בהתוועדות שבת פרשת חוקת, י"ב תמוז תשכ"ט אמר כ"ק אדמו"ר זי"ע מאמר דא"ח על הפסוק "זאת חוקת התורה" (ולהעיר שההסתלקות של הרבי היתה ביום ראשון לפרשת חוקת).
בתחילת המאמר מביא הרבי את דברי המדרש על הפסוק "זאת חוקת התורה גו' ויקחו אליך פרה אדומה": "אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה". כלומר: טעמה של מצוות פרה אדומה נותר בגדר חוקה לגבי כולם, ורק למשה גילה הקב"ה את הטעם.
שואל על כך הרבי: בהרבה מקומות בתורת החסידות מבוארת המעלה של חוקים לגבי משפטים בכך שכשיהודי מקיים מצוה באופן שאיננו מבין את טעמה של המצוה יש בזה מעלה מיוחדת, והרי עיקר ענין החוק הוא בפרה אדומה שאפילו שלמה המלך לא ידע את טעמה. אם כן, מאחר שלמשה רבנו גילה הקב"ה גם את טעמה של פרה אדומה, נמצא לכאורה שאצלו אין שום ענין של חוק, ואיך ייתכן לומר שהיה חסר אצלו חלילה המעלה הגדולה של קיום המצוות באופן של חוקים?
לאחר ביאור ארוך בגודל מעלתו של משה רבנו, מבאר הרבי שעיקר ענינו של משה הוא זה שהוא רועה ישראל, ולכן כאשר חסר ענין כלשהו אצל ישראל הרי זה כאילו הענין חסר גם אצל משה. והרבי מדגיש: לא זו בלבד שצערו של משה על כך שחסר משהו אצל ישראל הוא צער גדול כל כך כאילו חסר אצלו בעצמו, אלא יתרה מזו – החיסרון אצל ישראל הוא כמו חיסרון אצל משה, "כי משה וישראל הם חד, ובלשון רש"י שמשה הוא ישראל וישראל הם משה". ולכן, אף-על-פי שאצל משה האירו כל ה'גילויים', הרי כשחסר משהו אצל ישראל, חסר גם אצל משה.
ויתרה מזו, אומר הרבי בהמשך המאמר: כל המעלות של משה, כולל זה שהיה עשיר גם ברוחניות שהאירו אצלו בגילוי האורות הכי נעלים, הן דבר טפל, בחינת חיצוניות, לגבי זה שהיה רוען של ישראל. ונמצא, דזה מה שהאירו אצלו האורות הכי נעלים, הוא בחינת החיצוניות שלו, ואילו מה שהיה חסר אצלו בגלל זה שהיה חסר אצל ישראל – זהו בפנימיות שלו.
ולכן, מסיים הרבי, מובן שמאחר שאצל ישראל מצוות פרה אדומה היא חוקה, הרי גם לגבי משה היא חוקה. במילים אחרות: זה שמשה ידע את טעמה של מצוות פרה אדומה הוא רק בבחינת חיצוניות, אבל מצד פנימיות ענינו של משה, ענינו בתור רועה ישראל, הרי גם אצלו זה בבחינת חוקה. עד כאן מדברי הרבי.
'גלות גן-עדן'
הסבר זה של הרבי נותן לנו מושג עמוק עד כמה הרבי, משה שבדורנו, קשור עם כלל ישראל ועם כל אחד ואחד מישראל. אנו לומדים מכאן את עוצמת הקשר של רועה ישראל עם צאן מרעיתו, עד שהקשר הזה הוא עיקר מציאותו.
ניתן ללמוד מההסבר הזה עוד ענין נפלא:
בדרך כלל רגילים לפרש את האימרה "רועי ישראל לא יעזבו צאן מרעיתם", כך: אף-על-פי שרועי ישראל נמצאים בדרגות הכי גבוהות בגן-עדן, הם ממשיכים לדאוג לצאן מרעיתם שנמצא בעולם הזה הגשמי. אבל לפי ההסבר של הרבי במאמר הנ"ל, נמצא שאין הכוונה שעיקר ענינו של הצדיק הוא הדרגות הגבוהות שלו (אלא שעדיין יש לו קשר לעולם הזה). אדרבה: כל ההשגות והעילויים הכי נפלאים שיש לצדיק ונשיא ישראל בעולמות העליונים הם רק ענינו החיצוני, ואילו ענינו הפנימי והעיקרי הוא היותו נשיא ישראל שמשגיח ומעורר רחמים על צאן מרעיתו בעולם הזה הגשמי, ומתפלל עבורם בכל המצטרך.
ועל פי זה אולי אפשר להסביר ענין מופלא שהיה בהתוועדות שבת מברכים אייר תשי"ב. זכורני, שלא היתה זו התוועדות רגילה והרבי דיבר לכל אורך ההתוועדות עם הרבה רגש. והנה, באמצע ההתוועדות התבטא מישהו מהנוכחים בנוגע לרבי הקודם בתואר "נשמתו עדן". למשמע הדברים התרגש הרבי מאוד ואמר "וואס פאר א נשמתו עדן? וואס פארשיקט איר איהם קיין סלאבקי, קיין סיביר? – ער איז דא למטה" [=מה פתאום 'נשמתו עדן'? מדוע אתה משלחים אותו לסולובקי, לסיביר? (=מקומות גלות נידחים ברוסיה) – הוא נמצא כאן למטה].
ולכאורה הדברים אינם מובנים: איך ייתכן לומר על 'גן עדן' שהוא מקום גלות כמו סיביר?! אבל על פי האמור אפשר לומר שהכוונה היא כך:
מאחר שהענין הפנימי של הרבי הוא היותו רועה ישראל, הרי המקום העיקרי שבו הוא 'נמצא' ובזה יש לו תענוג פנימי, הוא ההשגחה וההימצאות עם כלל ישראל, ולכן מובן שהימצאות של הרבי בכל מקום אחר היא לגביו בבחינת גלות ושביה…
שתי משימות
ובהנוגע אלינו:
הרבי הודיע לנו באופן ברור וחד-משמעי ש"הנה הנה משיח בא". הרבי הכריז ופרסם כמה פעמים שדורנו זה הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, והכריז גם שמשיח מגיע תכף ומיד ממש.
עלינו לזכור, שהאימרה החסידית על הפסוק "אבדה האמונה ונכרתה מפיהם" היא גם בנוגע לענין זה. עלינו לשנן ולחזור ולשנן עוד פעם ועוד פעם שכן יקום. וכמו שכל דברי הרבי, גם דברים אלה שלכאורה נראו מופרכים (כמו הניצחון במלחמת ששת הימים, העלייה מרוסיה, הנבואות בעת מלחמת המפרץ ועוד, כידוע ומפורסם לכל), כך הוא בנוגע לבשורת הגאולה אשר ברור כשמש שבעתיד הכי קרוב תתקיים בשורה זו בפועל.
ועד שנזכה לרגע הגאולה, על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת החובה והזכות לקרב ולזרז עוד יותר את הגאולה, על-ידי לימוד תורתו של הרבי, התחזקות בכל המבצעים הקדושים של הרבי ובעניני הפצת היהדות בכלל, הפצת מעיינות תורת החסידות בפרט, ובעיקר, כדברי הרבי, שכל זה יהיה חדור בענין של "להביא לימות המשיח".
עלינו לעשות את המוטל עלינו, ומעבר לזה – אין זה העסק שלנו. "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור". לנו נוגע לדעת רק שתי נקודות חשובות: א) להאמין בוודאות מוחלטת, ללא כל ספק וספק-ספקא, שכל דברי הרבי יתממשו במילואם בעתיד הכי קרוב. ב) לדעת את גודל האחריות המוטלת עלינו למלא את השליחות העיקרית שהרבי הטיל עלינו – להכין את עצמנו ואת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו.
שריפת הגלות
וגם ענין זה קשור עם ענין החוקה: חוק פירושו שלא מערבים שיקולים שכליים אלא מתמקדים באמונה שלמעלה מהשכל.
יתרה מזו: הרבי מבאר בכמה מקומות (וגם במאמר הנ"ל) שדברי חז"ל "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה" באו ללמדנו הוראה מאוד חשובה, כי לכאורה לא מובן מהו דיוק הלשון "ואין לך רשות להרהר אחריה" ולא "אין לך רשות שלא לקיימה" – אלא שהכוונה היא לומר שלא זו בלבד שיהודי מקיים בפועל את ציווי הקב"ה אף-על-פי שאינו מבין את טעם הציווי, אלא שאפילו אינו מהרהר אחר הציווי, "כי גם בשכלו מונח הענין דקבלת עול". ומובן שאין הכוונה שיש לו הסבר על זה (כי כשיש לו הסבר אין צורך בקבלת עול), כי-אם שאע"פ שאין לו שום הסבר שכלי, בכל-זאת קבלת העול חודרת ופועלת גם על שכלו, באופן שאינו מהרהר כלל.
ולעניננו: תפקידנו לבצע את הוראות הרבי מתוך קבלת-עול, מבלי להיכנס לחשבונות מיותרים בתהליך הגאולה. העיקר הוא האמונה והידיעה הברורה שכל דברי הרבי יתממשו במילואם.
כשהקב"ה מודיע על-ידי עבדיו הנביאים שלמחרת עומד להתרחש אירוע כלשהו, אין ענין להיכנס בשום חשבונות שכליים. צריך רק להאמין שכך יהיה, ותו לא.
ונסיים בדברי המאמר הנ"ל שבו הרבי מקשר בין "זאת חוקת התורה" ובין מצוות שריפת פרה אדומה:
פרה אדומה רומזת על הגלויות, וכדברי המדרש 'פרה' זו מצרים, 'אדומה' זו בבל, 'תמימה' זו מדי, 'אשר אין בה מום' זו יוון. שריפת הפרה ענינה שריפת הגלות, וזה נפעל על-ידי חוקת התורה, שקבלת העול (והאמונה) חודרת גם בשכלו באופן שאינו מהרהר כלל. ובסוף המאמר: "ועל-ידי חוקת התורה נעשה שריפת הגלות והולכים כולנו יחד ונשיאנו בראשנו לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש".
(מתוך דברים שנאמרו בהתוועדות חסידית)
