בשבוע שעבר הזכרנו כאן את החשיבות של חיזוק הביטחון בה' והחוסן הנפשי של האדם וכיצד זה מסייע להשתחרר מפחדים ומתחים.
ואכן, רואים במוחש כי חיזוק האמונה בה' ובהשפעתו אלינו, ובפרט כאשר לומדים ומתבוננים בדברים באופן של חב"ד – חכמה בינה ודעת, מתחזק החוסן הנפשי הפנימי ואפשר להתגבר בקלות יותר על מהומות ואתגרים שמצד עצמם עלולים לאיים ולהפחיד.
בפנימיותו של כל יהודי קיימת האמונה שהקיום שלו טוב ונצחי מצד המהות הרוחנית שבו. ההכרה באמונה זו היא היסוד לבריאות הנפש.
אנשים המאמינים בנצחיות הנפש יודעים שכל הסיכונים שבעולם, בכוחם לערער את החיים הפיזיים בלבד אך לא את מהות הנשמה, שכן הגוף חוזר לאדמה, והנשמה חוזרת לבורא: "הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (כך עד ביאת המשיח ותחיית המתים בקרוב ממש, שאז ממד הנצחיות יתגלה גם בגוף). ידיעה זו מחזקת את ההכרה שהקיום העצמי אינו מותנה, וממילא קל יותר להשתחרר מפחדים ואיומים שונים.
ייתכן שמסיבות מסוימות אדם לא גילה או הפנים אמונה זו בתוכו, ומשום כך הוא חווה רדידות מחשבתית ואמונית, וכל ההסתכלות שלו על החיים ממוקדת בקיום הפיזי. אדם כזה יקשה עליו לחזק את האמונה בפנימיות השלמה שלו. לימוד החסידות אליבא דנפשיה מסייע גם במצבים אלו.
חסידות מגלה את המהות
בעומק יותר, זהו ההסבר של המושג הידוע המובא ומוסבר רבות בחסידות: הצמצום לא כפשוטו.
כידוע, כדי לברוא את העולמות, עשה הבורא פעולה מיוחדת – צמצום. הצמצום פירושו הסתרה. הקב"ה הסתיר את אורו האין-סופי כדי שיהיה מקום לעולמות הנבראים.
תורת החסידות מדגישה כי הצמצום אינו כפשוטו: אומנם מצד הנבראים, אור ה' מוסתר והם אינם רואים אותו, אבל מצד הנוכחות של ה' – לא חל שום צמצום, ואין שום הפרש בין מציאותו קודם בריאת העולם למציאותו מאז בריאת העולם.
ה'מסך' הוא כעין חלון חד-כיווני: כשם שחלון כזה אינו מאפשר לעומד מבחוץ לראות את מה שבפנים, אבל מי שנמצא בפנים יכול להתבונן דרכו החוצה, כך ה'מסך' – מצד הנבראים הוא מסתיר והראייה איננה מתאפשרת, ואילו מצד הקב"ה כביכול אין שום הסתר.
בכל מצב והתמודדות אפשר להתבונן משני כיוונים: אפשר לראות את הצד החיצוני, המסתיר, ואפשר למקד את המבט בפנימיות השלמה. הדברים אמורים בהתבוננות של האדם בעצמו ובטעויותיו וגם בהתבוננות שלו באחרים.
במבט המתמקד בצד החיצוני – הטעות או הכישלון 'מגדירים' את האדם: הוא עצמו 'טעות'. הוא עצמו 'כישלון'. לעומת זאת מבט המתמקד בפנימיות מגלה את המהות הטובה של האדם, ומאפשר להבין שאין לשפוט אותו רק על סמך המעשה החיצוני.
ועל דרך זה בחינוך הילדים. ההבטה מלמעלה פירושה שגם כשהילד מתנהג לא טוב, לא נגדיר אותו חלילה כילד רע או שלילי, אלא נשדר לו שהוא טוב ורק המעשה שעשה אינו טוב. ההורה יגיד לילד שלו: "אתה ילד צדיק וטוב, אבא ואימא מאוד אוהבים אותך. המעשה שעשית לא מתאים לך, לא שייך לילד כל כך טוב כמוך…"
כדאי לציין שהחינוך לאמון עצמי מתחיל בשעה שהתינוק נולד, והוא נבנה מתוך הענקת החום וההגנה הפיזיים, בד בבד כמובן עם הענקת החוסן הנפשי והרוחני. לעומת זאת חוסר חום ואהבה בקטנות מגביר את הסיכון לפיתוח פחדים.
על דרך זה בהתייחסות למאורעות שונים שהאדם חווה בעולם: הבטה כזו מאפשרת לראות ולהבין שבכולם טמון שורש פנימי שהוא טוב, והם מתרחשים בהשגחה פרטית.
חשיבה כזאת מחזקת את הטוב הפנימי שבנו ובמציאות שסביבנו, וממילא היא נוסכת בנו חוסן פנימי להתגבר על פחדים ולהיטיב להתמודד עם קשיים ואתגרים.
גם אם האדם נתון באיום קיומי או במצבים חברתיים קשים וכדומה, הרגשות שלו צריכים להיות במקום מתוקן של ביטחון וחשיבה חיובית, ולא של פחדים, המשתקים אותו ומפריעים לו להתקדם.
האדם מסוגל להירגע מהם – ואחת הדרכים החשובות לכך היא ללמוד חסידות, להתבונן במה שלומדים ולהפנים זאת.
האדם נברא ישר
יש שחושבים על עצמם מחשבות שגויות ושליליות. אדם כזה, גם כאשר ברור לו שעשה מעשים טובים ויש בו טוב – הוא איננו משתכנע שהטוב הזה הוא חלק ממנו.
האמת הפוכה בדיוק: "עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). 'ישר' פירושו מתוקן. במהות האדם יש טוב עצמי בלתי מותנה, ורק האדם בחשבונותיו הרבים, סר מהמהות הפנימית הזאת והתעטף ב'לבוש' חיצוני שאינו מבטא את מהותו הפנימית היסודית.
וכפי שמובא בחסידות שבעולם האצילות, שממנו מגיעה המהות השלמה של הנשמה, אין מציאות של רע וקליפה – "לֹא יְגֻרְךָ רָע". ורק בעולמות הנמוכים יותר, בדרגה של 'לבושים' בלבד, יש מקום לדבר על קליפה והעלם.
ולכן גם כשאדם טועה או נכשל חשוב שיזכור שהטעות והכישלון אינם מבטאים את המהות הפנימית שלו. היא נשארת שלמה. רק למהות חיצונית (התנהגות או רגשות), 'לבוש', יכול להידבק 'לכלוך'. אומנם יש להסיר את הלכלוך ולתקן את העיוות, אבל יש לעשות זאת מתוך הכרה וידיעה שהם במקום חיצוני בלבד.
וכשם שבגד שהתלכלך או נקרע איננו מעיד על פגם באדם עצמו, כך גם ב'לבוש' החיצוני – אם התקלקל בו משהו, חשוב לתקן, ועם זאת לדעת שהמהות הפנימית נותרה כשהייתה.
גישה כזו מעוררת את האמונה והמודעות הפשוטה של האדם שהוא טוב, והיא שנותנת מענה אמיתי לכל סוגי החרדות.
