השליח האהוב

באחת השנים, לפני כעשרים שנה, לקראת חג הפסח, נסעו השליח הרב נחום פרסמן ע"ה ותבדל"א רעייתו תחי' מהכא להתם ובדרך התקבלה שיחה מגורם כלשהו שהביע את מורת רוחו מכוונתם לערוך ליל סדר ציבורי שלטענתו הוא מיותר והוצאה גדולה מדי. הוא איים כי ימנע מהם את מימון הוצאות הסדר וכן על זו הדרך. זו הייתה משקולת כבדה נוספת על קשיי השליחות שליוו את חייהם משך זמן רב. הרב פרסמן פנה אל רעייתו ואמר לה כי אולי יש מקום להתחיל לשקול את סיום שליחותם במקום ההוא.

מאוחר יותר, כאשר חזרו השניים לביתם, נתקל הרב פרסמן בעיתון 'כפר חב"ד' שיצא לאור לקראת י"א ניסן באותה שנה. בעיתון הופיעה בין היתר כתבה ובה מאה סיפורים קצרים מהרבי. אחד הסיפורים היה הסיפור הבא: המזכיר הרה"ח ר' בנימין קליין סיפר כי כתב פעם לרבי על שליח שמבקש לעזוב את מקום שליחותו (ככל הנראה מפאת קשיים שחווה) והרבי השיב: במקום שיבקש לעזוב שיבקש ברכה להצליח באותו מקום. מיד כאשר קרא הרב פרסמן את הדברים, מיהר ואמר לרעייתו: צריך להפסיק לחשוב שיש להתחיל לחשוב על סיום השליחות במקום, ולבקש מהרבי שנצליח בשליחותנו כאן. הקשיים נותרו אך השניים לא ויתרו כפי שכולם יודעים.

חלפו שנים מאז ולקראת חגי תשרי של אחת השנים הגיעו לבית משפחת פרסמן שני אחיינים: ר' יענקי פלדמן ואחותו שיחיו. את הימים שבין יום הכיפורים לסוכות ניצלו לסדר את המחסן של בית חב"ד. זרקו מה שזרקו, מיינו מה שמיינו והותירו מספר חפצים שלא היה ברור מה לעשות בהם. אותם הביאו לבית משפחת פרסמן. אחד מאותם חפצים היה גיליון 'כפר חב"ד'. כשראה הרב פרסמן את הגיליון, דפדף בו שוב ושוב ועל פניו השתאות הולכת וגוברת. את הגיליון הזה שמר משום שהוא שהשאיר אותו בשליחותו אך הסיפור שבעקבותיו קיבל את ההחלטה נעלם כלא היה. 'וואו! הרבי שתל בכפר חב"ד סיפור במיוחד עבורי', אמר.

את הסיפור הזה סיפר השליח הרב שניאור אשכנזי באחד מכינוסי השלוחים האחרונים. גם אם בדיעבד יתברר, כפי שמסתבר, שהרב פרסמן שמר בטעות גיליון של שנה אחרת (מלאת 100 שנה להולדת הרבי) והסיפור האמור אכן מופיע ב'כפר חב"ד' של שנה קודם (הכניסה ל־100 שנה להולדת הרבי), עדיין מדובר כאן בסיפור שמצביע על מאפיין בולט מאוד באישיותו של השליח שהלך לעולמו בחטף לפני כשלושה שבועות.

בתחילה חשבנו לנסות ולספר את סיפור חייו של השליח שנפטר והוא בן חמישים בלבד, אך מהר מאוד התברר שמדובר במשימה כלל לא אפשרית. את הסיפור המלא לא יתאפשר לספר אפילו בגיליון נושא מיוחד. אשר על כן בחרנו להציץ אל חייו של השליח וללקט שביבים קטנים, ובעיקר להציג אותו כפי שנחרת בזיכרונם של ידידיו וחבריו כדי שכל אחד מאיתנו יוכל ללמוד ממידותיו הטובות ואולי יועיל בכך לעילוי נשמתו.

מילדות עד שליחות

מספר אחד השלוחים בארץ ישראל שכלל לא דיבר איתו מעולם: "שבוע לאחר שהרב נחום פרסמן נפטר, בליל שבת, חלמתי שאני כותב דברים לזכרו אף שמעולם לא דיברתי איתו ולא הייתי קרוב אליו. הכרתי אותו כמו שהכרתי רבים מהשלוחים אבל פרט למה שידעתי עליו ועל הקשיים הרבים שהיו מנת חלקו בשליחותו, לא ידעתי דבר. בחלומי ראיתי תמונה שלו מחייך באותה הנחת אבן פינה לבית הכנסת הגדול שרצה להקים עבור הקהילה בעירו ומיד ראיתי בחלומי את ההודעה המרה על פטירתו באותו יום שישי שבוע קודם לכן. נזכרתי – שוב בחלום – בכאב הרב שחשתי כשקיבלתי את ההודעה הזאת וחשבתי את המחשבה שחשבתי באותם רגעים על העובדה ששליח צעיר בקושי בן חמישים הסתלק לבית עולמו, על האבל במשפחתנו, משפחת השלוחים, ועל כך ש'אחד מבני החבורה שמת – תדאג כל החבורה'. הרגשתי חובה לכתוב דברים לזכרו. מיד לאחר מכן התעוררתי כשהחלום הזה לא מפסיק לנקר במוחי".

לכן, פטור בלא כלום אי אפשר ונפרוש כאן סקירה קצרה על תולדותיו של מי שרבים מהשלוחים בגרמניה (ולא רק) חייבים לו לא מעט. השליח הרה"ח נחום פרסמן עליו השלום נולד בטשקנט. הוריו עלו לארץ ישראל והתיישבו בנחלת הר חב"ד כאשר היה בן שלושה וחצי חודשים בלבד. כך שהוא גדל "כאן" עם המעלות שיש למי שגדל כאן ועם כל המעלות של מי שבאו מ"שם". אם זו השפה שהעניקה לו גישה ליוצאי ברית המועצות בשליחותו ואם אלה מסירות הנפש, התמימות, החמימות והפשטות של מי שבאו משם. לא נוכל להרחיב ביריעה קצרה זו על אביו הרה"ח ר' לוי פרסמן שסיפורו כבר הובא פה ב'כפר חב"ד' לא אחת.

נחום הצעיר למד בחיידר (תלמוד תורה) שבנחלת הר חב"ד וכבר שם ניכר במידותיו התרומיות כפי שתוכלו לקרוא בהמשך. הוא החל את לימודיו בישיבת תות"ל בלוד והמשיך בתורת אמת ירושלים, שם גם סיים את חוק לימודיו והמשיך לשנת הקבוצה אצל הרבי. שנת הקבוצה שלו הייתה שנה לא קלה בלשון המעטה. לאחר חודשיים רוויי אור וגילויים שרק הלכו וגבהו, הגיע יום כ"ז אדר א' עם כל מה שהביא בעקבותיו.

לאחר שנשא את רעייתו (תבדל"א) לבית בסטומסקי יצאו השניים לשליחות והיו מהקבוצה השנייה של השלוחים בגרמניה, שבה תוכלו למצוא כיום עשרות שלוחים שמספרם יגדל ככל הנראה כבר בשנה הקרובה בשל גל ההגירה היהודי הגדול שמגיע ממזרח בעקבות המלחמה באוקראינה. נחום נחשב בעיני רוב השלוחים דהיום כאחד מהשלוחים הוותיקים וכמי שעזר להם לא אחת בצעדיהם הראשונים, וגם על כך תוכלו לקרוא בהמשך.

השניים נטעו את ביתם בפוסטדאם בירת מדינת המחוז ברנדנבורג שעליו הופקד במסגרת שליחותו. הם הקימו בית חב"ד וגני ילדים וקיימו פעילויות רבות עבור יהודי העיר והמחוז. אגב, בהערת שוליים נציין כי ברלין העיר הגדולה היא כעין מובלעת בתוך מדינת ברנדנבורג שמשתרעת מזרחה עד הגבול הפולני. בשטח הענק הזה חיים לא מעט יהודים שהרב פרסמן הגיע אליהם. רכבו היה גומא קילומטרים רבים מדי חודש ולא רק משום שהיה עליו להסיע את ילדיו למוסדות החינוך בברלין הסמוכה, מרחק של כשעת נסיעה.

מקום שליחותו לא היה מן הקלים וגם מי שמכיר את מבנה הקהילות בגרמניה יעמוד נדהם לנוכח תעצומות הנפש אשר להן נזקק כדי לשרוד בשליחותו זו, והוא עשה זאת בהצלחה עם רעייתו ומשפחתו. כאמור, רגע אחרי שראה נחת בהנחת אבן הפינה לבית הכנסת החדש והגדול "שלו" אחרי קרוב לחצי יובל שנים בשליחות, אירע אותו אירוע מוחי שבעקבותיו כבר לא קם. יהי זכרו ברוך.

כפי שנכתב לעיל, לא נתיימר לספר ביריעה קצרה זו את כל תולדות חייו ושליחותו ונסתפק בעדויות שליקטנו מפי חבריו וידידיו שיש ביניהם תמימות דעים נדירה לגביו. דרך העולם היא שכשם שפרצופיהם שונים כך גם דעותיהם של אנשים. נדיר למצוא הסכמה כה גורפת ומוחלטת בקרב ציבור של לא מעט אנשים כפי שמצאנו כאשר כתבנו את הכתבה הזאת.

חברים מספרים

ר' יצחק טסלר שלמד עימו בישיבה בלוד, מספר: "כשהתחלנו את שיעור א' בלוד, היינו מעל מאה בחורים במחזור שלנו. לרוב התלמידים היו חברים טובים, לעיתים חברים משנים שלמדו ביחד בתלמודי התורה. אני הגעתי מחיפה ולא היו לי חברים בישיבה. חיפשתי פנים ידידותיות ומצאתי את נוחם. אני, בניגוד לכל שאר החברים, התעקשתי לקרוא לו נחומי. מדוע? משום שבכל פעם שהייתי קורא לו כך הוא היה צוחק. למדנו ביחד, היינו חברים והלכנו למבצעים ביחד. עם הזמן דרכינו נפרדו אך המשכתי לעקוב אחרי פעילותו להפצת יהדות בגרמניה וכמובן עקבתי בדאגה אחר מצב בריאותו בחודשים האחרונים. חבל על דאבדין ולא משתכחין".

ר' שניאור ויינפלד שלמד עימו בתוא"ל ירושלים, מספר: "נוחם היה איש שצהלתו על פניו. תמיד חייך לכל אדם. היה איש משכמו ומעלה. יצא לשליחות במסירות נפש עם כל הקשיים שעברו עליו בתחילה בשליחות. כואב מאוד שנפטר בעיצומה של השליחות. הדבר שהכי בלט והכי הודגש אצלו הייתה הצהלה שהייתה על פניו. חבל על דאבדין".

גם ר' נחמן עקשטיין ור' טוביה ויגלר שלמדו עימו בישיבה בירושלים, אומרים דברים דומים. שניהם מציינים את החיוך שנח על פניו ואת העין הטובה שבה נהג באחרים. ר' טוביה: "היה לו פרגון מכל הלב. אמיתי. לא מן השפה ולחוץ". ר' נחמן: "זו הייתה תכונה מאוד בולטת אצלו – טוב לב. אני זוכר שנסעתי איתו למבצע פורים בזיכרון יעקב וכמה הוא היה מפרגן לכל אחד, וראו עליו שזה חלק ממנו".

השליח המשפיע הרב זושא גורליק שגדל עימו יחד ואף למד עימו בכיתה הן בישיבה הן בחיידר (בתלמוד תורה בנחל'ה) מספר על ילד, בחור ואברך שמח במיוחד. "נחום הוא אחד מהפירות המיוחדים והמובחרים שהוציאה מתוכה הנחל'ה של הרבי. היו לו כישרונות מצוינים וטובים, לב טוב ומידות תרומיות. אני זוכר שהמורה שלנו בתלמוד תורה נחלת הר חב"ד היה משבח אותו תמיד על כושר ההסברה שלו. הייתה לו יכולת להסביר כל דבר בטוב טעם בצורה בהירה ופשוטה. והוא גם היה מאוד אכפתי, רצה באמת שהשני יבין. נוסף להיגיון הבריא ולשכל הישר היה טוב לב וטוב עין לזולת, ובכלל בעל ראייה בריאה וחיובית על החיים. ואת כל הכישרונות והתכונות הללו שה' חנן אותו בהם הוא השקיע בעבודת השליחות שלו, מתוך התמסרות לבבית ונפשית. הוא לא עשה מעצמו 'סיפור', ולאידך ידע לפרגן לשני מכל הלב. לכן היה מאוד נוח להתחבר אליו.

"מספרים שהרבנית הצדקנית חיה מושקא ע"ה הייתה מדברת בהערצה על השלוחים והייתה מציינת שהרי הם יכלו להישאר עוד כמה שנים קרוב להורים וליהנות, אבל בחרו מרצונם ללכת למקומות רחוקים ולהתמסר לשליחות ו'הם עושים זאת כל כך יפה ומכובד'. אצל נחום בלטו מאוד הטעם הטוב והמכובדות. כל דבר שבו נגע, כל דבר שעשה, היה בטעם טוב ומכובד".

השליח הרב נחמיה וילהלם, גם הוא בן כיתתו, מספר: "הכרתי את ר' נוחם זיכרונו לברכה בישיבה קטנה כשהגיע ללמוד אצלנו בתורת אמת. הוא היה אדם שתמיד היית רואה עם חיוך. מובן שאחר כך פגשתי אותו הרבה בכינוסי השלוחים. תמיד שאל והתעניין אבל ראית שזה לא כדי לצאת ידי חובה. ראית שהוא באמת אכפתי. שהוא מתעניין כי נוגע לו מה קורה אצל השני. כזה היה ר' נוחם: אכפתי ומאיר פנים. שנשמע בעזרת ה' רק בשורות טובות".

השליח הרב נועם רוט מצעירי חב"ד ירושלים, אומר: "יש אנשים שזוכרים ויש אנשים שנחקקים בלבבות. נחום הוא מהסוג השני, מהסוג הבלתי נשכח. נחום הוא מסוג החברים שכאשר אתה פוגש אותו כמה שנים לאחר שלא נפגשתם, אתה מרגיש כאילו רק אתמול נפרדתם. והוא נותן לך הרגשה שאתה החבר הכי טוב שלו. כולם היו החברים הכי טובים שלו. לכולם הוא נתן את התחושה הזאת גם אם חלפו שנים מאז הפגישה האחרונה. תמיד עם מאור פנים, עם פתיחות, מספר, משתף.

"ואני עד לכמה וכמה מקרים שבהם אנשים פנו אליו בדברים שהם זוטות שבזוטות, לדוגמה בנוגע לחלק למדיח כלים שניתן להשיג אך ורק באזור שבו מילא את שליחותו, והוא טרח ויגע וחיפש ומצא וכאשר ביקשו לתת לו תשלום הוא פשוט התבייש כי לא הבין מדוע מגיע לו משהו כשהוא רק מילא את החובה שלו לעשות טובה ליהודי. הייתה בו פשטות כובשת. הוא ידע להיות חבר של המובילים בכיתה כמו גם של הנחבאים אל הכלים ולא הייתה אצלו שום סתירה בדבר. גם לאלה וגם לאלה נתן את אותו חום אכפתי וחיוך אמיתי. יהי זכרו ברוך".

חשוב לציין כבר עכשיו שהשליח הרב נחום פרסמן היה רבה של מדינת המחוז ברנדנבורג ואיש עסוק מאוד ביום-יום לטובת אלפי יהודים בעירו ועוד אלפים במחוז כולו. עם זאת מצא לנכון לסייע בידי יהודי אחר בעניינים פעוטים של מה בכך. מה שמאושש את כל מה שנאמר עד עכשיו ומה שעוד ייאמר בהמשך הכתבה מפי שלוחים שהכירו אותו מקרוב ומרחוק.

כזה הוא השליח הרב מרדכי (מוטי) וייסברג ממוסקבה שלמד איתו בתורת אמת ומספר את הדברים הבאים: "נפגשתי עם ר' נוחם בסיטואציה אישית. הגענו לעירו לביקור קצר לרגל שמחה משפחתית וניצלתי את ההזדמנות כדי לבקר אותו. יצאנו לטייל באחד הפארקים הכי יפים שיש בעיר, ואנחנו, כלומר אני ונוחם, מטיילים בפארק והוא מספר לי על השליחות שלו ועל הקשיים או יותר נכון האתגרים שהוא עובר. והיו אלה אתגרים שניתן להגדיר כלא אנושיים במיוחד לנוכח העובדה שהוא נמצא בשליחות יותר מעשרים שנה. אני חושב לעצמי איך הוא הולך איתי כאן רגוע ושלֵו כשיש על הכתפיים שלו כל כך הרבה. אני רואה מולי אדם שמח בלי שום תלונות.

"הצעתי לו שנקצר כי אולי אני גוזל את זמנו אבל הוא לא רצה לשמוע. 'לא', אמר לי. 'נמשיך לטייל. הכל בסדר'. הפנמתי את משמעות המילים בדברי חז"ל איזהו עשיר – השמח בחלקו. כל שנייה ושנייה הוא מייקר את הרגע הנוכחי כאילו אין שום דבר אחר בעולם. וככל שהוא מספר לי על עוד אתגרים אני רואה מולי אדם שמח בצורה יוצאת מן הכלל. אני זוכר שכאשר סיימנו את הביקור בעיר, אמרתי לרעייתי שאחרי כל כך הרבה שנים למדתי שיעור מה משמעות 'שמח בחלקו'. אדם ששמח על המשפחה היפה שיש לו. על מה שהשיג בשליחות. על המקורבים שלו. על כל מה שיש. והאתגרים? הם בכלל לא תפסו אצלו מקום מבחינת מצב רוחו. ואת כל הביקור שלנו בעיר יכולתי לנקז למאמר חז"ל הזה: איזהו עשיר, השמח בחלקו. וזו כמובן רק אנקדוטה מתוך הרבה מאוד שנים שבהן היינו בקשר. שה' יעזור שנזכה תכף ומיד ממש להקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם".

גם סאלדאט וגם א זיסער

את הקשר המיוחד שנרקם בין השליח הרב פרסמן והשליח הרב בנימין (בני) וולף מהנובר לא נוכל להציג כאן במלואו. חלף זאת נביא כאן כמה מילים מתוך מה שכתב אחיו של בני, הרב אליהו (אלי) וולף שייבדל לחיים טובים וארוכים. די בדברים הללו לתמצת את מהות האהבה ששררה בין השניים. "יש הרבה מה לכתוב עליו, אבל ככל שעולים לי זיכרונות ורגעים מנחום, ובמיוחד מאז אותו יום נמהר בראש חודש אייר לפני כמעט שנתיים, יום פטירתו של ידידו הקרוב ואחי האהוב בני ע"ה – המכנה המשותף של כולם הוא היותו גם עבד וגם עברי. גם סאלדאט וגם א זיסער.

"צעדתי ליד מיטתו של נחום, וכמו חי עלה מולי סרטון שנחום שלח לנו, בני המשפחה, באותו יום שחור. נחום הצדיק ערך את ה'טהרה' לבני בבית העלמין בהנובר, וכשהוא עומד ליד ארונו של בני הוא שלח לנו סרטון. נפשו יצאה בדברו. הוא בכה כמו תינוק, ורצה להרגיע אותנו, או אולי את עצמו, ולומר שהטהרה נעשתה ככל הדינים הנדרשים… מאז אותו יום אומלל, נחום ע"ה, רעייתו וילדיהם שיחיו, שייבדלו לחיים טובים וארוכים – אימצו את הנובר עם כל מה שהיה להם, ואני חושב שחוץ מלב גדול וחם, לא היה להם הרבה… אבל הלב החם שלהם, הלב הענק, המתיקות והנועם שהם הביאו איתם – היו יותר מהרבה דברים גשמיים שלא היה להם לתת.

"אחד הדברים שנעשו בין שלוחי גרמניה בעקבות פטירתו של בני ע"ה, הוא שיעור חודשי משותף לכלל השלוחים באמצעות ה'זום'. סוכם שבכל 'יום שני', הראשון לאותו חודש, נתאסף יחד ללמוד שיחה בליקוטי שיחות. אני מסרתי את השיחה, ונחום היה האחראי להודיע לכולם, לקבוע את השעה, לפרסם ולרכז. והוא עשה את זה במסירות ובנאמנות, חודש אחרי חודש. לפעמים היו על ה'זום' יותר מעשרים שלוחים, לפעמים היינו רק זימון, ולפעמים 'אם שניים הם', אני ונחום לבד, ולמדנו בחברותא… אבל הוא לא התייאש, והמשיך עם כל המרץ, בדבקות ובעקשנות".

השליח הרב אליהו (אלי) ניימרק שהוא ורעייתו נסעו במיוחד לשליחות בהנובר כדי למלא במעט את מקומו של השליח הרב וולף עד שבתו תבדל"א נישאה והתיישבה עם בעלה במקום, מסכם את אישיותו של הרב פרסמן בשתי מילים: שליח אמיתי! הוא אומר כי הדבר בלט מאוד באישיותו של הרב פרסמן שלא התחשב כלל בקשיים או במגבלות המציאות ופשוט התייצב למלא את שליחותו. ואם השליחות שלו הייתה לדאוג שמישהו יהיה עם הילדים היתומים של חברו השליח, אז זה מה שעשה.

אגב, זה כבר מספר פעמים אנו שומעים את אותה עדות על השלוחים בגרמניה. עדות שמצביעה על אחדות חזקה וגיבוש כמו משפחתי. השלוחים עשו להם "תורנות" שבמסגרתה ליוו ועודדו את בני משפחת וולף מהנובר לפני ואחרי פטירת אבי המשפחה. זאת נוסף על שבתות משותפות מעת לעת שמטרתן להעניק לכל ילדי השלוחים הזדמנות לפגוש ולראות את החברים הווירטואליים שלהם לכיתות הלימוד. לשחק איתם. ללמוד איתם ולהיות איתם בדיבוק חברים. אבל כאן כבר גלשנו מהנושא שלשמו נתכנסנו, שכן על משפחת השלוחים בגרמניה אפשר וראוי לכתוב כתבה בפני עצמה ועוד חזון למועד.

הגה"ח ר' ישראל מאיר דיסקין, השליח במינכן והשליח הראשי לגרמניה, מסכים מראש כי אין אפשרות לסכם במספר מילים חיי שליחות של עשרות שנים ואומר: "קשה מאוד לדבר על נוחם בלשון עבר. זה היה יהודי חסידי עם חיוך תמידי. מדי שנה מקיימים שבתון למשפחות ובכל שנה מביאים מישהו שיהיה עם האנשים. הבאנו אותו באחת השנים והוא פשוט כבש את הציבור. הוא דווקא לא היה מהדברנים, מהנואמים המבריקים. אבל מה שכבש את האנשים היה הרצינות והחסידיות שלו. התמימות והחיוך שהיה מלא באור ואהבה אמיתית. נוחם היה יהודי שזיוף היה רחוק ממנו כמרחק מזרח ממערב. מה שראית זה מה שקיבלת.

"לא הייתה לו שליחות קלה בכלל. מהשנים הראשונות ניצבו בפניו אתגרים מאוד לא פשוטים והיו לו שנים קשות מאוד. במובן הכלכלי היה לו מאוד קשה עד לאחרונה ממש. אבל הוא תמיד היה אופטימי, עם חיוך, כמו שאומרים 'אופטימי ללא תקנה'. באחרונה היה אירוע של הנחת אבן הפינה עבור בניין שהקהילה בונה, סיפור שגרם לו עוגמת נפש. הזמינו אותו לאירוע הזה והוא לא ידע אם ללכת או לא והתייעץ עם חבריו השלוחים ולבסוף החליט ללכת. הוא הגיע לשם עם ילדיו והחיוך שעל פניו וכבש שם את כל המשתתפים באירוע כפי שניתן לראות בתמונות. הוא היה שליח חסידי אמיתי שלא עניין אותו דבר פרט למה שצריך להיעשות.

"יש לנו פה ארגון שנקרא איגוד הרבנים של גרמניה, זה סיפור קצת מורכב שבגינו הארגון לא היה כל כך פעיל אבל לפני שנה נוחם פנה אליי ואמר לי שהוא לוקח את האיגוד הזה לידיים והוא ידאג שהוא יהיה פעיל. לצערנו זה נקטע כרגע בעקבות פטירתו אבל עד אז הוא פשוט לא הסתכל על שום דבר ופעל ללא לאות כדי שהארגון הזה יפעל. אחרי שידידנו השליח הרב בני וולף הלך לעולמו, נוחם נכנס לעובי הקורה והפך להיות חלק מבית חב"ד הנובר. הוא פשוט הרגיש אכפתי ושזה חלק ממנו והגיע הרבה מאוד פעמים כדי לעזור בכל מה שצריכים. אנחנו מתפללים ומקווים שהשליחות שלו וכל העשייה שלו בפוסטדאם בפרט ובמדינת ברנדנבורג בכלל תימשך עד ביאת משיח צדקנו תכף ומיד".

השליח שכולם אהבו

השליח באולם, הרב שניאור זלמן טרבניק, מספר: "נוחם היה אחד השלוחים, אם לא ה-שליח האהוב על כולם. כל השלוחים ללא יוצא מן הכלל היו איתו בקשר. תמיד היו לו זמן, חיוך ומילה טובה לתת ולהעניק לכל אחד. תמיד כשדיברנו, גם אם נושא השיחה היה סיטואציה קשה וכואבת, זה היה בחיוך ובקבלה. גם בתקופות שלא היה לו קל, אם באופן אישי ואם בעבודת השליחות, הוא היה תמיד חדור אמונה שהכל מלמעלה ושהרבי לא נשאר חייב. היה לו ברור בפשטות בלי פלפולים שהרבי ידאג לסדר את העניינים. כולנו בטוחים שהרבי לא נשאר חייב ושהרבי ידאג באופן אישי לסדר את העניינים עבור נוחם ועבור כל בני משפחתו בהתגלות משיח צדקנו תכף ומיד ממש והקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם".

גם השליח בנירנברג, הרב אליעזר חיטריק, אומר דברים דומים ומתאר שליח מסור לשליחותו עם לב גדול וחמימות מיוחדת לעבודת הקודש. "למרות הקשיים הרבים שעימם התמודד בשליחותו היה תמיד עם חיוך ושמחה פנימית, וכך היה דוגמה אמיתית לכלל השלוחים, שגם מצאו בו אוזן קשבת ושאבו ממנו עידוד ושמחה גם בזמני קושי. גם דאגתו לשליחות לא הצטמצמה רק ליהודי עירו. הוא פעל בערים רבות באזור וגם סייע לשאר השלוחים בהוצאה לאור של דברי תורה שבועיים וחוברות לחגים ברוסית, בזכות השפה הרוסית שגם היא הייתה שגורה על לשונו".

השליח הרב חיים ברכהן, השליח בדיסלדורף: "לומר על נוחם עליו השלום תיזל כל עין ותוריד דמעה. עבורי אישית זה אבל יחיד שמכה בי בכל בוקר מחדש. עבור כל השלוחים בגרמניה זו מכה שנייה שחווינו בשנתיים האחרונות ובעזרת ה' זו תהיה האחרונה. התחלתי בשליחות עוד כאשר למדנו סמיכה בברלין ונסענו לעזור לשלוחים ולעשות מבצעים בכל מיני מקומות והבית של נוחם היה עבורנו כמו בית. המרחק בין ברלין לפוסטדאם הוא לא גדול. אני בכלל זכיתי לתת שם לבתו הגדולה שהתחתנה לא מזמן (מרת מרים סודאק תחי'. ח"ג). ממש לפני האירוע שהוא עבר, ביום חמישי בלילה, הוא התקשר אליי בהתרגשות ואמר לי שהוא חש סגירת מעגל. אני נתתי שם לבת שלו והנה היא עוד מעט עומדת ללדת בן או בת והוא רוצה לשתף אותי בשמחה שלו. לצערנו הוא לא זכה לדעת אם זה בן או בת (לפחות לא בגשמיות כמובן).

"הוא תכנן לעבור עם המשפחה אצלי בדיסלדורף בדרך ללונדון, להתוועד ולישון אצלנו ולהמשיך משם ללונדון. כל השליחות שלנו בדיסלדורף נולדה אצלו על המרפסת בפוסטדאם. הייתי פה במסגרת מרכז שליחות ואני זוכר שהוא ישב איתי אצלו בבית והסביר לי שאומנם עכשיו אני בחור אבל עליי לחשוב על השליחות בהמשך. הבית של משפחת פרסמן היה בית שבו חיכו לנו תמיד ונוחם היה השליח לשפוך אצלו את הלב ולהתייעץ איתו בכל דבר, וגם הוא היה מתקשר ומתייעץ ומשתף.

"זה אבל יחיד וקשה לי עם זה מאוד. הוא חסר לנו מאוד וזה כמה חודשים נדם קולו בקרב השלוחים. נסעתי אליו כמה פעמים לבית הרפואה בברלין כדי לבקר אותו וזו נסיעה לא קצרה, ולא נשכח שהוא היה מונח מאוד חזק בעניין של אחווה בין השלוחים. היה לו 'קאך' מיוחד בעניינים של השלוחים שכל אחד מהם ירגיש חלק ממשפחה שלמה. השליחות בגרמניה היא שליחות מאוד רבגונית והוא פעל הרבה מאוד כדי שכולם יהיו באחדות שלמה והביא לאסיפות והפעיל מחדש את איגוד הרבנים שיחבר אליו את כולם".

דברים דומים אנו שומעים מפיו של השליח בהמבורג, הרב שלמה ביסטריצקי, שאף הוא היה מתלמידי מכון הסמיכה בברלין. הרב ביסטריצקי מספר: "פעמים רבות כשהייתי נוסע בדרכי מהמבורג לברלין והייתי רואה את השלט שעליו כתוב פוסטדאם, רציתי לנטות מהדרך ולהיכנס אליו לביקור. אבל לא תמיד זה הסתדר. זמן לא רב לפני האירוע הייתי צריך להחזיר את הבת שלי מברלין והחלטתי שהפעם דבר לא ימנע ממני להיכנס לביקור של כמה שעות אצל נוחם. ואכן, בדרך חזור נכנסתי אליו וישבנו כמה שעות ביחד, איתו ועם רעייתו תבדל"א. בדיעבד הבנתי שזו הייתה למעשה פגישת הפרֵדה שלנו…

"הוא היה שליח שעשה את מעשיו בשקט ופעל ללא לאות עבור השליחות ועבור השלוחים. אני זוכר את המסעות שהיה עושה לקהילות קטנות במחוז שלו. על אף כל הקשיים שהיו מנת חלקו, מעולם לא התייאש, ומכיוון שהוא גם היה דובר רוסית מהבית הוא התחבר מאוד ליהודים שהגיעו ממדינות חבר העמים, שראו בו מישהו מהמשפחה שלהם. בתקופה האחרונה היה מרוכז במיוחד בפעילות של איגוד הרבנים לטובת השלוחים. הוא התמנה למזכיר הארגון ופעל רבות במסגרתו. כואב לנו מאוד שבתוך תקופה כה קצרה איבדנו שניים מהשלוחים בגרמניה שגם כך אינם קבוצה גדולה במיוחד. אנחנו לא מבינים דבר אבל יודעים שזה רצון ה' ומתפללים שלרעייתו יהיה הכוח להמשיך את פעילותו וכמובן אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים".

אגב, כפי שכבר היה אפשר להבין, "שטח השיפוט" של הרב פרסמן היה עצום בגודלו כך שהיו לו שעות נסיעה רבות שאותן ניצל כדי לנהל שיחות עידוד, שיתוף, תמיכה והיוועצות בשלוחים רבים, מהם צעירים ממנו. עם כולם דיבר בגובה העיניים ממש, כשווה בין שווים, אף שהם – השלוחים – ראו בו אחד מהוותיקים.

"הוא ראה את עצמו צעיר וקרוב אליהם ברוחו", אומר השליח הרב שמואל סגל, מהשלוחים בברלין. "נוחם הוא באמת המיוחד שבחבורה, חסיד אמיתי בלי העמדת פנים. הוא היה מהדור השני של השלוחים אבל קרוב מאוד לשלוחים הצעירים התוססים שהיו תמיד מזמינים אותו אליהם. נוחם היה בחור חי ופעיל שלצד ההתיישבות של אדם מבוגר היו בו החיות והחמימות של אדם צעיר. הייתה לו יכולת נדירה להבין כל אדם שמולו, להיכנס לתוך הרצונות והקשיים של האדם השני. הייתה בו אחריות גדולה מאוד כלפי כל השלוחים ובוודאי אחרים כבר סיפרו על האכפתיות הגדולה שלו לבית חב"ד בהנובר אחרי שבני עליו השלום נפטר.

"אחרי האירוע שהוא עבר היה כינוס של כל השלוחים בגרמניה והנושא העיקרי היה כיצד לפעול פעולות עבור כל היהודים בגרמניה לרפואתו. בדיוק כמו שהוא היה אכפתי לא רק למקום שליחותו אלא לכל השלוחים בגרמניה. פעם הרב חודוקוב הסביר מה ההבדל בין עסקן חב"די לשליח. לעסקן אכפת רק מהמוסד שלו, ואילו השליח אכפתי לכל ענייני השליחות, וכזה היה נוחם. אכפתי לכל ענייני השליחות בגרמניה כולה, שנגעו לו ללב לא פחות ממה שהיה אכפת לו ממקום השליחות שלו. תמיד קראתי לו 'מורי ורבי לענייני חיזוק באמונה', כי הוא פשוט חי את זה. היה תענוג להתוועד איתו ולא היה צורך במשקה והערינג. כל פגישה איתו, והייתה לנו לפחות פגישה אחת בשבוע, הייתה יכולה להפוך להתוועדות על רגל אחת.

"מאוד חסרות לי השיחות הללו איתו. שיחות שבהן חזר שוב ושוב על כך שהרבי דואג לנו כל העת. שלא צריך לדאוג משום דבר. שהכל יסתדר בסופו של דבר. ועוד נקודה אחת שמאוד בלטה באישיותו היא הקשר שלו עם המקורבים שלו. בשבת האחרונה הייתה אצלנו מקורבת שלו והיה אפשר לראות עליה עד כמה היא שבורה ועד כמה כואב לה הניתוק ממנו. הוא לא היה רק מנהיג עבור הקהילה שלו. הוא היה כמו אבא אוהב עבורם ודאג גם לגשמיות שלהם תוך ירידה לפרטי פרטים. הקשר שלו עם המקורבים שלו כמו עם המשפחה שלו, היה קשר מאוד חם ולבבי. הוא לקח כל דבר ללב ואולי זה היה אחד הדברים שהכריעו אותו כי היו לא מעט קשיים בשליחות שלו, אבל באותה מידה לקח ללב גם כל דבר טוב וחיובי והשמחה שלו הייתה שמחה שלמה, מכל הלב.

"ראיתי בעיניים שלי את הקשר המיוחד שלו עם הילדים שלו. כל אחד מאיתנו צריך ללמוד ממנו את היכולת המדהימה הזאת לראות בכל ילד שלו את המעלות ולהבליט אותן. לא רק את הילדים שלו ראה בעין טובה אלא גם את הילדים של כל שאר השלוחים. אנחנו צריכים ללמוד את העין הטובה הזאת. בכלל, היו לו לב טוב ועין טובה. זה לא פשוט. זו כבר מכה על מכה. שיהיו מעתה והלאה רק בשורות טובות".

כפי שכבר הבהרנו בתחילה, זה היה ניסיון לצייר את דמותו של שליח שהלך לעולמו בחטף, ולו כדי שאנחנו נלמד ללכת בדרכו. לא הייתה כאן יומרה לספר את סיפור חייו המלא וודאי שיש עוד הרבה מאוד לכתוב על אודותיו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים וימליץ טוב בעדנו, בעד בני ביתו ובעד כל אחינו בני ישראל והשלוחים שיחיו בראשם.