לקבל כוח, לתת חיים

היפראמזיס – היפר מה? מה זה?

הן עברו היפראמזיס בצורה הקשה ביותר, ודווקא משם הן צמחו לעזור ולתת מעצמן לעוד נשים. להעלות למודעות, לתת כתף ועזרה מקצועית ורגשית, כדי שהתקופה המאתגרת הזו תהיה קלה ככל האפשר.

דקלה, מנהלת מרכז בריאות האישה ברעננה, מושקא לוי ויהודית טאלר, משתפות אותנו בחוויות שלא הכרנו קודם. בקושי, בהתמודדות האישית והמשפחתית, וביכולת להתקרב אל ה'. להיות המעודדת והתומכת לעוד נשים שחוות היפראמזיס לפני לידה.

התופעה כמעט לא מוכרת, והחשיפה בבמה פומבית מכובדת זו של מוסף הנשים 'נשימה' דורשת המון אומץ וכנות.

זו ההזדמנות להגיד תודה למרואיינות המקסימות שפתחו לנו צוהר לסיפורים האישיים והמשפחתיים שלהן. כל הנכתב לעיל מובא כדי להעלות למודעות, לפתוח לנו את העיניים, לראות את הנשים סביבנו, וחלילה לא להפחיד או לגרום עוגמת נפש למי מהקוראות.

***

היפראמזיס היא מחלה לפני לידה, שרק בשנים האחרונות עלתה למודעות. יש לא מעט נשים בינינו, בקהילה ובחברה, המתמודדות וסובלות בלי שאנחנו החברות והמשפחה יודעות בכלל. הן לא מסתירות את ההתמודדות, זו פשוט תופעה שאינה מוכרת דייה. 3 אחוז מהנשים בעולם עוברות היפראמזיס, ו־10 אחוז מהן עוברות את המחלה לאורך כל תקופת הציפייה ללידה. הסבל הגדול ותחושת הבדידות בהתמודדות מגבירים את הסיכון לדיכאון. רוב הנשים שעוברות את המחלה הזו עוברות תקופות לא פשוטות לפני הלידה וגם בהתאוששות שלאחריה.

התופעות הלא פשוטות של ההיפראמזיס הן בעיקר הקאות מוגברות, סחרחורות, התכווצויות בבטן וירידה משמעותית  במשקל. מכיוון שההקאות לוקחות מהגוף כוחות, יש גם התעלפויות לא מעטות. פעמים רבות התרופות שניתנות לנשים הסובלות מהיפראמזיס גורמות נפיחות ונותנות מענה מקומי בלבד. יש נשים רבות הסובלות מנזק בלתי הפיך בחניכיים ובשיניים מהחומציות שבהקאות. והנזק הנפשי לא פשוט בכלל. תחושת הבדידות קשה להתמודדות.

יום הולדת שמח (?)

אחרי ההקדמה הלא פשוטה הזו, הבנו שמדובר במחלה שאף אחת לא רוצה להכיר מקרוב. מושקא, ספרי עלייך ועל ההיפראמזיס שלך.

"שמי מושקא לוי, אני גרה בבאר שבע ואימא לשני בנים מתוקים. נולדתי להוריי שלוחי חב"ד בעיר באר שבע. כבר לפני הלידה הראשונה הבנו שיש לי היפראמזיס. לקח קצת זמן עד שהבנו בדיוק במה מדובר. היינו זוג טרי, כמה חודשים אחרי החתונה. הייתי חלשה וסבלתי מבחילות איומות, משהו שלא היה רגיל וטבעי כמו שאנחנו רגילים לשמוע מנשים שחוות את התקופה הזו".

ידעת מייד במה מדובר?

"לא ידעתי במה מדובר, גם לא הכרתי את המחלה הזו. ייחסתי את ההרגשה הלא טובה והבחילות לתופעה רגילה של כל אישה במצב כזה.  אני זוכרת סיטואציה שבה ישבנו יחד במרפסת ואכלנו לימון – אמרו לנו שלימון עוזר להתמודד עם בחילות (עוזר, תלוי למי ומתי. י"ר). זה היה נראה תופעה חולפת, לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים.

"עם כל יום שעבר ההרגשה הלכה והידרדרה: הקאות על בסיס קבוע בלי הפסקה, חולשה נוראית ותחושה קשה  של חוסר שליטה במצב. מיום ליום זה התגבר, הגעתי למצב שבו לא הצלחתי לצאת מהבית לעבודה. הקאתי בלי הרף ואפילו לא הצלחתי לשתות או להכניס לפה פלח תפוח. .

"הודעתי בעבודה שאני לא חשה בטוב, אך יום אחד, שזכור לי כיום המשמעותי בתחילת המסע לגילוי המחלה, צלצלה האחראית בעבודה ואמרה לי: 'מושקא, אם את לא תבואי היום, הילדים בצהרון יישארו לבד, אין לך מחליפה'.

"אני הולכת לעבודה ואומרת לעצמי: 'מושקא, את ממש מפונקת, כולן מקיאות והולכות לעבודה. קחי איתך קצת אוכל וצאי מהבית'.

"יצאתי לעבודה בצהרון, ולאורך כל העבודה הקאתי את נשמתי. האוכל של הילדים הגביר את הבחילות. לא היה שייך להתאפק או לעצור את זה, והחולשה שבאה בעקבות ההקאות הייתה לא רגילה. הכוחות שהגוף צריך כדי להקיא שוב ושוב פשוט אזלו.

"אותו יום היה יום ההולדת הראשון של בעלי מאז נישאנו. אני כל כך רוצה להכין לו יום הולדת שמח. אני צועדת לכיוון התחנה באפיסת כוחות, כולי תחושות אשמה שלא הכנתי כלום לכבוד החגיגות. הצלחתי לגרור את רגליי לכיוון חנות הבלונים הקרובה ביותר. באפיסת כוחות הגעתי לבית, קשרתי את הבלונים למתלה הקרוב, ונפלתי על הספה תשושה וחסרת כוח להרים את עצמי. כנראה התעלפתי, כי עד היום זכורה לי הסיטואציה שבה בעלי נכנס לבית ורואה אותי מעולפת על הספה. זה היה יום ההולדת השמח שלנו".

חוויה לא נעימה. איך מתמודדים עם זה? מה עשיתם?

"מייד הבנו שכנראה התייבשתי, נסענו למוקד ושם כמובן נותנים נוזלים. בתחילה אמרו לי לקחת פרמין. לצערי הרופא לא ידע במה מדובר, מה גם שהתרופה לא עוזרת. רופא אחר המליץ על דיקלטין – תרופה ייעודית שנועדה לעצור את הבחילות. לא רק שזה לא עזר, הייתי מקיאה את הכדור שבלעתי עוד לפני שהוא בכלל נספג בגוף. זה כדור יקר שלא נכלל בסל הבריאות.

"הגעתי למוקד פעם אחר פעם, מיובשת. הייתי מקבלת נוזלים ונשלחת הביתה. הרופא במוקד נשים הסביר שאחרי כל הקאה כדאי לשתות כוס מים, זה יגרום שמשהו ייספג. שמעתי לו ושתיתי בכוח כוס מים אחרי כל הקאה, וגם את הכוס הזו הייתי מקיאה. כך חלפו כמה שבועות של חולשה וחוסר כוח, ושוב מתן נוזלים".

התמודדות בזוג

באיזה שלב אמרו לך: מושקא, את סובלת מהיפראמזיס?

"באחת הפעמים הגעתי למוקד בליווי אימי היקרה", היא משחזרת. "הרופא שאמר לי לשתות כוס מים אחרי כל הקאה, הבין שיש כאן משהו לא תקין. הוא אמר 'יש כאן משהו שאני לא מכיר' ובבהילות הפנה אותנו לבית הרפואה סורוקה. לראשונה אשפזו אותי.

"בביקור רופאים התיישב לידנו רופא מבוגר ואמר לי: זו הפעם הראשונה שבה את מתאשפזת. את ממש גיבורה. יש נשים שמגיעות בשלב הרבה יותר מוקדם. אל תדאגי, את קרובה לסוף, זה יעבור לך  בעוד כמה שבועות.

"שמחתי כל כך. יש תאריך סיום לסיוט הזה, זה נותן תקווה. אבל הזמן עבר וזה לא קרה. חוויתי כאבים עזים מחוסר מזון, התכווצויות לא נעימות וצרבות חריפות. כל הגרון שרף מההקאות. ולכל זה צריך לקחת תרופה לכל תופעה. שום כדור לא עזר, רק טיפול בווריד היה יעיל".

ההתמודדות כזוג צעיר לא פשוטה. איך התמודד בעלך בכל הסיטואציה הזו?

"זו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל! כשבעלי היה חוזר מהכולל, הוא היה מגיע אליי לבית הרפואה ומשם חוזר לבית ריק. זו חוויה לא נעימה כזוג צעיר, בוודאי בשנה הראשונה לחתונה. מה שהיה לא פשוט הוא הידיעה שכל המשפחה שלו בחו"ל והוא נמצא בבית לבד ללא משפחה תומכת סביבו. הוא גיבור, אין מילה אחרת לתאר זאת. ברוך ה' שהייתה לנו החוכמה לקחת עזרה מקצועית ולפנות לטיפול כזוג לאחר הלידה, לפתח את הקשר שלנו בצורה בריאה ונכונה, להתגבר על הקשיים שעברנו יחד. זה הכרחי בסיטואציה כזו".

עברת היפראמזיס פעמיים. האם היו הבדלים בין הפעם הראשונה לפעם השנייה?

"התהליך בפעם השנייה היה שונה. נפשית הוא היה קל יותר כי ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים. דאגתי למעטפת של עזרה סביבי, וזה הקל מאוד עליי ועל בעלי. לעומת זה, תרופות שעזרו לי בפעם הראשונה לא עזרו בפעם השנייה. בפעם השנייה השתמשתי בפיק ליין – משהו שהקל עליי ואִפשר לי לתפקד בידיים, מה שלא היה בפעם הראשונה".

ספרי לנו על מקרה של סייעתא דשמיא שזכור לך בתוך ההתמודדות הלא פשוטה.

"הופניתי למרפאה ולא היו שם האמצעים לעזור לי", היא נזכרת. "היינו חסרי אונים. חברה טובה של אימי ביקשה שנבוא למרפאה שהיא עובדת בה אף שהם לא מתמחים בנושא, ובוודאי לא בהיפראמזיס. רק נכנסתי למרפאה והאחות הפנתה אותי לקבל שני ליטר נוזלים. במשך חודשים שלמים לא הצלחתי להכניס מזון לפה. הסייעתא דשמיא הגדולה הייתה שברוך ה' הצליחו לשלב תרופות שונות, מה שהקל עליי ועזר לי מאוד להתחיל לאכול מזון רגיל.

"אחת הנקודות הכי קריטיות שחשוב לדעת היא, שנשים בהתחלה לא מאמינות לעצמן", היא מבהירה. "הן חושבות שהן מפונקות, שהן לא מספיק חזקות. שאין להן כוח סבל. הבלבול הזה בין רגע שבו אפשר לנשום בלי להקיא לבין ימים עמוסי הקאות, כשהכול חוזר, מטלטל מאוד נפשית ורגשית".

למה המוּדעוּת קריטית כל כך?

"כשאישה תקבל תמיכה במילים והבנה, יהיה לה הרבה יותר קל להתמודד", בטוחה מושקא. "תחושת הבדידות, שאף אחד לא מכיר ולא מבין את הסבל, קשה ממש. אישה שעוברת היפראמזיס צריכה עזרה רבה. מספיק שמישהי מגיעה לתת יד בבית, לשטוף כלים או לשמור על הילדים בגינה. זה עוזר מאוד.

"כמו שיש עזרה ותמיכה אחרי לידה, אני חושבת שכדאי לפתח את המודעות גם לתמיכה לנשים לפני הלידה. בפרט נשים שצריכות את זה באמת. הרבה זוגות צריכים לעבור יחד תקופות לא פשוטות. זה משבר שלא מכינים את הכלות אליו. הכרחי לקבל ליווי זוגי, גם מקצועית וגם הלכתית".

מושקא, מה המסר שלך לקוראות 'נשימה'?

מושקא מהרהרת. "התפילה מתחת לחופה כל כך חשובה", היא אומרת. "צריך להתפלל על ילדים, וכמובן להוסיף להתפלל שהתהליך יהיה קל ובריא בגוף ובנפש.

"נקודה נוספת שחשובה ממש: לפקוח עיניים סביבנו, לא לשפוט שום אישה, ולהפך – להציע עזרה, להתעניין, להביע תמיכה ולהשמיע מילות עידוד. אם את רואה אישה שלא מתפקדת, תנסי לדון אותה לכף זכות. לעולם אי אפשר לדעת על אישה מה היא עוברת".

"הרגשתי שאני נעלמת"

יהודית טאלר היא אימא לחמש מתנות. היא שליחת הרבי ברמת אביב ג' וכיום דולה בשיטת אית"ן ועוזרת לנשים לפני לידה, בזכות ההיפראמזיס.

יהודית, ספרי לנו על ההיפראמזיס שלך. מתי ואיך זה התחיל?

"בפעמים הראשונות שציפיתי ללידה הרגשתי כמו רוב הנשים – בחילות והקאות בגדר הנורמה, לא היה משהו חריג. עבדתי כרגיל. לקראת הלידה הרביעית כמות ההקאות הייתה חריגה מעט. הגעתי לבית רפואה פעמיים בעקבות התייבשות טוטאלית. לא חשבו שיש כאן משהו לא תקין, קבלתי עירוי ושלחו אותי הביתה בלי הוראות מיוחדות. בתקופה הזו עבדתי כמורה ובמהלך השיעור הייתי יוצאת כמה פעמים בגלל הצורך להקיא.

"בפעם החמישית זה כבר היה סיפור אחר לגמרי", ממשיכה יהודית לשחזר. "מהרגע הראשון ממש, הבנתי שיש כאן משהו לא תקין. ההקאות היו ברמה שכל לגימת מים שלגמתי, הקאתי. כבר לא היה מה להקיא, והצרבות היו ממש לא פשוטות. מהר מאוד הבנו שזה לא מהלך רגיל. הרגשתי שאני נעלמת לעצמי".

איך זה בא לידי ביטוי בעבודה?

"זה היה בהחלט לא פשוט", מדגישה יהודית. "אתן לך דוגמה: לקראת תחילת שנה היה יום היערכות בבית הספר שבו עבדתי, ולא יכולתי לחשוב על היעדרות. היה ברור שאני הולכת. נסעתי במונית לבית הספר ושם הרגשתי נורא. הקאתי בלי הרף והייתי חלשה ממש. הודעתי למנהלת שלצערי אני לא מתחילה את השנה עם התלמידים.

"עדיין לא ידענו שיש לזה שם, לא ידענו שיש לזה הגדרה", היא אומרת. "אני אישה של שליטה, אני אוהבת לתקתק עניינים, לסדר את הבית, לשלוח ילדים לבושים למופת. ופתאום הקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי. הייתי באפיסת כוחות, לא נשאר לי כוח להחזיק את הנפש כי הגוף פשוט התכלה.

" לשמחתי בעלי הצדיק קיבל עליו את עול ניהול הבית. זו הייתה התמודדות לא פשוטה בכלל, לטפל בארבעה תינוקות שהגדולה בהם בת ארבע בלבד.

"הילדים היו קטנים, אבל הם הבינו היטב שמשהו קורה. בתי בת השלוש שעדיין לא ידעה לדבר הייתה נעמדת ומציגה אותי מקיאה. הגדולה הייתה מרחמת ואומרת בטון מרחם כשיצאה לגן: 'אימא, תרגישי טוב'.

"זה עורר בי רגשות אשמה", היא נזכרת. "למה זה מגיע להם, מה זה אשמתם, הם צריכים אימא בריאה, הם לא צריכים לראות אותי במצב הזה, באפיסת כוחות… זו הייתה תקופה שבה לא הייתה לי שום שליטה על מה שקורה. כל חיי השגרה שלי קפאו, מפעילות סביב השעון בבית חב"ד, כאימא וכמורה, לחוסר תפקוד. המצב לא מאפשר לקרוא ספר או לברוח לטלפון. כל משימה קטנה גורמת בחילות. זה השאיר אותי רק אני עם עצמי מול התקרה. זה בור שחור מאוד של רחמים עצמיים וייאוש".

מכתב מהרבי

יהודית, מתי הבנת שיש לזה שם?

"חיפשתי כל הזמן 'הקאות' ברשת, ואז הבנתי שיש לזה שם", היא עונה. "כשהגעתי לרופא שוב, מייד אמרתי לו: דוקטור, יש לי היפראמזיס, לא עוזרים לי נוזלים. אלה התוצאות שלי, זה המשקל שלי כרגע, אני צריכה עזרה! הרגשתי שאני במלחמה על החיים שלי, פיזית ונפשית.

"בסייעתא דשמיא הגעתי להבנה חזקה מאוד: אני לא שורדת את היום־יום. אני סובלת מאוד, זה מטלטל מאוד, החור השחור הזה מתגבר עליי ואם לא אלחם על זה, אני מסיימת כאן את תפקידי. ואני לא מעוניינת לסיים את תפקידי, יש לי כל כך הרבה סיבות לחיות, לשמוח. לחייך".

זו תובנה מדהימה! איך זה בא לידי ביטוי, ומאיפה לקחת כוחות?

"לא יכולתי אפילו לשוחח בטלפון כי הייתי מקיאה מלדבר כמה משפטים", היא משתפת. " בזכות ההכלה והתמיכה של בעלי יכולתי להישען ולדעת שאני סומכת עליו. אני חייבת לציין שהוא תפקד ועשה הכול, והכול מתוך שמחה וביטחון בה'. זה נתן לי להסתכל על מה שאני עוברת ולהגיד: אני רוצה לחיות בכל המובנים, אני יוצאת למלחמה, ואני אצליח בעזרת השם".

ואיך עשית את זה?

"החלטתי לטפל בעצמי, ופניתי לטיפול בשיטת אית"ן – שיטתה של חנה רות אברהם", היא אומרת. "השיטה מבוססת על ספר התניא. כשיש סיטואציה, הכי טבעי שכל הרגשות של הנפש הבהמית קופצים. אבל בדיוק אז יש לך כלים לבחור ברגשות החיוביים. ואני יכולה להגיד שזה ממש הציל לי את החיים, כי הייתי חייבת לעבוד על השמחה. אני חיה כדי להיות בשמחה. זה הכניס אותי לעבודה אינטנסיבית בנפש…

"אמונה היא בחירה להאמין בה' מתוך התקשרות לרבי. בנקודה הזו ראיתי שיפור בהסתכלות שלי ברמה שה' נותן לי מתנה. היא לא קלה. זו עבודה פנימית מאוד של שמחה. והשמחה לא תלויה בנסיבות. גם אמונה וביטחון, ונוכחות בהווה, לא תלויים בנסיבות. רק בנו ובכוחות שלנו. אם אני לא בעבודה על עצמי, אני נשאבת לבור שחור. אני לא מתאמצת כדי לחיות טוב יותר, אלא כדי לחיות באמת!"

בהמשך  חזרה יהודית מבית הרפואה אחרי טיפול נוסף, מתוך רצון לשהות עם הילדים. "העדפתי להיות באשפוז ביתי ולא להיות מחוץ לבית", היא מסבירה, "להיות בסביבתם ככל האפשר.

"מהרגע שבו חזרתי המצב נהיה נורא ואיום. לא הפסקתי להקיא. מייד הרגשתי שאני מתייבשת. שכבתי במיטה באפיסת כוחות, והגיע זמן הדלקת נרות. לא הייתי מסוגלת לקום. ביקשתי מבעלי שיביא לי 'אגרות קודש', עצמתי את העיניים וראיתי את הרבי מולי. 'רבי, תעזור לי', אמרתי במחשבתי, 'אני לא יכולה להמשיך ככה אפילו עוד יום אחד. בבקשה תציל אותי'.

"פתחתי את הספר ובעלי הקריא: 'רופא דתי בטח לא יוזקק לרחוץ בשבת, וכמאמר רז"ל: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'. כשבעלי חזר מבית הכנסת הוא ראה אותי על סף עילפון. רגע לפני שהזמין אמבולנס נזכר שבאגרות קודש היה כתוב שלא צריך לחלל שבת. הוא עשה עם הילדים סעודת שבת, ואני שומעת איך הוא שר איתם בשמחה .

"זה היה לילה קשה מאוד, כי לא הפסקתי להקיא כל הלילה", היא נזכרת. "בבוקר אמרתי לבעלי – שבת היא הרפואה. עכשיו זה קורה. שבת היא מלזעוק. וברוך ה' נהיה הרבה יותר טוב! נטלתי ידיים ואפילו הצלחתי לשתות מיין הקידוש ולטעום מן החלה. ממש הרגשתי שהרבי השאיר אותי בחיים בשבת הזו.

"ברוך ה' אחרי הלידה אין הקאות ונראה שהחיים חוזרים למסלול, אבל זה לא בדיוק ככה", ממשיכה יהודית. "ההשפעות ארוכות טווח. יש המון חוסרים בגוף, צריך לאזן את רמות החלבון והסידן. הייתי חווה מסך שחור מול העיניים ופעמים רבות הייתי מתעלפת. זו חולשה גדולה מאוד של הגוף. זה התחיל להיעלם רק כשנתיים אחרי הלידה. אם אישה אחרי לידה צריכה התאוששות, נשים שעברו היפראמזיס צריכות התאוששות ממחלה. לוקח לגוף זמן. צריך להיות סבלניים כלפי התופעות.

"מאחר שעברתי היפראמזיס חוויתי והרגשתי על בשרי איך חסידות מפעילה את החיים", היא משתפת, "גופנית וגם נפשית. למדתי להיות דולה במקביל לשיטה שעזרה לי, שיטת אית"ן. כל הליווי פיזי, רגשי ותודעתי. יש לזה השפעה אחרת לגמרי".

מה המסר שלך לקוראות 'נשימה'?

"נשים שעוברות תהליך נפשי עוברות גאולה, ולכן כל כך חשוב לטפל ולעזור לעצמנו ככל האפשר. תמיד תחפשו מענה ותופתעו לגלות שאפשר להקל. לטפל בגוף ובנפש ולהאמין שאפשר להיגאל!"

להנגיש את העזרה

דקלה היא מנהלת 'מרכז בריאות האישה' ברעננה, והיא קיבלה עליה פרויקט חסר תקדים – להנגיש טיפול לנשים העוברות היפראמזיס.

דקלה, עקב הניסיון האישי שלך כאישה שעברה היפראמזיס, וכאשת מקצוע בתחום, מה המסר העיקרי שתרצי להעביר לקוראות 'נשימה'?

"הכי חשוב שאישה תאמין באינסטינקטים שלה", היא אומרת. "שתקשיב לעצמה ותאמין לעצמה, שלא תיבהל מאמירות של אנשים חסרי מודעות בנושא. מכיוון שעדיין אין די מודעות, ייתכן שהסביבה או אנשי מקצוע יגידו משפטים שמזלזלים בתחושות ובצרכים של אישה שסובלת מהיפראמזיס. אישה שאומרת 'אולי יש לי בעיה בראש', 'אולי אני לא מסוגלת להתמודד, אולי אני מפונקת', צריכה לדעת שהיא לא מפונקת, ואין לה שום בעיה בראש! הבעיה לא אצלה! לאט לאט לומדים לתת לזה מענה. זה מתפתח עם הזמן.

"ברוך ה' אני זוכה לפעול במערכת מבוססת ותומכת. זה יעיל עבור כל אישה, היא מקבלת מענה עוטף וחם. אנחנו מכירים את המטופלות ויודעים מהם הצרכים של כל אחת".

תוכלי לתת לנו דוגמה?

"אם מטופלות נאלצות להגיע למרפאה שוב ושוב, כל הציוד יישלח לביתן, כולל הדרכה מפורטת. המטופלות מקבלות מעטפת של דיאטנית, בדיקות דם, עובדת סוציאלית ועוד. הן לא צריכות לתזז בין אשפוזים ומוקדי רפואה דחופה.

"חשוב להדגיש, נשים הסובלות מהיפראמזיס אינן בעייתיות. זה לא 'בראש'! מי שחושב שהן 'עושות הצגות' או 'דרמטיות מדי' טועה בהחלט! חשוב לבקש עזרה מהצוות הרפואי במרפאה. כל אחות  צריכה לדעת לתת את המענה הזה. זה נגיש לכל איש צוות, לעזור, לסייע ולתת את כל המענה והמעטפת.  יש כאן  עניין של מודעות. וככל שנעלה יותר את המודעות – הקהילה, החברות ובני המשפחה יוכלו לעזור בהכלה, בנתינת כתף, בהבנת המצב, ובעזרה בכל מה שהאישה צריכה. נזכור שיש מחירים גדולים לתקופה המאתגרת שהאישה עוברת. הילדים במשפחה חווים את זה עם האב וזה לא פשוט להם בכלל".

נאחל בריאות שלמה ובשורות טובות!