהקבוצה עומד כשפניו אל מול המסך. שאר חברי הקבוצה עם הגב למסך כשפניהם מול הנציג, הוא מציג בפניהם בפנטומימה את המושג המופיע על המסך, ועליהם לזהותו. זיהוי נכון מביא להצגת מושג חדש ולהחלפת הנציג.
בתחנה 'פלייליסט של מנצחים' ניצבים הנערים אל מול נגן גיטרה שמשמיע בפניהם תו של ניגון חסידי, ועליהם לזהותו. בינם ובין הנגן חוצץ מחסום ובחזיתו ארבעה בַּאזֶרִים (מתג עגול ענק שבהכאה נמרצת עליו נשמע קול חזק ובו זמנית מהבהב המספר במסך המנקד את הישגי כל קבוצה). כל עשרה נערים מתמקמים מול בזאר אחד. הקבוצה שמזהה ראשונה את הניגון לוחצת על הבזאר ומכריזה את שם הניגון. כל הצבעה נרשמת אוטומטית בלוח לפי מספר הבזאר ומדרגת את הקבוצה בהתאם. "הושיעה את עמך", "פדה בשלום", "אימתי קאתי מר", הם חלק מהשירים שהנערים מזהים בשאגה אדירה והאווירה תוססת וגועשת.
התחנה 'חיבור מנצח' מאתגרת יותר. התלמידים נדרשים לקרוא במהירות קטעי מידע בעולם החסידות. האתגר שלהם יהיה לחבר תשעה ריבועים של מושגים בחסידות לפאזל, בהתאם לזמן נתון. קבוצה שהצליחה לחבר פאזל מקנה לכל תלמידיה כרטיס גירוד.
'בניין של אמונה' זהו שמה של תחנת האתגר היותר מורכבת המצפה לנערים במתחם. לקבוצה מוגשים 30 חלקי משחק גדולים מאוד. על החלקים מופיעים חצאי פסוקי אמונה. על הקבוצה לבנות מגדל יציב מכל חלקי המשחק. כשהמגדל בנוי, המדריך יקריא חצי מפסוק הקשור לאמונה וביטחון. על כל קבוצה למשוך מהמגדל את הקובייה עם החצי השני של הפסוק מבלי שהמגדל יתמוטט. הקבוצה שהוציאה את מספר האבנים הגדול ביותר מבלי שהמגדל התפרק, זוכה בכרטיסי גירוד.
מעבר למתחם, בינות לכתליו של אולם סגור, מצפה לנערים תחנה עם אתגר מעמיק יותר – 'תחנת כוח'. כאן טועמים הנערים קטעים של לימוד חסידות. כל קבוצה בוחרת כרטיס לימוד שבו היא מעיינת ולומדת היטב. כשהמדריך ניגש אליהם ומבקש מהם להטיל קובייה, עליהם להשיב נכונה לשאלות ממוספרות על מה שלמדו זה עתה.
התוועדות על רגל אחת
בדיוק באותה שעה, בעוד החלל הגדול של ההפנינג גועש ורועש באתגרים השונים שבהם שרויים הנערים – אלו מהם שבחרו, בהרשמה מראש, את האופציה הזו – מכונסים באולם אורנים. תחת השלט 'מפגש השראה' נערכת כאן התוועדות של ממש על פני חצי שעה.
הקבוצה שאותה ליוויתי זוכה להתוועדות עם הרב משה שילת. על אף שכל השבוע הזה על שלל אירועיו על מוטת הכתפיים שלו, יושב הרב שילת על בימה מוגבהת ומקנה לשומעיו הצעירים הנגשה מוחשית מעולמה של חסידות.
כשלוש מאות נערים בחרו הפעם את הפריבילגיה הזו. במראה פניהם ובחזותם ניכר כי הם נמנים עם אסכולת התלמידים שגם בהפסקת הצהריים כנראה יעדיפו לפטפט בשולי החצר במקום להסתער על הכדור. אין כאן מחיאות כפיים סוערות או שאגות של אושר למשמע משפט מחץ.
"תגידו", אומר הרב שילת לנערים שוחרי הדעת שמולו, "מה לדעתכם משקף תנועה עמוקה יותר בנפש: לימוד או ניגון?" השאלה הרטורית אינה מחלצת תשובה מיידית. החברים הצעירים מנחשים כי התשובה לא תהיה זו המובנת מאליה, אך אין בארסנל הטיעונים שלהם צידוק הגיוני לכך.
לראשונה בחייהם הם מתוודעים למהות הניגון ולשורשו, שאיננו אתנחתא בין פרק לפרק או הזדמנות נאה לשמוח אלא מבטא את עומק פנימיות הנפש.
ברגעים הללו הרב שילת בעצם מעניק למאות התלמידים הצעירים היושבים מולו המחשה מדויקת ונהירה לדברים הקדושים והמפורשים של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע ב'המשך ס"ו' הנודע (עמוד ת"ה): "וכמו שאנו רואין בקול ניגון, דהתפעלות הנפש בזה הוא למעלה מהשגה והבנה. והיינו מה שלמעלה מהשכל המושג, שהרי בנגינה כשמנגן בקול הניגון, כשיוצא ממעמקי הלב באיזה כוונה והשגת דבר מה, תתבטל צירופי אותיות מחשבת אותו הדבר, היינו דבר ההשגה וההכוונה, והרי הוא אז בבחינת התפעלות ודבקות הנפש שלמעלה מהשגה. וכמו כן אנו רואין שעל ידי מתיקות השיר יכול להתעלף עד שתצא נפשו, שזהו מפני עומק השיר".
מכאן, הוא עובר לביאור חסידי מתוק למילים שעליהן מושתתים כל הימים הללו: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". שוב יש בפיו שאלה המציתה את סקרנות בני הנוער המסתופפים מולו: מילא נפשי, אבל בשרי? מה עושה כאן הבשר. ומה בין צימאון לבין כמיהה. לראשונה שומעים הנערים משמעות חסידית למושג כָּמֵהַּ.
ההתוועדות הייחודית נמשכת. יש גם שואלים מקרב המתוועדים הצעירים, והם נענים על אתר. יש מי ששואל: "האם זה נכון שבינוני בתניא זה המקסימום שאליו אפשר לשאוף?" ויש מי שבוחר לשאול: "אז מה בעצם התפקיד של שליחי הרבי מליובאוויטש?" וכל אחד מקבל את תשובתו הקולעת, כיד ה' הטובה על הרב שילת המשיב בחן ובחיוך.
אם שכולה ושני מחנכים
אין אריח פנוי בכל הרדיוס של קומפלקס בנייני האומה שאינו מנוצל השבוע הזה לטובת 'צמאה' והבאים בשעריו. על פני כל מה שקרוי 'מסדרון אורנים', מקדמת את פני הנערים 'תערוכת התפילה'. אלו תריסר עמדות מפוארות, שבמרכז כל אחת מהן מתנוססת תורה של רבנו הזקן או ציטוט של תורת רבינו, כ"ק אדמו"ר זי"ע, על אודות עבודת התפילה והמחשתם הציורית באמצעות סרט שהופק באמצעות בינה מלאכותית.
המשל הנודע של רבנו הזקן ב'לקוטי תורה' על מלך שמקרב איש פשוט ואביון מדלת העם, מרים אותו מאשפתות, מביאו אל ארמונו, מושיט לו מאכל ומשקה ומפגין כלפיו קירוב – מקבל משמעות ויזואלית מרהיבה. ומכוחו מובן הנמשל על הזכות שנפלה בחלקו של יהודי, בן לעם סגולה, שהקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, בחר בו ואוהבו.
במתחם מיוחד הקובע ברכה לעצמו מתנוסס השלט 'חדר מורים'. לכאן מוזמנים המורים, המחנכים והמדריכים של הישיבות התיכוניות והאולפנות המלווים את תלמידיהם. כאן הם נחשפים לתוכניות הלימוד בחסידות שמציעה להם מדרשת מעיינותיך למהלך השנה הבאה עלינו לטובה.
הקשר עם מוסדות החינוך בכל רחבי הארץ, המשנע רבבות אל אירועי 'צמאה' לנוער, הוא תולדה של שיתוף פעולה פורה על פני כל השנה כולה, בו נרקם קשר בלתי אמצעי עם למעלה מ-30 אלף תלמידים בפעילויות שונות ובימי שיא במוסדות עצמם, כמו גם באירוח של תוכן לימודי בקמפוס המרווח בכפר חב"ד.
מלאכת מחשבת מלווה את העשייה היומיומית הזו המפיצה את המעיינות חוצה, להמוני צעירים, שבזכותה לומדים חסידות בשופי – מספר התניא על מכמניו ועד שיחות ומאמרים למכביר של הרבי, בהטעמה ובהתאמה מונגשת, מאירת עיניים ושווה לכל נפש.
הרב משה שילת ורעייתו הגב' ברכה עומדים בראש המפעל. הגב' ולס מנהלת את הארגון. הגב' קרישבסקי מנהלת את תחום פעילות בני הנוער והגב' פרידמן מנהלת ומפיקה את אירוע 'צמאה' לנוער.
תוך כדי שיטוט בחדר המורים שוקק החיים ביום הגדוש, אנו פוגשים בראש הישיבה התיכונית בנחלים, הרב שי גלעם, שהגיע הנה עם לא פחות ממאה תלמידים.
"זו הפעם השנייה שאני בא לכאן עם התלמידים ליום של 'צמאה' בירושלים, בשבוע של י"ט כסלו", הוא אומר בשיחה מיוחדת ל'כפר חב"ד'. "אני רואה וחש כי היום הזה מחבר אותם לחסידות וליראת שמיים ולעבודת ה' מתוך חשיבה אישית והקרבה פנימית.
"אם מישהו עלול היה לחשוב בטעות", אומר הרב גלעם, "כי במופע של 'צמאה' למדים התלמידים לעבוד את ה' דרך הידיים והרגליים, התוכנית כולה מלמדת אותנו כי היא מעניקה כלים לשעבד את המוח והלב, בדרך הסלולה שהאיר בעל התניא. לחוש ולדעת כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
הרב אברהם ישראל, מנהל בית ספר בקדימה, מגיע עם כחמישים תלמידי שתי כיתות ח' במוסד החינוכי בניהולו, זו השנה השלישית ברציפות.
"אני עצמי", הוא מעיד על עצמו בכינוי שהחל להיות רווח כמסתבר, "יכול להיקרא 'איש צמאה'. זה יותר מעשור שאיני מחמיץ אף שנה את ההשתתפות. אבל בכל הקשור לתלמידי בית הספר, אני כל הזמן מחפש דברים שיכולים להעניק להם ערך מוסף. וחיבור של ילדים כאלו לתורת החסידות ולמסרים שלה הוא דבר שנחשב עד לפני שנים לא רבות כחלום שבלתי ניתן להגשמה.
"האירוע הזה כולו, מכנס הפתיחה העוצמתי כל כך, ועד המופע הגדול שעוד ידובר בו, היה כל הזמן חשמל באוויר. משנה לשנה אני פוגש תלמידים בוגרים ומשוחח עמם ורבים מאוד מהם אומרים לי: 'צמאה' חולל בי את המפנה".
זיק בוער בעיניו של הרב ישראל. דומה שאין דבר במתחם הזה שאינו מסעיר את חושיו, כמחנך המבקש להבעיר את השלהבת בנשמתו של כל תלמיד. "החשמל מתחיל כבר מהתורים בכניסה", הוא אומר. "כשאתה רואה כל כך הרבה אלפי תלמידים שנוהרים לכאן עם מוריהם ומדריכיהם מכל הארץ, אתה חש ומרגיש שיש כאן דבר נשגב. אתה בעצם מרגיש את דברי בעל התניא: מי שישמח בשמחתי אוציאנו מן המיצר אל המרחב. בעיניי זה גם מדבר על המיצר הרוחני, ההשתייכות הזעירה למקום צר במקום להרחיב אופקים ולקנות עוד חכמה, בינה ודעת ממבועי תורת החסידות.
"בכל שנה, ואני בטוח שגם השנה", מפטיר הרב ישראל, "כשאנו יוצאים מכאן, אני רואה על התלמידים שהם נראים אחרת. אבל אלו לא רק התלמידים. אני עצמי כבר לא ילד והייתי בעשרות רבות של התוועדויות. ומכל מקום, גם אני יוצא מ'צמאה' אחר לגמרי".
שעות אחדות לאחר תום הסבב הזה, את בנייני האומה תגדושנה בהמוניהן אלפי תלמידות אולפנה מכל רחבי הארץ. כתום היום הזה, אנו משוחחים עם הגב' חוה חדד, רכזת חברתית באולפנת אלומה, בשדות נגב אשר בעוטף עזה.
בשלב די מוקדם בשיחה נחשף הקשר האישי שלה עצמה ושל תלמידותיה לתכנים המיוחדים שמהם נבנתה השנה התוכנית המיוחדת של 'צמאה' לנוער.
תחילה היא מאבחנת כאשת חינוך: "כאן יש התרוממות גדולה. בעיקר יש שם ניגון שנוגע, שבוקע מתוך הנשמה ומגיע לכל אחת בנבכי הנפש. ההפקה היא בסדר גודל עצום ורואים שחשבו על הפרטים הגדולים והקטנים. אין זו רק הופעה. זו מסכת שלמה שמתעלת כל תלמידה אל דרך השלמות החסידית שעליה לחתור. אנו עושים הרבה פעמים שיתופי פעולה עם מדרשת מעיינותייך וזה אירוע שיא".
אחרי ההקדמה העקרונית הזו, בא הגילוי האישי. בנה של חוה, אורי יצחק חדד הי"ד, נפל בעזה בכ"ה בסיוון אשתקד. השבוע תמלא חצי שנה לנפילתו. "הוא היה לוחם בחטיבת הנח"ל. בעת שהוא וחבריו מאיתמר חיפו על פיר שנחשף, התפוצץ עליהם מטען חבלה. מותו של אורי נקבע במקום. חבריו נפצעו. חלק מהם חזרו ללחימה, אפילו באותו שבוע. שניים מהם היו פצועים קשה והם עד עכשיו בשיקום, אך בשבוע שעבר נחוגה סעודת הודיה לאחד מהם".
כאם שכולה מצביעה הגב' חוה חדד על 'צמאה' כמקום שבו מקבלות התלמידות תעצומות נפש. היא עצמה שיגרה ל'צמאה לנוער' את בנה, אחיו ייבדל לחיים טובים של אורי הי"ד, ששיתף את סיפורו במתכונת דומה לזו של בועז קליין – עם המסר המדהים "שמחים", בו פגשנו בסבב הראשון.
על התלמידות שבאו למקום ביום הזה, מספרת הגב' חדד: "הן כולן מתגוררות בעוטף עזה. הן חוו את הפחד בשמחת תורה, את הפינוי ואת חוסר הוודאות. חודשים רבים הן היו מפונות מבתיהן. האולפנה העתיקה את מקומה אל יד בנימין ושם למדנו. רק בחלוף חודשים התחלנו לחזור לשגרה".
ההתלהבות מדביקה את כל בני ובנות הבית. בתה של חוה חדד היא מחנכת בכיתה ח' בנגב סיני. על אף שבית הספר שם לא הוציא את תלמידותיו' ל'צמאה', היא כמחנכת העלתה את תלמידותיה לאוטובוס ציבורי ועלו לירושלים. "העוצמה החסידית שהכתה בהן העניקה להן את החוסן הנפשי שהן היו זקוקות לו כל כך".
כל בעלי השיר יוצאים בשיר
כרוז בוקע במערכת הכריזה הנשמעת בכל הקומות: האודיטוריום הגדול של אולם אוסישקין נפתח.
בליל הקולות הגודש את כל שלושת אלפים המושבים באולם וביציע, נודם באחת כשמהמסכים מופיעה כמרצדת הספירה לאחור לקראת רגע פתיחת המופע. מסך ערפילאי חוצץ בין הקהל ובין התזמורת בניצוחו של נאור כרמי. קול הזמיר של ישי ריבו בשירה הטהורה של "א-לי אתה", אחד הניגונים המכוונים של רבנו הזקן, וכל קהל הנערים מצטרף אליה ברטט.
מבעד לערפל הסמיך נצפית לפתע על כל רוחב המרקע ענק הממדים דמותו הקדושה של הרבי בשיא יפעת קדושתה, בעת נשיאת שיחת קודש, בעיצומה של התוועדות בשנת תשמ"ב. השיחה על אודות חיילי 'צבא הגנה לישראל' – כך מכנה אותם הרבי בלשון קודשו, שנפלו חלל בעת מלחמת לבנון הראשונה. הדברים נראים כלקוחים מימים אלו. והימים האלה נזכרים ונעשים.
דבקות ושמחה משתלבים זה בזה במעברים חדים וחיים. רגע אחד כל בנייני האומה שואג: "הוא אלוקינו, הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו". ברגע הבא זועקים אלפי בני נוער: "מָתַי, מָתַי, מָתַי, מָתַי, קאתי מר, לכשיפוצו". אף אחד אינו יושב על מקומו. כולם רוקדים. קופצים.
כשוך הצלילים, ניבטת מהמסך דמותו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד ישיבות בני עקיבא, המספר בקולו על ימי ילדותו "באחת העיירות שבהן התגוררו חסידי חב"ד" ועל לימוד התניא בו החל כבר אז. מהם אצר הרב נריה ניגון נפלא, שבספר הניגונים מכונה 'ניגון געגועים לשבת ויום טוב'. את הניגון הזה אין כיום קהילה מסורתית שאינה מנגנת לעת קבלת שבת, לאחר שירת ידיד נפש. אלפי התלמידים מצטרפים לניגון ונפרדים מדמותו של הרב נריה שהשיב את נשמתו לבוראה ביום י"ט כסלו תשנ"ו.
קולו הקדוש של הרבי נשמע שוב. בשירת "צמאה לך נפשי" שאחריה הקהל כולו שר. אברהם פריד, הזמר החסידי שבשנים האחרונות הפך שמו לשלוב זרוע עם 'צמאה' שר עם הנערים את ניגוני חב"ד הנראים כהולמים את המצב הנוכחי בקרב העם היושב בציון. "רחמנא דעני לתבירי ליבא, ענינא", זועקים הזמרים שאליהם מצטרף אביאור, שלאחרונה דרך כוכבו ושגם בפיו שירים מבית מדרשה של חסידות חב"ד. "עוצו עצה ותופר", רוקעים כולם ברגליהם ואין מי שלא חולפות מולו אסוציאציות לעת הזו.
"והריקותי לכם ברכה", שרים אלפי הנערים, וצווחים מלוא גרונם, "עד בלי די, עד בלי די, עד בלי די, עד בלי די, די די די". בעיניהם אתה רואה את השמחה שבאה אחרי שנה מלאת תהפוכות שהם עצמם חוו ועתה הם כאן, מרווים נפשם ממי באר החסידות כמים קרים על נפש עייפה.
רטט של קדושה משתלט על האודיטוריום כולו כשאברהם פריד, במגבעת ובסירטוק לרגל ראש השנה לחסידות והימים הסמוכים לו, מודיע לנערים כי עתה ינגנו את ניגון ארבע בבות. קולו המייבב של הנבל הענק בידיו של נאור כרמי חובר אל הכינור, כלי הנשיפה, הפסנתר והקלידים. ארבעה אורות עילאיים בוקעים ממרומי חזית הבמה ועד קצהו השני של האולם. בתווך מופיעים על המרקע הסברים קצרים על אודות מהותו של הניגון הקדוש, סגולתו ומכמניו.
מעיניהם של מורים בקהל זולגת דמעה. עיניהם של הנערים הצעירים עצומות. גופם מתנועע אנה ואנה. כל מה שלמדו בימי ההכנה ליום הגדול הזה, כל אשר אצרו וחוו בשעות האחרונות אודות רבנו הזקן בעל התניא ותורתו – מתנקז לרגעים הטמירים הללו.
רגעים של בקשה חרישית בלא קול ובלא מילים על עם ישראל הנרדף מכל עבר ככבשה בין שבעים זאבים. רגעים של תחינה כיונת-אלם להצלחת הלוחמים בחזיתות המערכה השונות על משמר הארץ לגבולותיה. רגעים של זעקת מנגינה לצאתם משביה לגאולה של נשמות וגופים הנמקים במרתפים ומשוועים לישועה. רגעים של מלמול שמות הקרובים ביותר לעולמו האישי של כל נער. רגעים של התעלות אישית. של החלטות טובות. להשתפר. להתעלות. להתקדש ולהיטהר.
וכשהבבא הרביעית עולה מעלה עד שהיא מתאדה כאורה של להבת אש המבקשת להישאב אל מקורה – פוצח באחת "ניע זשוריצי כלאפצי" וכולם מנתרים ממקומותיהם. הנגנים גם המה מקפצים ומרקדים. דומה שגם כתלי האולם זעים אנה ואנה.
לֵאוּת לא נראית על פניו של הרב שילת כשאנו פוגשים בו לאחר לא פחות משבעה סבבים כאלו, ביום האחרון של האירועים לנוער. נראה כי המרוץ הבלתי פוסק הזה מעניק לו חיות וחיים. עוד עשרים ושבע אלף נפשות של צעירים הפכו באחת למנויים בנפש של מעיינות תורת החסידות. נפוצו מעיינותיך חוצה.
יממה בדיוק לאחר שמשאית הציוד האחרונה תצא מהחניון של בנייני האומה, תתכנס בחדרו של הרב שילת, במשרדי חב"ד לצעירים אשר בכפר חב"ד, ישיבה יסודית עם כל הצוות המוביל, שרי האלפים, שרי המאות ושרי העשרות. זו לא תהיה רק ישיבת הפקת לקחים. הישיבה הזו, כמיטב המסורת, לא תסתיים בטרם תתקבלנה החלטות מעשיות שישרטטו קווים ראשונים וברורים ל'צמאה' תשפ"ו הבא עלינו לטובה.
כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. עד כי יבוא שילה במהרה בימינו.
