יומני המלחמה

לצאת לשליחות זה מאתגר ודורש מסירות נפש. אבל עד לשבוע האחרון מסירות הנפש התבטאה בעיקר בדברים בירוקרטיים, שוליים לפי ערך. אף פעם לא האמנתי שמסירות הנפש שתידרש משלוחים תהיה כפשוטה, על עניינים של חיים ומוות. מסירות נפש אל הלא נודע. אבל זה המצב. אנחנו נמצאים כאן כעת באי ודאות, כי בכל רגע יכולה להיות כניסה קרקעית לעיר. כרגע לא ניתן לעזוב גם אם מעוניינים בכך. ואני יכול להצהיר שאף אם היו מציעים לי כעת מטוס לא הייתי עוזב. כי אני מרגיש חלק מהקהילה. הגורל של הקהילה שלי הוא הגורל שלי, אני חי איתם ואותם. אם הם לא יכולים לעזוב, גם אני לא עוזב.

המענה שמחזק בימים אלו

יש כמה דברים שמחזקים אותי בימים אלה. לדוגמה, המענה של הרבי בתקופת המהפכה בברית המועצות בשנת תשנ"ב, שהביע 'תימהון' על השאלה אם לעזוב את המדינה. אשתי הייתה אז מדריכה במוסקבה והייתה מאלו שקיבלו את התשובה. נוסף על כך, הרב משה קליין, ששימש בקודש פנימה בתשנ"ג ותשנ"ד, מספר שעל שאלת המזכיר את הרבי אם להורות לשלוחים ברוסיה לעזוב, השיב הרבי בחוזקה "ניין". ואנחנו אין לנו אלא דברי בן עמרם. אני בטוח בדבר אחד: שרבותינו נשיאינו, שבשליחותם אנחנו פועלים, וכל קדושי עליון הטמונים באוקראינה, כרבי לוי יצחק מברדיצ'ב ונוספים, יגנו עלינו. ודברי צדיקים חיים וקיימים ונאמנים לעד. אצל הרבי אין דבר כזה 'אולי'. הרבי אמר שאנחנו נמצאים בדור האחרון לגלות, אז אנחנו בדור האחרון לגלות. לא רואים בפועל? צריך משקפיים מתאימים. מה שקורה כעת הוא שלב שאנחנו לא מבינים והוא חלק מהתהליך. נוסף על כך יש עוד אירוע אישי שחוויתי לאחרונה ונותן לי כוח (ראו מסגרת. מ"ק). אני מרגיש שהרבי נמצא איתי ואומר לי, 'אתה השליח שלי פה'. בלי זה לא יודע איך הייתי שורד.

לאחרונה קיבלנו כל השלוחים באוקראינה החלטה להביא 120 יהודים חדשים לרבי עד י"א ניסן. אני יכול להגיד שבעקבות המלחמה יש לי לא רק 120 יהודים, אלא עשרות יהודים חדשים בכל יום. ישנם יהודים שידעתי על קיומם אולם עד עתה לא היה להם זמן לבוא לבית הכנסת ולהיות חלק בלתי נפרד מהקהילה. המצב המתוח בעיר קירב גם אותם. אני אומר שהאזעקות שנשמעות בעיר הן אזעקות עבור היהודים שיגיעו לבית הכנסת ויניחו תפילין, אזעקות עבור היהודיות שידליקו נרות שבת קודש בבתים שלהן.

לכל מי ששואל אותי איך יכולים לעזור לנו אני משיב שהעזרה הכי גדולה תהיה אם יגידו פרקי תהלים ויקרבו עוד יהודים לשמירת מצוות. אני פונה אל האנשים ואומר: תחזיקו קופת צדקה ותשלשלו אליה כמה מטבעות. תחשבו על היהודים שנמצאים כאן במצוקה ותגידו פרקי תהלים. לתמוך בגשמיות זה חשוב אבל חוץ מזה יש כאן חשיבות גדולה לתמוך ברוחניות. להתעניין בחדשות לא יעזור כלום. במקום לבזבז את הזמן על שמיעת כתבים, שגם כך אינם ניצבים באזורי הקרבות, עדיף להגיד פרק תהלים, למצוא עוד יהודי שיניח תפילין, וזה יקרב את הגאולה ויהיה מעשה שיעמוד לזכות כל היהודים כאן.

שני עולמות, מציאות אחת

הרב מאיר סטמבלר, דנייפר, יו"ר איגוד הקהילות היהודיות באוקראינה

ברוך השם כעת, בתחילת השבוע, המצב כאן עדיין שקט באופן יחסי. ביום חמישי שעבר בבוקר, בשעה חמש ורבע, נפלו בדנייפר שנים-עשר טילים – מה שהכניס את התושבים בעיר ללחץ. חלק ממקומות הפגיעה של הטילים יכולתי לראות מחלון הבית. המעניין הוא שעד שהחלה המתקפה אנשים בכלל לא התייחסו לדיווחים. כבר כמעט חודש יש דיווחים ממוקדים ומפורטים על מלחמה, ובכל זאת אנשים התנהגו כאילו שום דבר חמור אינו באופק. יום לפני שנורו הטילים, בשבוע שעבר ביום רביעי, עוד ישבו אנשים בבתי קפה כרגיל, מילאו את הקניונים. היה נראה שיש שני עולמות. זה הקודר שבתקשורת וזה המלבב שבמציאות. ביום חמישי הכל השתנה מן הקצה אל הקצה.

המלחמה כאן במדינה שיבשה לנו את כל הפעילות השגרתית. ובכל זאת יש כמה נקודות שהתחדדו ברעיוני בימים האחרונים, ויכולות לשפוך אור חדש על כל מה שקורה כאן עם השלוחים, שנותרו בקהילותיהם חרף המתרחש מסביב, ועם כוחות הצבא הנלחמים.

בהשגחה פרטית המלחמה פרצה בשבוע שבו קראו בתורה את פרשת ויקהל. וישנה השיחה המפורסמת של הרבי משבוע זה בשנת תשנ"ב, שבה הוא עומד על ההבדל שבין 'ויקהל' ל'פקודי'. וכך מסביר הרבי, והדברים מתקשרים באופן נפלא ומעורר למצב הנתון:

ויקהל עניינו התאחדות, עצם ללא פרטים. פקודי לעומת זאת אלו פקודות, פרטים. ובעבודת השם – פרשת פקודי מסמלת את עבודת השם על פי סגנונו האישי של האדם, כל אדם והסגנון הייחודי שלו, כפי שהוא מנתב אותו לעבודת השם. לעומת זאת ויקהל מסמלת את הנפעל מעבודת השם, את עצם הקב"ה ששוכן בבית המקדש. בויקהל מודגשת יותר המטרה ופחות מי שממלא אותה. בפקודי לעומת זאת ההתמקדות היא באדם האינדיבידואלי הפרטי.

ובנוגע לענייננו, מה שקורה היום באוקראינה מאיר ומביא לידי ביטוי את המציאות החדשה לגמרי בעולם שגילה הרבי. שליח של הרבי הוא דבר ראשון ולפני הכל 'עבד אברהם אנכי'. זה העצם של שליח. ישנם הפרטים, מה תפקידו בפועל במערך המסועף של הפעילות בעירו, אבל העצם המשותף לשלוחים כולם הוא היותם 'אנשי הרבי'. ויקהל.

דווקא בימים האחרונים, בצל המצב, הנקודה הזו, ששליח של הרבי הוא חלק מהעצם של המשלח, הוא 'איש של הרבי', הגיעה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר. אני מסתובב בעיר בימים הטרופים הללו, נפגש עם אנשים, ורואה שרבים מהם בלחץ. יש אנשים רבים שבורחים וזזים ומנסים למצוא מקום מקלט. וכל הזמן ישנן אזעקות. המציאות אינה פשוטה. והשלוחים של הרבי משמשים כקרן אור באפלה, כלפידים חיים ובוערים.

היום בתפילת שחרית לא נכחו יהודים רבים בבית הכנסת. כשהגיעה קריאת התורה ניגשתי לקרוא למרות שבדרך כלל איני 'בעל קורא'. כשסיימתי את הקריאה וניגשתי למקומי בבית הכנסת גיליתי שממתינה לי הודעה קולית. זה היה שליח בעיר חרקוב המופגזת, שהעביר לי הקלטה ששיגרה אליו אחת מנשות הקהילה. בהקלטה מספרת האישה, שגילה אינו צעיר, שכל מה שמעודד אותה הוא ההימצאות של השלוחים בעירה. היא אומרת, "אתם אמריקנים, יכולתם 200 פעם לברוח, ובכל זאת נשארתם. כעת אני מבינה מה זה שליח, כעת אני מפנימה הרבה יותר מה הכוונה שאתם חלק מאיתנו".

כששמעתי את ההודעה הזו דמעות נקוו בעיניי. לפתע המהות של 'שליח', היותו 'איש של הרבי' בכל מהותו וישותו, האירה וזרחה לפניי באור בוהק. פתאום כל הדיבורים של הרבי על כך שאנחנו הדור הראשון של הגאולה והדור האחרון של הגלות הגיעו לביטוי עד מיצוי הנפש. הרי אנחנו עוברים פה מצב של 'כתית'. הן 'כתית' כלפי חוץ – להתמודד במצב מפחיד, כשטילים שורקים וכשאיומים על השתמשות בנשק גרעיני נשמעים, והן 'כתית' כלפי פנים – להתמודד עם הקול הפנימי שמזכיר לנו שיש לנו אפשרות להימלט על נפשנו ולעזוב עד יעבור זעם וזה גם יתקבל בהבנה. ובכל זאת שלוחים נותרו בחזית, יחד עם היהודים בקהילות שלהם, דואגים לכל מה שצריך, ממש בכל פרט קטן כגדול ללא הבחנה. אין זה אלא ביטוי שבאופן נדיר ניתן לעצם של המשלח הזועק מהשלוחים.

כמו עיר רפאים

בבוקר שבו החלו ההפגזות נכנסתי למשרד שלי במוסד 'בית חנה'. המתינו שם שני עובדים שאינם יהודים. אחד שומר ועוד אחד האחראי על פעולות כלשהן במקום. הם היו מפוחדים וכאשר ראו אותי חיבקו אותי ובכו. כעבור יומיים, בבוקר שבת, כשצעדתי לבית הכנסת שמתי לב שהמרחב נראה כמו עיר רפאים. הסתובבו רק חסרי בית ומכוניות ישנות שהזכירו את התקופה הראשונה שלי בעיר בשנת תנש"א. ויכולתי לראות שכאשר האנשים הללו, חסרי הבית, מבחינים בי צועד ברחוב, לבוש בצורה מהודרת, עם טלית בוהקת וכובע על הראש, הצבע חוזר ללְחָיַיִם שלהם. הם מגלים שהם לא היחידים ברחוב השומם. בכל פסיעה שלי על הכביש הרגשתי שהרבי בעל הבית כאן, זה זעק מכל אבן.

הנקודה אחת היא: אנחנו שלוחים, והמצב הטבעי של שליח הוא להיות במקום שליחותו. אתמול התראיינתי לגוף תקשורת חרדי בארץ. המראיין שאל מאיפה האחריות על השארת הילדים והנשים. הוא טען שמילא השלוחים שהם חיוניים עבור העיר שיישארו, אבל מה הטעם להשאיר את כל המשפחה. השבתי ששליח הוא לא עובד מדינה, הוא לא נציג של חברה מסוימת שבני ביתו רק מלווים אותו. בן של שליח ואישה של שליח – כולם חלק בלתי נפרד מהשליחות. המקום של משפחת שלוחים הוא המקום הטבעי שלהם. ברירת המחדל הפשוטה היא להישאר עם הקהילה בעיר שבה הם נבחרו בכוח המשלח לפעול. זו הכוונה שהעצם של השלוחים מתגלה, שהנקודה המשותפת לכולם באה לידי ביטוי.

העולם זועק גאולה

ונקודה אחת נוספת. אין לי ספק שהעובדה שהתושבים פה מצליחים לשמור על שפיות, באופן שהעולם כולו עומד משתומם וחסר מילים – הוא בזכות כל השלוחים של הרבי במדינה. ואין לי ספק שהביטחון שיש ליהודים פה, הוא רק בגלל שיש פה שלוחים של הרבי. אנשים שומרים על אמונה וביטחון, עושים את מה שצריך ונכון ולא את מה שנוח. הן אלו הנמצאים בחזית והן השלוחים של הרבי.

התחושה היא שאנחנו נמצאים בערב ביאת משיח. הרי ההבדל בין גלות לגאולה הוא שבגלות החושך והאור בערבוביה, יש ערבוב בין רע לטוב, ואילו בגאולה יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים. בגאולה לא יהיה רע. ואפשר לראות את התהליך הזה מתחיל להתרחש בעולם דווקא בצל המלחמה. רואים מיליוני בני אדם, ברוסיה עצמה ובכל רחבי העולם כולו בימים אלה, שמוחים נגד שפיכות הדמים, שיוצאים לרחובות ומצביעים נגד הרג נשים וילדים בלי סיבה. העולם מבין שאין פה קונפליקט בין מדינות, שלא מדובר במלחמה רגילה בגלל אינטרסים. העולם בפה מלא מצביע בעד הטוב. העולם למעשה זועק בימים אלה: אנחנו לא רוצים עוד גלות חשוכה, אנחנו מוכנים לצאת מהגלות.

העולם היום מוכן ומבקש וזועק את המעבר ל"וכתתו חרבותם לאתים" ו"לא ישא גוי אל גוי חרב". ישנם אלפי חיילים רוסים שזורקים את הנשקים שלהם בגבולות וברחוב ואומרים, "אנחנו לא רוצים להילחם".

העולם היום זועק שהוא נגד גלות. המלחמה הזו מסמלת את הפכים הקטנים שנותרו לפני ביאת משיח. וברור שהטוב ינצח אפילו שבדרך הטבע לא רואים לכך יותר מדי סיכויים.

"לא חלמנו על דבר כזה"
הרב מוטי לבנהרץ, קייב

בלילה האחרון עוד שהינו במקלט, יחד עם עשרות יהודים, במתחם בית הספר הגדול שלנו במזרח קייב. הבוקר, יום שני, בשעה שמונה, אחרי שלושה ימים ברציפות, הודיעו הרשויות על ביטול העוצר שהטילו על העיר עד לשעה עשר בלילה. כעת יש אפשרות לצאת ולערוך קניות. לאף אחד אין מושג מה צופן העתיד ומשכך כולם מזדרזים להצטייד במצרכים מספקים. אנחנו החלטנו, בעצת ה'עשה לך רב', ובקושי רב, לנסוע מכאן לאזור מרוחק ומוגן יותר יחד עם רבים מאנשי הקהילה. בשעה זו אנחנו מתארגנים לנסיעה.

בשבת האחרונה היינו יחד במקלט כמאה איש. כעת נותרו כאן שבעים איש בערך, בהם משפחות של שלוחים העובדים בבית הספר ומשפחות של יהודים מקומיים. כשלוחים של הרבי אנחנו משתדלים להעניק עידוד לאחרים ולדבר על הצד החיובי בכל דבר, אבל הפעם קשה. לא היה קל לעשות את השבת במקלט. היו פה הרבה ילדים ונשים, שחלקם נותרו על כיסאות לילה שלם. כולם מבוהלים. לא חלמנו שבקייב יתרחש דבר כזה.

באופן אישי אני מתגורר במרכז העיר. מראש לא תכננתי לעשות את השבת במקלט. ביום חמישי בשעת ערב התקשר אליי אחד השלוחים והפציר בי שאעזוב ואגיע למקלט. היו דיבורים אז על כך שעומדים לתקוף את מרכז העיר, והבניין שאני מתגורר בו הוא בניין די אסטרטגי בלב העיר. באותה שעה רעייתי כבר התכוננה לשבת, אפתה חלות, תכננו גם לארח כמה יהודים. אבל בעקבות הבקשות מהשליח שהתקשר, הרגשתי שמדובר באות משמיים ועליי להקשיב לו ולהגיע להיות עם הקהילה של בית הספר במזרח העיר.

במבט לאחור אני משוכנע שההחלטה שקיבלתי הייתה נכונה. היום בלילה (שלישי, כ"ח באדר. מ"ק) יש לי יארצייט ובזכות כך ששהיתי במקלט התאפשר לי לעלות לתורה והיה לי מניין לתפילות. בכלל הגיבוש של כולם יחד תרם מאוד להעלאת המורל ולחיזוק תחושת הביטחון. את סעודות השבת אכלנו בחדר האוכל ובלילה ישנו במקלט. במהלך השבת הכריזו על עוצר מלא, שהמשמעות שלו הייתה שמי שיוצא לרחוב יכול להיהרג מיריות הצבא. בשונה מקהילות חב"דיות אחרות פה בעיר, אצלנו אף אחד לא יצא לפני העוצר. אוכל נותר לנו. ביום ראשון, בעיצומו של העוצר, סיכמנו עם החיילים שיעבירו אותנו למבנה סמוך במתחם, שבו נשאר עוד מזון, וזה הספיק עד השעות האחרונות.

האווירה במהלך השבת הייתה טובה. שרנו, התוועדנו. אבל החרדה הורגשה. בעיקר הילדים בחרדה ומפחדים מהאזעקות. בארץ עוד יש מי שרגילים לכך, אבל אצלנו זו הפעם הראשונה. הילדים קמים ורועדים כשיש אזעקה. זו בין היתר הייתה אחת הסיבות לכך שהחלטנו לצאת לאזור אחר לפרק זמן, כדי שהילדים יוכלו קצת להירגע. סיבה נוספת היא מה שמתחולל ברחובות. מלבד הפחד מנשבת ברחובות אווירה עזה של פטריוטיות. תושבים קיבלו כלי נשק מהשלטונות, כדי להילחם ברוסים, וזה החשש הכי גדול שלנו. יכולים ברחוב לפגוע ללא הבחנה. נוסף לכך יש שמועות על רוסים סמויים שמסתובבים ברחובות. כל הסיבות הללו יחד הובילו אותנו לקבל את ההחלטה לנסוע.

קיבלנו אותה בלב כבד. הגיע שלב שבו הבנו שכבר לא נותר לנו איך לעזור במצב הזה. כל עוד הרגשנו שאנחנו יכולים לעזור ליהודים היה ברור לנו שאנחנו נשארים. כעת כשיש עוצר ולא ניתן לצאת מהבית – הכל השתנה. התארגנו קבוצה גדולה של יהודים, מקרב אנשי הקהילה, ומצאנו מקום להשתכן בו. הערב נצא מכאן מהעיר בשיירה של רכבים לעבר אזור הקרוב לאחד הגבולות. זה דורש לוגיסטיקה גדולה. אין אוטובוסים או מוניות להשכרה, גם לא תמורת כל סכום, גבוה ככל שיהיה. אפילו למלא דלק ברכבים לא ניתן כי מְכָלֵי הדלק שמורים לכוחות הצבא. בשעות הללו אני מארגן את הנסיעה.

הנסיעה היא של בערך שמונה-עשר קילומטרים. ברכבים נדחוף כמה שייכנסו. מלבד זאת השארנו במקום אוכל לכמה יהודים שומרי מצוות, וכסף, כדי שיטפלו בנזקקים. את הגבול לא נחצה כי לפחות חצי מהקבוצה לא יכולה לעשות זאת לפי החוק. אני מנסה לעודד את מצב הרוח ולכולם אומר שבאמצע הדרך נחזור הביתה. המצב לא פשוט. אנשים עוזבים בתים וברקע סימני שאלה רבים מרחפים. איש לא יודע מתי יחזור לבית שהותיר מאחור.

התחושה היא של כאוס. חטוף ואכול. מי שיכול להציל את עצמו בורח. אנחנו כשלוחים לא בורחים. אנחנו עם הקהילה. כל שליח שמרגיש שיש לו איך להעניק עזרה במקום שליחותו נשאר. אצלנו הגיע מצב שבו כולם נשארו בבתים בגלל העוצר ולא נותרה כל ברירה. מרחוק נעזור למי שנוכל. הטלפונים שאני מקבל בשעות האחרונות הם ללא הפוגה ממש. שאלות ובקשות מכל הסגנונות. רק שנוכל להיות לכולם לעזר ושהמלחמה תיגמר.

הבדלה תחת עוצר

הרב שלמה סגל, חרקוב

מי האמין שחרקוב, העיר התוססת והגדולה הסמוכה לגבול רוסיה, ככה תיראה. חיילים בכל פינה, טנקים רוסיים ברחובות. כאוס רב. הדי פיצוצים. פחד לצאת מהבתים. בשעה זו, ליל שני בשבוע, עדיין עוצר מוטל על העיר. אסור לאזרחים לצאת מהבתים. ברחובות מסתובבים רק חיילים, משני הצבאות. היום בצהריים הצצתי בחלון הבית וראיתי ברחוב למטה טנק רוסי סופג אש מחיילים אוקראינים. זו המציאות החדשה שנקלענו אליה.

החיילים הרוסים פלשו לעיר רק הבוקר. עד שבת הכול היה נראה אחרת. יכלו לצאת מהבתים, להסתובב, להתכנס יחד בבית הכנסת. הקרבות התחוללו בעיקר באזורים שמחוץ לעיר. בשבת בצהריים הודיעו לנו שבשעה שש בערב יחל עוצר כבד עד השעה שש בבוקר. סיימנו להתוועד בשעה חמש בערך והתפזרנו לבתים. את ההבדלה עשינו כבר תחת עוצר. כשקראתי את המילים "ליהודים הייתה אורה ושמחה" רעד של התרגשות חלף בגווי. היו אלו מילים שבעבורי ביטאו את הבקשה המרכזית באותו לילה. בבוקר הודיעו שהעוצר נמשך. אז גם החלה הפלישה אל תוך העיר, והסוף – אינו צפוי בעליל.

אבל צריך להודות על מה שיש. ברוך השם הצטיידנו במזון לתקופה מספקת. לשבועיים הקרובים יש לנו בבית, להערכתי, מזון די הצורך. יש לנו מקררים מלאים. גם זה לא דבר מובן מאליו. בבוקר שבו פרצה המלחמה, יום חמישי, ביקשתי מאחד מבני הבית שיצא לשוק ויקנה מזון. ציידתי אותו ברשימת מוצרים. כשחזר סיפר שהצליח לשים את ידו בקושי על חלק מהמוצרים שרשמתי, שעוד נותרו במדפים. הוא סיפר שבאמצע הקניות נשמעה אזעקה והוא כבר לא יכול היה להמשיך לסיים את הקניות. אגב, המחירים זינקו מאוד. לחמנייה שעד לא מכבר עלתה 10 גריבנה, עכשיו המחיר שלה עומד על 200.

ברוך השם יש גם חשמל שעובד ויש מים שזורמים בברזים, וגם חיבור זמין לרשת. אני לא רוצה לחשוב על מצב שגם אלו היו מתנתקים. אנחנו לא מעט נפשות בבית. מלבד המשפחה הגרעינית, יש לנו גם בחור אורח מדנייפר שמתארח אצלנו ועוד שתי משפחות של שלוחים שהזמנו אלינו לשבת, ומאז העוצר נותרו להתגורר אצלנו. במצב הנוכחי אנחנו מסתדרים. קשה לי לדמיין מצב שבו היינו נותרים כך גם ללא חשמל ורשת.

גם מבחינה ביטחונית נראה שאין לנו יותר מדי ממה לחשוש. אנחנו גרים בבניין שנחשב מוגן. זהו בניין ישן, מתקופת הצאר, והקירות שלו עבים. יש אזור בבית, ללא חלונות, בין הקירות במרכז, שנחשב למתחם מוגן. כאשר יש הפגזות אנחנו מצטופפים בו. לא לכל המשפחות בעיר יש מרחב כזה. תושבי העיר ברובם מסתתרים בתחנות המטרו, או – אנשי הקהילה היהודית – במקלט שבמרתף בית הכנסת. למעשה המצב הקשה התחיל, כפי שהסברתי, רק הבוקר. היריות והקרבות בין הכוחות הם מתחת לבית שלנו. אנחנו נמצאים בלב החזית. מחלון הבית אני יכול לראות מרכז שבו שוכנים החיילים האוקראינים.

מוקדם יותר היום חסמנו את הכניסה לבניין. הסיבה פשוטה. אם היא הייתה נותרת פתוחה החיילים ככל הנראה היו מתבצרים בבניין במהלך הקרבות – מה שהיה מוביל ככל הנראה להפגזות אש בחזרה לעברו. כעת היריות הן צמודות אלינו אבל אינן עלינו.

30 שנה לשיחת הרבי

לא אשכח את הלילה שבו הכל החל. בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר בליל חמישי שעבר אשתי התעוררה להאכיל את התינוקת שלנו. בשעה חמש החלו ההפגזות. חרקוב רעדה. אשתי מיד העירה אותי. במהירות הבנו שמדובר במלחמה. פתחנו את הטלפונים ושם ראינו כבר את הדיווחים ממוסקבה. אנשים בהתחלה הציצו מהחלונות, רצו להבין מה קרה, איפה היו ההפגזות הרועמות. אנחנו גרים במרכז העיר, כך שלא הרגשנו את ההפגזות מקרוב. שכונות הקרובות יותר לגבול עם רוסיה, הרגישו מקרוב.

ביום חמישי בבוקר הודיעו שלימודים בבתי הספר לא יתקיימו. ראש העיר היה נשמע בתחילה רגוע ואמר שהכל בסדר ואפשר ללכת לעבודה. חלף קצת זמן עד שהבינו את המצב לאשורו ואז הפחד החל לכרסם. עד יום חמישי איש לא חשב שבאמת תפרוץ מלחמה. לפחות אני לא חשבתי כך. ביום חמישי, אחרי שהחלו ההפגזות, פגשתי אנשים בבית הכנסת ונראה היה שכולם בהלם מוחלט. היו בטוחים שמדובר רק בדיבורים, ושלא תהיה פלישה. אנחנו נמצאים בחרקוב 15 שנה, שום דבר לא הכין אותנו לשבוע הזה.

בכל השבועות האחרונים היו שניסו לשכנע אותנו לחזור לארץ, חששו מהתפתחויות ביטחוניות. אבל לנו לא הייתה אפשרות להתלבט. בפורים קטן נולדה לנו בת בשעה טובה ומוצלחת כך שנסיעה לארץ לא הייתה אפשרית. שני ילדים שלנו לומדים במוסדות חב"ד במגדל העמק ועוד בן שלנו בישיבה של צעירי השלוחים בדנייפר הסמוכה. נוסף על כך לא האמנתי כאמור שיש סיבה אמיתית לנסוע. ביום חמישי התוכניות קרסו באחת.

השבת האחרונה בבית חב"ד הייתה מיוחדת. הקהילה כולה התכנסה יחד, יותר ממאה יהודים, לסעודות ליל ויום השבת. האווירה הייתה מחשמלת מאוד, מלכדת. אגב, ביום רביעי האחרון, ממש יום לפני שהחלו ההפגזות, ציינו בחרקוב שלושים שנה להקמת בית הספר היהודי הראשון בעיר וגם זה תרם לאווירה. בשעת ההתוועדות ביום השבת, כאשר ברקע נשמעים כל הזמן הדי פיצוצים, הרגשתי כמו בסיפורים על זקני החסידים שהתוועדו במרתפים, תוך חשש מוחשי לצאת לרחוב. אני זוכר שבאמירת 'כתר' במוסף של יום השבת כל בית הכנסת רעד. במהלך השבת אחד המקורבים דיבר בלהט על כך שהוא רוצה להצטרף לצבא האוקראיני. הוא ביקש חת"ת ובמוצאי השבת יצא לקרב.

אני רוצה לחתום ולומר שאיני מפחד. בשעות האחרונות אני מקבל שיחות טלפון לא מעטות, מידידים שמתעניינים במה שעובר עלינו. נשמע שהם דואגים לנו מאוד. אבל האמת היא שאין לנו ממה לפחד. בדיוק בימים אלה מציינים שלושים שנה לשיחה של הרבי על "וכתתו חרבותם לאתים". הרבי נתן לנו את הכיוון, ולאורו אנחנו צועדים. לפי השיחה של הרבי כל התהליכים הללו הם שלבים בלבד בדרך לקיום הייעוד של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". שנזכה בעזרת השם לראות זאת בקרוב.

שצף של פליטים

הרב מנדי גליצנשטיין, צ'רנוביץ

תושבים פה בצ'רנוביץ, עיר הגבול בדרום מערב אוקראינה, אומרים בבדיחות שלאחרונה חזרה צ'רנוביץ לימי תפארתה, לימים שבהם התגוררו כאן יהודים רבים. החל מיום חמישי האחרון, אז פרצה המלחמה, נוהרים לכאן ללא הפוגה אלפי פליטים, אזרחים אוקראינים מן האזורים המופגזים בפנים המדינה, בדרכם לרומניה. מהם אלפי יהודים נמלטים. אפשר לומר בהערכה גסה שאחוז היהודים המגיעים לכאן גבוה יותר מכלל הפליטים. כנראה בגלל שליהודים יש מכאן לאיפה להמשיך אחרי זה אם יצטרכו, לארץ.

מרבית הנמלטים לא מגיעים לכאן, אלא מגיעים לגבול עם פולין. אבל בכל זאת יש כמה אלפים שמגיעים לכאן – אולי בגלל שהם יודעים איזה עומס יש בגבול עם פולין. הנמלטים מספרים שהדרך ארוכה ומתישה, ומתנהלת בעצלתיים בשל פקקים רבים. חלקם נסעו בכבישים שלושים או ארבעים שעות. הם מגיעים לכאן תשושים ועייפים, אובדי עצות.

הפעילות שלנו כשלוחים וכמנהלי בית חב"ד גדולה בימים האחרונים. ראשית אנחנו מסייעים לכל הנמלטים היהודים בארוחות ובשינה. סידרנו מעונות שינה, באזורים של הסטודנטים, למאות יהודים בכל לילה. נוסף על כך יש פה חדר אוכל ענק ובו אנחנו מעניקים ארוחות לכל מי שצריך. רבים גם נתקלים במחסומים בגבול, מסיבות בירוקרטיות שונות או חוקיות, בשל המלחמה הגדולה, ואנחנו בדרכים שלנו דואגים לפתור להם זאת.

המצב כאן בעיר כרגע, לפי ההערכות, לא מסוכן מאוד או מעורר אימה. שמענו פה אזעקות בימים האחרונים כמה פעמים וזה כמובן לא נעים. כמו כן יש תושבים בעיר שנמצאים בחשש ובמתח ובעיקר באי ודאות. מתחילת השבוע יש כאן עוצר בכל לילה החל מהשעה עשר, כנראה מחשש להפגזות מהאוויר. אבל עד עתה לא היו פה הפגזות ברוך השם. אני באופן ספציפי מרגיש את המלחמה מקרוב כי אני מתגורר מול בניין המושל, ובאופן קבוע סובבים אותו עשרות חיילים אוקראינים השומרים עליו.

בשבת האחרונה היינו כמה מאות יהודים יחד. ערכנו סעודת שבת מרכזית. היו כאן גם יהודים וחסידים מדנייפר, מחרסון ומקייב. בסעודות השבת חלק מהפליטים סיפרו מה עבר עליהם. הם תיארו נסיעה מורכבת וארוכה בדרכים. אחד מהם אמר שהגיע שלב באמצע הדרך שבו כבר לא יכול היה לזהות את הצבע של הרכב הנוסע לפניו מרוב שעות של נהיגה או עמידה בכביש בלי החלפה של נוף. אפיסת הכוחות והחשש מהעתיד היו משותפים לכולם. יש אנשי עסקים שנמלטו ואינם יודעים מה יהיה מחר, מה יהיה על רכושם.

אני מנסה לעודד ולחזק את כל מי שנמצא כאן. בשבת הייתה פה התוועדות גדולה של שבת מברכים. בקרב אנשי הקהילה יש רבים שמתלבטים אם לנסוע אל מחוץ למדינה או לא, מה עדיף במצב הנוכחי. לא פשוט. אנחנו כשלוחים נהיה כאן בשביל כל מה שצריך עד הרגע האחרון, ותפילתנו שהמצב הבלתי רצוי שנקלענו אליו יחלוף במהירות, אמן.