יום חמישי הוא יום ההפתעות שלי, וברוח פורים – עד דלא ידע ממש! לעולם אין לדעת מה צופן לו היום הזה, ממש כמו מגילה שמתגלגלת ומפתיעה בכל שורה. הכול מתחיל יומיים קודם, ביום שלישי, כשהגיליון שלנו יורד לדפוס בשעת לילה מאוחרת. אלה רגעים שמזקקים שבוע שלם של עבודת דבורים נמרצת בכוורת התוכן החסידית שלנו: כתבינו המסורים שלא מוותרים על הזכות להביא אליכם, קוראי 'כפר חב"ד' היקרים, את התוכן הכי טוב שיש. כל כתבה היא סיפור שלם – מהרעיון הראשוני, ועד למאמצי שכנוע של מרואיינים קשי-עורף, דרך שכבות של תיקונים והערות, ועד לגימור המושלם של ר' מענדי הולצמן, הגרפיקאי שאופה כל גיליון בדיוק רב.
הצוות עובר על הקובץ שוב ושוב, מוסיף תיקונים של הרגע האחרון, מציע הערות, עד שמגיעים לישורת האחרונה: "זהו, אפשר לשלוח לדפוס!". הדַפַס, הלוא הוא ה'זעצער' בכינוי של הדורות הקודמים, ממתין בבית הדפוס בראשון לציון, בפנים חצי מיואשות מערמת ההבטחות השבועית שלנו על עיתון ש"בעוד רגע נשלח לדפוס". ברגע בו הוא קיבל את הקובץ האיכותי שהועלה לשרת הפנימי של הדפוס, הוא נכנס לגדר צהלה ושמחה ומרעיד את מכונות הדפוס שנכנסות לפעולה לילית.
ואולם הסיפור לא נגמר שם. הוא רק מתחיל. בין שלישי סוחט הנשמה לחמישי מלא ההפתעות, ישנו יום רביעי – יום ריק שבו אנחנו נחים מעט מהגיליון הישן ומתכוננים לחדש. זהו יום של הערכת מצב, שבו אנחנו שואלים את עצמנו: האם עשינו מספיק? האם זה גיליון שבאמת ראוי לעלות על שולחנם של חסידים? האם עשינו את המקסימום?
ואז מגיע חמישי בבוקר. סביב שבע, כשהגיליון כבר בתיבות הדואר, מתחיל ה"עד דלא ידע" האמיתי. הטלפון שלי רוטט שוב ושוב. עכשיו, זה זמן המשוב של הקוראים: חלקם מודים על כתבה שריגשה אותם וחיזקה אותם, וחלקם זועקים "געוואלד!" על פרסום שלא מצא חן בעיניהם או על ניסוח שנראה להם מוגזם. יש שמשבחים ויש גם מי שמוחים, יש שמאיימים בביטול מנוי (בדרך כלל מדובר בקוראים נטולי-מנוי) ויש שמנסחים פיוט של פרגונים. הכול מתערבב ועם הזמן אתה לומד להחזיק את הראש ולא להסתחרר.
ויש את הרגע הזה, בו אתה נדהם מהעוצמות ולא יודע אם לצחוק או לבכות. כך למשל, ידיעה שולית ואינפורמטיבית שגורמת לאנשים לשאוג על "הקו התמוה של המערכת", או קוראים שקרדיט למיזם מסוים מוציא אותם מדעתם. קרה לי פעם שיהודי טוב סיכם איתי על ריאיון, אבל התנה זאת בכך שיקבל חשיפה על פני שליש שער. וכך אכן הווה, אולם לטענתו, הוא מדד והשליש הזה לא היה אלא רבע. הזעם שלו היה משהו שלא אשכח. אלה רגעים של מבוכה שמותירים אותך ללא מילים ומלמדים אותך שלכל שיא יש שיא חדש. בסוף, אתה לומד לקבל את הכול בענווה חסידית, כי בכל זאת, עבודתנו היא בעיתון שעניינו – כפי שהעיד עליו הרבי במכתב לרגל גיליון ה-500 – "הפצת היהדות, תורה ומצוותי', בכלל, והפצת מעינות תורת החסידות חוצה, בפרט". כשמפנימים זאת ועושים את מלוא ההשתדלות, הכול מקבל פרופורציה.
עם השנים למדנו להתייחס בהתאם: ביקורות בונות נכנסות לתיקייה ומתוקנות בלב חסידי פתוח, וקנטורים מעיקים? אלה נשלחים ל"עד דלא ידע" בחיוך של השתדלות. הקוראים שלנו מגוונים – מילדים צעירים, ועד זקנים כמו הגב' סימה סודקביץ ע"ה, שהלכה לעולמה לאחרונה בגיל 94. היא ידעה להעריך את המילה הכתובה והתייחסה לכל מילה בחרדת קודש. נגע לליבה כל הנושא של 'יציאת רוסיה' למשל, בו היה שותף בעלה הזכור לטוב. הערותיה של הגב' סודקביץ, כדוגמה, המחישו לנו בכל פעם מחדש את פערי הגילאים של הקוראים שלנו, שנעים בין גיל צעיר מאוד לגילאים מופלגים, ולא פחות מכך, את המרקם העדין של הקוראים – מקהל מקורבים נלהב ועד חסידים זקנים.
התגובות מגוונות כמו מגוון הממתקים שממלאים לכם את הבית בימים אלה. יש שטוענים שכתבה מסוימת עשתה להם את השבת, ויש שזועקים מרה על שורה באותה כתבה בדיוק. יש גם קוראים שרואים פרסום ומכריזים: "רעידת אדמה!" כך היה באחרונה, כשחבר רתח על ריאיון עם פוליטיקאי כלשהו, ואמר לי: "כפר חב"ד לא יכול לטעות!" עניתי לו: "נו, שגיאות מי יבין?! כולנו בני אנוש!"
והשלוחים בקצוות העולם? חלקם, בעיקר במדינות מורכבות, מקבלים את העיתון באיחור רב, וכך תגובה על גיליון סוכות מגיעה בחנוכה ותגובה על פורים בל"ג בעומר. פעם קיבלתי תגובה משליח באסיה שכתב: "הכתבה על חג השבועות הגיעה בדיוק בזמן לראש השנה – תודה שהזכרתם לי להתכונן!" הכול בערבוביה חסידית שמחה שמוכיחה שהעיתון חי ונושם בכל מקום.
כשיש אירוע פנימי דרמטי (ואכמ"ל), המערכת נקלעת לריקוד מטוטלת: צד אחד של הקוראים אומר "אל תעזו לכתוב!", וצד שני שולח מגילה שלמה שתמציתה: "בוודאי תקדישו לכך את כתבת השער!" המערכת מקשיבה, מתלבטת, ובסוף השכל הישר מכריע. ואולם מה שהכי זכור לי זה כינוס השלוחים העולמי האחרון. פגשתי שם שלוחים יקרים שלא ממש זכו למענה לבקשותיהם אל המערכת לסיקור אירוע פלוני ואלמוני שערכו, וכמובן שלא בכוונה, נו אתם יודעים, נפלו בין הכיסאות. כעת לפחות היה על מי לפרוק את הזעם…
ולפעמים, אני מודה, יש רגעים שבהם אני תוהה: איך אנחנו מצליחים לאזן בין כל הקולות האלה? התשובה היא פשוטה – סייעתא דשמיא וכוח ברכותיו של הרבי. אז הנה לכם גיליון פורים תשפ"ה, גדוש תוכן שמח ומחכים. שיהיה לכם, קוראים יקרים, חג של אורה ושמחה, שנתעלה כולנו עד דלא ידע בטהרת הלב החסידי, שנזכה לרצות את כלל קוראינו – בבשורת הענק על ביאת משיח צדקנו, ושהשמחה תמלא את כל בית ישראל בטוב ובנחת. לחיים, חסידים יקרים, וחג פורים שמח!
