יונתן אוריך
איך אפשר לפגוש מישהו שמעולם לא ראית? איך יכול אדם להיכנס לך לחיים בלי שתכננת, בלי שידעת, בלי שבכלל ביקשת? ובכל זאת – כך זה אצלי.
הרבי נכנס אליי בלי הודעה מוקדמת. הוא לא ביקש רשות. הוא פשוט היה שם.
אני חוזר אל הבית ההוא, ברחוב צדדי בכפר סבא, אצל סבא וסבתא. הם לא היו חב״דניקים. לא היו להם כובעים רחבים, לא חבשו פאות. היו יהודים פשוטים, מסורתיים בדרכם. ובכל זאת, על אחד הקירות בביתם הייתה תלויה תמונה ממוסגרת של הרבי.
לא גדולה. לא במרכז הבית. אבל נוכחת. עם חיוך עדין, מבט רחב, עיניים חודרות. אני לא יודע מאיפה היא הגיעה לשם. אולי מישהו נתן להם, אולי מצאו ביריד ספרים, אולי באיזו חנות יהודית. אינני יודע.
אבל היא הייתה שם. והיא הסתכלה עליי. אני הייתי תינוק, והיא הייתה חלק מנוף הילדות שלי.
כך הבנתי לימים: הרבי תמיד ידע להגיע לכל יהודי. גם אם אתה רחוק, גם אם אינך חלק מהחסידות, גם אם אין סיבה "רשמית" שתהיה לו דריסת רגל אצלך בבית – הוא כבר ימצא דרך. כי הוא לא מנהיג של חוג. הוא לא "רב של פלג". הוא רב של עם ישראל.
השנים עברו, והחיים לקחו אותי רחוק מאוד מאותה תמונה תמימה. מצאתי את עצמי במעצר. כן, כלא. אין הכנה אמיתית לחוויה הזו. אתה נכנס בין קירות אפורים.
תא קטן. מיטת מתכת צרה. שירותים מונחים בפינה, מקלחת שהיא רק צינור חלוד. חלון סגור, אטום, חסר משמעות.
המציאות נעצרת. הכול מתכווץ. הייתי רחוק מאשתי. מבתי שזה עתה נולדה. החיים התרחקו ממני. נותר רק אני.
בשבת הראשונה ביקשתי סידור. לפחות תהילים. משהו. קיבלתי, ברוך השם. התפללתי מעומק הלב, קרעתי שערי שמיים בדמעות, במילותיו של דוד המלך שידע בורות אפלים לא פחות.
ביקשתי חום. ביקשתי חיבוק. רציתי מישהו שיכנס לתוך הכלא הזה ויאמר לי שאני לא לבד.
ואז, בערב, אחרי ארוחה קרה – עוף קר שאכלתי בידיים מתוך צלחת חד־פעמית על המיטה – דפק הסוהר על הדלת.
"הביאו לך עלוני שבת", אמר. פתחתי את החבילה. היו שם עלונים שונים. אחד מהם היה מאמר הלכתי של הרב עובדיה יוסף זצ"ל.
קראתי באור הצרוב של הנורה הדהויה ליד השירותים. ופתאום בתוך המאמר הופיע ציטוט של הרבי מליובאוויטש. לרגע לא האמנתי.
הרב עובדיה הביא את דברי הרבי על חג הפסח, שעם ישראל קורא לו ״חג הפסח״ על שם מה שהקב״ה עשה לנו, ואילו הקב״ה קורא לו ״חג המצות״ על שם מה שאנחנו עשינו. זה דיאלוג של אהבה.
ואני, בתוך תא חשוך ואטום, הבנתי: הרבי מצא אותי. גם כאן.
***
כמה ימים קודם לכן, עוד לפני המעצר, הרב שלי – הרב אור זיו – נתן לי דולר של הרבי. זה לא היה "סתם דולר". זה היה דולר מיוחד. דולר שאשתו של הרב קיבלה בעצמה מידי הרבי.
הוא נתן לי אותו ואמר: ״קח איתך תמיד. הוא שייך לך״.
אי אפשר להכניס דולר לכלא. בדיקות קפדניות, חיפושים, חוקים ונהלים. אבל הדולר היה איתי. לא בכיס. בלב.
הוא עבר איתי בכל רגע. מחדר חקירה לעורך דין. מחוקר עוין לארוחה קרה. הוא היה סמל לנוכחות.
כאן חייב אני להרחיב. כי הרב אור זיו לא היה "עוד רב". הוא היה הרבה מעבר לזה. הכרתי אותו כרב. אבל לאט־לאט הוא הפך להיות אח. לא אח במובן המטאפורי בלבד. אח ממשי. דמות שאפשר להישען עליה.
הוא היה שם לא רק בדרשות, אלא גם בטלפונים באמצע הלילה. לא רק בלימוד תורה, אלא גם בכאב, בעייפות, ברגעי הבדידות. לא רק בלימוד במעצר בית, באופן יומיומי. גם בבכי שהיה בלי דמעות ובלי מילים, כשנקשרו מבטינו באחד מדיוני בית המשפט.
הרב אור זיו לימד אותי בפועל מהו רב של הרבי: לא מי שנמצא מעל הקהל, אלא מי שיורד אל תוך החיים עצמם. מי שמבין שהחסידות אינה ספרים בלבד – היא נשמה, היא אחווה, היא אחריות עליך גם ברגעי שפל.
הרב אור זיו הפך מרב לחבר. ומחבר לאח. ומאותו רגע הבנתי: זה מה שהרבי רצה. רבנים כאלה. מנהיגים כאלה. שליחים כאלה.
***
איך הגעתי אל הכלא מלשכת ראש הממשלה? זאת אינני יודע. מקום אחר לגמרי. מסדרונות נקיים, מבריקים. חדרים מרופדים בהחלטות כבדות משקל. בלשכה אין צינור חלוד, אלא חדרי ישיבות עם חלונות אטומים ומסכים גדולים.
אבל גם בלשכת ראש הממשלה – הרבי היה נוכח.
אנשים מספרים על פגישה אחת בין נתניהו לרבי. יחידות של 45 דקות, באמצע ההקפות. זה נכון. שאלתי על כך את ראש הממשלה עצמו יותר מפעם אחת. אבל מה שהם לא יודעים זו האמת הגדולה יותר: הפגישה הזו לא הסתיימה. השיחה בין הרבי לנתניהו נמשכת עד היום.
היא נמשכת במסדרונות לשכת ראש הממשלה. היא נמשכת בהחלטות גורליות. היא נמשכת בכל נאום, בכל מהלך.
ראש הממשלה נתניהו, מבחינתי, הוא השליח מספר אחד של הרבי. אינני יודע מה נאמר ביניהם אז, כשהוא היה עוד "ביבי" צעיר. אבל אני יודע דבר אחד: הברכות התקיימו. והשליחות – בעיצומה.
אני כותב את המילים האלה לקראת חג הסוכות. סוכה היא דירה ארעית. דפנות רעועות. סכך שאינו מגן באמת מגשם או משמש.
אבל דווקא בה מתגלה קביעות שאין לה סוף. הסוכה היא חיבוק. היא לא אבן ולא בטון. היא פתיחות לשמים.
וכך גם הרבי בשבילי: מצאתי אותו בתמונה אצל סבא וסבתא. מצאתי אותו בתא כלא אפל. מצאתי אותו בדולר בכיס. מצאתי אותו במסדרונות לשכת ראש הממשלה. מצאתי אותו ברב אור זיו, שהפך מרב לאח.
הרבי לימד שאין יהודי רחוק. לא משנה כמה אתה חושב שאתה מנותק – הוא מוצא אותך.
מעולם לא פגשתי את הרבי. אבל מעולם לא הפסקתי לפגוש אותו. בתמונה, במילה, בחיבוק בלתי נראה, ברגע של כאב או שמחה. ואני יודע, אני לא אפסיק לפגוש אותו לעולם. כי הרבי לא רק חי, הוא חי בי. הוא חי בנו – והוא ממשיך להאיר.