"עמדתי שם המום ונפעם, ואז הבנתי: להיות זמר חסידי זו שליחות של ממש" (נמואל בשחזור מרגש בריאיון)
"עוצם עיניים, נזכר ברבי, ושר"
הוא מעולם לא חשב שיגיע למרכז הבמה, אבל היום הוא שם נרדף להקפות השניות בכפר חב"ד. הוא חשב שהשירה היא מקצוע, אבל מפגש מטלטל גילה לו שהיא שליחות. והוא כבר הוציא אלבום אחד, אבל רק האלבום שהוציא לאחרונה הוא בעיניו אלבום הבכורה * הזמר החסידי ששואב את כוחו מרגעי השמחה ב-770 בשנות האורה, מספר ל'כפר חב"ד' על הדרך שעשה, הרגעים שלא ישכח, הביקורים אצל הרבי, וגם: איך באמת מרבים בשמחה? * מרבה בשמחה
חיים גיל
לא יכולתי למצוא יום טוב יותר לשיחה פתוחה עם הזמר החסידי ר' נמואל הרוש מפורים קטן. מול עיניי עמדה דמותו על הבמה בהקפות שניות ב'בית מנחם', אוזנייה לאוזנו, רמקול אלחוטי בידו וניגון שמח בפיו, שעה שהמתנתי שיענה לטלפון.
הסיבה הרשמית פחות או יותר הייתה ההודעה על צאת האלבום הראשון שלו, אלבום הבכורה כפי שהוא מכנה את זה. ועוד נעמוד על זה בהמשך משום שזה אינו האלבום הראשון שלו לפחות כפי שזיכרוני מספר לי. אבל כאמור, זו הייתה הסיבה הרשמית. הסיבה הפחות רשמית היא שזה תקופה ארוכה אני רוצה לשמוע ולספר את הסיפור המרתק והמעניין של הזמר החסידי הזה.
למה מעניין תגלו בהמשך. למה מרתק? כי מדובר בזמר צעיר שסלל לעצמו דרך לבד, בכוחות עצמו, מגיל צעיר. דרכו הובילה אותו ללב המיינסטרים המוזיקלי החרדי אף שאין אחד שאינו יודע על היותו חסיד חב"ד. מרתק משום שחייו המוזיקליים אומנם החלו בגיל רך במיוחד אך מעולם לא היו אמורים להפוך לפרנסתו ומרכז חייו. מרתק משום שיש בו נאיביות חסידית תמימה שלא הצליחה להידבק בציניות הישראלית האופיינית. משום שיש בו סוג של פשטות עם הכרת ערך עצמו. משהו שנראה לי, כמתבונן מן הצד, כדמותו הקלאסית של חסיד ששואף כל העת אל הטוב יותר, אך בה בעת נוכח בכל הווייתו בהווה הטוב הנוכחי.
מפגש מטלטל בתל אביב
את השיחה אנו מקיימים, כאמור, בעת שאמורים להרבות בשמחה. השיחה היא שיחה פתוחה שאני אוהב לקרוא לה התוועדות חסידית. אין כאן מרואיין ומראיין. אין כאן היררכיה. יש כאן שיחה כנה ולבבית שיש בה כדי לימוד והנה כבר מגיע הפרק הראשון. סיפור מדהים שבו הוא בוחר לסיים את השיחה אך אני מעדיף לפתוח בו את הכתבה בבחינת 'אל תמנע טוב' מקוראיך.
"תמיד כשהייתי קורא על זמרים שמספרים שהעבודה שלהם היא שליחות הייתי חש שאני לא מתחבר לזה. בואו נודה על האמת, אתה עושה את זה כי אתה אוהב את זה. אתה אוהב לשיר לפני קהל. אתה אוהב לשמוע את עצמך שר. אולי זו גם שליחות. אבל בוא, זה לא שאתה יכול לומר שזו שליחות. אבל מקרה אחד שינה לגמרי את התפיסה שלי וגרם לי להבין שזו באמת שליחות".
מה קרה? יום אחד נקלע נמואל לתל אביב לצורך סידורים. "אני יוצא מהרכב ופתאום מישהו קורא לי מרחוק, 'היי. אתה. היי'. קצת דאגתי למען האמת ובכל זאת חיכיתי שיתקרב אליי. 'תגיד, זה לא אתה ששר בהקפות שניות בכפר חב"ד?' שאל אותי. הייתי ממש מופתע. לא היה נראה שיש הרבה קשר בין האדם שמולי ובין הקפות שניות ועוד בכפר חב"ד. הוא היה אדם גדל גוף ומגודל שיער בעל מראה שיותר קרוב לתל אביב מאשר לכפר חב"ד. לרגע השתתקתי והנהנתי בראשי אך מיד התעשַתִּי. רציתי להבין את הסיפור על בוריו. הוא הבין את השאלה עוד בטרם היה סיפק בידי לשטוח אותה וסיפר:
'כשהייתי ילד והתגוררתי עם המשפחה שלי בראשון לציון, היה לאבא שלי מנהג קבוע בכל מוצאי חג שמחת תורה. הוא היה לוקח אותי ואת אחי הגדול להקפות שניות בכפר חב"ד כדי שנספוג קצת אווירה יהודית כמו שהוא ספג בבית הוריו. כך חלפו שנים ואפילו כשגדלנו אבא לקח אותנו איתו להקפות שניות עד שקרה מה שקרה ואחי נפל בפעולה צבאית.
"האירוע הזה ריסק ופירק את המשפחה שלנו. הלב של אבא לא היה יכול להכיל את הסבל והוא נפטר כמה חודשים אחרי שאחי נפל. אני לא מצאתי את עצמי בעולם והחלטתי לעזוב את הכל ולהתרחק לחלוטין מהעיר שבה נולדתי וגדלתי. עקרתי לתל אביב והתנתקתי מכל החברים ומכל העבר שלי במטרה לשכוח את הכל.
'כך חלפו שנים, הרבה מאוד שנים, התחתנתי וניתקתי לחלוטין את הקשר עם החיים הקודמים עד שנולד לי ילד. מאותו רגע התחלתי לחוש געגועים עזים לאבא שלי, לאחי ולמשפחה שלי. געגועים כל כך חזקים ששיבשו לי את החיים והפריעו לתפקוד השוטף. התייעצתי עם חבר פסיכולוג והוא אמר לי שעליי לעשות דברים שיזכירו לי את הרגעים הטובים והיפים שלי איתם. שיעניקו לי חוויה חיובית שתמלא את תחושת החסר העמוקה הזאת.
"וכך מצאתי את עצמי לוקח בעצמי את הילד שלי לכפר חב"ד להקפות שניות כשאני זוכר את החוויה החיובית שהייתה לי כילד עם אבא שלי ואחי. וכך ראיתי אותך בפעם הראשונה והרגשתי שאתה מחבר אותי לתחושות העבר, לילדות שלי, לאבא שלי, לאחי שנהרג. ואתה יודע מה, מאז התחברתי יותר לילד שלי ואני גם חוזר ומתחבר לשורשים שלי, התחלתי להניח תפילין ולעשות צעדים ראשונים של התקרבות לשמירת תורה ומצוות'.
"עמדתי שם המום ונרגש. פתאום הבנתי, בפעם הראשונה בחיים, למה בעצם מתכוונים כשאומרים שהעבודה כזמר היא שליחות. לא יכולתי לזוז מהמקום כאילו נטעו אותי שם. נפל לי האסימון כמו שאומרים וחדרה לראשי ההכרה שבשעה שאני בסך הכל עומד ושר ושמח, מישהו אחר מתחבר בחזרה לה'. פתאום גם רגעים קשים שיש בעבודה התגמדו לגמרי וקיבלו פרופורציה אחרת. וזו הייתה בעצם הפעם הראשונה שבה הבנתי שזו שליחות. היו עוד הזדמנויות אבל זאת נחרתה בזיכרוני ותלווה אותי לעד".
האירוע השני היה דווקא בשנתיים האחרונות. אברך ליטאי שפגש בו באקראי סיפר לו בהתרגשות את הסיפור הבא:
"אבא שלנו נדבק בקורונה ואושפז בבית הרפואה. המצב שלו הידרדר במהירות עד שהרופאים כבר הודיעו לנו שהגיע הזמן להיפרד מאבא. מובן שלא יכולנו לעשות זאת במחלקה וערכנו מפגש זום בהשתתפות כל האחים ואנחנו משפחה ברוכת ילדים ברוך ה'. כולנו ביחד ישבנו מול המצלמות והתחלנו לשיר ספונטנית את השיר שלך – יקיר (יהמו רחמיך). אבא הצטרף אלינו בהתרגשות גדולה ואני בכיתי. לא בכי של עצב אלא בכי של הודיה לה' שבוודאי קיבל את התפילה שלנו.
"ואתה יודע מה, אבא יצא מזה ברוך ה' והוא שוב איתנו. ה' באמת קיבל את התפילה שלנו. השיר שלך חיבר אותנו ביחד, חיבר אותנו עם אבא וחיבר אותנו עם הקב"ה. אז תודה לך".
רגעים עם הרבי
אכן, שליחות. אך איך ומתי הכל התחיל? תמיד הייתי סקרן לשמוע את הסיפור. מה גם שהשם הזה – נמואל, סקרן אותי תמיד. הוא צוחק. "אבא שלי אומר שהוא שמע את זה בקריאת התורה, בפרשת פינחס: 'בני שמעון למשפחתם לנמואל משפחת הנמואלי'. הוא שאל את הרב שלו אם אפשר להשתמש בשם ומשם זו היסטוריה. השם המלא שלי הוא נמואל מנחם והבן שלי לקח את המענדל". אני רק מנסה לגלגל על הלשון נמואל מנחם מענדל ונזכר מחדש בפליאה שאחזה בי כאשר שמעתי את השם לראשונה. תודו שזה שם מקורי שלא שוכחים כל כך מהר.
אגב, האלבום החדש שבגינו התכנסנו ועליו לא דיברנו, נקרא נמואל א'. כן. כמו שמואל א' ומלכים ודברי הימים. אבל האלבום שכבודו במקומו מונח מעניין אותי פחות מיוצרו וכך אני מגלה שכבר כשהיה בן חמש עלה לראשונה על במה ופצח בשירה. "לא. ממש לא חשבתי אז וגם אחר כך שאהיה זמר ושאתפרנס מזה. בכלל לא העליתי בדעתי". הוא למד בחיידר ליובאוויטש בפריז כמו רוב ילדי אנ"ש באותן שנים ונשא קולו בשיר לא אחת. "אהבתי לשיר", הוא מודה וכמעט מסמיק. אבל שם זה נעצר. ודאי שזה לא הלך מעבר לכך.
הוא זכה "לתפוס" את ימי האורה בשיאם רגע לפני. "את הפעם הראשונה אני לא זוכר. אימא שלי הביאה אותי. הייתי ממש תינוק", הוא אומר ומזכיר לי את המנהג הנפוץ בקרב אנ"ש בצרפת. המנהג לנסוע לרבי אפילו לפני שטועמים טעם דגן. המנהג הזה הוא גם מה שזיכה אותו להיות אצל הרבי לא מעט פעמים בימי ילדותו. בקרב אנ"ש בצרפת תמצאו אין-ספור משפחות שהקפידו לנסוע לרבי בכל שנה לפחות פעם אחת בשנה על טפן ומיטלטליהן. גם משפחת הרוש לא הייתה שונה.
מובן שיש לזה קשר לשליחותו הנוכחית. "כשאתה עומד מול קהל ושר, אתה גם חושב. הרבה פעמים אני חושב ומתרפק על רגע כזה או אחר במחיצת הרבי. אחד הרגעים שתמיד עולים לי בזיכרון בזמנים שמחים ולהפך (לא נראה שהוא יודע מה זה להפך) הם הרגעים בשמחת תורה שבו כל 770 על הרגליים, הרבי מעודד את השירה ואני עם כוסית פלסטיק מחכה שהרבי יסתכל עליי ויגיד לי לחיים. הרגעים של השמחה אצל הרבי הם רגעים שלוקחים לכל החיים. רגעים מעצימים שיש בהם כוח להרים את האדם בכל רגע, בכל מקום ובכל מצב".
והתמימות החסידית הכובשת שלו מאפשרת לו לומר את הדברים הללו גם לאנשים מחוגים אחרים והם מתקבלים ללא עוררין. זו גם הסיבה שהוציא לאור אלבום שכולו ניגוני חב"ד בשם 'התגלות'. אבל הנה אני שוב הולך לאלבומים בטרם סיימתי לעסוק בסיפור החיים. כשהיה בן שמונה-עשרה עלה לבד לארץ ישראל ובא ללמוד בישיבה בכפר חב"ד. מרגע זה הסיפור שלו מתגלגל במהירות ואפשר לחוש ממש את יד ההשגחה העליונה שלוקחת ומלווה אותו לכל אורך הדרך עד לנקודה המקצועית שבה הוא נמצא עכשיו.
הפתעה על הבמה
בתקופת לימודיו הכיר את המוזיקאי החסידי הרב ראובן מרנץ עליו השלום מכפר חב"ד. מרנץ היה זקוק למה שקרוי נער במה. כולבויניק שדואג שהבמה תתפקד. כזה שיש לו אוזן טובה ויודע לעשות באלנס. כזה שיודע לחבר את כל החוטים ולהציב את כל המכשירים. כזה שיודע לוודא שהרמקולים עומדים במקומם ושהבס לא יעלים את הצלילים העדינים. כזה שנמצא מאחורי הקלעים אך אי אפשר בלעדיו בחזיתם. המשגיח נתן לו את אישורו ובתנאי שהדבר לא יפגע בסדרי הלימוד והוא קיבל עליו את האתגר מתוך רצון להיות קרוב לעולם המוזיקה שאליו נמשך בכל שנות ילדותו ובחרותו.
זה היה בית הספר הטוב ביותר למוזיקה ולבמה והוא ניצל אותו בכל כוחו. עד היום הוא לא מפסיק לחוש הכרת הטוב לראובן מרנץ. אך מרנץ היה הראשון ולא היחיד. ר' אהר'לה ליפסקר שייבדל לחיים טובים וארוכים היה אז מדריך בישיבה וגם, כצפוי, בעל מנגן שהתאמן על הקלידים בחדרו בפנימייה. "הוא לא נעל את דלת החדר ומצאתי את עצמי נמשך למוזיקה כמו פרפר לאור. הוא נתן לי את ההזדמנות הראשונה להופיע, כשביקשתי ממנו להצטרף לנגינה שלו בתור זמר. הוא נתן לי לשיר והופתע מאוד ממה שיצא לי מהגרון. הוא הכיר אותי כבחור בישיבה ולא יותר. לרגע לא דמיין את הקול שלי.
"זה מה שהביא אותו להציע לי לעלות איתו לנצרת עילית – נוף הגליל – ולשיר בהכנסת ספר תורה שהייתה שם. הוא היה על הקלידים ואני על השירים וזאת הייתה הופעת הבכורה הרצינית שלי".
הזמר-יוצר-נגן מנחם הרמן הוא שנתן לו לראשונה את ההזדמנות על הבמה הגדולה. "ראובן מרנץ היה מנגן הרבה עם מנחם ובאחת החתונות, אחרי שצברתי קצת ניסיון בכל מיני אירועים קטנים, אזרתי אומץ, ניגשתי למנחם והצעתי לו את עצמי, כלומר את קולי. הוא קצת התפלא כי הכיר אותי כאיש במה ובכל זאת הסכים לתת לי הזדמנות. הוא נתן לי מיקרופון ואמר לי שלא יוכל לתת לי ממש לשיר סולו, אך יוכל לתת לי לשמש קול שני. כבר באותה 'הופעה' ראשונה אחרי שליוויתי אותו כקול שני בבית אחד, הוא כבר נתן לי לשיר בקול ראשון.
"לא רק הוא הופתע מהקול שלי. כל הנגנים שעד אז התרגלו שאני הפועל הטכני שדואג לכל העניינים על הבמה, הסתכלו עליי המומים. ברגע אחד הפכתי להיות זמר".
הרביעי שזוכה למילות תודה חמות הוא הזמר-היוצר-החלילן החסידי ר' אבי פיאמנטה שלקח את נמואל הצעיר כזמר לאירועים רבים. הכרת הטוב של נמואל בולטת מאוד בסיפורו והוא מתאר את האנשים הללו שהקב"ה הציב בתחילת דרכו, כאנשים אשר להם הוא חב הרבה מהתקדמותו המקצועית. למותר לציין שבתוך זמן לא ארוך הקים את ביתו וקבע את משכנו בנתניה.
אגב, למעט אח אחד נוסף שעלה להתגורר בארץ הקודש, המשפחה כולה נותרה בצרפת. גם העובדה הזאת תרמה לצמיחתו וחישלה אותו. "זה לא היה לי קל, בתור בחור שהגיע לארץ עם עברית בסיסית בלבד. וזו עוד סיבה לכך שאני מלא הכרת הטוב לכל האנשים הטובים שליוו אותי בהתחלה ונתנו בי אמון".
כן. בעברית שלו יש כמובן ארומה צרפתית אבל הוא לא חסר מילים. כמעט. למעט פעם אחת שבה הוא מנסה לתרגם לעצמו בראש את ההמנון של הקעמפ, קעמפ גן ישראל בפריז. המילים שהוא מחפש ואותן הוא שר בצרפתית כי כך זה נשמע לו אותנטי יותר, אומרות, בתרגום חופשי, שהרבי אוהב כל יהודי וכל יהודי אוהב את הרבי. ואפרופו הקעמפ והרבי הוא מספר לי את הסיפור הבא:
"בחיידר היה מנהג שכל מי שנוסע לרבי מביא איתו מזכרת לכל החברים בכיתה. גם אני לא הייתי שונה. זה היה אחרי ג' תמוז, נסעתי עם אימא לרבי, ולקראת הנסיעה חזור הלכנו לחנות יודאיקה לחפש מזכרת שאביא לחברים בכיתה. רוב הילדים היו מביאים תמונה של הרבי, משהו מצבאות ה'. כל מיני דברים כאלה. אימא עמדה ליד סטנד של המון תמונות של הרבי ופתאום העיניים שלה נחו על תמונה של הרבי שמשכה אותה. היא לקחה את התמונה ונדהמה. מאחורי הרבי הופיע הבן-יקיר שלה. זאת אומרת אני…
"היא כל כך שמחה שהנה יש פה גם תמונה של הרבי וגם אני נמצא עם הרבי בתמונה עד שהיא ביקשה שיעשו לה מזה הרבה מאוד העתקים, ולא רק הילדים בכיתה שלי קיבלו את התמונה. כל מי שהיא מכירה זכה לקבל מזכרת מהנסיעה הזאת לרבי".
ההקפות: מטעֵן של שמחה
בעיניו, גולת הכותרת ופסגת ההופעות שלו, הן התוועדות י"ט כסלו וההקפות השניות בכפר חב"ד. בכלל, ההקפות השניות הפכו להיות מזוהות איתו מאז הפך כפר חב"ד למסורת את הופעתו בהקפות הללו. "זה נמשך כבר ארבע-עשרה שנה ואני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש. אגב, המנהל האישי שלי יודע שהוא לא קובע לי שום אירוע במשך כמה ימים אחרי ההקפות השניות. מדובר באירוע של כמה שעות שירה רצופות שאחריהן אני צריך פשוט להתאושש ולחזור לעצמי. אבל אלו הן שעות שממלאות אותי בשמחה ובתחושה שאני עושה משהו בעל משמעות. שזו שליחות חיי. השליחות שה' הועיד לי. משמח אותי שוועד כפר חב"ד בחר בי ונתן לי את הזכות לשמח את קהל האלפים שמגיע למקום ואת כל האלפים שצופים מרחוק".
גם התוועדות י"ט כסלו המרכזית שנערכת בבית הכנסת 'בית מנחם' הפכה חלק מהפסקול שלו. אבל הרגע המכונן והמרגש ביותר שזכור לו היה כאשר עמד על במה עגולה, במה ב-360 מעלות מול אלפי חסידי חב"ד בהיכל הפיס 'ארנה' בירושלים. "התרגשתי במידה כזאת שפשוט עצמתי את העיניים ושרתי. העוצמה האדירה שיש בניגון חסידי עם אלפים רבים של חסידים כמוני הזכירה לי את הרגעים הללו אצל הרבי ופשוט לא יכולתי להסתכל".
ואם כבר ניגוני חב"ד, אולי הגיע הזמן שאשמע ממנו הסבר לתהייתי. תגיד, אני שואל אותו, לאלבום החדש שלך שבגינו התכנסנו ועליו לא דיברנו, אתה קורא אלבום הבכורה שלך, אבל הרי הוצאת לאור אלבום בשם 'התעוררות' ובו ניגוני חב"ד. זה לא אלבום הבכורה שלך?
"לא", הוא עונה נחרצות. "אני יודע שיש כאלה שעושים קאוורים (גרסאות כיסוי. ח"ג) וקוראים לזה אלבום שלהם וזה באמת שלהם כי העיבודים שלהם והשירה שלהם, אבל בעיניי זה לא נכון. אני בסך הכל ביצעתי ניגוני חב"ד. זה לא שלי. האלבום הזה – החדש – הוא אלבום שכולו שלי. לא מדובר בקווארים אלא בשירים מקוריים ולכן זה אלבום הבכורה שלי".
ובעניין האלבום של ניגוני חב"ד הוא שוב טורח להכיר תודה לאנשים שליוו אותו באותן שנים ועזרו לו לוודא היטב ש"החידושים" שהוא עורך בניגונים, אינם משנים את מהותם הרוחנית. הוא מזכיר שני לוויים שאת קולם כולנו מכירים. את הרב שעיה סגל ואת הרב שימי סגל שאף הם הקשיבו לעיבודים באלבום הניגונים 'התעוררות' ווידאו שהעיבודים אינם לוקחים את הניגונים למחוזות שונים מכוונתם המקורית.
"קל מאוד ליפול במלכודת הזאת", הוא מסביר. "מספיק להיגרר קצת אחרי העיבוד ולאבד לגמרי את הנשמה והכוונה הפנימית של הניגון. הם עזרו לי שלא ליפול לשם כדי שאוכל לשמור על האותנטיות". וזה גם מסביר את העובדה שהניגונים הללו פרצו לו דרך גם בקרב קהלים גדולים מאוד מחוץ לחב"ד עד שכיום מרבית ההופעות שלו הן דווקא בחוגים אחרים. "דווקא השמירה על המהות הפנימית של הניגונים חיברה אותם אליי יותר מאשר לו הייתי מייצר משהו משלי", הוא מסביר.
אגב, על האלבום הזה, כלומר על אלבום הבכורה שלו, עבד לא פחות משבע שנים! הוא מסביר כי גישתו המקצועית לאורך השנים הייתה "לקחת את הזמן ולהתקדם לאט לאט שלב אחרי שלב". כשאני שואל אותו מדוע בחר להוציא אלבום של ממש ולא הסתפק בסינגלים לרדיו ובגרסת אלבום דיגיטלית, הוא מודה שהשאלה הזאת העסיקה אותו אך בסופו של דבר הגיע למסקנה שזמר צריך אלבום אמיתי, כזה שאפשר למשש ביד. צריך לומר לכם שאסור להעתיק או שאתם מבינים לבד שכל העתקה גורעת כסף מכיסו ומפי ילדיו?
אפרופו ילדיו, מכירים את "אני מכיר אותו מאז שהיה כזה קטן"? אז כך בדיוק הם מתייחסים לשירים באלבום שאותם הם מכירים מאז היו "כאלה קטנים". נמואל מנסה כל לחן חדש על המשפחה שלו. על הילדים שלו. "אם זה נקלט אני מבין שיש לי ביד לחן שיהיה אפשר להלביש עליו שיר", הוא מסביר ומספר שהילדים שלו הם למעשה הלקוחות הראשונים והאוזן הביקורתית שבזכותה יצא לאור אלבום מזוקק ובו ארבע-עשרה רצועות שכל אחת מדברת בעד עצמה.
"יש עוד סיבה להוצאת אלבום שלם ולא סינגלים בלבד. שאלתי על זה את אברהם פריד והוא אמר לי שבאלבום יש מקום לכל השירים. בלי אלבום ייתכן שיש שירים שייפלו בין הכיסאות, שיאבדו. אבל באלבום נמצאים כל השירים וכל אחד מקבל את המקום שלו וכל אדם מוצא את השיר שמתאים לטעמו האישי. זמר חייב להוציא אלבום של ממש".
…והחבילה נעלמה
רגע לפני סיום אני שואל אותו שאלה טריוויאלית שאני שואל כל זמר וכל מי שעולה על במה דרך קבע. אנחנו בשר ודם. אנחנו לא רובוטים. איך אתה יכול לעלות בכל ערב על במה, לשמח אנשים אחרים כשגם לך יש חיים של עליות ומורדות. קשיים ובעיות. לא תמיד יש מצב רוח מתאים ובכל זאת אתה עושה את זה שוב ושוב. אתה לא בעל השמחה גם אם אתה לבוש בגדים חגיגיים. עבורך אלה הם בגדי עבודה ודקה אחרי שהמוזיקה תכבה, אתה תעשה את דרכך הביתה ותחזור לבעיותיך. אז איך אתה עושה את זה?
הוא מחייך ואומר: "כל זמר צריך לדעת שכשהוא נכנס לאולם, הוא לוקח את כל המצוקות האישיות שלו ואת מצב הרוח שלו, אם יש לו מצב רוח גרוע, שם בשקית ומשאיר מחוץ לאולם, ליד הדלת. אל האולם הוא נכנס בלי שום דבר שלילי. באולם הוא עסוק רק בלשמח את החתן והכלה, את המשפחה, את המשתתפים בהכנסת ספר תורה, בשמחה לגמרה של תורה. ברוב המקרים, כאשר יסיים את האירוע ויצא מהאולם, חבילת הבעיות כבר לא תהיה שם…"
רציתי לסיים בנימה אופטימית זו, אבל יש לי עוד שאלה אחת קטנה. נמואל, אני אומר, מהו הזמן הטוב ביותר שיש לך בחיים? הוא לא חושב אפילו שנייה אחת ואומר: "הזמן הטוב ביותר הוא שבת. בשבת אני כמו כולם. אני לא הזמר נמואל הרוש. אני אבא לילדים. חסיד. חבר בקהילה חמה ומלוכדת. יושב עם כולם בהתוועדות. אין לי שום דאגה על הראש. שום הופעה להתכונן אליה. רק אני, המשפחה שלי והקב"ה. אין זמן טוב יותר משבת קודש".
"בהקפות שניות ראיתי אותך בפעם הראשונה והרגשתי שאתה מחבר אותי לתחושות העבר, לילדות שלי, לאבא שלי, לאחי שנהרג. התחלתי להניח תפילין ולהתקרב לשמירת תורה ומצוות"
