מבצע ארנון

ביום רביעי השבוע נכנס ספר תורה מיוחד לבית הכנסת המרכזי בגבעת עדה, והוא מספר סיפור מופלא שלא ייאמן: תרומת ספרי תורה שהתגלגלו בדרך פלא בכל שנה ביום ההילולא ג' בתמוז | ערב האירוע המרגש שוחח כתב 'כפר חב"ד' עם אימו של ארנון זמורה הי"ד, לוחם יחידת הימ"מ שנפל במבצע הרואי לחילוץ החטופים, ועם הרב מנחם מענדל לויטין, רב בית הכנסת ושליח הרבי | סיפור על גבורה ועל אמונה, על מופתים מתגלגלים, ועל נצח ישראל שלא ישקר | ושבו בנים לגבולם

רחבת בית הכנסת המרכזי בגבעת עדה, היישוב הפסטורלי המוקף שדות וגבעות והשוכן לא הרחק מאור עקיבא ומקיסריה, שקטה בשעת בוקר של יום שני השבוע. במקום נמצא הרב מנחם מענדל לויטין, רב בית הכנסת ושליח הרבי במקום. הוא מוצף פעילות. סדר יום עמוס ממתין לו. הוא נודד ממוסד חינוכי אחד למשנהו, מהדק קצוות אחרונים. שתי יממות בלבד נותרו עד שהמונים מכל רחבי האזור יגדשו את הרחבה הזו, לאירוע מרגש שינציח באופן יהודי כל כך את אחת הדמויות שנצרבו במיוחד בלבבות עם ישראל בשנה וחצי האחרונות, בעקבות המלחמה.

הרב לויטין משוחח עם ראובן ועם רעייתו הגב' רותי זמורה, תושבי היישוב. אלו הוריו של הקדוש ארנון זמורה הי"ד, גיבור ישראל שנפל בדמי ימיו, בגיל 36 בלבד, בקרב ההרואי לחילוץ ארבעה חטופים ישראלים משתי זירות במחנה הפליטים נוסייראת במרכז רצועת עזה.

"ארנון בחר להיות לוחם", אומרת האימא ל'כפר חב"ד'. "יש כאלו שבוחרים לעסוק במקצועות שונים בחייהם, והוא בחר בלב שלם להיות לוחם, שנלחם מול בריונות. זו הייתה בחירה שלו, והוא בחר בכך לא משום שהוא רצה להילחם או להרוג מחבלים, אלא כי היה חשוב לו להגן על הארץ ולהציל אנשים. אחרי נפילתו קשה להתנחם, אבל לפחות אני יודעת שהוא הגשים את מטרת חייו, במחיר חייו".

הרבה נכתב על אותו קרב שבו נפל זמורה הי"ד. זה היה בשעה 11 בבוקר בתחילת חודש סיוון האחרון, שבת פרשת במדבר. כוחות של שב"כ וימ"מ לצד יחידת קומנדו מיוחדת בצה"ל פשטו במקביל על שני מבנים במחנה נוסייראת בעזה. זהו מחנה שעד אז צה"ל טרם פעל בו באופן יסודי. מידע שהתקבל מבעוד מועד סיפר על כך שבמקום מוחזקים ארבעה חטופים – נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. המידע שהושג סיפר כי החטופים מוחזקים בשני מבנים נפרדים: ארגמני בקומה ראשונה של מבנה אחד והשלושה האחרים בבניין אחר. המרחק בין הבתים היה כמאתיים מטרים בלבד.

בעוד שפעולת החילוץ של ארגמני נעשתה בשש דקות בלבד ובהצלחה, פעולת החילוץ המקבילה, במבנה השני, הסתבכה: אש תופת הומטרה על הלוחמים, שהופתעו מכמות המחבלים במקום. בחילופי האש נפצע אנושות זמורה, לוחם ימ"מ שהיה חלק מכוח הפריצה. הוא פונה למרכז רפואי, אולם בתוך זמן קצר נאלצו הרופאים לבשר את הבשורה הנוראה: הוא נפל על קידוש השם. המבצע נקרא על שמו. מבצע ארנון.

זיכרון יהודי מרגש

למעלה משמונה חודשים חלפו מאז. האימא מספרת על שורה של מיזמים שנערכו לזכרו של בנה האהוב. היא מונה אותם בהתרגשות ובכבוד. הם חשובים לה. השבוע הוצב זיכרון נוסף, זיכרון יהודי נצחי ומרגש בדמות ספר תורה שנכתב ונתרם לזכרו. ספר התורה הוכנס ביום רביעי השבוע לבית הכנסת שאותו מנהל השליח בגבעת עדה.

השיחה עם 'כפר חב"ד' מתקיימת ערב ההכנסה. "זוהי זכות גדולה וכבוד בעבורנו, שספר תורה נכנס לזכרו של ארנון", אומרת האימא הגב' רותי. "אני חושבת שמעבר לרוחניות שבזיכרון הזה, ספר התורה הוא ספר של 'הוראות לחיים' לכל אחד ואחד מהעם. יש בתורה 'הוראות הפעלה' איך צריך להתנהג בכל חלקי החיים, הן בעניינים של בין אדם לחברו והן בעניינים של בין אדם למקום. הכול כתוב בתורה. אם היינו פועלים לפי ההוראות הללו, היינו חיים בעולם טוב יותר. אותם ערכים שמופיעים בתורה הם הערכים שעליהם ארנון גדל.

"כשסיפרו לנו על ההחלטה לתרום ספר תורה לזכרו, ושאלו אותנו לאיפה להכניס את הספר – בחרנו מיד בבית הכנסת המרכזי בגבעת עדה. זו הייתה בחירה טבעית בעבורנו. גדלתי כאן. בית הכנסת כאן הוא מקום קהילתי ועוטף. הרב מנדי מקבל את כולם במאור פנים ובשמחה. הוא אינו מציב תנאים. כולם יכולים לבוא וכלל לא בודקים כמה מצוות כל אחד שומר.

"ארנון אהב מאוד את גבעת עדה. הוא אמנם לא גדל פה אבל ביקר פה בחופשות אצל סבא וסבתא. הוא אהב אותם וכיבד אותם. היום אנחנו מתגוררים בגבעת עדה. היה ברור לנו שנכניס את ספר התורה לבית הכנסת כאן. אגב, נתרמו בהמשך עוד ספרי תורה, ואלו יוכנסו לבית הכנסת במוצא, שבה ארנון גדל, ולבית הכנסת ביישוב שבו התגורר ארנון בשמונה השנים האחרונות".

משפחת זמורה מקורבת לרב לויטין. "הקשר בינינו התהדק עוד יותר בשנים האחרונות. אני חושבת שמה שעומד בראש מעייניו של הרב מנדי, זה דבר אחד – שכולנו יהודים, ולא משנה במה אנחנו בוחרים להאמין ומה אנחנו עושים. אחדות הקהילה חשובה לו מאוד. הוא עושה הכול בנועם ולא בכפייה, מקבל את כולם כמו שהם. אדם רגיש וחם.

"הרב מנדי היה בקשר עם אבא שלי, שהתגורר בגבעת עדה ותרם והפעיל מוזיאון יודאיקה. תמיד הוא כיבד אותו בהדלקת נר בחנוכייה המרכזית המוצבת בימי החנוכה בכיכר המרכזית של גבעת עדה. כעת, ספר התורה בבית הכנסת יהיה גם כבוד בעבור הוריי, שהגיעו לגבעת עדה לפני יותר משבעים ושש שנים ומאז חיו כאן את כל חייהם. הם היו פעילים בקהילה ואף זכו באות יקירי גבעת עדה".

הכנסת ספר התורה עוררה התרגשות ביישוב. בית הספר היסודי המקומי, שבו כ-600 תלמידים, הזמין את התלמידים כולם ליטול חלק באירוע וללוות את ספר התורה. השיח סביב ארנון וסביב הנצחתו שוטף את היישוב. "מטרתנו להמשיך את המורשת שלו", אומר הרב לויטין.

"אנחנו נמצאים בתקופה לא פשוטה", מוסיפה האימא. "יש עדיין חטופים שנמצאים במחשכים בעזה וצריכים לחזור. אני מקווה שכולם ישובו לביתם במהרה, ושפוליטיקה לא תכנס חלילה לתוך הסיפור הזה".

כ"ח שנים לשליחות

בית הכנסת המרכזי בגבעת עדה, שאליו נכנס ספר התורה, הוא בית כנסת עתיק שהוקם לפני כמעט מאה שנים, בשנת תרפ"ח. כמה סמלי הדבר שבית הכנסת החל לפעול בעיצומה של תקופה שבה סבלה המושבה גבעת עדה מפרעות שביצעו כנופיות ערביות באזור.

מאז, לאורך השנים התפתחה המושבה והפכה למועצה מקומית. לפני למעלה משני עשורים אוחדה עם בנימינה הסמוכה. "אנחנו הגענו לכאן לפני 28 שנים", מספר הרב לויטין, "והתחלנו לפעול במקום. מאז פתחנו בית חב"ד פעיל והתחלנו לקיים בו מנייני תפילות קבועים".

לפני כמעט שלוש שנים התפתחה השליחות שלב נוסף, כשהרב לויטין מונה בטקס מפואר לרב בית הכנסת המרכזי הוותיק. עד אז נותר בית הכנסת סגור מסיבות שונות. "כשנבחרתי לתפקיד רב בית הכנסת, הבנתי שעומד בפניי אתגר – מצד אחד להמשיך כבימים ימימה את תפעול בית חב"ד שהקמתי בעמל וביזע, ויחד עם זאת לדאוג גם למניינים ולתפעול שוטף בבית הכנסת המרכזי, השוכן במרחק של כעשרים וחמש דקות הליכה מבית חב"ד. היה ברור שהדבר דורש הבאת זוג שלוחים נוסף לאזור, משאבים תקציבים, ובעיקר הבאת מתפללים מכל גווני הקשת להשתלב במניינים בשני המקומות".

בבית חב"ד פתחו בפרסום, ושורת תושבים החלה לפקוד את בית הכנסת. בחג השבועות תשפ"ב נערכה תפילה ראשונה במקום אחרי תקופה ארוכה של שממון. התכנון היה לערוך את טקס ההכתרה בחודש אלול, ואז החל מחגי תשרי לפתוח בקביעות את בית הכנסת לציבור. בינתיים, לקראת יום ההילולא ג' תמוז, נסע הרב לויטין לרבי.

הסיפור הבא, שאותו מגולל הרב לויטין, ערב הכנסת ספר התורה השלישי לבית הכנסת, הוא סיפור שמיימי שמלווה אותו ואת קהילתו בתקופה האחרונה. הוא מתחיל באותה נסיעה לרבי בתמוז תשפ"ב.

"ג' תמוז באותה שנה חל בשבת", מספר השליח, "ובמהלך השבת שהיתי בסמוך לאוהל. בדרך כלל, כשאני במקום בשבת, אינני נכנס לתוך האוהל. באותה פעם נכנסתי. זה היה כמובן זמן קצר אחרי המינוי, והזכרתי זאת בדל"ת אמותיו של הרבי, ביקשתי על בית הכנסת.

"במהלך היום נערכו התוועדויות רבות במאהלים הסמוכים. הצטרפתי אל אחת מהן. זו הייתה התוועדות שישבו בה בין היתר השליח הרב שלמה ביסטריצקי מהמבורג שבגרמניה ונוספים. פגשתי שם גם את הנגיד ר' שמואל אייזנברג מקהילת חב"ד ברחובות. הוא כבר היה אחרי 'לחיים' וגם אני הייתי אחרי 'לחיים', והתחלנו לשוחח. הייתה בינינו היכרות מסוימת קודם לכן, מצעירותנו. במהלך הדברים מצאתי את עצמי מדבר אתו על ספר תורה לבית הכנסת בגבעת עדה. הוא התעניין בפרטים, ואמרתי לו שבקרוב צפוי להיות טקס ההכתרה שלי לרב בית הכנסת, אחרי כמה שנים שהיה סגור, ואין בו ספר תורה.

"למען האמת, אינני יודע מה גרם לי לדבר עמו על אודות כך. עד אז נושא ספר התורה לא הטריד אותי במיוחד. בבית חב"ד שלנו ביישוב יש ארבעה ספרי תורה. התכנון שלי היה להעביר אחד מהספרים הללו לבית הכנסת המרכזי. מה שבעיקר הטריד אותי באותה עת היה המניינים עצמם והצורך לפעול במקביל בשתי המקומות. גם הנושא הכלכלי שנצרך לתפעול הפעילות המתרחבת העסיק אותי.

"ואולם באותה שבת, בהשגחה פרטית, דיברתי על ספר תורה. הרב אייזנברג חיבק אותי ואמר לי כבר בהתוועדות: 'יש לך ספר תורה'. אני זוכר שאמרתי לו: אני כעת חוזר לאוהל, נכנס אל הרבי ומודה לו על כך. זה ריגש אותי. לא התכוננתי כלל לקבל תרומה של ספר תורה".

בט"ו באלול באותה שנה, יום התייסדות 'תומכי תמימים', הוכנס ספר התורה החדש לבית הכנסת המרכזי העתיק. בהמשך, לקראת ראש השנה, נערך טקס ההכתרה ונפתח מחדש בית הכנסת. סביבו התגבשה קהילה. אחת מדמויות המפתח בקהילה כיום הוא תושב היישוב בשם פלג בן דוב. הלה הגיע לבית חב"ד במיוחד באחת השבתות הסמוכות לתקופת פתיחתו המחודשת של בית הכנסת. הוא הגיע מעוטר בזקן ובבגדי לבן. לשליח אמר: 'אני נראה דתי, אבל זו הפעם הראשונה שלי בבית כנסת'. כיום הוא אחד הגבאים בבית הכנסת. נשמה שנדלקה.

חלפה שנה. הגיע ג' תמוז תשפ"ג, יום ההילולא הכ"ט. הרב לויטין שוב עשה את דרכו אל המשלח, הפעם עם קבוצה של שישה מקורבים מהיישוב. "בשבת שלפני הנסיעה, אחרי התפילה בבית הכנסת המרכזי, אמר לי פלג בן דוב: 'הרב מנדי, אתה נוסע לרבי ואתה צריך לחזור עם עוד ספר תורה, אחד לא מספיק'. הם ידעו שאת ספר התורה הראשון קיבל בית הכנסת כשהייתי אצל הרבי שנה קודם לכן.

"באותה שבת המשכתי מבית הכנסת לבית חב"ד, שם הסתיימה התפילה מאוחר מעט יותר. בבית חב"ד התוועדתי עם חברי הקבוצה שעמם תכננתי לנסוע לרבי במהלך השבוע. התוועדנו על כך שלרבי נוסעים בשביל להיות אצל הרבי ולא בשביל לקבל דבר מה. סיפרתי להם את הסיפור המפורסם, על כך שהיו קבוצות של חסידים שונים שדנו ביניהם איזה רבי הוא הגדול מכולם. כל אחד סיפר על מופתי הרבי שלו, וכשהגיעו לחסיד ליובאוויטש הוא הגיב, שהגדולה של הרבי שלו היא שהרבי בירך אותו בדבר מה, אולם הברכה לא התקיימה – ובכל זאת הוא נותר 'מקושר' לרבו. זהו סיפור המבטא את הקשר העצמי בין חסיד לרבו, שאינו תלוי במופת כזה או אחר. בליובאוויטש לא קידשו מופתים. אלו התגלגלו תחת השולחנות ואיש לא טרח להרימם. זה היה המסר שעליו דיברתי ושסביבו התוועדתי במהלך השבת לקראת הטיסה.

"ג' תמוז באותה שנה חל ביום חמישי. ביום ראשון שלאחר מכן ישבנו יחד, חברי הקבוצה מגבעת עדה, באחד הטענטים בסמוך לאוהל. למדנו והתפללנו. בשלב מסוים מכשיר הטלפון שלי צלצל. כשעניתי, הזדהה מעבר לקו אחד מהמקורבים שלנו מגבעת עדה. הוא אמר לי שהבין שאני לא נמצא בארץ ושאל מתי אני חוזר. התעניינתי מדוע, והוא, למרבה התדהמה, מודיע לי שברצונו לתרום ספר תורה לבית הכנסת.

"זו הייתה בשורה מטלטלת. כל חברי הקבוצה היו בהלם. הרי בדיוק שנה קודם לכן, באותו מקום ובאותו זמן, הגיע מדרך פלאית לחלוטין ומבלי תכנון ספר תורה לבית הכנסת, וכעת שוב. היו שהזכירו מיד את בקשתו של פלג ממני לפני הטיסה, לחזור עם עוד ספר תורה. הנה, אמרו המקורבים בקבוצה, הרבי ענה לפלג".

מצווה גוררת מצווה

ושוב חזר הניגון. שנה אחרי הכנסת ספר התורה הראשונה נחגגה בגבעת עדה הכנסת ספר תורה נוספת לבית הכנסת המרכזי. "אגב, דבר מעניין", מציין הרב לויטין: "אחד מהמקורבים שלנו, יהודי מוכשר מאוד בשם דן אבידן, סגן אלוף בצה"ל שכיהן כמפקח במשרד החינוך ושלאחרונה יצא לגמלאות, סיפר לנו במהלך סעודת שבת שבה התארח בביתנו, שאחת מהכנסות ספר התורה לבית הכנסת המרכזי הייתה בעבורו נקודת ציון משמעותית בחייו. ומדוע? כי באותה הכנסה קיבל עליו להניח תפילין. הוא סיפר שהשתתף בהכנסת ספר התורה ושם ביקש ממנו הבן שלי, הרב לוי, להניח תפילין. הוא נעתר והניח, ואז החליט להניח תפילין בכל יום ויום.

"אותו אבידן גויס למילואים עם פרוץ המלחמה בעזה, ורק לאחרונה פרש לגמלאות וערכו לו מסיבת פרישה. גם אני השתתפתי בה, ובמהלכה הוא סיפר לחבריו על הרגע שבו קיבל עליו להניח תפילין בקביעות. בעבורנו היה זה חידוד נוסף להבנת המשמעות שיש לכל פעולה שאנחנו מבצעים. לפעמים לפעולה אחת של שליח, ואפילו קטנה, יש השלכות מרחיקות לכת. לפעמים נדע על כך ולפעמים לא".

מופתים מתגלגלים

לג' תמוז האחרון לא נסע הרב לויטין לחצרות קודשינו, מסיבות אישיות. שבועות אחדים לאחר מכן נסע עם המשפחה כולה. אם היה מי שחשב שגלגוליהם המופלאים של ספרי התורה לבית הכנסת בגבעת עדה ביום ההילולא של הרבי הסתיימו, נכונה לו בתוך זמן קצר הפתעה מדהימה – שהסתיימה השבוע בהכנסת ספר התורה המרגשת.

"לפני כחודשיים וחצי", משחזר הרב לויטין, "קיבלתי באחד הימים שיחת טלפון. עניתי, ומעבר לקו הזדהה הרב שמואל הרמן. הוא סיפר שנמצא בקשר עם משפחות חטופים הנאבקות להחזיר את קרוביהן משבי ארגוני הטרור בעזה, ושישנו ספר תורה חדש שתרמה קהילה ממנהטן לזכרו של ארנון זמורה הי"ד, שנפל בעת מבצע החילוץ של החטופים בחודש סיוון האחרון. הוא הוסיף ואמר לי, שהוריו של זמורה החליטו לתרום את ספר התורה לבית הכנסת המרכזי בגבעת עדה.

"התרגשתי מאוד. סיפרתי לרב הרמן על בית הכנסת, שנבנה לפני מאה שנים. אמרתי לו: תדע לך שבשנים האחרונות, בכל ג' תמוז, בדרך מפתיעה ולא צפויה נתרם ספר תורה נוסף לבית הכנסת. כששמע זאת הרב הרמן ביקש ממני לשבת על כיסא. הוא אמר לי שחש צמרמורת, וגילה שאת ספר התורה הנוכחי החליטו התורמים לתרום לקראת יום השלושים של ארנון, ואת ההודעה על התרומה הוא קיבל ב'שלושים'.

"הלווייתו של זמורה, שנפל בב' בסיוון במרכז רצועת עזה, התקיימה למחרת, בג' בסיוון. תעשה אתה חשבון, אמר לי הרב הדובר מעבר לקו, מתי חל ה'שלושים' לארנון. באותו יום נתרם ספר התורה הזה".

קשה לנתק את התאריך הכה משמעותי בעבור כל שליח וחסיד, משרשרת ספרי התורה שהתגלגלו לבית הכנסת שאותו מפעיל השליח בגבעת עדה. "הציבור בבית הכנסת מרגיש קשר מיוחד לרבי", אומר הרב לויטין השבוע. "כעת, הכנסת ספר התורה העלתה את בית הכנסת לכותרות ולשיח הציבורי. אין ספק שגם לזה יהיו פעולות לטווח ארוך.

"את ארנון, שהיה גיבור ישראל כפשוטו ומסר את נפשו כפשוטו למען עם ישראל, לא הכרתי מקרוב. בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, בעת שמחבלים פשטו על קיבוצי עוטף עזה, הוא נלחם בגבורה יחד עם אנשי הצוות שלו. הוריו עברו להתגורר כאן בגבעת עדה בערך לפני כעשור. אימו גדלה כאן בעבר. במהלך השנים היה לי קשר עם המשפחה, והוא הלך והתהדק מאז בחלוף השנים. כעת הקשר התחזק מאוד בעקבות הכנסת ספר התורה. בשבת האחרונה הגיעו לבית הכנסת בבוקר עשרים ושבעה מתפללים, לא כולל נשים וילדים. זה מספר גבוה. אני חושב שזה בזכות הפרסום לספר התורה".

"צלצלת כבר לבית?"

זכרו של ארנון יונצח בבית הכנסת בגבעת עדה. עדויות רבות על גבורתו ועל מסירותו למען העם צפו ועלו רבות לאחרונה. את אחת מהן חולקת אימו השבוע, בשיחה עם 'כפר חב"ד': "בתקופת המלחמה, כאשר פיקד ארנון על הצוות שלו, הוא פתח ערוץ תקשורת ייעודי עם המשפחות של לוחמיו, ודאג לעקוב אחרי אירועים משפחתיים שונים שלהם כדי לדעת מתי לשחרר אותם. הוא היה אומר לפעמים לחיילים שלו: יש לכם פעילויות חשובות בבית, תלכו לבית לקצת זמן. המעורבות של הלוחמים שתחתיו בחיי משפחותיהם הייתה חשובה לו. גם הוא, כאשר שהה בבית – היה לחלוטין, מאה אחוזים, בבית, עם רעייתו וילדיו. סיפרו לי שכשהיה מפקד צעיר ופיקד על חיילים טירונים, היה עובר בכל ערב בין החיילים, ושואל חייל אחרי חייל: צלצלת כבר לבית? דיברת כבר עם אבא ואימא? בדקת שהכול בסדר איתם? אני חושבת שזה דבר שראוי ללמוד ממנו. כזה הוא היה וזו המורשת שהוא הותיר אחריו.

"אנחנו נמצאים כעת באבל, ואבלים את לכתו של ארנון ואת חסרונו. הרגשות הם כמו רכבת הרים דוהרת. כעומק הגאווה שלנו בארנון ובמי שהוא היה, כך עומק היגון שלנו. אנחנו לומדים לשלב בין שתי הרגשות הללו. ארנון היה ילד מיוחד שכולם אהבו. כמו שלושת אחיו, הוא אהב את הארץ, ראה ללב האדם וחיבר בין כולם. כל אחד מהחברים הרבים והמגוונים שלו הרגיש כאילו הוא היה החבר הכי טוב שלו, וכולם הרגישו כך כי הוא נתן להם וגרם להם להרגיש כך. זה היה ארנון.

"אנחנו מודים לתורמים שבחרו להנציח אותו בספר תורה. כמו שנאמר על יהושע 'איש אשר רוח בו', שהצליח לאחד את העם, כך ארנון. הוא איחד את העם, ובעזרת השם שהאחדות הזו תמשך הלאה, לזכרו.