מנחם מענדל ברונפמן

הרבה דברים מצינו בכתבי אדמו"ר הריי"צ אודות ייחודה של תורת אביו אדמו"ר הרש"ב, עד שהביא דברי החסידים שאדמו"ר הרש"ב הוא בבחינת "רמב"ם של תורת החסידות" וגם "חובות הלבבות" של חסידות.

בשיחת אחרון של פסח תש"ל אמר הרבי בהאי לישנא: "ידוע פתגם חסידים הראשונים שכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע הוא 'הרמב"ם דתורת החסידות', לפי שענייני תורת החסידות באו במאמריו בסדר מסודר, בהסברה מודרגת ובמשלים וכו'. ומובן אשר על דרך מה שכתב הרמב"ם אודות ספרו יד החזקה, 'וראיתי לחבר דברים המתבררים וכו' בלשון ברורה בדרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה סדורה בפי הכול וכו' דברים ברורים קרובים ונכונים וגו" – הוא הדבר בנוגע למאמרי כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, אשר בהם באה תורת החסידות (בגלוי) 'בדברים המתבררים בלשון ברורה… דברים קרובים ונכונים וכו"".

"כל הרגיל בלימוד תורת חסידות חב"ד בדורות האחרונים יודע, ש'המשך תרס"ו' ללומד החסידות הוא מה שהסוגיות הישיבתיות בש"ס הן ללומד הנגלה"

מאליו מובן כי אמרתו זו של החסיד המפורסם הרשב"ץ אשר ציטטו אדמו"ר הריי"צ ואדמו"ר זי"ע כי הרבי הרש"ב הוא בבחינת "הרמב"ם של תורת החסידות", אין זו סתם אמרה. כפי שהסביר הגה"ח הרב נחום גרינוולד רב קהילת חב"ד בלייקווד והעורך הראשי של 'היכל הבעש"ט' בשיחת עומק שקיימתי עימו בעבר למגזין זה, "אם מתבוננים היטב בדברים רואים שהדברים מכוונים בתכלית:

"כשאומרים 'רמב"ם' – הרי יש כאן שני ממדים. יש הרמב"ם באספקלריה של מורה נבוכים ויש הרמב"ם באספקלריה של יד החזקה. בשני הממדים הללו יצר הרמב"ם מהפכה כבירה, ואם תרצו, בדומה למאפיינים של שתי המהפכות הללו – ניתן לראות כזאת גם בתורתו של הרבי הרש"ב:

"המהפכה הראשונה – מהפכת מורה הנבוכים: עד חיבור מורה נבוכים – מחשבת היהדות לא הייתה מגובשת בצורה שיטתית יסודית, מקיפה את הסוגיות המרכזיות לעומק ולרוחב מן המסד ועד הטפחות. עד שחיבר הרמב"ם את מורה הנבוכים היו הדברים פרוסים למקוטעים, פה ושם, לא היו מסודרים ומובנים. ובמידה מסוימת כן היה בתורת החסידות עד שבא אדמו"ר הרש"ב. הדברים נאמרו לא בצורה שיטתית מובנית ומסודרת, נקודות פה ונקודות שם. אם תלמד מאמר ב'אור התורה', אזי ברור שתמצא את כל ההפלאות וכו' ומי אנו בכלל לדבר בזה, אבל עדיין ברור שלא תוכל למצוא בו את ההיקף המלא של כל הסוגיות העיקריות שעליהן מדבר במאמר. ובא אדמו"ר הרש"ב וכל עניין ועניין הסביר בהרחבה וביסודיות, מנקודת התחלה ועד הסוף, ברוחב ובעומק – והכול מוצג בצורה מאוד ברורה והחלטית.

"המהפכה השנייה – הסדר המובנה כמו בספר 'משנה תורה – יד החזקה': כמו שהרמב"ם כתב את ספרו יד החזקה כדי שיהיה ניתן לדעת את הלכות התורה כולן גם בלי להזדקק ללימוד כל התלמוד, כך גם אחרי שאדמו"ר הרש"ב כתב את המאמרים באופן המיוחד והנפלא בסגנונו הידוע, באמצעות תורת הרבי הרש"ב שוב אין החסיד צריך לשום ספר אחר, אלא הוא מקבל את הדברים מובנים ומסודרים ומלאים לגמרי, וכל מה שהוא צריך הוא רק להתעמק בדברים ו'לתפוס' ראש בהבנתם.

"האמת היא, שבדורות הראשונים של החסידות, כדי להיות מה שנקרא 'משכיל בחסידות', חייב היה החסיד להיות בעל ידיעה בקבלה וגם בספרי מחשבה. ידוע, למשל, שתנאי הקבלה לחדרים של אדמו"ר הזקן היה בקיאות וחריפות בספר מורה נבוכים וכוזרי וגם בספרי קבלה; וגם בהמשך רואים שהחסידים היו ידענים גדולים, אבל היו חייבים בוודאי הרבה פעמים – בגלל סגנון הדברים – להזדקק לאלו שידעו.

"ואולם משבא אדמו"ר הרש"ב ונתן לנו תורה שלמה ותמימה של חסידות חב"ד באופן כזה, בהסברה ובגיבוש ובהצגה שכזאת, ששוב יכול אתה שלא לדעת ולא להזדקק למקורות החיצוניים לו, וגם לא למקורות קודמים בחסידות שלפני זה, ועדיין לצלול למלוא העומק והעושר של הדקויות הכי נפלאות והכי עדינות. במלאכת מחשבת מיוחדת אדמו"ר הרש"ב שיקע במאמרים את מיצוי הביאורים והחידושים שקדמו לחידושים שלו, והציגם בצורה משוכללת ומופלאה.

"ולכן מהפכה זו שחולל אדמו"ר הרש"ב בתורת חב"ד קשורה למגמתו המרכזית להביא לתחייה ולשחזור של הלהט והלהבה הראשוניים בראשית החסידות: היות שעתה כל אחד, גם בחור צעיר וגם אברך, יכול לצלול למלוא העומק העיוני הנפלא של החסידות, ממילא ניתן על ידי ההשתקעות בלימוד זה להביא לידי אותן התעוררות והתלהבות ודבקות מוחלטת אשר להן חינך ואותן תבע".

בין מאמר להמשך

אדמו"ר הרש"ב זיכה אותנו בשפע רב ועצום של מאמרי ודרושי החסידות, וזאת משום שבדרושיו ובמאמריו, ובפרט בהמשכים הידועים – "יום טוב של ראש השנה תרס"ו" ו"בשעה שהקדימו – תער"ב", כינס רבנו הרש"ב את כל יסודות תורת החסידות בצורה מסודרת וברורה.

"ההבדל בין לימוד מאמר בחסידות ללימוד 'המשך'", כך הסביר פעם המשפיע הגה"ח רבי זלמן גופין שליט"א, "הוא כמו ההבדל בין לימוד משנה ללימוד גמרא. כשאדם לומד משנה, אף אם ילמד אותה בעיון חסר אצלו עדיין עניין יסודי – הכיוון של הלימוד. ה'קו' של הסוגיא נקנה רק על ידי לימוד הגמרא שבו מתמצית הסוגיא מכל צדדיה. לכן רק מי שלומד את הגמרא יכול לפסוק הלכה, 'לדמות מילתא למילתא', כי הוא מבין את הכיוון. השכל שלו נהיה שכל של תורה, דבר זה לא נעשה מריבוי ידיעות אלא בעיקר מהעמקה.

"כך הוא בלימוד 'המשך' בחסידות, בו עומדים על שורשי הדברים, ה'מושכל' נהיה בהיר וגם שכלו של האדם משתנה. השכל נהיה 'שכל חסידי' וההשקפה מקבלת כיוון נכון.

"ההמשך הראשון בחסידות חב"ד היה של אדמו"ר מהר"ש, אביו של אדמו"ר הרש"ב, אבל הרש"ב הוא שפיתח ויסד את החסידות שלו על 'המשכים' ומתוכם בולט המשך תרס"ו שהוא המשך ארוך ומסודר ביותר ועוסק בסוגיות יסודיות בחסידות. אם המשלנו לימוד 'המשך' ללימוד גמרא ניתן לומר שלימוד המשך תרס"ו הוא כמו לימוד המסכתות הישיבתיות".

בהקשר זה מדגיש הרב גופין: "אני רואה אצל הבחורים שלא כולם מצליחים לשקוע ב'המשך' כי לזה צריך התמסרות, זה לא לימוד של 'דרך אגב', אלא ממש כלימוד סוגיא עיונית בגמרא. אבל אלו ששוקעים מרגישים טעם מיוחד במינו ומתגעגעים אליו ובדרך כלל חוזרים אליו ומוצאים בו את שאיוותה נפשם".

המשך תרס"ו

"בדרך אפשר יש לומר", הסביר פעם הגה"ח הרב דוד אולידורט בשיחה שערכתי עימו, "שהדבר הבולט והמאפיין של תורת החסידות של הרבי הרש"ב הוא העובדה שאכן מאמריו בנויים בדרך של ניתוח ועיון תלמודי מעמיק וגאוני, המנתח את סוגיות החסידות בצורה למדנית, מתודית ויסודית, הפורשת כשמלה סוגיות שלמות עמוקות מני עומק בפנימיות התורה בבניין גדול ואדיר ומואר. ודבר זה בולט בכל ההמשכים של אדמו"ר הרש"ב, ובמיוחד בהמשך תרס"ו.

"המשך יום טוב של ראש השנה תרס"ו – הוא המשך המאמרים שהתחיל אדמו"ר הרש"ב לומר בראש השנה של שנת תרס"ו וסיימו בחורף שנת תרס"ח. ההמשך כולו הוא כעין חיבור ארוך המבאר עניינים רבים וסוגיות מגוונות בתורת החסידות, ובסופו כתב את 'סיום ההמשך', ובו הוא מסכם בבהירות את כל היסודות העיקריים שחידש בחיבור זה.

"כל הרגיל בלימוד תורת חסידות חב"ד בדורות האחרונים יודע, ש'המשך תרס"ו' ללומד החסידות הוא מה שהסוגיות הישיבתיות בש"ס הן ללומד הנגלה. וכמו שבכל ישיבה לומדים תמיד את אותן המסכתות שמהן יודע הלומד את יסודות ההלכה, כגון גדרי חזקה ורוב, גדרי הקניינים, גדרי נזיקין וגדרי אישות, כך בעניין לימוד החסידות, שאחד מעיקרי שיעורי תורת החסידות שבהם לומדים בישיבות חב"ד הוא בהמשך תרס"ו, שכן בו נתבארו עיקרי תורת החסידות.

"כללו של דבר: אם תורת חסידות חב"ד בכלל נמשלה בידי רבנו הזקן לאבן טובה שבכתר המלך, שבאבן טובה זו באים לידי ביטוי עושרו וגדולתו ותפארתו של כתר המלך, ניתן אולי לומר שבתורת החסידות עצמה, הרי המשך תרס"ו הוא ה'אור' המאיר בתוך אבן טובה ויקרה זו שבכתר המלך.

"את 'הבריח התיכון' של 'המשך ס"ו' ניתן למצוא כבר בתחילתו. לאחר ששואל כמה שאלות בעניין 'יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת', פותח: 'ולהבין כל זה צריך להקדים תחילה, דהנה ידוע דתכלית בריאת והתהוות העולמות ותכלית הכוונה בירידת הנשמה בגוף הוא בכדי להמשיך גילוי אור אין סוף בעולמות כו' וכמאמר נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו". הווי אומר: המשך ארוך זה בא לבאר את נקודת ותכלית התהוות כל העולמות, להמשיך אלוקות בעולמות, על פי יסודות וביאורי תורת החסידות. והרי זהו יסוד הכול".

כפי שהסביר הרב גופין, "ההמשך מיוסד על הפסוק 'עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו', ודרשת חז"ל בפסוק זה שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל בתחיית המתים (בחלק השני של ימות המשיח – 'לעתיד לבוא' שאז בעצם יהיה "עיקר גילוי בחינת משיח", "עדן עצמו ולא גן עדן") יתגלה מה ש'עין לא ראתה' גם לא העין של הנביאים, זאת אומרת שלא השיגו זאת אפילו בנבואה (לכן לא מצינו נבואות מפורטות בקשר לתקופת תחיית המתים). ולמי יהיה הגילוי? – 'יעשה למחכה לו'. ומביא את דברי הזהר שמחכה לו הוא זה 'דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין ליה ומחכאן ליה'.

"ומסביר באריכות נפלאה את העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, שבמצוות הדגש הוא על המעשה בפועל שיהיה מדויק ולא על הכוונה (!), הכוונה הכרחית והיא מביאה את האדם לגן עדן, אבל המעשה הוא פנימי יותר כי בו נמצא הרצון האלוקי עצמו ובכוונות אין אפשרות להגיע לעניין עצמו. אדרבה אם מתמקדים בכוונות והעשייה היא בדרך של 'ממילא', הן מעלימות על עצם האלוקות שבמצווה. וכשהדגש הוא על העשייה בדיוק ובהתלהבות מעצם העשייה אז התענוג במצווה הוא לא מההרגשה ומההבנה אלא מהעונג האלוקי שיש במצווה שהאדם דבוק בו ועונג זה הופך להיות העונג של האדם.

"כך גם בלימוד התורה – הדגש הוא על לימוד בקבלת עול ומתוך יגיעה, אף שהתורה היא חכמה ובחכמה יש טעם והנאה, בכל זאת עיקר העבודה הוא היגיעה וקבלת העול ואז מגיעים לדבקות בחכמתו של הקב"ה באופן ששכל האדם מתעצם עם חכמת ה', ומורגש שהתענוג האמיתי שבתורה הוא שהיא 'שעשועי המלך בעצמותו', והאדם מצד ההבנה שלו בתורה בכלל לא 'כלי' לתענוג עצום כזה אלא דווקא על ידי הביטול שלו. עיקרן של דברים אלו יתגלו לעתיד לבוא אבל העבודה עכשיו היא להתייגע ולחוש מעין הדבר הזה".

גולת הכותרת מבחינת ה"השכלה" שבחסידות בהמשך זה היא קבוצת המאמרים המתחילה במאמר "החודש הזה לכם" תרס"ו. בהמשך־קטן זה מבאר רבנו את שני האופנים העיקריים של גילוי אלוקות, הנקרא בלשון הקבלה "המשכת האין סוף", המשכה אחת בבחינת גבול, המלובשת בדרכי הטבע, והמשכה שבבחינת בלי גבול, בחינת "נס". כדי לבאר זאת, מקדים ומקשה בדרוש שלאחריו, דיבור המתחיל "ויולך הוי' את הים", מהו בכלל פירוש התואר "אין סוף" ומדוע נקרא כך, ומפרש את הדברים בפרטיות על פי יסודי תורת הקבלה, וכיצד קיבלו הדברים משמעות מיוחדת על פי תורת החסידות, ומוכיח חידוש זה מביאור מאמר רז"ל "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". במאמר הבא מבאר בעומק יותר את המושג "אור אין סוף" על ידי הסברת החילוק בין המושגים "אור" ו"שפע", ובמאמר שלאחרי זה ימשיך לבאר בעומק יותר את אופן ביטולו ודבקותו המיוחדת של ה"אור" ב"מאור", ומבאר שיש כמה דרגות בזה. במאמר שלאחריו חוזר לעניין הראשון ומבאר מהו שורש ב' סוגי ההמשכות שבאור, האור שבבחינת גבול, והאור שבבחינת בלי גבול.

מלבד קבוצת מאמרים אלו יש עוד כמה עניינים מיוחדים שב"המשך" (ומובן שזה אינו אלא כטיפה מן הים הכלול ב"המשך" זה): כך, למשל, בדיבור המתחיל "ויכולו" נתבאר גדר ה"זמן" על פי תורת החסידות; במאמרי שבת פרשת לך לך וש"פ וירא תרס"ו נידונה באורך סוגיית "רצון" ו"תענוג" שלמעלה מי מהם קודם למי; המאמר ד"ה ואברהם זקן דש"פ חיי שרה תרס"ו (והמאמרים שלאחריו) הוא ביאור יסודי ועיקרי במהות ואופן היגיעה בתורה על פי פנימיות התורה, וכיצד דווקא על ידי היגיעה האמיתית בתורה מגיעים אל האלוקות שבתורה.

בקבוצת המאמרים המתחילה בד"ה "ומקנה רב היה לבני גד" משבת מטו"מ דשנת תרס"ו, מבאר את שני האופנים בעבודת האדם: העבודה של "בן" והעבודה של "עבד", ומבאר זאת באריכות רבה על פי משל מ"בן" ו"עבד" למטה, ואשר ישנם כמה אופנים בעבודת העבד עצמו, עד ל"עבד פשוט" שאין לו שום רצונות ועונג בשום דבר של עצמו כלל, אלא כל רצונו ומגמתו הם למלא ולהשלים את רצון האדון ותענוג האדון, וכן בנמשל בעבודתו של היהודי למלכו, מלך מלכי המלכים הקב"ה (ויצוין שעניין זה היה שגור על לשונו של הרבי בתור יסוד גדול, כיצד כל עבודת האדם צריכה להיות בדרך עבודת עבד פשוט, שהוא בטל לגמרי מכל וכל בקבלת עול גמורה למלא את רצון האדון, הקב"ה, ועם זה צריך הדבר להיעשות לא מתוך רגש של כיווץ ואימה, אלא להפך מתוך תענוג ושמחה, שמכיוון שהעבד האמיתי אינו מציאות לעצמו כלל, הרי הוא שמח בשמחת האדון ומתענג בתענוג האדון)".

בהקשר זה מעניין לציין לדברים שפרסם לפני מספר שנים הרב יהושע מונדשיין – אודות קונטרס בן קט"ו עמודים שנדפס (בסטנסיל) בשנת תשכ"ח על ידי מי שחותם "א' מחניכי מוסד תומכי תמימים בליובאוויטש, ה"ה הרה"ח ר' גבריאל קאגאן ע"ה מכפר-חב"ד".

שם הקונטרס "קונטרס המפתח" והוא "מפתח לשלש מאות הענינים שנתבארו בעשרים המאמרים שבהמשך רס"ז ורס"ח". וזו לשונו "של חסיד זקן מהדור הקודם, שו"ב בעל-בית ולא 'משכיל' מופלא, תמים בנפשו ובמעשיו" (כלשון הרב מונדשיין) בפתח דבר לקונטרס האמור:

 "…טעמי בזה הוא כי ההמשך דרס"ו מכיל ששים מא' (עם עשרים המא' דרס"ז ורס"ח). והלומדים בהמשך הזה מתחילין ללמוד – בדרך כלל – בהתחלת ההמשך, ומפני שלאו כל מוחא סביל דא עמקות הביאורים, אין מספיקין ללמוד בו רק חלק מההמשך דרס"ו, ומפסיקין, ולומדים עניני דא"ח אחרים שהם קלים להבינם.

"ומאחר שהמאמרים דרס"ו אין מספיקין לגמור, א"כ מובן דהמאמרים דרס"ז ורס"ח אין מספיקין אפילו להתחיל ללמוד.

"וידוע שכ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ זי"ע אמר קודם הסתלקותו 'איך גיי אין הימעל, די כתבים לאז איך פאר אייך', מובן מלשונו הק' שכוונתו בזה הי' שישתדלו ללמוד בהם.

"ובפרט עשרים המאמרים האלו דרס"ז ורס"ח שיש להם יתרון על המאמרים הקודמים, כידוע דנעוץ תחלתן בסופן דוקא, והמאמרים דרס"ו שהן תחילתן של ההמשך נעוץ כוונתן בסופן, היינו בהמאמרים דרס"ז ורס"ח דוקא, שבהם דוקא מתבארים ענינים כאלו שנוגע לכל אחד מאתנו ללמוד בהם ולידע אותם, ובפרט בהמאמרים האחרונים דרס"ח שמצוה וחובה היא עלינו ללמוד אותם.

"ובשביל שיהי' נוח ללמדם עשיתי תיקונים הנ"ל, ציינתי בקונטרס הזה כל ענין לבדו שלא יסתבכו הענינים יחד, וגם העתקתי רק התוכן מהביאורים המוכרחים להענינים, ובזה יהי' תרתי לטיבותא:

"א) שע"י הנ"ל יהי' נוח ללמוד עשרים המאמרים שבקונ' הזה שהוא לשונו הקדוש של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ זי"ע ולא נשתנה אפילו תיבה אחת, ובמשך זמן קטן יכולים להיות בקי בכל הענינים שבעשרים המאמרים האלו עם ביאוריהם המוכרחים,

"ב) שאחר שיהי' בקי בהענינים כנ"ל יהי' נוח לו ללמוד בעה"י מאמרים אלו גם בגוף ההמשך עם כל הביאורים".

המשך תער"ב

לצד המשך תרס"ו, אין ספק כי גולת הכותרת של דרושי אדמו"ר הרש"ב הוא ההמשך הידוע 'בשעה שהקדימו – תרע"ב'. המשך תרע"ב הוא החיבור הגדול ביותר בתורת החסידות מפרי עטם של אדמו"רי חב"ד, ובו 'המשך' של קמ"ד דרושי חסידות שנאמרו מחג השבועות שנת תרע"ב עד פ' וירא שנת תרע"ו. מאמרים אלו כתב הרש"ב בעצמו ואחר כך אמרם ברבים למעט חלק נכבד שלא נאמר ורק נכתב.

"בהמשך זה", מסביר הרב אולידורט, "נתבארו עיקרי ויסודי תורת חסידות חב"ד בצורה ואופן מיוחדים שאין דומה להם. הרבי הריי"צ באחת משיחותיו מתאר באריכות איך בהמשך תרע"ב התחילה תקופה חדשה וכל העניינים העמוקים שבחסידות נתבארו בו בהרחבה כמו דברים מוחשיים ביותר. אכן, ה'המשך' משנת תרס"ו הוא כאמור גם יסודי ועיקרי מאוד, אולם, כלשונו של אדמו"ר זי"ע, בהמשך תרע"ב יש 'גדולות ונפלאות' באורכו ובתוכנו לגבי שאר ההמשכים, אפילו בערך ל'נפלאות' שבהמשך תרס"ו.

"מאז יצא ההמשך לאור עולם הריהו ה'הוויות דאביי ורבא' של לומדי החסידות, בעיקר המתקדמים שבהם, שכן עיקרי ויסודי תורת חסידות חב"ד מתבארים בו בצורה ברורה ומסודרת באופן יוצא מן הכלל שלא מצינו כמותו בספרים אחרים. בהמשך זה מסביר ומבאר את כללות ענייני ההשכלה והעבודה שבחסידות, בשפה ברורה וכשולחן הערוך, עד שכל סוגיא וסוגיא מתבררת ומתלבנת על בוריה".

המשך תער"ב נחלק לשש חטיבות כלליות:

בחלק הראשון (ממאמר ד"ה בשעה שהקדימו תער"ב עד ד"ה ולא יכול יוסף תער"ג) מבאר את עניין שלושת הפירושים שב"כתר", לשון המתנה ושתיקה (כמ"ש באיוב "כתר לי זעיר ואחוך"), לשון עטרה, ולשון "סיבוב" והקפה, שהם כנגד ג' מדרגות בספירת הכתר: כתר שבבחינת סיבוב הוא מקיף הקרוב שהוא בחינת "רצון גלוי", לשון עטרה הוא מקיף רחוק יותר שהוא בחינת "רצון נעלם", ולשון שתיקה מורה על המקיף העליון ביותר שהוא בחינת עצם הרצון שאינו בא לידי גילוי כלל.

בחלק השני (מד"ה ועשית חג שבועות תער"ג עד ד"ה וה' אמר המכסה תרד"ע) מבאר כיצד דווקא על ידי קיום התורה והמצוות בידי ישראל נמשך ממדרגה הכי נעלית הנ"ל שבכתר, בחינת מוחא סתימאה, שעיקר המשכתה הוא על ידי מסירת הנפש בתוך ההעלם וההסתר דזמן הגלות, ותתגלה לעתיד לבוא.

בחלק השלישי (מד"ה ואהיה אצלו אמון תרד"ע עד ד"ה וידבר גו' במדבר תרע"ה) ממשיך לבאר בעומק גדול יותר מעלת עבודת ישראל בעסק התורה והמצוות, שעל ידה ממשיכים ממדרגה שלמעלה אפילו ממדרגת המקיף העליון שבכתר, מבחינת עצמותו ומהותו ממש. ובעיקר – על ידי העבודה דקבלת עול וביטוש וזיכוך החומר, שעל ידי זה מהפכים את החושך לאור, שזה מגלה אשר באמת הצמצום אינו מסתיר ומעלים לגבי עצמותו יתברך.

בחלק הרביעי (מד"ה וידבר אלקים תרע"ה עד סוף החלק שנאמר) ממשיך לבאר עניין ההעלאה של התחתון והפיכת החושך לאור, על פי ביאור הכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", שזהו עניין "דעת עליון" ו"דעת תחתון", וחיבור שניהם.

בחלק החמישי (חלקו הראשון של החלק שלא נאמר) ממשיך להסביר הבנה עמוקה יותר בלשון הכתוב "אין עוד", אופן אחד שבעניין "יחוד ה' ואלקים" ו"הפיכת החושך לאור".

ובחלק השישי (חלקו השני של החלק שלא נאמר) מתחיל לבאר את החידוש בתורה על ידי עבודת ישראל ועניין יחודא עילאה ויחודא תתאה באופן אחר, כפי שהוא "מלמעלה למטה".

הגהות לד"ה פתח אליהו

בין ספרי המאמרים של אדמו"ר הרש"ב בולט לו קונטרס ושמו "הגהות לד"ה פתח אליהו תרנ"ח".

בשנת תרנ"ב החל אדמו"ר הרש"ב בפעולה להמשיך את מפעל אביו אדמו"ר מהר"ש ולכתוב הגהות והערות וביאורים על הספר תורה אור (במקום אחר עמדתי על פרשה זו). ובהיות שאדמו"ר מהר"ש כבר כתב ההגהות והביאורים לשלוש הפרשיות הראשונות, החל מהפרשה הרביעית, ובזכות זה קיבלנו את אחד הביאורים היסודיים ביותר בתורת חסידות חב"ד. את מלאכתו עצר בעיצומה, והמשיך לכתוב את רובו בחורף תרנ"ח – לא מן הנמנע שיש לכך קשר להתייסדות תומכי תמימים – הלוא המה ההגהות לד"ה פתח אליהו תרנ"ח.

מדובר בחיבור ייחודי וחשוב ביותר, שהרי המאמר ד"ה פתח אליהו שאמר אדמו"ר הזקן בשבת פרשת וירא תקס"ו הוא גופו אחד מן המאמרים היסודיים והמסובכים בתורת חב"ד, וממנו יתד וממנו פינה [ויש לציין כי שנת תקס"ו הייתה שנה פורייה מאוד בתורת אדמו"ר הזקן, כפי שניכר בספר מאמריו של שנה זו, וגם בה הדפיס את התניא במהדורה השנייה והסופית והוסיף בה את אגרת התשובה. באותה תקופה (סוף תקס"ה) כתב לר"א מקאליסק את מכתבו הידוע שבו מגן על שיטת חסידות חב"ד – ראה מאמרו של הרב נחום גרינוואלד: "אחרי פטרבורג – "תקופת ליאדי", הרב, עמ' שפז–תלא. ושם הערה 115, 129. ואכמ"ל].

אגב, בפי החסידים מסופר שכתב היד של הגהות אלה נלקח ונעתק שלא ברשות מביתו של אדמו"ר הרש"ב, בידי ר' אברהם פריז בהיותו תלמיד ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, והתמים חיים ליברמן שהעתיק זאת נענש על ידי מנהל הישיבה, אדמו"ר הריי"צ (ראה אחד היה אברהם עמ' 22). אך הרבי סיפר (בש"פ במדבר תשכ"ט) שאדמו"ר הרש"ב התבטא כשנודע לו הדבר: "תבוא עליו ברכה, והלוואי שגם אחרים היו גונבים".

וכך כתב הרב יהושע מונדשיין ז"ל: "בין חסידי חב"ד ידוע פירושו של אדמו"ר הרש"ב נ"ע למאמרו של אדמו"ר הרש"ז על הקדמת התקוני-זהר 'פתח אליהו', פירוש זה כתבו האדמו"ר בשנת תרנ"ח, אבל שמרו לעצמו ולא חשב להראותו לחסידיו או להפיצו ביניהם [האם ייתכן שהסיבה שלא רצה לפרסמו הייתה העובדה שכבר הבין שלא יוכל להמשיך במלאכת אביו ולהגיה הגהות לכל התורה אור? – מ"ב]. אך עוף השמים הוליך את הקול ובגון דא אין תאוותם של החסידים יודעת גבולות, ובדרך לא דרך הצליחו להניח ידם על כתב היד לשעה קלה, ונתנוהו בידי רח"ל שיעתיקו בזריזות ובדייקנות. המבצע נשאר זמן מה בסוד, אך לבסוף גונב לאזנו של מנהל הישיבה – הריי"צ בן האדמו"ר – ורח"ל נקנס בהרחקה ממטבח הישיבה למשך שבוע ימים, ובמשך שבוע זה חסכו בחורי הישיבה מזון מפיהם וסיפקוהו לו…"

במאמר ד"ה זה שבתורה אור דן רבנו הזקן במילים "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירות", ומבאר מדוע נקראו הספירות בשם "לבושים". בביאורו נשען רבנו הזקן על אחד היסודות החשובים ביותר בתורת החסידות, והוא ההקבלה שבין האדם לבוראו שממנה יכול האדם ללמוד על בוראו. במאמר זה מתרכזת ההקבלה בעיקר בשני חלקים: א) עצם הנפש – המקבילה לעצמותו ומהותו כביכול של ה'. ב) לבושיה ומידותיה של הנפש (כגון חכמה, בינה ודעת. חסד, גבורה, תפארת וכו') – המקבילים לעשר הספירות בעולמות עליונים, שהם כביכול מידותיו של ה'. והולך ומבאר את עניין הנפש ולבושיה הם הספירות באורך וברוחב.

בהגהותיו ביאור אדמו"ר הרש"ב יסודות רבים בענייני הספירות שלמעלה ועניין הצמצום, לפי דרכו המיוחדת. ההגהות ארוכות ומקיפות, ובהן מוצגות ומבוארות השיטות השונות בספרי הקבלה בעניין אור הספירות והתלבשותו בכלים. בהגהות מעמיק אדמו"ר הרש"ב לדון ולחקור באופן פשיטות האור ובמהות הציור שנעשה על ידי התלבשותו בכלים. חשיבות מיוחדת נודעת להגהות הללו, העוסקות בביאור השיטות בעניין אורות וכלים דאצילות, והתלבשות אלקות בעולם, דבר המתבאר בריבוי מקומות בתורת החסידות. בהגהות אלו ערך הרבי הרש"ב את הדברים כדרכו המסודרת, זאת נוסף לחידושיו הרבים. בספר הערכים חב"ד ערך "אורות דספירות – פשיטותם או ציורם" ניתן למצוא סיכום ממצה של סוגיא זו, ומציין שם לרוב למאמר דנן.

הקונטרסים

במסגרת המאמץ העצום של אדמו"ר הרש"ב לטעת את דרך חב"ד בצורה פנימית ועמוקה בתלמידי ישיבת תומכי תמימים בפרט, לא הסתפק רק במעורבות עמוקה ברמה הטכנית – היינו השגחה ומעקב אישי שלו ושל בנו אדמו"ר הריי"צ (שהיה אז ה"מנהל בפועל" של הישיבה) על כל תלמיד ותלמיד בישיבה; ולא רק בלימוד החסידות בדרך הרגילה של אמירת המאמרים; אלא גם כתב קונטרסים מיוחדים, המעניקים תשתית עיונית מקיפה ומדריך רב השראה לדרך העבודה שבה על תלמידי הישיבה בפרט, ועל מי שרוצה לעבוד את ה' בצורה עמוקה ופנימית בכלל, יש לצעוד.

ארבעה קונטרסי הדרכה כתב אדמו"ר הרש"ב עבור אנ"ש והתמימים: 'קונטרס התפילה', 'קונטרס עץ החיים', 'קונטרס העבודה' ו'קונטרס ומעין'.

"קונטרס התפילה", כפי שכותב הרב רי"מ במאמרו על הקונטרס, "הוא הראשון מביניהם שנתפרסם ברבים, שאותו מסר אדמו"ר הרש"ב נ"ע לתלמידי 'תומכי תמימים' בחודש טבת תר"ס (ולגירסה אחת: בחודש חשון), באמצעותו של מנהל הישיבה – הוא אדמו"ר הריי"צ נ"ע – ובמעמדם של שני המשפיעים, הרה"ח ר' חנוך הענדל ז"ל והרה"ח ר' שמואל גרונם ז"ל.

"מבחינת תוכנו לא נועד הקונטרס לתלמידי הישיבה בלבד, אבל להקמתה של 'תומכי תמימים' – כשנתיים לפני כן – היה חלק מכריע ב'התעוררות ועילוי כללות מצב אנ"ש, לקרבם אל ענייני עבודה שבלב זו תפילה בהתבוננות ומתינות' (כדברי אדמו"ר הריי"צ בפתיחת הקונטרס), ומתנה זו לתלמידים היתה מעין 'פרס ואות לקירוב הדעת' (כאמור ב'תולדות התמימים').

"קונטרס זה, הגם שקטן הוא בכמותו, אבל כל כיבשונה של עבודת החסידות נכלל בו, ואדמו"ר הריי"צ אף הגדירו (ב'פתיחה' הנ"ל) כ'מורה דרך להמציא מזור ומרפא לתחלואי הנפש, ולפתח את הכחות והכשרונות על-פי העבודה האמיתית'".

בקונטרס זה הרבי "מדגיש חזור והדגש בתוקף, שההתבוננות בתפילה צריכה להיות התבוננות בפרטים דוקא, ולא התבוננות כללית. והוא גם מבאר באר היטב על מה ולמה.

"אדמו"ר האמצעי בספרו 'שער היחוד' (הנקרא גם 'קונטרס ההתבוננות') מבאר גם הוא את הכרח ההתבוננות בדרך פרט דוקא, ומוסיף: 'וכאשר מקובל היה א"א מו"ר [אדמו"ר הזקן] ז"ל נ"ע בדבר זה מפי הרב המגיד ז"ל בפירוש גמור, וכך שמעתי מפיו ז"ל'.

"ומהרה"ח ר' אליעזר הורביץ ע"ה (בנו של הרה"ח "ר' איטשע מתמיד" הי"ד) שמעתי, ששאלה עקרונית זו עמדה במרכז הפולמוס בין אדמו"ר האמצעי והרה"ק ר' אהרן מסטרושילא, שאדמו"ר טען בתוקף לחיוב ההתבוננות בדרך פרט דוקא, ואילו הרה"ק הנ"ל צידד בשיטת ההתבוננות בדרך כלל (שהיא קרובה יותר לעורר את ההתפעלות, כשיטתו הידועה).

"אם-כן, דרך זו היא מאושיות שיטת חב"ד, לכן עמדו על כך רבוה"ק בכל כחם שלא יסטו ממנה (ביאור לענין ה"התבוננות פרטית" שבקונטרס זה, נדפס גם באג"ק מוהריי"צ, ח, עמ' קצט–ר).

"בפתיחת דבריו מבאר הרבי את הסיבה לכתיבת הקונטרס, שהיא מפני ש'כל אחד ואחד מאנ"ש שואל ודורש איך מתפללים ובמה עובדים את ה' בעבודה שבלב זו תפילה', לכן משיב הוא להם על-פי האמור בכתבי הדא"ח של רבותינו הק' 'אשר דבריהם דבר ה' אלקינו יקום לעולם, וחיים וקיימים כמאז כן עתה', וניתן למצוא בדבריהם הוראות גם לדורות המאוחרים 'לפי העת והזמן דעכשיו, אשר נתמעטו הלבבות'. ובאורם יאירו נפשותינו ב'אור חיי החיים האמיתיים' – אשר זה היה כל ישעם וחפץ נפשם, להחיותנו ולהאיר בנפשנו אור וחיות אמיתי, ומסרו נפשם ממש על זה, כידוע לכל היודעים קצת מענייניהם".

בין יתר הדברים מתווה הרבי הרש"ב את ה"טכניקה" של התפילה וההכנות אליה, שהיא חמשת כללי היסוד הידועים:

"א] לסלק מדעתו את כל הטרדות (וגם שיטות הסילוק מוצעות כאן, וביניהן: לשהות במשך כל התפילה במקום אחד דווקא), ורק אז יתעטף בטלית ויניח תפילין, ויתרכז רק בענין התפילה.

"ב] כשהוא עטור בטלית ובתפילין, טרם שיפתח בתפילה, יחשוב ענין בדא"ח, לפחות במשך חצי שעה, וגם זה במקום אחד ולא תוך כדי הילוך ושוטטות.

"ג] לעתים מזומנות יערוך חשבון בנפשו ויבוא לשפלות וכובד-ראש, ואחר-כך ילמד דא"ח כדי שיתפלל בשמחה.

"ד] ואם עדיין אינו 'כלי' לאור האלקי, יעורר בתפילה עצמה רחמי שמים על נפשו, וה' ברחמיו יפתח את מוחו ולבו לעבודתו יתברך.

"ה] לפני תפילת שמונה-עשרה יתבונן בהתבוננות קצרה – אבל בהתקשרות! – בגדלות הבורא שלפניו עומד הוא עתה בתפילה, ש'ביטול' זה הוא עיקר עניינה של תפילת שמונה-עשרה".

בסיום מאמרו הוסיף הרי"מ וכתב: "יש לציין, שמבין ארבעת ה'קונטרסים', 'קונטרס התפילה' הוא היחידי שבא בדפוס עוד לפני בואו של אדמו"ר הריי"צ לארצות-הברית; על ההכנות להדפסה בחודש טבת תרפ"ד, למדנו ממכתבו של הריי"צ לרה"ח ר' יהודה ליב רסקין הי"ד (שהיה אז בוורשא), שבו כותב לו הרבי: 'על דבר שאלתו אודות הקונטרס מה יהיה כתוב על השער: "קונטרס התפלה" מאת כ"ק אדמו"ר אור עולם, נזר ישראל ותפארתו, כקש"ת מוהר"ר שלום דובער זצוק"ל נבג"מ זי"ע, מליובאויטש'… ואכן, בה בשנה יצאה ההדפסה לפועל, בדפוס ראם שבווילנא, והמעניין ביותר: סוג האותיות, גודלן, אורך השורות, מספרן בכל עמוד וגודל הדף – הכול זהה לחלוטין לאלו שב'תניא' מהדורת תר"ס, שנדפס גם הוא באותו בית דפוס! והלא דבר הוא…"

כבר ארכו הדברים. לסיום נזכיר בכמה מילים גם את "קונטרס העבודה", שגם בו עומד אדמו"ר הרש"ב על אופייה ועל מהותה של עבודת ה', ובתפקיד המרכזי שיש לתפילה במסגרת זאת.

התפילה, כפי שמסביר הרבי הרש"ב בקונטרס בהרחבה, מורכבת משתי תכליות, שמבטאות "רצוא" ו"שוב": מצד אחד בתפילה צריך האדם להגיע במידה כלשהי לרצון להתעלות ממקומו ולהידבק בקב"ה; ומצד שני, יש בתפילה תנועה נוספת המחזירה את המיקוד אל המתחולל בנבכי נפש האדם. סוף סוף, המטרה הנכספת של התקשרות ודבקות באלוקות לא תושג כל עוד קיים גורם מעכב בעל נוכחות חזקה כל כך – הנפש הבהמית. "שזהו מה שהתפילה היא במקום קרבן, וכמו שכתוב: 'אדם כי יקריב מכם קרבן וכו", דהיינו הקרבת נפש הבהמית" (לשון הרש"ב, שם).

באורך וברוחב מסביר אדמו"ר הרש"ב את סוגיית ההתמודדות עם הנפש הבהמית, בהתמקדו בהקדמת קבלת עול מלכות שמיים הנדרשת לשם כך, ועוד ועוד.

קונטרס זה, כאמור, מלמד בשיטתיות וביסודיות את משמעותה של עבודת ה' ואת הדרך להשתמש בתפילה כדחפור רב עוצמה שיסייע בעקירת הצדדים הלא טובים שבנו ובבניית הקומה הרוחנית שלנו בעבודת ה' ובמילוי תכלית קיומנו ומטרת בריאתנו.

הביאור החדש, על העוצמה המאופקת שבו, מנגיש את הקונטרס הזה לכלל ציבור מבקשי ה', ומעניק פנינה מופלאה למי שמבקש להתפלל – במשמעות החסידית: מלשון "תופל כלי חרס" – היינו: להידבק בה' אלוקים חיים, באמת ובתמים, תוך נטרול הרגשות חיצוניות לא מדויקות שלעיתים יוצרות סוג של רמייה עצמית.

"וכאשר ישים האדם אל לבו שכל ירידתו בעולם הוא בכדי לעבוד את ה' למטה בגוף ונפש הבהמית, והיינו: לברר ולזכך את המידות הטבעיות שלו; ובהעדר העבודה – מהו עניינו בעולם? והכי בשביל זה נברא – להיות כמו הבעלי חיים, לעסוק באכילה ושתייה, וכן בכלל לעסוק בענייני העולם שהן למטה במדרגה ממנו?!…

"וכאשר ישים אל לבו את כל הנ"ל – יקבל עליו העבודה ולא יכבד הדבר כלל, ואז לא ירגיש שום קרירות ח"ו. אדרבא: תהיה לו חיות בהעבודה ויתגבר להתבונן בהתבוננות אמיתית" (לשון הרש"ב, שם פרק ו).

***

נתארכה היריעה ולא עמדנו על עוד הרבה-הרבה שיש לעמוד, ובכלל זה סדרת אגרות קודש ועוד ועוד. אין זה אלא בבחינה של טעימה קלה. העיקר שמטעימה נעבור לסעודה על ידי השתקעות בלימוד תורתו. אכן, אדמו"ר הרש"ב כידוע אמר בעת פטירתו – הנני הולך לשמיים, ואת הכתבים מותיר אני לכם. כתבים גדולים – בכמות ובאיכות – הותיר לנו אדמו"ר הרש"ב. כתבים מהפכניים, מחוללי תמורה, משני חיים. מעיין המפכה אור אמת. יהי רצון שנזכה לשתות מן המעיין ולהפנים את רב שגבו ולהתעלות ממעלתו.