אחת התכונות המרכזיות שכ"ק רבנו נשיאנו דורש מהשלוחים, היא להתמסר לעבודתם במסירות נפש. באסרו חג דחג השבועות תשט"ו נכנסו הר"מים ומנהלי הישיבות בערי השדה ל'יחידות' אצל הרבי. בתוך הדברים אמר להם הרבי: "אלו שנסעו לערי השדה, הנה בזמנים הראשונים היה הרבה יותר קשה מכמו שהוא עכשיו, כיון שזה היה דבר חדש. אמנם במשך הזמן, לאחרי שכ"ק מו"ח אדמו"ר שלח שלוחים לכבוש את ערי השדה, והם לא התחשבו בשום דבר בדעת הבעלי בתים בענייני כספים וכיוצא בזה, והשקיעו את כל מוחם, כוחם ומרצם ("די גאנצע קאפ מיט די גאנצע ענערגיע") בעבודה זו – הנה עכשיו לאחר שעברו כמה שנים, נעשתה העבודה קלה הרבה יותר מאשר אז, אבל אין את אותה מסירת נפש שהייתה אז, בגלל התיישנות הדבר. אינני רוצה לומר שהדבר התמאס ("דערעסן") אבל על כל פנים נתיישן הדבר, ואין בו החיות שהיתה בעבר […]

"ידמה ("זאל זיך דוכטן") לכל אחד, שעכשיו קורא לו הרבי אליו ("דער רבי רופט אים אריין") […], ואומר לו: הנני מוסר לך את העיר ואת הילדים שבה, שתעשה מהם חסידים. ואז יתבטלו כל ההעלמות וההסתרים ויהיה בהצלחה" (תורת מנחם י"ד, 139).

"אין זה יאה שלוחם ייטוש את עמדתו"

בסיון תשל"א נכנסו העסקן ר' פנחס-מאיר קלמס ואשתו ל'יחידות', ושאלו את הרבי לגבי הרעיון שיעברו מלונדון לארץ הקודש, מתוך רצון ליטול חלק ישיר בבניין הארץ. הרבי שלל את הרעיון מכמה סיבות: מהצד הכלכלי, בארץ יהיה ר' פנחס מוגבל בכל צעדיו, בשל האישורים הדרושים לכל פעולה; מבחינת המעמד האישי שלו, בארץ ישראל הוא יהיה רק אחד מתוך שני מיליון יהודים, בעוד שבלונדון הוא נחשב למנהיג בעל השפעה על 200,000 יהודים; ומבחינת חינוך הילדים, הגישה של מתן עצמאות יתר לבני הנוער בארץ ישראל עלולה להתפתח לכיוונים לא רצויים.

מר קלמס לא השלים עם הכרעת הרבי, וכתב לו שוב על הזדהותו החזקה עם יושבי ארץ ישראל, ועל רצונו להתגייס אישית ולתרום לבניין הארץ. על כך ענה לו הרבי בכתב (להלן בתרגום מאנגלית): "סיבה חשובה נוספת (שלא הזכרתיה ביחידות, כיון שזוגתך הייתה נוכחת) היא, שכל אחד ואחד מאיתנו כבר גויס על ידי ההשגחה הפרטית, ללחום את מלחמת היהדות במקום שיועד לו, ואין זה יאה שלוחם ייטוש את עמדתו, את חבריו החיילים הסובבים אותו, ואת כל ערי האזור שעל הגנתן הוא מופקד – רק משום שהוא מצא (לדעתו) מקום אחר, שבו המלחמה תהיה קלה יותר. בייחוד אין זה הגון אם הוא שר חמישים, או שר מאות, או שר אלפים, כפי שמובן בפשטות".

מר קלמס כתב לרבי, שמאחר שהוא עדיין אינו אוחז בדרגה של ציות להוראות הרבי ללא כל שאלות, ואף לא הגיע לדרגת מסירות נפש, לכן הוא מבקש שהרבי יסביר לו יותר את עמדתו. על כך ענה לו הרבי: "אינך יודע עד היכן מגיעים כוחותיה של נשמתך. אתה מסוגל ומוכן למסירות נפש אפילו גדולה מזו, אם תראה בכך צורך. ואולם בעניין שאנו דנים בו, המצב הוא בדיוק הפוך. אדם בעל שיעור קומה כשלך (עם הכישרונות שניחנת בהם, ביחד עם יוזמותיך), שעובר ממקום כמו אנגליה או ארה"ב לארץ הקודש, חייו שם יהיו חיים עם הרבה פחות אתגרים, חיים הרבה יותר לחוצים (בעסקים, בצרכי ציבור, בכל עניין הדורש עצמאות, יצירתיות וכו'), ומשנה לשנה, ככל שתארך שהותכם שם, כל הנ"ל ילך וייעשה יותר ויותר גרוע (למעט אצל מי שנעשה 'בוס' של מפלגה גדולה). לכן, גם לטובתכם החומרית, לא כדאי שתעברו לשם" (עצת הרבי תנחני, 22).

"גם אני נהניתי מביאתך לכאן"

בקיץ תשי"ט הודיע הרבי לרב נחמן סודאק (ע"ה), שבכוונתו לשלוח אותו ללונדון. כשהרב סודאק שאל מה יעשה שם, הרים הרבי את ידיו הק' וקרא: "ישנם אלפי דברים לפעול שם, אלפי דברים!". הרבי הורה לו, שבהתחלה יפתח שם סניף של 'המרכז לענייני חינוך', והודיע לו, שאחר כך יבוא עמו בכתובים לגבי המשך העבודה. הרב סודאק ציין, שבתחילת אותה 'יחידות' דיבר אליו הרבי בטון רציני מאוד, כרגיל בעת ה'יחידות', אך כשהחל לדבר על נושא השליחות, הפך הרבי קולו לטון ידידותי, כדבר איש אל רעהו.

כעבור שנתיים נסע הרב סודאק אל הרבי עם טיסת הצ'ארטר שיצאה מאנגליה. בהיותו ב'יחידות' אמר לו הרבי, שברצונו לשלם לו 150 דולר בתור השתתפות בדמי הטיסה. הרב סודאק אמר לרבי, שהוא נסע הפעם על חשבון מוסדות חב"ד באנגליה, כי נסיעתו נחוצה לטובת המוסד, אבל הרבי הגיב: "מאחר שאתה נהנית מביאתך לכאן, וגם אני נהניתי מביאתך לכאן – ברצוני לשלם על הכרטיס שלך".

בתקופה הראשונה היו כמה מהחסידים בלונדון, שלא שיתפו פעולה עם הרב סודאק בעבודת השליחות, אם להתבטא בלשון המעטה. בחורף תש"כ כתב הרבי לאחד מאותם חסידים: "…עד כמה גדול החושך כפול ומכופל ופיתויי היצר הרע, שהגע בעצמך: כמה וכמה שנים נמצאים אנ"ש שי' בלונדון, וביניהם זקני אנ"ש וכת"ר בתוכם, שתפקידם הוא כהוראות רבותינו נשיאינו, מייסדי ומנהלי ישיבת תומכי תמימים – להיות נרות להאיר. ומבין כולם יחד לא נראו, במשך עשרת השנים ויותר, הפעולות הכי גדולות שעשו בלונדון בהפצת המעיינות חוצה, ואפילו לא בהפצת היהדות. כי במשך כל השנים האלו, נתקרבו, אולי, על ידי כולם יחד, אנשים מתי מספר, לתורה ומצוותיה. אבל בנוגע להפצת המעיינות חוצה, אפילו בתוככי האברכים בני הישיבות בלונדון, ומי יאמר – שיעור לגדולים ולקטנים, מסיבות שבת שונות וכיוצא בזה, נעשה ברפיון ידיים […]

"בהשגחה עליונה, ושלא על ידי השתדלות כלל של אנ"ש בלונדון, בא לשם אברך, שהיה במחיצת תומכי תמימים שנים ספורות, לא ראה לא את כ"ק מו"ח אדמו"ר ולא את כ"ק אביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, גולה ונודד ממדינה למדינה, ופשיטא שאי אפשר לדרוש ממנו אותן המסירות נפש והנחת הישות של עצמו, שאפשר לדרוש מזה שראה מאורות, וכשהיו במקומם, זאת אומרת בתומכי תמימים דליובאוויטש, ובתוקף אורם. ודווקא זה – האברך – הניח ענייניו, ורוצה לעשות מה בלונדון, לכפר על העוון של כמה וכמה מאנ"ש דשם, שלא מילאו תפקידם המוטל עליהם מרבותינו נשיאינו (אף שמצאו פנאי להתעסק בעניינים שלהם, הפרטיים).

"והנה, לא לבד שאין מסייעים בידו, אלא כו'. והרי, על פי שכל, גם דנפש הבהמית, האט מען געדארפט טראגן עם אויף די הענט און לערנען זיך [היו צריכים לשאת אותו על הידיים, וללמוד] מהנחת עצמותו, ולהגדיל כבודו בעיני כל הסביבה […] שעל כל פנים מכאן ולהבא, תופסקנה המניעות האמורות בעבודת האברך האמור, אשר בעזרת השם יתברך, וכברכת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל, נשיא דורנו, לכל אלו הממלאים שליחות כהנ"ל, יצליח בפעולותיו" ('מיין נחמן' עמ' 14 והלאה).

מי עושה טובה למי?

בי' באייר תשי"ח כתב השליח הרב צבי הירש חיטריק ע"ה לרבי, על מצב תלמוד התורה 'אהלי יוסף יצחק' בריו דה ז'נרו, ועל כך שהתקיימה ישיבה של ועד הנהלת המוסד, בה הוחלט להציע להרב יעקב בעגון לעבוד במוסד יום שלם תמורת משכורת בגובה מסוים, אך הרב בעגון מתנגד להצעה, לעבוד בהיקף כזה תמורת משכורת כזו. בט"ז באייר ענה לו הרבי:

"…מובן שעליהם לקבוע השכירות לו, באופן שתספיק לו להוצאת פרנסתו. והנקודה בהנ"ל היא, שחוששני שחברי הוועד מביטים על הרב בעגון שי' שהם עושים לו טובה, והם המפרנסים אותו וכו' […] בה בשעה שהעניין הוא שהרב בעגון שי' נסע לריו, לא באתערותא דלתתא שלו, אלא מפני שביקשתי אותו, ואולי עוד יותר מבקשה. וכוונתי היתה, לא בשביל שלא ראיתי מקום יותר טוב לפרנסתו הגשמית הוא, אלא בכדי שאנ"ש שבריו יתווסף בהסביבה שלהם, וביחוד בהנוגע לענייני חינוך, וכולם יחד ישתפו בפעולה להחדיר ענייני החסידות בריו. ובענייני חינוך האמור – הוא גם חינוך בניהם הם. ובוודאי יודע איך התאוננה זוגתו תי' לפניי על המצב בזה בעת היותה פה. ובמילא ההתעסקות בהעניין הוא בשביל בניו הוא וזוגתו שיחיו, ואולי לאחרי כן – גם בשביל הרב בעגון שי'. ועל דרך זה הוא המציאות בהנוגע לשאר חברי הוועד. וכשכל אחד מהם יתבונן בהאמור, יפעול באופן אחר לגמרי, וגם ההצלחה תהיה באופן אחר" ('תשורה' בעגון-שוסטרמן, סיון תשפ"ב).

"כל זה שייך לוועד המרכזי דהשלוחים"

במרחשוון תנש"א יצא הרב שניאור זלמן גורביץ לפעול בשליחות הרבי בפרנקפורט. בשלהי מרחשוון תשנ"ב היה מי שדאג, שאנשי הקהילה היהודית בעיר יכתבו לרבי מכתבים נגד השליח הרב גורביץ. באותם ימים הוא שהה ב-770, לקראת כינוס השלוחים העולמי, ונפשו הייתה עגומה עליו. אחד מחברי המזכירות שהבחין בו, קרא לו ואמר לו: 'אספר לך משהו מהקודש פנימה. אסור לי לספר לך זאת, אבל מאחר שאני רואה את מצבך, אספר לך בכל זאת. היום דיברתי עם הרבי על האתגרים שיש לך בקהילה, וסיפרתי לו על הבעיות שמעיקות עליך. הרבי שמע את הדברים ואמר: "איך וויל פון גארניט הערן, דער יונגערמאן זאל גלייך צוריקפארן [אינני רוצה לשמוע מאומה, שהאברך ייסע מיד בחזרה]"'.

הרב גורביץ התיישב אפוא וכתב לרבי דו"ח מפורט על כל המצב, והרבי ענה לו בתשובה מפורטת. ביחס להצעה ששליח מסוים יסייע לו להיחלץ ממצבו הכספי הקשה, ענה הרבי: "אין מקום כלל להסכים, שבפרנקפורט ינהלו מוסדות בממון שיקבלו מ…". על כללות הדו"ח ענה לו הרבי:  "כל זה שייך לוועד המרכזי דהשלוחים". הרב גורביץ שאל את הרבי, האם הכוונה להרב יהודה קרינסקי ולהרב משה קוטלרסקי, והרבי ענה בחיוב.

בעקבות זאת התעכב הרב גורביץ בחצרות קודשנו זמן מה, ומכאן ולהבא הועברו ההוראות מהרבי אליו באמצעות הרבנים קרינסקי וקוטלרסקי, עד שקיבל את ההוראה לשוב לפרנקפורט ולחדש את פעילותו. לפני יציאתו חזרה מסר לו הרב קרינסקי את תשובת הרבי: "ויהא בשעה טובה ומוצלחת".

בתקופה הקרובה התקשר אליו הרב קרינסקי כמה פעמים בשבוע בשעה שבע בבוקר, והתעניין אצלו מה מתקדם בעבודת השליחות. יום אחד שאל הרב גורביץ את הרב קרינסקי, מה פשר ההתעניינות הרציפה בעבודתו. הרב קרינסקי השיב לו, שכמה פעמים אירע לאחרונה, שכאשר הוא נכנס לחדרו של הרבי בלילה, בפעם האחרונה לאותו יום, שאל אותו הרבי במהלך השיחה, איך מתפתחים העניינים בפרנקפורט, ולכן הוא מתעניין אצלו בקביעות בהתפתחות העניינים, כדי לדעת מה לענות לרבי.

גם הרב קוטלרסקי היה מעורב מאוד באותם ימים במתרחש בפרנקפורט, ואף הגיע במיוחד לביקורים בעיר, כדי לעקוב ולוודא שהוראות הרבי מיושמות בפועל בשטח.

הפעם האחרונה בה שוחח הרבי עם המזכיר הרב קרינסקי על המצב בפרנקפורט, הייתה ביום שני כ"ז באדר ראשון תשנ"ב, בעת נסיעתו ל'אוהל' ('תשורה' לפידות-וולף, חשון תשפ"ד).