א

אדם תמים עשוי לשאול עצמו: מה פשר העובדה, שבדרך כלל ארגוני השמאל הם אלו שמתלהבים תמיד מכל עסקה להחזרת חטופים תמורת המוני מחבלים, בעוד אנשי הימין בדרך כלל מתנגדים לכך? האם הדאגה לגורל חטופים נוגעת יותר לארגוני השמאל מאשר לאנשים בימין? כמובן שלא.

התשובה לכך היא, ככל שהיא עלולה להישמע תמוהה ממבט ראשון, כי לאמיתו של דבר מדובר באותו עיוות נפשי מזוכיסטי, של הזדהות עם האויב – אם בתת הכרה ואם במודעות גלויה.

כך כתבנו בטור זה לפני כארבעים שנה, כשעלתה על הפרק 'עסקת ג'יבריל' המפורסמת:

"הלהיטות התקשורתית לשחרר אלף מאה וחמישים מחבלים, נובעת מהרצון לראות את 'לוחמי החופש' הפלסטינים יוצאים לחופש, יותר מהדאגה לחיי שלושת הישראלים".

כך קרה גם בעסקת שליט, כשהתקשורת הטריפה את המדינה 24/7, והצליחה להלהיב המוני אזרחים בקריאה: "עלינו לעשות הכול, כדי להשיב את גלעד שליט הביתה".

כשקראו 'עלינו לעשות הכול', כוונתם לא הייתה שצה"ל ינהג בדרך המוסרית, הראויה והמועילה, כגון לחטוף את כל ראשי החמאס, ולדרוש בתמורה את שחרורו של גלעד שליט, או להנחית מכות אנושות וכואבות מהים, מהיבשה ומהאוויר, עד להחזרת החייל השבוי (גם אם ייפגעו "חפים מפשע" פלסטינים).

כשצעקו 'לעשות הכול', הם התכוונו לדבר אחד ויחיד: לשחרר מהכלא מאות ואלפי מרצחים פלסטינים, גם אם בעקבות שחרור המרצחים ישלמו בחייהם המוני יהודים חפים מפשע. כי יותר מהדאגה לחייו של גלעד שליט, הייתה חשובה לאנשי 'שלום עכשיו' ולנציגיהם בתקשורת המחווה הגדולה לעם הפלסטיני, בשחרור המוני של "לוחמי החופש" שלו.

גם כשלחצו, עודדו והמריצו את ממשלת ישראל להכיר באש"ף, להביא לכאן את ערפאת וצבא מרצחיו, לציידו בנשק ולשחרר בעבורו אלפי מחבלים מהכלא – הם עשו זאת לא משום שהאמינו לרגע, כי זו אכן הדרך לשקט ולשלום, אלא מתוך הזדהות חולנית עם מאוויי האויב ועם שאיפותיו הלאומיות.

גם כשהלהיטו ודרבנו והתגייסו בזמן ה'התנתקות', למען גירושם האכזרי של רבבות יהודים – הם עשו זאת לא משום שסברו כי תצמח מכך איזושהי רווחה ביטחונית או מדינית לעם ישראל; דרבנה אותם השאיפה הלא מוסתרת, לראות סוף סוף את מפלת המתנחלים היהודים, ואת צהלת השמחה של העם הפלסטיני. 

עדיין שמור בארכיוני תמליל השידור, שבו דיווח כתב 'קול ישראל' על מסירת יריחו לערפאת, במסגרת 'הסכם אוסלו':

"קשה שלא להתרגש. ההתרגשות סוחפת את כולם, את הישראלים והפלסטינים כאחד. הנה מורידים את דגל ישראל מבניין המפקדה, ומיד מעלים עליו את דגל המדינה הפלסטינאית של אש"ף. אלוף הפיקוד" – ממשיך כתב הרדיו בקול נרגש וצוהל משמחה – "ניגש בחגיגיות למפקד הצבא הפלסטינאי, מצדיע ואומר: 'בשם צה"ל ובשם ממשלת ישראל, אנו שמחים להעביר לרשותכם את מפקדת יריחו'. מפקד הכוחות של אש"ף מצדיע בחזרה, ואומר: 'בשם המהפכה אנחנו מכריזים על יריחו כשטח פלסטין. ביריחו עשינו את הצעד הראשון לכיוון ירושלים שלנו'.

 "מחיאות הכפיים הספונטניות", ממשיך הכתב הישראלי וקולו הולך וצוהל, "משתלבות היטב באווירה החגיגית השמחה. כל אחד מהנוכחים חש כאן את פעמי ההיסטוריה. לרגע נדמה, כי כ"ט בנובמבר וה' אייר חוזרים על עצמם".

ב

לפני 36 שנה, בחודש כסלו תשמ"ח, הכנסתי לרבי להגהה ידיעה מסוימת, שהייתי אמור לפרסם ב'כפר חב"ד' במדור החדשות. הרבי הגיה ותיקן הרבה דברים באותה ידיעה, ואף הוסיף בכתב יד קדשו, בין היתר, את המילים הבאות:

"וכמפורסם שכמה מהמחבלים שהוחלפו – נתפסו בפעולות חבלנות על ידיהם עצמם".

כעבור זמן התפרסמה כתבת תחקיר שלמה ב'וושינגטון פוסט', שזכתה להד בין-לאומי, אך הוצנעה בתקשורת ובעיתונות הישראלית לשוליים שבשוליים.

הכתבה, שעסקה בתופעת האינתיפאדה בשטחים, חשפה והוכיחה כי האינתיפאדה כולה, ראשיתה והמשכה, ייסודה וארגונה, מתנהלת על ידי המחבלים ששחררה ממשלת ישראל ב'עיסקת ג'יבריל' המפורסמת.

עורך התחקיר סיפר, כי בזמנו שאל את ראש הממשלה: "איך אתם משחררים למעלה מאלף מחבלים, כדי להציל שלושה יהודים, ומסכנים בכך את חייהם של מאות יהודים אחרים? איך אתם עושים דבר כזה?!"

תשובתו של ראש הממשלה הייתה:

"לא יכולנו לעמוד בפני הלחץ של שלוש האימהות".

"עד מאוד משתוקק אני לדעת", כתב אז אותו עיתונאי, "איך הוא מצליח היום לעמוד שבועות רבים בלחץ אבות לילדים, השובתים שביתת רעב אל מול חלונות משרדו; שובתים יומם ולילה, שובתים בימי גשם ורוח זלעפות, בלילות קור באוהלים. לא שביתה פוליטית או אידיאולוגית, אלא מעשית ועניינית מאוד. על דם פשוטו כמשמעו. הם תובעים ביטחון לילדיהם ולמשפחותיהם, שנוסעים יום יום לעבודה, לבתי ספר ולרופא. הם עוברים דרך כפרים ערביים, ומשם מטילים עליהם יום יום אבנים, מטילי ברזל ובקבוקי תבערה. הילדים, האבות והאימהות שרויים יום יום בסכנת חיים בעקבות אותה 'עסקה'"…

ג

אחד הגיבורים האמיתיים של התקופה האחרונה הוא מר אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע, שבנו חטוף ברצועת עזה, ושבדבריו משמש פה ללא מעט ממשפחות החטופים.

"אנחנו מבינים כל משפחה, שמבחינתה רוצה לעשות הכול בשביל היקיר שלהם", אמר אליהו ליבמן. "גם אנחנו רוצים שזה יקרה, אבל בהכרעה צבאית, ולא בכניעה לטרור! יש כאן משהו בלתי נתפס, שאחרי ארבעים יום שהבן שלנו וכל החטופים שם, עדיין לא הורדנו את החמאס על הברכיים".

בעסקת שליט, למרבה הצער והאסון, נכנעה הממשלה למכבש הלחץ האדיר של "דעת הקהל" שהתקשורת הצליחה לייצר. את התוצאה הנוראה של אותה עסקה ראינו לפני חודש וחצי, בשמחת תורה.

הלב מלא חששות, במיוחד בהרכב הנוכחי של הקבינט הביטחוני: האם הממשלה הפנימה את הלקח מהתוצאה הנוראה של 'עסקת שליט', או שחלילה תיכנע שוב, ותעמיד בסכנה איומה את העם היושב בציון?

נקווה ונייחל שתיבחר הדרך הנכונה, של "ובחרת בחיים", ונתפלל מכל הלב לשחרורם המהיר של כל החטופים, שיקויים בהם:

"וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם".