מג'רבה לתומכי תמימים

האח שהיה הקרוב ביותר אל הרב מנשה חדד ע"ה, בכל תחנות חייו, הוא, יבלחט"א, הרה"ח ר' יוסף שיחי' מכפר חב"ד | בשיחה מיוחדת ל'כפר חב"ד', בעיצומה של ה'שבעה', הוא מספר על כור ההיתוך שבו גדלו, מגולל את הדרך שעשו מג'רבה לתומכי תמימים בלוד, חושף את ההוראה המיוחדת שקיבל ר' מנשה ע"ה ביחידות הראשונה שהובנה רק כעבור שנים, ומתאר את מסירותו הגדולה, ואת התכונות הייחודיות שהפכו אותו לדמות מופת | אָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי כַּאֲבֶל

הרב משה מרינובסקי
צילומים: שניאור שיף

מתוך השתתפות בצערכם ובאבלכם, יורשה לשאול, מהן התחושות עם אובדן אח קרוב כזה?

"אכן, צער גדול ואבל כבד שגוברים שבעתיים לאור העובדה שאכן הייתי – אבדל לחיים – קרוב מאוד אל אחי הרב מנשה, לאורך כל תחנות חיינו.

"עלינו לארץ ישראל מג'רבה בשנת תשי"ח, בחודש אייר, החודש שבו נסתלק. אחינו הגדול, הרב עמוס, עלה לפנינו, וכשהגענו שימש מנהל בית הספר 'משואה' בקריית גת, שבה התיישבנו. בית ספר גדול ומוצלח ובו כאלף תלמידים. מטבע הדברים, גם מנשה ואני נכנסנו ללמוד בבית הספר הזה, ואילו את האחים הבוגרים יותר אבא עליו השלום שלח לישיבות בירושלים.

"כעבור כשנה שמע אבא שהרב זלמן אבלסקי פתח בקריית גת בית ספר חב"ד. אבינו היה ירא שמיים גדול וחיפש עבורנו את החינוך הטוב ביותר ומייד העביר אותנו לבית ספר חב"ד החדש. שוב הייתי עם מנשה באותה מסגרת. מנשה נקלט היטב בבית הספר, הצליח בלימודיו ועשה חיל, וכפי שהעיד בהלוויה מחנכו באותם ימים, הרב מאיר בר, גילה גם כישורי מנהיגות והיה יו"ר מועצת התלמידים. במסגרת התפקיד הזה היו ימים שבהם ניהול בית הספר נמסר למועצת התלמידים ומנשה כיו"ר היה למעשה מנהל בית הספר כשעוד היה ילד.

"מבית הספר בקריית גת המשיך מנשה לישיבת תומכי תמימים בלוד, ובהמשך לכך גם אני המשכתי באותו מסלול. אציין שהוא דאג לי כל כך עד שיזם והביא את אבא ואת הנהלת בית הספר והישיבה להסכים לכך, שאעבור לישיבה בלוד בסיום כיתה ז' בבית הספר ולא כנהוג בסיום כיתה ח'. 'כבר אין לך מה לעשות בבית הספר והגיע הזמן שתתחנך בתומכי תמימים', קבע, ודאג שכך יהיה.

"כשהגעתי ללוד שוב היינו קרובים מאוד וקשורים מאוד. אני למדתי בשיעור א' של הישיבה-קטנה והוא למד במסגרת מה שהיה נקרא אז 'מכינה' לישיבה-גדולה. אני זוכר שהייתי רגיל לבקר בחדרו בפנימיית הישיבה בשעות הערב, וחבריו, שהיו מבוגרים ממני בשנתיים–שלוש היו משתעשעים איתי.

"באותם ימים כבר התחלתי לשים לב לתכונות המיוחדות ולכישרונות הנעלים שלו. לא היה אפשר שלא להבחין שהוא עדין, עניו וצנוע, יסודי ומסור. כך בנעוריו וכך לאורך כל חייו. וזאת, כמובן, מלבד השקידה בלימודים, יראת השמיים החסידית הפנימית וההתקשרות לרבי.

"בתקופת הישיבה הגדולה הוא למד תקופת לימודים בישיבה הגדולה בקריית גת שקמה בינתיים. ראש הישיבה היה הגאון החסיד הרב חנניה יוסף אייזנבך, שכל השנים רחש הערכה מיוחדת למנשה ואהב אותו אהבת נפש. כעת הגיעה שעתו של מנשה לנסוע לרבי, לשהות שנה בבית חיינו 770, במסגרת ה'קבוצה'. זו הייתה שנת תש"ל ומובן שהוא ניצל אותה בצורה הטובה ביותר.

"כבר בנעוריו ראינו כמה הוא עדין, עניו וצנוע, יסודי ומסור. כך בנעוריו וכך לאורך כל חייו. וזאת, כמובן, מלבד השקידה בלימודים, יראת השמיים החסידית הפנימית וההתקשרות לרבי"

"אקדים את המאוחר ואציין כי באותה שנה, שנת ה'קבוצה', הוא התיידד מאוד עם חבר לאותה 'קבוצה', הגאון החסיד הרב מאיר אהרן ע"ה. השניים הפכו לידידים בלב ונפש, שררה ביניהם הערכה הדדית ובהמשך אחי מנשה הביא את ר' מאיר להיות רב התלמוד-תורה בלוד שהיה בהנהלתו ור"מ הכיתה הגבוהה, הכיתה שממנה עוברים לישיבה. יחד פעלו רבות להקניית לימוד התורה וחינוך חסידי אמיתי לתלמידים הרבה ועשו את התלמוד-תורה למוסד לתפארת.

"הקשר הקרוב שלנו כאחים נמשך גם לאורך השנה שבה מנשה היה אצל הרבי. הייתי מקבל ממנו מכתבים מדי שבוע או שבועיים ובהם היה מספר לי בהתפעלות על ההתוועדויות והשיחות של הרבי ומשתף אותי בדברים מיוחדים ומעניינים מהווי בית חיינו.

"גם אחרי ה'יחידות' אצל הרבי הוא תיאר לי במכתב את החוויה הקדושה והמרוממת, וגם גילה פרט מתוך ה'יחידות': השם שניתן לו בברית המילה היה מנשה-יעקב. עם השנים, השם השני, יעקב, נשכח ונשתקע, משום מה, והוא שאל את הרבי מה לעשות בנושא. "התשובה הייתה שימשיך להשתמש בשם מנשה בלבד. אין אתנו יודע עד מה, אבל אולי הרבי צפה למרחוק שמנשה עתיד לשאת את זוגתו למשפחת עבדלחק-אמיתי, תיבדל לחיים ארוכים, ששם אביה היה רבי יעקב.

"אגב, אפיזודה מאותם ימים: מתוך רצון להאזין לשיחות של הרבי, אלו שנאמרו בימות החול, שוב ושוב, מנשה התאמץ, השיג את הסכום הדרוש ורכש מכשיר הקלטה. באותם ימים, הקלטות שעתידות היו להיות נפוצות, עוד לא היו מצויות, והכוונה למכשיר גדול וכבד בעל סלילי הקלטה גדולים. את המכשיר שלח לארץ בדואר-ים ואני זוכר שנסעתי במיוחד לבית המכס בחיפה כדי לשחרר את המכשיר. מובן שעם שובו ניצל מנשה את המכונה הזו לדברים שבקדושה ולכל לראש להאזנה שוב ושוב לשיחות של הרבי.

"בתשל"ג הקים בית בישראל עם זוגתו הרבנית החשובה תיבדל לחיים ארוכים. וכמובן ליוויתי את אירועי החתונה והשתתפתי בה מקרוב. אני זוכר, בין השאר, שהחתונה נערכה בבני ברק, ובחלקי נפלה הזכות להסיע לחתונה, הלוך ושוב, את רבו של כפר חב"ד באותם ימים הגה"ח הרב שניאור זלמן גורליק ע"ה. כדי לקצר את הדרך, השתמשתי באפשרות שהייתה אז לעלות על הגשר שמעל הכביש המהיר תל אביב – ירושלים. העלייה הזו הייתה קצת תלולה וזכור לי שבדרך חזור אמר לי הרב – אני מבקש ממך, אל תיסע יותר במקום הזה… אולי היה לו פחד מיוחד מתאונת דרכים, בבחינת 'ניבא ולא ידע מה ניבא', שכן האירוע הקשה שהתרחש בשנת תשל"ד, ידוע".

השליחות החינוכית

נעבור לשליחותו החינוכית ולעסקנות של אחיך ר' מנשה ע"ה.

"התפקיד החינוכי הראשון שלו היה מחנך בתלמוד-תורה בלוד. עד מהרה, מנהל הישיבה והמוסדות, הרה"ח הרב אפרים וולף, הכיר בסגולות, ביכולות ובכישורים המיוחדים שלו, ומינה אותו למנהל התלמוד-תורה. הוא התמסר לתפקידו בכל המרץ ובכל המסירות, וכשהרב אפרים וולף ראה את איכות העבודה, החל למשוך אותו להיות מעורב יותר במוסדות בכלל. בתחילה הרב וולף היה אומר לו – 'כשיש לך קצת זמן פנוי, תעלה אליי למשרד'. וכשהיה מתייצב במשרד, הרב וולף היה מטיל עליו מטלות ומשימות מכל הסוגים. וככל שהוא ראה שיש לו עסק עם אדם איכותי שעושה כל דבר בצורה מושלמת ויסודית, המטלות והמשימות שהטיל עליו הלכו וגברו.

"בהמשך, אחרי פטירתו בדמי ימיו של הרב ברקע וולף, בנו של הרב אפרים שהיה יד ימינו בעסקנות הציבורית ובכלל זה בניהול הישיבה (נפטר בשנת תשס"א), נוצר חלל שהיה צורך דחוף למלא, והרב אפרים וולף ראה במנשה, שכאמור כבר היה די מעורב קודם לכן, את האיש המתאים. המעורבות הגוברת והולכת בניהול הישיבה הביאה אותו, עם הזמן, לפרוש, לפחות רשמית, מתפקידו כמנהל התלמוד-תורה ולהקדיש את כל זמנו ומרצו לסיוע לרב אפרים וולף בניהול הישיבה. לא חלף זמן רב, ואחרי כשנתיים וחצי הרב אפרים וולף השיב את נשמתו ליוצרה (בשנת תשס"ג). מעתה הוטל העול כולו על כתפיו של אחי מנשה, כשלצידו מסייעים כמובן חברי ההנהלה.

"בישיבת תומכי תמימים המרכזית, הישיבה-קטנה בלוד והישיבה-גדולה בכפר חב"ד, לומדים מאות תלמידים, וזה מחייב החזקת צוות גדול בתחום הרוחני ולא מעט עובדים בתחום הגשמי, וכן הרבה לוגיסטיקה בנושא ההזנה, הניקיון והתחזוקה. לכל אלה יש אנשים מצוינים שעושים את מלאכתם אבל העול הכלכלי הגדול מונח בסופו של דבר על המנהל.

"הקשר הקרוב שלנו כאחים נמשך גם לאורך השנה שבה מנשה היה אצל הרבי. הייתי מקבל ממנו מכתבים מדי שבוע או שבועיים ובהם היה מספר לי בהתפעלות על ההתוועדויות והשיחות"

"כשהוא נכנס לתפקידו, המצב הכלכלי היה מורכב מאוד, מסיבות שונות. מתוך שהייתי קרוב אליו מאוד, ליוויתי מקרוב את עבודתו ואני יכול להעיד כי היו ימים רבים שבהם היה אומר לי בבוקר – עד היום בצהריים עליי להפקיד בבנק כך וכך (לא פעם, סכום של שש ספרות) ועדיין אינני יודע מאין יבוא עזרי…

"אבל בזכות המסירות והנחישות שלו, שמו הטוב והאמינות הגבוהה שלו, הצליח להשיג הלוואות ותרומות ולצלוח גם תקופות קשות מאוד, בסייעתא דשמיא, אלא שלא בקלות בא לו הדבר. המאמצים היו גדולים מאוד ומלווים בהרבה מתח, ולא אחת היה נדרש למאמצים ויגיעת נפש ויגיעת בשר עד כדי מסירות נפש. אבל הוא עמד בכך בגבורה. ותודה לה', עם הברכות והכוחות של הרבי, במשך הזמן המצב התייצב והשתפר. הניהול נהיה מסודר יותר ויותר ב"ה, הישיבה פורחת ומשגשגת, וכאן מגיע 'יישר כוח' גדול לבנו יבדלחט"א הרב שלום דובער שבשנים האחרונות עמד לימינו ואף הוכרז כממלא מקומו, שהולך בעקבות אביו ועושה את המלאכה הגדולה על הצד הטוב ביותר. וה' יעזור שההצלחה תלך ותגדל עוד.

"בתפקידו כמנהל ראו אצלו השקעה, חשיבה, אכפתיות ומסירות לבחורים, להצלחתם ולרווחתם, הן בגשמיות הן ברוחניות. גם כשהמצב הכלכלי היה דחוק, כשבאו לפניו ביוזמה כזו או אחרת שתוסיף בלימודם של הבחורים ובהתעלות שלהם, או משהו שיתרום לרווחתם ולפניוּת שלהם ללמוד ולעבוד את ה', היה נענה מייד.

"וזה היה עוד משהו שאפיין אותו – להתייחס לכל דבר כמשימה הכי דחופה והכי בוערת. לא לדחות ולא 'לטאטא' גם מה שנראה כבעיה קטנה. כשיש משהו שדורש טיפול, לא נחים, לא נרגעים ולא מרפים עד שהטיפול מסתיים בצורה הכי טובה. לנגד עיניו עמד הכלל שבעיות קטנות שלא מטופלות הופכות לגדולות, ובכלל בדברים שבקדושה, בלימוד, בתפילה, בהתקשרות לרבי, אין שום דבר שהוא 'קטן'.

"באותה מידה ובאותה התייחסות חינך את בניו ובנותיו, כולם גדלו לתפארת ומשמשים מחנכים, שלוחים ועוסקים בצורכי ציבור. בן פורת יוסף".

צאצאים לגדולי עולם

אם הגענו לפן המשפחתי, נבקש לשמוע על שורשי המשפחה החשובה.

"אנחנו צאצאים לגדולי עולם. סבא רבא מצד אימא, רבי משה עידאן זצ"ל, היה גדול המקובלים בג'רבה בדורו. היה אדם גדול וקדוש, ומעניין לציין שספג גם מתורת החסידות. עד כדי כך שבפירושו להגדה של פסח הוא מביא סיפורים על הבעש"ט.

"גם מצד אבא היו במשפחתנו, משפחת חדד, תלמידי חכמים מובהקים. בתוכם ידוע שמו של הגאון רבי דוד חדד שהיה מפורסם בבקיאותו הגדולה, וכל פסוק, מדרש או הלכה שהזכירו לפניו, אמר מייד את מקורם המדויק. לפני כעשרים שנה העלו את ארונו מג'רבה לארץ והוא נטמן בטבריה בלוויה מרגשת בהשתתפות הגאון הגדול רבי מאיר מזוז שליט"א. זה היה כחמישים שנה אחרי פטירתו וכולם השתוממו לראות שכל גופו, כולל הזקן, היו בדיוק כמו ביום פטירתו.

"כשאני מדבר על כך בשיחה איתך זה מזכיר לי את השנים היפות שבהן זכיתי ללמוד תורה בקביעות בחברותא עם אביך הבלתי נשכח, הרה"ח הרב חיים עוזר ע"ה (משנת תשמ"ה, שאז הרבי עורר הרבה על תוספת בשיעורי תורה, ועד פטירתו בשנת תשנ"ט). הייתי רגיל להביא לאביך עליו השלום ספרים של חכמי ג'רבה, בייחוד אלה שקשורים במשפחתנו ויש בהם גם מידע על תולדות המשפחה. והוא היה אומר לי בהתפעלות: נולדתי וגדלתי ברוסיה ואני משתומם איזה 'חור בהשכלה' היה לנו שלא ידענו דבר על יהדות כל כך מפוארת ועל גדולי ישראל ענקיים כאלה. וכך אמר מי שהיה ידען מופלא לא רק בתורה וחסידות אלא גם בתולדות גדולי וחכמי ישראל.

"נחזור לענייננו. לפי המסורת, הקהילה היהודית בג'רבה עתיקה מאוד, מימי בית ראשון. וכל השנים נשתמרה בה מסורת התורה והמצוות והחינוך היהודי והשמירה על המנהגים ללא שינוי. אבות ובנים, מורים ותלמידים ישבו ולמדו תורה בכל רגע פנוי, בימי חול ובשבתות, יומם ולילה לא ישבותו. אפילו ילדים רכים ישבו וקראו תהילים ושמעו מדרשים וסיפורי צדיקים. כולם התנהגו בענווה ובצניעות והצטיינו בדרך ארץ ובמידות טובות.

"ואין צורך להרחיק לכת דורות רבים אחורה. אבינו, הרב רפאל חדד עליו השלום, היה דוגמה חיה ומופת ליהודי ירא שמיים. לא זכור שאי פעם ישב בטל או שוחח שיחת חולין בטלה אפילו שעה קלה. כל רגע פנוי היה מנוצל לתורה ותפילה.

"באחת השנים, בעקבות אירוע רפואי, הורה לו הרופא לצאת לנופש של כמה ימים. לקחנו אותו לבית הארחה כשר למהדרין בירושלים, אבל למחרת, כשבאנו לבקר אותו, הייתה בפיו בקשה אחת: תוציאו אותי ממושב הלצים הזה. התברר שבמקום היה מכשיר טלוויזיה ואבא לא רצה לשהות בבניין כזה.

"ומה לנו גדול מזה שאימא עליה השלום העידה שהיא חייתה עם אבא שבעים שנה ומעולם לא שמעה שהוציא מפיו דבר שאינו אמת מוחלטת.

"זו הדוגמה שראינו וזה הרקע וזו האווירה שבהם גדלנו.

 "אני יכול להעיד כי היו ימים רבים שבהם היה אומר לי בבוקר – עד היום בצהריים עליי להפקיד בבנק כך וכך (לא פעם, סכום של שש ספרות) ועדיין אינני יודע מאין יבוא עזרי…"

"אין לי ספק שגם מנשה הושפע עמוקות ממה שספג מבית אבא בכלל ואפילו מג'רבה, אף שבבואנו לארץ ישראל היה רק בן שמונה, שכן נולד בו' באלול תש"י, ועלינו לארץ, כאמור, באייר תשי"ח.

"החשיבות העליונה שיהודי ג'רבה ייחסו לחינוך הילדים הייתה משהו מופלא. אולי גם זה גרם למנשה להיות כל כך מסור לחינוך. עד כדי כך שגם כאשר תקציב הישיבה היה בגירעון גדול, אם אחד מרבני הישיבה בא בהצעה של תוספת כזו או אחרת שיכולה לעודד ולהמריץ תלמידים, מנשה אמר 'כן' בלי היסוס, אף שבאותה שעה לא היה לו מושג איך יממן את זה.

"אין פלא שגם ראש העיר לוד, עו"ד יאיר רביבו, שהוא אגב בוגר בית הספר למלאכה שעל-ידי ישיבת תומכי תמימים, ובמסגרת תפקידו הייתה לו היכרות קרובה עם מנשה, פרסם הודעת אבל מיוחדת בהצהרה שעיריית לוד תמצא דרך נאותה להנציח את זכרו של מי שהיה שנים רבות מנהל הישיבה המתנוססת לתפארה בשיכון חב"ד בלוד.

"גדול הכאב על פטירתו של אחי היקר והנערץ. לנו הדבר קשה מאוד, אחרי שנים כה רבות של אחווה ושותפות בכל אירוע ובכל שמחה משפחתית.

"כואבת מאוד גם העובדה שבשנים האחרונות בריאותו נחלשה. היינו צמודים אליו לאורך כל התקופה, ועם בני משפחתו וידידים עשינו מאמצים אדירים, בגשמיות וברוחניות, כדי שיחזור לאיתנו. אבל נסתרות דרכי ה' והקדוש ברוך הוא כנראה ראה שהוא השלים את ייעודו ושליחותו בעולם הזה. ואיננו כי לקח אותו אלוקים".

ניצול הזמן וסדר

בתור אח קרוב, תוכל להצביע על הדבר שהיה הכי משמעותי בדמותו, שאולי היה גם סוד ההצלחה שלו?

"ייתכן שהתשובה לשאלה הזו היא המילה שלמות. פרפקציוניזם במובן הכי חיובי. לעשות כל דבר הכי טוב ובצורה הכי מושלמת והכי אחראית. כנראה מכאן נובעות גם תכונות בולטות נוספות שראינו אצלו: ניצול הזמן במידה מקסימלית, סדר מסודר, יסודיות וארגון מוקפד.

"למרות מחלתו שהקשתה עליו מאוד, המשיך והתאמץ בכל כוחו להמשיך את העבודה. רק לפני כחודשיים ביקרתי אותו במשרדו בישיבה בלוד. הוא ישב מול המחשב, ולצידו המזכיר הוותיק והמסור הרב יצחק מאיר סוסובר ייבדל לחיים ארוכים. לפי תומי שאלתי אותו – מה אתה עושה? והוא ענה: מחר הוא יום חלוקת המשכורות לעובדי הישיבה. רבים הם ואני רוצה לוודא שהרשימה מלאה, שכל אחד מקבל את המגיע לו ואין טעות או השמטה… לכן הוא עובר על הקובץ שורה-שורה, אחרי שבנו הרב שלום דובער והצוות הכינו וסידרו את הרשימה…

"זה באשר לתכונות הנפש והכישורים שלו. מעבר לזה, הרי אנחנו מאמינים שההצלחה היא בסייעתא דשמיא, עם הכוחות של הרבי שאליו היה מקושר ומחובר בכל נפשו. ואנו תפילה שאכן הישיבה תמשיך ותצמח ותפרח ותשגשג בכל התחומים בגשמיות וברוחניות עד שנזכה לגאולת עולם".