אחת מהתופעות אותן ראה הרבי בחומרה גדולה במיוחד, היא האמונה המוטעית באתחלתא דגאולה, כאילו חלילה תהליך הגאולה החל להפציע, רק שיש דרך ארוכה שיש בה עליות ומורדות, "קמעא קמעא", כדברי הירושלמי. הרבי לימד אותנו, שהטעות החמורה הזו הולידה את כל בעיות המשנה, ובראשם את שלושת הגזירות הידועות על שלמות העם, שלמות הארץ ושלמות התורה, ובלשונו החריפה והבלתי שגרתית של הרבי בנידון החמור הזה, שתפיסת העולם הזו, של ה'אתחלתא', הביאה "עשרות ומאות קרבנות היל"ת".
שיטת ה'אתחלתא' היא שיטה שגויה, לכל לראש מתוך התפיסה החסידית של "אין עוד מלבדו". מי שלמד תניא מבין, שלא יכול להיות קדושה או משמעות רוחנית נאצלת, לתהליכים שאינם משדרים בגלוי "ביטול" – שהרי "סטרא אחרא" איננו התנגדות לקדושה, די בכך ש"אינו צד הקדושה", וכבר הוא סטרא אחרא. גילוי אלוקות הוא רק ב"דבר שבטל אצלו יתברך", וכל דבר שחסר בו הביטול, הרי שהוא "יש ודבר בפני עצמו", ומשכך, הוא התנגדות ל"אין עוד מלבדו".
הגאולה איננה רק ישועת ישראל מעול אומות העולם, ולא רק קיבוצם מארבע כנפות הארץ לאדמתם, אלא "דירה בתחתונים" – גילוי השם בעולם. גילוי הוא גילוי, וכל תהליך שאיננו גילוי, גם אם הוא ישועה והצלה זמנית ליהודים, איננו קשור לגאולה בשום דרך.
בדיוק מהסיבה הזו, ראה הרבי ב'אתחלתא' אם כל חטאת. התפיסה, המקדשת תהליכים ארציים ונותנת להם משמעות אלוקית, לוקחת, במובן מסוים, מעין בעלות על היהדות; היא נוטלת את הזכות לקבוע מיהו יהודי, או למי שייכת ארץ ישראל, וכמובן גם מעניקה לרשויות במלוא רוחב היד את הזכויות להחליט, כיצד מתפללים ברחובה של עיר ומהו עובייה של מחיצה.
הגילוי של הרבי
ואולם אם תופסים שאנו עודנו בגלות, וגאולה משמעה גילוי השם באמצעות "מלך ונשיא שאין לו על גביו אלא השם אלוקיו" – כמובן שמבינים, שהבעלים היחידים על התורה הם חכמי ישראל, מעתיקי השמועה מדור לדור לשולחן ערוך ול"דבר השם זו הלכה".
אלו דברים פשוטים, אבל פעם אחת, תוך כדי דיבור, גילה לנו הרבי הסבר נוסף, מעמיק הרבה יותר, בסכנת ה'אתחלתא'. בהתוועדות י"א ניסן תשכ"ב, עת מלאו לרבי שישים שנה, מסר הרבי 'הדרן' מופלא על מסכת פסחים, והרי הוא מוגה ומודפס בליקוטי שיחות, חלק י"א שיחה לפרשת בא.
המאזין לשיחה, כפי שהושמעה מפה הקודש, יכול לשמוע שם כיצד בוכה הרבי בכיות נוראיות, כשהוא דן בשאלה "פשיטא, על פדיון הבן האב מברך… שהחיינו מי מברך". הרבי מבאר שם, שפדיון ישראל מהגלות בוודאי הוא אחריות של "האב" – למעלה מההשתלשלות, והדיון הוא כיצד הדברים יתבצעו באופן של "והגיענו לזמן הזה" – איך זה יתרחש בגשמיות. כאן יש שאלה, האם "אב מברך" – האם זו המשכה שלמעלה מהשתלשלות, למעלה מהטבע בשעתא חדא וברגעא חדא, כיוון שהחובה מוטלת על ה"אב", או "כהן מברך דקאתי הנאה לידיה" – כהן, ספירת החסד, הרומזת על סדר ההשתלשלות, היא תברך.
המשמעות היא, שישנו צד שהגאולה תהיה בדרכי הטבע. הרבי בוכה בכיות שאי אפשר לתאר, ובין הבכיות יוצאות מפה קדשו המילים הבאות: "ישנה סברא על פי תורה, שהגאולה תהיה טבעית, "קמעא קמעא"". והרבי בוכה ובוכה, עד שהוא נעצר ואומר בקול נחרץ: "והלכתא, אבי הבן מברך שתיים – להלכה למעשה, ה'למעלה מהשתלשלות' הוא שאחראי גם על עצם הפדיון, וגם על הגאולה בפועל!"
מהבכי הזה של הרבי אתה מבין, שתפיסת ה'אתחלתא' היא למעשה מתן מקום לגישה המפחידה, של 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', רחמנא ליצלן, של השלמה עם הגלות, של מחילה וסליחה לקשיים ומהמורות בדרך. ואולם הרבי, אוהב ישראל, לא רוצה בשום פנים ואופן 'דרך ארוכה', הוא לא מעוניין בשום מחיר ב"דרכי הטבע" – הוא רוצה גאולה חדה, ברורה, מיידית וללא שאריות – וכלשונו אין ספור פעמים: תיכף, ומיד, ממש!
התובנה שכולם לומדים
בשמחת תורה השנה נפל דבר. כלל ישראל הבין, שאי אפשר עוד ללכת ב'דרך ארוכה', אי אפשר לנהל את הסכסוך באופן של "קמעא קמעא". אנשים הבינו, שעם כל המעטה של צה"ל ומערכת הביטחון, המדינה, ההצלה וההבטחות – היהודי המודרני הוא תאום סיאמי של בערל ומוטל מהשטעטל. זהו אותו יהודי, ושנאת שבעים הזאבים אליו לא פחתה במאומה. יהודים מבינים, שאנחנו ב'ברוך' שלא היה כמוהו מעולם, וחלום האתחלתא נגוז.
כשלומדים את סוגיות עקבתא דמשיחא בסנהדרין ובסוטה, רואים שאחד הסימנים, שחוזר שוב ושוב על עצמו הוא, "ועל מי יש להשען – על אבינו שבשמים". את התובנה הברורה הזו לומדים כולם כעת היטב היטב.
חלק מרכזי בתהליך הגאולה, הוא הרצון של העם להיגאל. הגאולה איננה רק משהו, שמובטח שיהיה ביום מן הימים (כמו תחיית המתים, עליה נאמר שתתרחש "כאשר יעלה הרצון לפניו יתברך"). על הגאולה כותב הרמב"ם, שקיימת חובה על כל אחד לצפות לה. לא רק האמונה שהדבר יתרחש בעת מן העתים, אלא ממש ציפייה בכיליון עיניים היא החובה.
כאשר קבעו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, הם תקנו בברכת הגאולה את המילים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… כי לישועתך קיווינו כל היום". הרבי חזר על דברי החיד"א בעניין זה: שימו לב, התקווה שלנו, הציפייה שלנו, היא הסיבה לגאולה. הגאולה לא תוכל לבוא, אם לא נבקש אותה. גם הגאולה לא יכולה לבוא בלי תשוקה, בלי רצון אמיתי. היא לא.
כעת, באופן עמוק מאוד, בשל כלל ישראל ל"ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דויד מלכם", להבנה שאין עוד דרכים ארוכות, אלא רק דרך אחת, מוחלטת, כדברי הרבי הקודם: "לא ישועות ונחמות – ישועה אחת, נחמה אחת. זו האמיתית".
