צילומים: שמואל עמית
הם מביטים זה בעיניו של זה. קשה לתאר מה יש במבט הזה, לא אפשרי לתאר מה יש בלבבות. זה יותר מהתרגשות, זה נס. "הוא הנס שלי", אומר כל אחד מהם על חברו, וכוחו של הנס הזה מפעים את הלבבות, פשוטו כמשמעו, וקושר ביניהם. אכן, נס. נס הצלה מופלא.
חזי רוזנבאום הוא תושב קריית מלאכי, נשוי ואב לארבעה. מאז שמחת תורה הוא במילואים. כבר תשע שנים שהוא מתנדב ב'איחוד הצלה'. חזי: "לפני תשע שנים אמא שלי נפטרה ממחלה קשה. היא הייתה אשת חסד אמיתית, תמיד התנדבה בגמ"חים, בישלה אוכל ליולדות וחילקה בגדים למשפחות נזקקות. בשנה האחרונה לחייה נחשפתי להתמודדות הרפואית המורכבת שאנשים חווים ולצורך בזמינות גבוהה של שירותי חירום, וקצת לפני שהיא נפטרה נרשמתי לקורס של 'איחוד הצלה'. מאז אני בפעילות".
דותן כהן מתגורר במושב עמיקם, נשוי ואב לשלושה. דותן הוא איש הארץ, חקלאי אמיתי: "אני חקלאי, מגדל בעלי חיים וגידולי קרקע בעמיקם. אני עוסק בפעולות חקלאיות מגוונות ו'מכור' לטבע. יש לי עדר כבשים קטן שאני מחזיק, כתחביב".
כך הכול קרה
דותן מספר: "בימים שקדמו לאירוע הרגשתי קצת לא טוב, איזו שפעת עונתית של תחילת חורף. השתדלתי להפחית מהעבודה, אבל חקלאי לא יכול לקחת חופש של ממש, תמיד צריך לדאוג לבעלי החיים ולגידולים.
אותו יום היה ערב נר ראשון של חנוכה. יצאתי לרפת, עשיתי סיבוב – וגיליתי, לצערי, שאחד הכבשים שלי נחנק מברזל שהיה שם, ומת.
"לא הייתה לי ברירה: כדי שמזהמים שונים לא ידביקו את כל העדר, היה עליי להוציא אותו לנקודת איסוף לפגרים. בימים כתיקונם הייתי מעמיס אותו על הטרקטור שלי, אבל הוא בדיוק היה מקולקל. נאלצתי לגרור אותו במו ידיי – משקל של כמאה ק"ג – לכל אורך הדרך. כשהגעתי הרגשתי רע ממש, התנשמתי בכבדות. ישבתי ונחתי ליד הפגר כרבע שעה. ראיתי שאני לא מתאושש למרות המנוחה, אז חזרתי הביתה. כשאשתי ראתה אותי היא הרגישה שמשהו לא בסדר. לי היא אמרה רק שאלך לנוח, ובשקט הזמינה אמבולנס. אלא שהאמבולנס לא הגיע בגלל תאונה קשה בצומת סמוך, אז נחתי והמשכתי כרגיל.
"בינתיים, הבית התמלא מטעמים וריחות: סופגניות, לביבות וכל מאכלי החנוכה כמיטב המסורת וידיה הברוכות של אשתי… הוריה ואחיה התעתדו להגיע אלינו לביקור חנוכה חגיגי. ליד אדן החלון עמדה החנוכייה, מוכנה להדלקה. אני זוכר שהרגשתי שהיד שלי כואבת, ושאני שטוף זיעה, זוכר את חמי וחמותי שהגיעו ושאלו אם אני בסדר – וזהו".
את הרגעים הבאים הוא אינו יכול לזכור: הילדים שניסו לעשות לו החייאה לפי מה שלימדו אותם בבית הספר; הבן שלו שלקח את התפילין שלו, התעטף בטלית ועמד כך בתפילה; את חמיו שהדליק נר חנוכה ראשון במקומו, לזכותו – את כל אלה הוא שמע מאוחר יותר, כי באותם רגעים דותן עבר דום לב.
מהו דום לב? דום לב הוא הפסקת פעילות הלב ועקב כך גם אי אספקת חמצן לתאי הגוף. בתוך ארבע דקות מהתרחשות דום לב נוצר נזק מוחי בעקבות אי אספקה של חמצן למוח.
קול קרא והלכתי
חזי מספר: "ישבתי עם אשתי ועם ארבעת ילדיי מול החנוכייה שזה עתה הדלקתי. שרנו 'הנרות הללו', כשבני הקטן שהיה אז בן ארבע מצטרף בקולו המתוק… ופתאום המכשיר מצפצף: מושב עמיקם, מקרה של כאבים בחזה, כך נאמר בדיווח. הנסיעה לעמיקם אורכת כ־7־8 דקות, זמן ארוך יחסית להגעת חובש 'איחוד הצלה'. "חיכיתי כמה שניות, אולי מישהו קרוב יותר יצא למקרה. ראיתי שאף אחד לא בא (בגלל התאונה הקשה בצומת סמוך, אותה תיאר דותן קודם לכן, לא היה חובש פנוי קרוב יותר), והחלטתי לצאת. הגעתי במהירות הגדולה ביותר שיכולתי, ואני זוכר שתכולת הארגז של האופנוע שלי נשפכה וחמיו של דותן צעק לעברי – 'אל תדאג, זה מושב, אף אחד לא ייגע לך בזה'… לא יכולתי להסביר לו שזה לא עומד מול העיניים שלי כרגע. באותם רגעים ראיתי רק את דותן: הוא היה שרוע על הרצפה, ללא דופק, ללא נשימה. ידעתי שעברו לפחות שמונה דקות מהאירוע, שהרי לקח לי זמן להגיע, ושאחרי פרק זמן כזה הסיכויים להחייאה מוצלחת נעשים נמוכים מאוד.
"כשמתחילים החייאה צריך לדווח על כך, ולכן דיווחתי מיד – 'אני מתחיל החייאה', ובתוך שניות הפעלתי את מכשיר הדפיברילטור שלי. נתתי לדותן שוק חשמלי ומיד לאחריו שתי דקות של עיסויים. כל המשפחה של דותן הייתה שם סביבנו, מביטה בעיניים פעורות, והחנוכייה עמדה בדיוק מולי, שלהבת נר קטנה מרצדת מתוכה. אני זוכר שהסתכלתי בנר החנוכה הזה וביקשתי נס.
"שוב שוק חשמלי, ושוב שתי דקות של עיסויים, ואז אני מרגיש – התנגדות. בדקתי דופק: הדופק חזר!
"חיברתי לדותן מכשיר 'אמבו' לסיוע נשימתי. הוא נותר ללא הכרה ואני המשכתי בפעולת ההחייאה, עדיין לבדי. רק אחרי דקות ארוכות הגיע חובש נוסף, ואחרי כחצי שעה מהאירוע הגיע אמבולנס עם צוות טיפול נמרץ, ופינו את דותן לבית הרפואה".
אני ה' רופאך
לאחר שמצבו של דותן התייצב וטרם חזרתו להכרה, הכינו הרופאים את בני משפחתו של דותן לכל מיני תרחישים אפשריים: גם כשיחזור להכרה מלאה, הסבירו הרופאים, אי אפשר לדעת איזה נזק נגרם לו באותן דקות ארוכות בהן לא סופק למוחו חמצן…
ואז, לאחר כמעט שבוע, דותן התעורר. דותן: "באותן דקות בהן הייתי ללא דופק ונשימה, הגעתי לעולם הבא. ראיתי מסדרון ארוך עם דלתות רבות משני צדדיו, ובו רצה אמא שלי, ע"ה. היא נפטרה כמה שנים לפני האירוע ולא חלמתי עליה מעולם, ופתאום פגשתי אותה. אמא שלי רצה בין הדלתות במסדרון, וביקשתי שתעצור, שתחכה לי. לא הצלחתי להשיג אותה, אבל היא אמרה לי 'תחזור הביתה'! אחר כך ראיתי את סבתא שלי, וגם היא אמרה אותו הדבר – 'תחזור הביתה'!
"כשהתעוררתי, סביב מיטתי ווילונות לבנים, אמרתי לאשתי – 'אמא שלי כאן, מאחורי הווילון'. היא, שהרופאים הכינו אותה לאפשרות של נזק מוחי, הייתה בטוחה שאיבדתי את צלילות דעתי"…
ההתעוררות הייתה בעבורו הלם של ממש. דותן: "הרגע עשיתי סיבוב ברפת, אני אדם פעיל לא במאה אלא ב־500 אחוזים – מה פתאום אני לא יכול להזיז אף איבר בגוף? אני עם צלעות שבורות, כואב לי לנשום! רק את העיניים הצלחתי להזיז… מלופף צינורות, מוניטורים, מסביבי ווילונות. לאט לאט אשתי סיפרה לי והסבירה פרט ועוד פרט, עד שהבנתי מה קורה איתי".
אחרי מספר ימים הגיע חזי לבקר את דותן בבית הרפואה. חזי: "דותן שכב שם, מחובר להמון צינורות והכרתו עוד הייתה מעורפלת. התרגשתי לראות איך המשפחה כולה התמסרה אליו. זו משפחה מיוחדת, הבן של דותן שירת ביחידות מובחרות ובדיוק היה אז בטיול אחרי צבא, וכששמע על מצבו של אביו – הוא עזב הכול והגיע להיות לידו. גם הילדים האחרים דאגו, התפללו ועשו למענו כל שיכלו, ואשתו של דותן טיפלה בו במסירות אין סופית, לא משה ממיטתו. כשראיתי את המשפחה המיוחדת הזאת, חשבתי לעצמי על הזכות שנפלה בחלקי להציל את דותן, ועד כמה חשוב שהוא יבריא ויחזור למשפחה האוהבת שמצפה לו. הוספתי להתפלל לרפואתו השלמה".
דותן, מצידו, לא זכר את הביקור הזה, כמו גם ביקורים אחרים להם זכה באותם הימים. הכרתו עוד לא שבה במלואה והוא היה חלוש. רק כעבור חודשיים הוא פגש את חזי בהכרה מלאה. הייתה זו פגישה שכולה השגחה פרטית: חזי הגיע, לגמרי ב'מקרה', למכון הלב. חזי: "כמתנדב 'איחוד הצלה' אני מגיע לפעמים לבתי הרפואה כדי לסייע למטופלים. בדרך כלל אני מגיע למיון, אבל בדיוק באותו יום ביקשו ממני להגיע באופן חד פעמי למכון הלב כדי לעזור למטופל. הגעתי. פתאום, מול עיניי, אני רואה את האיש – שבפעם האחרונה שראיתיו היה בטיפול נמרץ, חצי מעורפל ונושם בקושי – הולך על הרגליים".
דותן: "בשבועות שאחרי האירוע עברתי ניתוח להשתלת דפיברילטור פנימי וקוצב לב. באותו יום הגעתי למכון הלב כדי להוציא את התפרים של הניתוח. פתאום אשתי אומרת לי – 'דותן, הנה האיש שהציל אותך!' צמרמורת אחזה בגופי. התחבקנו בספונטניות והרגשנו גל של חמימות ושל התרגשות".
טובה כפולה ומכופלת
עברו מספר חודשים, ודותן התקשר להזמין את חזי למסיבת ההודיה שערך. דותן נזכר בהתרגשות: "כל הרופאים שטיפלו בי אמרו לי – תשמע, אתה נס. לא יכול להיות שאין שום נזק אחרי זמן ארוך כל כך בלי חמצן לתאים, אין לנו הסבר לזה. זה סותר את הפרוגנוזות (התחזיות הרפואיות לגבי מצב החולה) שלנו, וזה שהמוח לא ניזוק, שאתה צלול, זה בכלל לא ייאמן. נס חנוכה! כדי להודות על הנס ולפרסם אותו, ערכנו מסיבת הודיה. הזמנתי את חזי כמובן, יחד עם כל משפחתו. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו ארוכות ועמוקות. הפכנו חברים בלב ונפש. חזי מבחינתי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, תרתי משמע".
חזי משתף: "במהלך תשע השנים כחובש ב'איחוד הצלה' ערכתי מאות החייאות. אפשר למנות על אצבעות ידיי את אלו מהן שהצליחו… פעמים רבות, עד שמישהו שם לב למצב ומזעיק עזרה, כבר מאוחר מדי. ההחייאה של דותן, מבחינת התזמון, הייתה בעלת סיכוי נמוך להצלחה. גם כשהדופק חזר, לא יכולתי לדעת מה יהיה אתו; האם אירע נזק מוחי ואיזה, האם הוא יחזור להיות אדם בריא וכיצד ליבו יתפקד. מה שהיה שם זה נס, שזכיתי להיות חלק ממנו ואין זכות גדולה מזו! זה המקום להזכיר: לא רק אני הייתי חלק מהנס הזה. גם אותם אנשים שדאגו לתרום את מכשיר הדפיברילטור, את מכשיר הקשר ואת תיק החובש שלי – גם הם היו חלק ממנו".
הנביא אומר "שאלי לך כלים"; את הנס יחולל השם יתברך, צריך רק להכין את הכלים שעליהם הוא יחול – וזה בדיוק מה שעושה מי שתורם ציוד מציל חיים.
חזי ממשיך ומתאר: "היה לי ברור שאני מגיע למסיבת ההודיה. לראות אדם מיוחד כמו דותן שקיבל את חייו במתנה, והוא ממשיך וחי אותם מתוך שמירה על ערכים, זה מרחיב ומרומם את הנפש. כמובן שגם המשפחה שלי נהנתה מהביקור במושב, ודותן אפילו לקח את הקטן שלי לסיבוב בטרקטורון…"
לב האדם לאדם
מאז הייתה המשפחה של חזי לחלק מהמשפחה של דותן. דותן: "אנחנו מדברים בקביעות, כמה פעמים בשבוע. גם עכשיו, כשחזי במילואים וכמעט אין לו זמן לבקר, אנחנו עושים הכול כדי לשמור על קשר. בכל זמן פנוי אנחנו מדברים, מתעדכנים, משתפים ומעלים זיכרונות ומחשבות על הנס המשותף שלנו". חזי מסכים: "הילדים שלי קוראים לו 'דוד דותן', הם מכירים את כל פרטי הסיפור. זה נותן המון כוח למשפחה שלי, כי בתור חובש 'איחוד הצלה', ההתנדבות היא לא רק שלי אלא של המשפחה כולה… לא מעט פעמים צריך לצאת לקריאות בזמנים קריטיים: בזמן השכבת הילדים, באמצע הקידוש בליל שבת… המשפחה שותפה ומתמסרת לפעילות. סיפורו ודמותו של דותן מחזקים ונותנים מוטיבציה לכולנו. להמשיך, לצאת, לא להישחק מכך שעוד החייאה לא הצליחה רח"ל… אלו חוויות לא קלות, ונס ההצלה של דותן נותן כוח. וגם דותן עצמו נותן כוח! בשבועיים הראשונים למלחמת רוסיה־אוקראינה הגעתי לאוקראינה כמתנדב. דותן שלח לי הודעה של אמא דואגת: 'קר באוקראינה, אתה צריך להתלבש חם יותר, לשמור על עצמך'…"
בכל דור ודור
הימים עברו, והנה התקרב לו חג החנוכה תשפ"ד. ערב יום השנה לנס ההצלה שלו, הזמין דותן את חזי להדלקת נר ראשון של חנוכה. דותן מספר: "החנוכייה שדלקה אז, בזמן האירוע, היא חנוכייה מלומדת בניסים. אבי בנה אותה במו ידיו מתרמילים של טילים נגד מטוסים. היא מסמלת את מלחמות ישראל ואת ניסי ההצלה הגדולים שזכה להם אבי בתקופת קום המדינה, כשהקדוש ברוך הוא הצילנו מידם. מאז האירוע היא גם מסמלת את נס ההצלה הפרטי שלי. יש לי אחים וכולנו אוהבים את החנוכייה, אבל מאז אבי מסר אותה לידי והיא אצלי בקביעות. מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל, אני מרגיש שנוסף לה רובד של משמעות, היא מסמלת תקווה לנס הצלה וגאולה". עוד אנו מדברים והוא קם וצועד אל עבר החנוכייה, מלטף אותה באצבעותיו.
חזי משחזר: "התרגשתי לראות את דותן – ששנה קודם לכן היה שרוע על הרצפה בלי דופק – מדליק את אותה החנוכייה שדלקה אז ושאורה הפיח בי תקווה. היא חלק בלתי נפרד מהנס".
מאז, מדי נר ראשון של חנוכה הם חוגגים את ההדלקה יחד, המציל והניצול. שרים "ובידו הגדולה הוציא את הסגולה" ומבקשים מהשם יתברך: "מי שעשה נסים… הוא יגאל אותנו בקרוב".
נס להתנוסס: מניצול למציל
נס מיועד לרומם אותנו, "נתת ליראיך נס להתנוסס". דותן מתאר כיצד נס ההצלה שלו מלווה אותו בכל רגע ומשפיע על מי שהוא היום: "מתוך הכרת התודה העמוקה על הנס שזכיתי לו, למדתי על החשיבות של נתינה והתנדבות, גם כשקשה ולא נוח. מאז הנס שלי אני משתדל לתרום, להתנדב ולפעול יותר למען הזולת. בתקופה האחרונה הגיע לעמיקם קשיש חסר בית בן שבעים וחמש. הוא גר בקרוואן, אוכל מהיד לפה, חסר כל ובודד. החלטתי לעזור לו והתחלתי לבקרו בקביעות. הגעתי בכל פעם עם ארוחה חמה והתעניינתי בשלומו. הקשיש האומלל סיפר שיש לו ילדים אך הם אינם בקשר… המשכתי לבקר ולהפיג את בדידותו בסיפורים ובחברות. הוא נהג להתקשר אליי מדי בוקר, ותמיד בירכתי אותו בבוקר טוב.
"יום אחד הוא לא התקשר. התקשרתי אליו, הוא לא ענה לי. החלטתי ללכת לקרוואן שלו.
"דפקתי, הוא לא ענה. פתחתי את הדלת ונכנסתי – הוא היה שרוע על הרצפה. הזמנתי אמבולנס ותוך דקות פינו אותו לבית הרפואה. שם התברר שהוא סבל מדלקת בקרום המוח. 'אם היה נשאר שם עוד כמה שעות, הוא היה מת!' אמר לי הרופא.
"אם לא הייתי מדבר אתו בקביעות כל בוקר… ואם באותו בוקר לא הייתי יוצא לבקר אותו…
"הקדוש ברוך הוא גלגל לידי את הזכות להציל חיים.
"בחיים שניתנו לי במתנה זכיתי לדבר גדול כל כך: הקדוש ברוך הוא שלח את חזי להציל אותי ואותי להציל עוד אדם", דותן מסיים בהתרגשות וקולו מלא אמונה והודיה. "אתמול עבר הקשיש מטיפול נמרץ למחלקה, מצבו טוב". n
