שני רופאים, חברי קהילת חב"ד ברמת שלמה, במפגש מיוחד עם 'כפר חב"ד' | על רפואה מונעת, על בריאות הגוף ועל השליחות הרפואית

רופאים ידידים

הם שני רופאים המתגוררים בירושלים בסמיכות זה לזה. שניהם נחשפו לעולם החסידות בשנים מאוחרות בחייהם, במקביל להתמחותם המקצועית, ושינו את אורח חייהם | ערב ראש חודש אייר, אנכי ה' רופאך המסוגל לרפואה, הפגשנו את ד"ר משה פיגדור, רופא בכיר ב'שערי צדק' ומנהל מרכז לרפואה דחופה של 'מאוחדת', ואת ד"ר דוד ברוור, מומחה לרפואת ילדים, לשיחה מעמיקה על רפואה מונעת ועל בריאות גוף ונפש | הם חולקים עצות מעשיות מניסיונם רב השנים ומגוללים את הדרכים המפותלות שעברו בדרך לליובאוויטש | רשות לרפא

מענדי קורטס

ד"ר משה פיגדור, מחסידי חב"ד בירושלים, זוכר היטב את אותו יום של תפנית.

אמצע שנות הנו"ן. בירת גרמניה. מזג אוויר סתווי. עלים צבעוניים רבים שנידפו ברוח מפוזרים בערבוביה על רצפת האבנים. הרחוב די שומם. לא מכבר הסתיים מרתון ריצה שהעסיק רבים מתושבי האזור. כעת הרצים נחים בבתיהם.

לפתע מפציע עובר אורח. גרמני מקומי. מביט בעיניו ואומר לו ביבושת: "אני מכיר סַפָּר טוב, אם אתה מעוניין".

קבלת פנים.

שעות לא רבות קודם לכן נחת על אדמת גרמניה אחרי טיסה קצרה מנמל התעופה על שם בן גוריון. במשך חודשיים שהה בישיבת 'אור תמימים' בכפר חב"ד. באותו יום חזר לעירו, בהחלטה תקיפה – לגדל זקן מלא.

"זו הייתה בשבילי ירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מגג גבוה אל בור עמוק", הוא משחזר השבוע. "מחממה של ישיבה חסידית לרחוב גרמני שונה כל כך. הבנתי שזהו זה, עשיתי מהפך. והוא בולט לעין. זה לא היה קל".

קולו של פיגדור רך. הוא מדבר במתינות. מגולל את דרכו המקצועית והאישית. יותר מעשרים שנה חלפו מאותו יום במינכן. כיום הוא נמנה עם אנשי קהילת חב"ד בשכונת רמת שלמה בעיר הקודש ירושלים. הוא אב לשישה ומשמש רופא בכיר במחלקה לרפואה דחופה (מיון) במרכז הרפואי שערי צדק בעיר מגוריו. נוסף על כך הוא מנהל מרכז לרפואה דחופה מטעם קופת 'מאוחדת'. מסריו המקצועיים שזורים בדברי הרבי על תחום עיסוקו. לרבים משכניו וחסידי חב"ד הוא משמש רופא ידיד מומחה.

לצידו ד"ר דוד ברוור, מבוגר ממנו בכמה עשורים, המתמחה ברפואת ילדים. הם שכנים המתגוררים במרחק בניינים אחדים זה מזה ועוסקים בתחומים דומים. "ד"ר ברוור הוא הרופא של הילדים שלי", מציין פיגדור.

חזותו של ד"ר ברוור מתעתעת. הוא חבוש כיפה סרוגה ולבוש חולצה מכופתרת. אבל מאחורי החיצוניות מסתתר חסיד בכל לב ונפש. בקליניקה הרפואית הפרטית שלו במרכז ירושלים תלויה תמונה שלו אצל הרבי. ברשותו גם תמונה שלו עובר לפני הרבי בחלוקת דולרים. "רבים שואלים אותי אם אני חסיד חב"ד", הוא מחייך. "אני מודה להם על המחמאה שבשאלה ומסביר להם שחב"ד דורשת פנימיות, ועל כן הלוואי שהקב"ה יזכה אותי להיות חסיד באופן פנימי".

השיחה בין שני הרופאים השכנים, ערב הכניסה לחודש אייר המסוגל לרפואה, ראשי תיבות "אני ה' רופאך" כפי שהזכיר הרבי פעמים רבות, מרתקת.

לראשונה הם מגוללים את סיפוריהם הבלתי שגרתיים ומדברים בשיחה פתוחה על רפואה במשנת הרבי. הם גם חולקים עצות עם הקורא הממוצע, בשביל לנסות ולמנוע מלכתחילה את הצורך ברופא. ובשפת רופאים – רפואה מונעת.

שניהם מדגישים את דברי הגמרא, שעליהם חזר הרבי ואותם הדגיש פעמים רבות, על הפסוק "ורפא ירפא", כי מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. "תפקידו של רופא הוא לרפא ולא לחרוץ גורלות או לקבוע תוחלת חיים", הם אומרים כל אחד בשפתו. "יש מקומות שבהם זה בהחלט לא מובן מאליו".

סגירת מעגל

ד"ר פיגדור מחלק את ימי עבודתו בין חדר המיון של 'שערי צדק' ובין המרכז לרפואה דחופה שבראשו הוא עומד. עד לפני כארבע שנים שימש רופא משפחה ב'מאוחדת' ומשנפתח המרכז לרפואה דחופה בעירו עבר אליו.

"רפואה דחופה היא כל מה שמוגדר על פי הכללים הרפואיים כדחוף, כמו שבר לדוגמה או חבלה וחתך", מסביר פיגדור ל'כפר חב"ד'. "גם כאבים בחזה, חום גבוה וקוצר נשימה הם מקרים שבעקבותיהם מגיעים אלינו. אחת המטרות שלשמן נפתח המרכז לרפואה דחופה היא הפחתת העומס בחדרי מיון".

פיגדור מסביר: "עומס בחדרי מיון הוא אחת הבעיות הקשות של מערכת הבריאות בישראל. יש מגמת עלייה מתמדת בהגעות למיון, בין היתר בעקבות גידול אוכלוסייה טבעי והזדקנות האוכלוסייה, ומנגד חוסר יכולת של הרפואה בקהילה – מה שמכונה 'הרפואה האמבולטורית' – להתמודד עם בעיות רפואיות מסוימות. לכן המטופלים מופנים בלית ברירה למיון.

"נתון מעניין של משרד הבריאות הוא שמתוך כלל הפונים למיון, רק כ-25 אחוז מתאשפזים, כל היתר משתחררים מהמיון. וכשמנתחים את סיבת הפניות למיון של 75 האחוזים המשוחררים מגלים שבמקרים רבים הם הגיעו בשל בעיות פשוטות יחסית, שבכלים המתאימים ניתן היה לטפל בהם בקהילה.

"במרכז לרפואה דחופה עובדים רופאים ואנשי צוות ברמה מקצועית גבוהה, ומוצעים אותם כלים המאפשרים לפתור את מרבית הבעיות בלי שהמטופלים צריכים להגיע למיון. מעבר לחסכון החוויה של המתנות ארוכות במיון ברמת הפרט, הרי יש כאן תרומה משמעותית למערכת הבריאות כולה.

"קופות נוספות, מלבד מאוחדת, כבר החלו ללכת בכיוון זה של הצעת שירותי רפואה דחופה 'בתוך הבית'. זה גם משתלם להן יותר כלכלית וגם מקל על בקרת איכות הרפואה, לעומת הסכמים עם מה שמכונה 'ספקי חוץ', כגון 'טרם' ו'בוקורופא', כפי שנהוג עד כה. לדעתי זה הכיוון שיהיה בעתיד וגם הפתרון היעיל ביותר לבעיית העומס בחדרי המיון, ואני שמח שזכיתי ב"ה להיות מהחלוצים של היוזמה הזו".

ב'שערי צדק' הוא רופא בכיר במקביל כבר יותר מעשור. שם גם עשה את ההתמחות שלו בסיום לימודי הרפואה, אחרי שעלה לארץ עם נישואיו. "אני רואה בדרך כלל את המטופלים אחרי שהם כבר נמצאים לילה במיון", מספר פיגדור, "ועליי להחליט לאן הם ממשיכים". המשמרת שלו במיון בשערי צדק היא בשעות הבוקר המוקדמות. "אני יכול לומר שבעבור רוב המטופלים זו סיטואציה מורכבת. הם בדרך כלל טעונים ואף כעוסים, טרוטי עיניים ומרוטי עצבים. לאדם מן השורה לא קל להיות לילה במיון, כאשר לפתע מאדם חופשי הוא נעשה תלוי באחרים. נוסף לכך התחושה מזווית ראייתם של המטופלים היא שהם ממתינים זמן רב במיון. זה נדמה עבורם כנצח. הם לא יודעים מתי יקראו להם. ואת התפקיד שלי אני רואה בראש ובראשונה כאפשרות לתת לאותם מטופלים יחס חם ולהסביר להם במאור פנים מדוע הם נמצאים במיון, מה התוכנית עבורם ומה הצפי למצבם. זה גורם להם לרוב לנשום לרווחה. הם רואים שמישהו מתייחס אליהם בצורה מקצועית, מכבדת ובגובה העיניים, לא כמו עוד מספר. בזה אני רואה את עיקר השליחות שלי".

בפיו סיפור מיוחד. "בוקר אחד הגעתי למרכז לרפואה דחופה במאוחדת ומצאתי מטופל בשנות החמישים לחייו שהגיע למקום בעקבות לחץ דם גבוה. הרופא שעבד במשמרת הלילה כבר בדק אותו וביקש ממנו להישאר כדי שהאחות תמדוד את לחץ הדם שלו שוב, ואם יהיה שיפור ישוחרר. בדרך כלל כשקורה דבר כזה, היינו כשרופא ממשמרת קודמת כבר בדק את המטופל והחליט על תוכנית טיפול ושחרור עבורו, איני נכנס לפרטי הסיפור ולעומקו. אבל באותו בוקר משהו גרם לי להתעניין יותר במצבו של אותו יהודי. שאלתי אותו מה הוביל אותו הנה והוא השיב לי שחש באי נוחות בחזה. תחקרתי אותו והוא שטח בפניי פרטים על מצבו. מרגע לרגע הבנתי שיש חשש כי ילקה חלילה בהתקף לב בזמן הקרוב. הזמנתי לו במהירות אמבולנס ודאגתי שייקחו אותו לחדר מיון. אחרי זה סיפרו לי שכשהגיע למרכז הרפואי ערכו לו בדיקת אק"ג (בדיקה לא פולשנית המנטרת את פעילות הלב ותוצאותיה יכולות לספק מידע על המצב הפיזיולוגי של הלב. מ"ק). זו יצאה תקינה. אולם בתוך זמן קצר החל לחוש בכאבים חזקים בלב וחווה התקף לב. בהשגחה פרטית הוא כבר היה בחדר מיון וכך הצילו אותו.

"באותו יום, כששמעתי מה שמו, הרגשתי צמרמורת. התברר כי אביו היה נוירולוג בכיר שכסטודנט צעיר שהיתי לצידו והתרשמתי מאוד מהנהגותיו. הוא היה קלינאי מבריק שחקר כל דבר ביסודיות. אני זוכר שבעיצומו של הסבב שלי כסטודנט, הוא יצא לחופשה בקיץ וציפיתי לחזרתו כדי להמשיך ללמוד ממנו. למרבה הצער בישרו לי אז שהוא נפטר מדום לב.

"כאשר נחשפתי לכך שזכיתי בחסדי שמיים להציל את חיי בנו, שחווה התקף לב, הרגשתי שסגרתי מעגל בכך שבזכות עצתי יכול היה בנו של האב, שעל לכתו בעקבות התקף לב כה הצטערתי, לקבל טיפול מתאים אחרי סבל מאותה בעיה בדיוק".

'רופא ידיד'

בעבור רבים ממכריו משמש ד"ר פיגדור, כמו רבים מעמיתיו הרופאים החב"דיים, רופא ידיד – בהתאם להדרכה שהעניק הרבי פעמים רבות מספור למבקשי ברכה בעניינים הנוגעים לרפואה. "גם אני מתייעץ עם רופא ידיד, כאשר מדובר בתחומים שאני לא מבין בהם מספיק", מציין פיגדור. "דבריו של הרבי אינם צריכים את האישור שלי, ואולם אני יכול לומר בצורה מובהקת ביותר, שכאשר לאדם יש רופא שהוא מרגיש קשור ומחובר עימו, ובוודאי כאשר יש לו היכרות מוקדמת עימו, העצות שהוא מקבל ממנו מכוונות יותר, מתאימות לו אישית ויכולות לעזור מאוד".

אני מציף בפני פיגדור בעיה כאובה, שעימה התמודדו וכנראה עדיין מתמודדים לא מעטים, גם בחב"ד. הכוונה לתורים הממושכים לבדיקות רפואיות. לא מכבר נחשפתי לסיפור אישי, אחד מני רבים בוודאי, שמספר על קצה המזלג את הסיפור כולו. כדאי להעמיק בו מעט. בטשטוש פרטים מזהים, מדובר באב משפחה לא צעיר מקהילה חב"דית גדולה ומפורסמת במרכז הארץ, שברגע אחד השתנו חייו. גידול התגלה בגופו. במשפחתו הענפה, בנים ובנות, נכדים ונכדות, פתחו במבצע סביב השעון להשגת תורים לבדיקות הנדרשות שיוציאו אותו מטווח הסכנה. המאמץ הכביר, שארך יממות ארוכות במשמרות ללא הפסקה, הניב תוצאות, והאב נכנס לחדר הניתוח, בזמן קצר יחסית במציאות הישראלית – כעבור חודש וחצי. אלא שאגב ההתעסקות נחשפו בני המשפחה לנתונים המדאיגים: יש משפחות שלא בנויות להקמת חפ"ק כזה. בעבור משפחה כזו האפשרות להשיג תור בטווח סביר, ובד בבד להסתדר עם הסעות בשעות לא שעות, כאשר כל שגרת החיים נעצרת, קשה עד בלתי אפשרית. הרופאה שטיפלה באותו אב משפחה סיפרה לו כי לידיעתה שכנים שלו, בני אותו יישוב, מרימים ידיים לעיתים ונאלצים לקבל את הגזרה. אין להם ברירה.

ד"ר פיגדור מודע לבעיה הזו. "הנושא הזה כאוב מאוד", הוא מודה. "בארץ קיים מחסור גדול בתורים לבדיקות דימות מתקדמות (כגון CT, MRI) ולמרפאות מומחים בתחומים מסוימים, ומשכך זמני ההמתנה לבדיקות הללו ארוכים מאוד. הבעיה היא שההפניה עצמה של הרופא לבדיקה לא תמיד מסווגת גם את רמת הדחיפות של הבדיקה, באופן שיאפשר לבודקים להקדים מקרים דחופים יותר על פני מקרים אחרים. הרבה פעמים ניגשים אליי ידידים, במקרים מסוימים, בבקשה שאעזור להם להקדים את תורם. לא תמיד אני יכול להקדים ולא תמיד אני חושב שההקדמה מוצדקת, אבל כאשר אני משוכנע שאכן יש צורך בהקדמה אני בהחלט מנסה לעזור".

התרופה החסידית לדיכאון…

כשפיגדור נדרש לשים אצבע על אתגר רפואי הניצב לפתחם של רבים כיום, בעולם המודרני, ולחלוק עצות לקוראי 'כפר חב"ד', הוא ממהר לדבר על פעילות גופנית. "אפילו עשר דקות של פעילות גופנית ביום מאריכה חיים לפי הספרות המקצועית", הוא ממליץ. "חצי שעה ביום, שלוש פעמים בשבוע – זה מצוין.

"מה נכלל בפעילות גופנית? הליכה מאומצת, דיווש באופניים או שחייה. כל אחד ומה שמתאים לו. הרבי דיבר פעמים אין ספור על רפואה מונעת, ושוב – אני לא צריך להצדיק את דברי הרבי. ברור הדבר שפעילות גופנית מונעת במקרים מסוימים הגעה לרופא ועוזרת בטווח הארוך. החכם עיניו בראשו.

"אפשר לעשות פעילות גופנית גם בתוך הבית. יש פעילויות גופניות מומלצות שניתן לעשות באמצעות ציוד ביתי, כמו אופני כושר והליכון, ויש תרגילים שניתן לבצע גם בלי מכשור, אבל יש לדעת איך לעשות זאת. אני יודע שזה לא קל, ובתוך עמי אנוכי יושבת, ולכל אחד יש תירוצים מדוע אינו מוצא די זמן ופניות לעשות פעילות גופנית".

ד"ר פיגדור מציג מכתב של הרבי משנת תשי"ז (אגרת ה'שצג) שבעבורו מתווה דרך. אומנם הרבי לא מזכיר במכתב פעילות גופנית אולם רוח המכתב דומה. "ואף שלפעמים עולה מחשבה שמבזבזים זמן על ענייני רפואה ומנוחה וכיוצא בזה", כותב הרבי, "אבל אפילו בהתבוננות קלה מובן על פי מאמר רז"ל האמור [ורפא ירפא, שהתורה נותנת רשות לרופא לרפא, ומזה מובן שצריך למלא הוראות הרופא, כפי שהקדים הרבי באותו מכתב. מ"ק], שאין זה בזבוז אלא אדרבה, כי על ידי שעה קלה ש(לעיני בשר) מבוזבז נשכרים כמה זמן לאחר זה, שיוכל לנצל בשמחה ובטוב לבב לעבוד את השם יתברך בכל דרכיך".

בקרב הציבור החרדי, המורגל בישיבה ממושכת, המודעות לפעילות גופנית, לדברי פיגדור, לוקה בחסר. לדבריו מלבד תרומתה לבריאות הכללית, ביכולתה של פעילות גופנית סדירה ונכונה למנוע גם התפתחות של כאבים כרוניים. "היה רב חב"די חשוב, שלמד לדיינות ברמה גבוהה מאוד, ולפתע החל לסבול מכאבי גב קשים שהציקו לו מאוד", הוא מספר. "אותו רב פנה לפיזיותרפיה ושם הדריכו אותו להקפיד על שחייה בבריכה. הוא סיפר שאחרי שנהג כהדרכת הפיזיותרפיסט, פסקו הכאבים".

עוד טוען פיגדור: "מלבד תחלואה הנובעת מחוסר תנועה, קשה להתעלם ממספר המטופלים הפונים לעזרה רפואית בגין בעיות נפשיות, שעיקרן חרדה ודיכאון, בין במודע ובין בהסוואה של תלונה גופנית. אחד הפתרונות לבעיות אלו הוא לשבת וללמוד חסידות. פשוט ללמוד, להעסיק את הראש בעניינים רוחניים. שהראש יהיה טרוד בממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ואז ממילא שאר הטרדות יתגמדו. וזה עובד. זו גם המלצה רפואית שלי.

"הרבי דיבר פעמים רבות על כך שגוף ונפש הם חטיבה אחת, ובשביל להוסיף בבריאות הגוף יש לחזק את בריאות הנפש. כאשר יש לי אפשרות ספונטנית לדבר על כך עם מטופלים שלי – אני מציע להם זאת באופן המתקבל".

ה'ליקוטי שיחות' שינו את עולמי

הבית שבו גדל פיגדור, שעולם הרפואה מעסיק אותו בשנים האחרונות, היה בית של חינוך. הוא נולד בשנת תשל"ט בגרמניה. בן יחיד במשפחה. אביו ברח עם הוריו בילדותו מן הנאצים ימ"ש, עלה אחרי תלאות ארצה והקים פה בית. שנים אחדות לפני שנולד הבן משה היגרה המשפחה למינכן בשליחות הסוכנות היהודית. האב החל לשמש מורה בתלמוד תורה מקומי.

"אבא לא היה חסיד חב"ד רשמי", מספר ד"ר פיגדור, "אבל הוא עשה בפועל שליחות חב"דית. הוא לימד ילדים לבר מצווה, קבע מזוזות בדלתות בתי יהודים, הדריך צעירים איך להתפלל. במשך שנים הפעיל תלמוד תורה לילדים בימי ראשון".

רוח של שליחות פיעמה בפיגדור האב, שניצל בילדותו מציפורני הנאצים. כשהרב אברהם יצחק גליק ע"ה, שנודע כשליח הנודד של הרבי, הגיע לגרמניה במסגרת ביקוריו – ביקר לא אחת בבית פיגדור.

הרב ישעיהו פיגדור ע"ה, האב, שלפני כשבע שנים התבקש לבית עולמו, טמון בחלקת חב"ד בהר הזיתים בירושלים. "לא אחת שאלתי את עצמי איך נפלה בחלקו הזכות הזו", משתף הבן, "ואני חושב שהתשובה לזה היא שבלי להתכוון לכך רשמית, הוא עשה בגרמניה פעולות שליחות כרצון הרבי.

"שנה אחרי שאבא נפטר פרסמה ספריית אגודת חסידי חב"ד העולמית בניו יורק את הארכיון הדיגיטלי של הספרייה בצירוף מנוע חיפוש. זה ארכיון הכולל אלפי תמונות ומסמכים ששוגרו לרבי במהלך השנים והועברו לספרייה. הזנתי למנוע החיפוש את השם פיגדור, לא חשבתי שאמצא תוצאה רלוונטית, אולם למרבה ההפתעה גיליתי שיש בארכיון תמונות שבהן נראה אבא עורך סדר פסח לדוגמה לתלמידים. מתברר ששלחו את התמונות הללו לרבי".

פיגדור מספר כי הוא זוכר את העלונים שהוציא לאור במינכן השליח של הרבי בעיר, הרב ישראל דיסקין, בשפה הגרמנית. "נהניתי לקרוא אותם אבל לא מעבר לזה", הוא מספר. ולמרות זאת המסלול של משה הצעיר לא היה חסידי בלשון המעטה. הוא למד בתיכון עם תלמידים שאינם יהודים והמסלול שיועד עבורו היה להמשיך באוניברסיטה. כמו רבים מחבריו. לבוש חסידי מלא והקמת בית חסידי מפואר לא עמדו אז על הפרק.

אלא שבסביבות גיל 15 חלה התפנית. פיגדור פגש חסיד חב"ד ששהה תכופות בעיר מגוריו – הרב משה קסטיאל, והחל ללמוד עימו חסידות. "הוא הגיע להתפלל בבית הכנסת שבו התפללתי, במסגרת עסקים שניהל בעיר, והתחלנו לשוחח. הוא דיבר עימי על כל מיני מושגים מעולם החסידות, לא משהו מסודר, וזה הרשים אותי מאוד, כי מעולם עד אז לא שמעתי מושגים כאלו. זה הדליק אצלי משהו. לאט לאט התחלנו גם ללמוד חת"ת. בהתחלה הייתי קורא את התניא. אני זוכר שהייתי מציץ לבדי בראשי התיבות מאחורה, מנסה לפענח את המילים הבלתי מוכרות. אני יכול לומר כי לאט לאט ככל שנקף הזמן גיליתי שאני מוצא בתניא תשובות לדברים שהציקו לי בחיים. אפשר לומר שהלימוד היומי הזה בתניא די חיבר אותי לעולם הרוחני בסביבה הנוכרית שבה למדתי".

פיגדור מוסיף כי הרב קסטיאל לא רק החדיר בו מושגים חסידיים אלא גם הציב בפניו דרישות רוחניות. "מה ששכנע בו היה האמת שקרנה ממנו. עד שפגשתי בו היהדות שהכרתי כללה גם פשרות לפעמים, והרב קסטיאל לימד אותי בין היתר שאין פשרות ביהדות. גם דברים שמלכתחילה אין איסור מוחלט לעשות, לא חייבים לעשות. אני זוכר שהוא אמר פעם שאפשר להיות יהודי, 'להרגיש בסדר' עם הקב"ה, ולא לחשוב על כך שניתן עוד להתקדם, להוסיף עוד יותר, להדר עוד יותר. התובנות הללו קנו אותי. אמרתי לעצמי, הוא צודק".

ככל שנקף הזמן דבק פיגדור, שבד בבד סיים את לימודי התיכון והחל ללמוד רפואה בעיר, בעולמה של חסידות. "במקביל לקשר עם הרב קסטיאל העמיק הקשר שלי גם עם השליח המקומי הרב דיסקין. הייתי מגיע להתארח אצלו בשבתות. הגיע שלב שבו אחת לכמה שבועות, בכל פעם שהחלו בקריאת חומש חדש בפרשת השבוע, הייתי שואל מביתו של הרב דיסקין את שמונת הכרכים של ליקוטי שיחות השייכים לחומש החדש, על מנת ללמוד בהם. אלו היו כרכים מתוך הסט של בנו, שאז למד בישיבה ולא נכח בבית.

"הייתי יושב לבד, בסופי שבוע, ולומד את השיחות של הרבי מתוך אותם כרכים. את שפת האידיש הכרתי, הרי היא דומה מאוד לגרמנית. הייתי בוחר שיחה לפי מפתח העניינים ולומד אותה. ארך לי מעט זמן להתרגל לסגנון של השיחות וללמדנות שבהן, אולם ככל שהוספתי ולמדתי כך נמשכתי עוד ועוד. השיחה הראשונה שלמדתי הייתה שיחה על פורים, השיחה המפורסמת שבה מסביר הרבי את המובא במסכת מגילה, שפעם רבה ורב זירא ערכו סעודת פורים וקם רבה ושחט את רב זירא. אני זוכר שמאוד התלהבתי מהשיחה.

"אני יכול לומר שעד היום ליקוטי שיחות זה משהו שמשנה לי את החיים. שינה לי את החיים בעבר ומשנה אותי בהווה. יש בשיחות של הרבי כל מה שאדם רוצה וצריך לדעת. זה מדהים. הסודות הכי עמוקים בחלקי התורה ועד עניינים הנוגעים לחיי היום-יום. הכל בכל מכל כל.

"לנגד עיניי עדיין מצטיירת אותה סיטואציה: אני יושב בסלון הבית שלי בגרמניה, בשבת אחר הצהריים, ולומד את השיחה של הרבי בחלק י' בליקוטי שיחות על פרשת נח, השיחה השנייה, שבה מעמיק הרבי בתורת הבעל שם טוב הנוגעת למבט על יהודי שני. אני לומד את השיחה הזו וחש טלטלה. הרעיון שמאחוריה קוסם לי. יש שיחות של הרבי שגורמות לאדם לשנות קו מחשבה. זו הייתה שיחה כזו".

פיגדור הצעיר לא שמר לעצמו את האור שגילה, כהגדרתו, אלא דאג לשתף בו את מכריו. "כבר למדתי את השיחה של הרבי על כך שמי שיודע את האות אל"ף עליו כבר ללמד אותה אחרים ולא להמתין עד שילמד את האות בי"ת. לכן ייסדתי שיעור בליקוטי שיחות לחברים היהודים שלי, בבית קפה כשר במינכן. היינו מתקבצים בכל סוף שבוע, ביום חמישי בשעת ערב, ולומדים".

בתקופה מאוחרת יותר, בעקבות חבר נוסף, נסע לפרק זמן קצר לישיבת אור תמימים בכפר חב"ד. משם כבר חזר עטור בזקן מלא. "הייתי אז בעיצומם של לימודי הרפואה וחשבתי לעצור לפסק זמן של שנה או יותר כדי ללמוד בישיבה. התייעצתי עם הרב קסטיאל, והוא אמר לי שבשום פנים ואופן לא להפסיק את לימודי הרפואה. זה הפתיע אותי כל כך. אחרי שנים, ועם השנים, הבנתי שזו הגישה של הרבי, שיהודי צריך לעשות דירה לקב"ה בתחתונים, ואם בהשגחה פרטית אתה שם צריך לנצל את זה לקדושה".

סמוך לסיום לימודי הרפואה שלו הקים פיגדור את ביתו עם בת גילו למשפחת הרב יעקב אופן מירושלים. כשסיים את השנה המעשית, מספר חודשים אחר חתונתו, התיישב בשכונת רמת שלמה בירושלים. מאז הוא שם. ב'שערי צדק' ומאז שלהי שנות העי"ן גם במרכז לרפואה דחופה של 'מאוחדת'.

פיגדור, חסיד בלב ונפש, לא שכח את עברו. לדבריו הוא משתדל לחלוק עם עמיתיו בחלוקים הלבנים את העולם שזכה להכיר. לפני מספר שנים ייסד שיעור תניא ב'שערי צדק'. במשך חמש שנים התקיים אחת לשבוע, למשך חצי שעה בבוקר, שיעור בליקוטי אמרים, בהגשתו של הרב יוסף צבי צירקוס, משפיע בישיבת 'תורת אמת' בעיר. הרופאים סיימו את החלק הראשון של התניא. כיום הוא מארגן שיעור בליקוטי שיחות עבור רופאים ב'זום'. בין היתר מוסר אותו הרב יעקב גולדשמיד, מראשי ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד, אף הוא תושב רמת שלמה.

"את ה'גאון יעקב' שלי, שבזכותו גדלתי בגרמניה כיהודי גאה ושכנראה גם היווה נדבך בדרך הבלתי ברורה מאליה שנסללה עבורי, קיבלתי מההורים שלי, אבי ישעיהו ואימי ברוריה תיבדל לחיים ארוכים. אני זוכר שאבא שלי תמיד סיפר לי שכאשר שירת בצבא נהג להניח תפילין וספג על כך לעג מצד חבריו אך לא התפעל מכך. הסיפור הזה נחרט לי בראש. תמיד ידעתי שאף על פי שאני חי בין גרמנים אני יהודי. כשנסעתי עם החברים מהלימודים לטיולים, טיולים שארכו מספר ימים ברציפות, הייתי לוקח עימי אוכל כשר שההורים שלי השיגו עבורי. אם הטיול היה כולל גם שבת הייתי מסיים אותו לפני שבת וחוזר לבית. את זה קיבלתי מההורים שלי.

"ועוד נקודה שנוגעת לתפקידי כרופא. יש סיפור על ד"ר וואלך שהפליג באונייה עם אדמו"ר הריי"צ, אחרי ביקורו בארץ בשנת תרפ"ט, וביקש תיקון מהרבי באומרו שאילו לא היה באונייה, הרבי היה בריא, כי הקב"ה לא היה מביא חולי על הרבי אילולא היה רופא בסביבה. אני חושב שזה מהפך תודעתי בכל הגישה של רופא למטופל. רופא בדרך כלל מרגיש עליונות על המטופל שלו. הרי הוא הרופא והמציל והמושיע. והגישה צריכה להיות הפוכה לחלוטין. ואני מנסה להחדיר את התובנה הזו גם בקרב כל הצוות שעליו אני מופקד".

שילוב של גוף ונפש

בקווים לא מעטים, סיפור חייו של פיגדור דומה וכרוך בסיפורו של שכנו, הוותיק ממנו בעולם הרפואה, ד"ר דוד ברוור. גם ברוור גדל בערוגות הציונות הדתית בבית של שורדי שואה, וגם הוא עשה את דרכו לעולמה של חסידות וכיום הוא רופא במקצועו. חמיו של פיגדור היה שכן של ברוור בילדותו, בעת שנחשף לעולמה של חב"ד.

ברוור מומחה לרפואת ילדים. הוא מקפיד לנתק את שגרת החיים היום-יומית שלו, בקהילה החב"דית, בבית הכנסת 770 בשכונת רמת שלמה, מתפקידו המקצועי. "רפואה עליה להיעשות בצורה רצינית", מבהיר הד"ר כבר בהתחלה. "על רופא להקדיש את דעתו למצב מטופלו, ומשכך 'רפואת מסדרונות' כמו שאני קורא לה – היינו מתן חוות דעת מהירה וללא בדיקה מקיפה לידידים שנתקלים בי ברחוב – פחות אהובה עליי. כך חינך אותי גם ד"ר שפירר, מורי ורבי ברפואה, שסירב בדרך כלל להעניק ראיונות ולחלוק עצות רפואיות פרטניות בתוכניות רדיו. גם כעת, אילו לא היה מדובר בשבועון 'כפר חב"ד', לא הייתי נענה לריאיון הזה".

כבר יותר משלושים שנה הוא מפעיל קליניקה רפואית בירושלים. יש לו מעגל מטופלים די קבוע שהוא נכון להקדיש לו את זמנו ומרצו. "אני מודה לקדוש ברוך הוא אין ספור פעמים על כך שזכיתי להגיע לתחום הרפואה. אומנם אני רופא שמטפל בילדים, אבל ההתעסקות העיקרית שלי היא בהורים, שהם למעשה 'צינור' ואחראים לבריאות ילדיהם.

"צריך להבין שעיקר הרפואה היא הרפואה המונעת, כמו שהזכיר הרבי פעמים רבות. לדעתי היום רבים מגיעים לבית רפואה אף שכלל אינם זקוקים לכך, בעקבות חששות שווא לחולי. חלק מהאשפוזים בבתי רפואה, בחלק מהמקרים, בוודאי מיותרים. בעבר הצעתי לראשי קופות בארץ להקים קבוצות רופאים, לפי תחומים, שיקבלו מטופלים לפני הגעה לבתי רפואה. אם כך ינהגו, רבים מהמטופלים לא יצטרכו להגיע. אנחנו רואים את זה יום יום".

מה הכוונה?

"לדוגמה, אימא שמגיעה אליי עם נער ומפצירה שיעבור צילום כי יש לו שבר. אני רואה שאין לו שבר ואומר לה את זה. היא מסרבת לקבל זאת וחוששת. אני רואה זאת הרבה, והצילום כאשר לא צריך אותו יכול רק להזיק.

"אנשים מגיעים רבות לרופאים על דברים של מה בכך, ואם רופא מומחה יבדוק ברצינות את אותם מטופלים הוא יגלה שהכול תקין וכשורה אצלם. צריך לזכור כי רופאי משפחה רגילים, שאין ברשותם הזמן הנדרש להקדיש לכל מטופל באופן אישי, ימהרו לתת לפונים אליהם תרופות, ולעיתים לחינם. ואם אין בכך הכרח, לא כדאי לכתחילה ליטול אותן.

"ידוע מה שאמר הרבי לד"ר זליגסון, בתגובה לשאלתו ממה יתפרנסו רופאים בביאת משיח, כאשר לא יהיו חולים, שבבוא הגואל הרופאים יספרו לבני ישראל שהם בריאים ועל כך ישלמו להם. לעניות דעתי אפשר להסביר בזה, שבביאת משיח לרופאים יהיה זמן, כי לא יהיה להם תור ארוך של ממתינים לבדיקות, לבדוק כל מי שיפנה אליהם בצורה מעמיקה ופרטנית ואז לגלות את בריאותם. אני סבור שגם עתה, מעין כך, על רופאים לחתור ולדווח לבני ישראל שהם בריאים".

מה תגיד לזוג הורים שמעדיפים שרופא יראה את בנם רק בשביל שלא לקחת סיכון? האם עדיף שייקחו סיכון?

"לדעתי הבעיה בזה שלא רוצים סתם לקחת סיכון, היא שכאשר רופא מזהה מטופלים ששבים אליו פעם אחר פעם, הוא אומר לעצמו 'כבר ראיתי אותם לפני כך וכך ימים, לכן לא אבדוק שוב בפרוטרוט, כי יש תור ארוך, ובינתיים אתן תרופה', וזה עלול לגרום לבעיה אם באחת הפעמים יש בעיה אמיתית.

"ולכן אני נוהג לקבל מטופלים ותיקים, כי הם מכירים אצלי את הכללים הללו. ואני רוצה להבהיר: אני לא מדבר באופן גורף ולא רוצה לקבוע דברים במסמרות. מי שיש אצלו קצה קצהו של סיכון שלא יתמהמה ושילך לרופא. דבריי מופנים להורים בעלי ניסיון שכבר חוו מקרים דומים בעבר, שינהגו בצורה מושכלת יותר.

"הגמרא אומרת 'אסיא דמגן במגן מגן שויא', רפואה בחינם שווה חינם. לפעמים אפשר לשאול אבא שהגיע לרופא עם בנו אם היה מתאמץ ומגיע אילו הרופא היה נגיש פחות, אילו המרפאה שלו הייתה במקום מרוחק יותר שדורש נסיעה. אם התשובה שלילית הגיוני שהגיע ללא סיבה ממשית. אם התשובה עדיין חיובית – שיבוא בשמחה, ואדרבה. אבל חשוב לדעתי להבין זאת".

לד"ר ברוור, ממרום ניסיונו, יש כמה המלצות פרקטיות כלליות להורים: "אני מאוד ממליץ לאימהות ללדת במחלקה שתאפשר להן להזין את התינוק בהזנה טבעית, בלי לתת לילד תערובת של אוכל מלאכותי, שהיום כולם מודים שהוא לא בריא.

"השבוע הייתה אצלי בקליניקה נערה בת 17, מישהי שאני לא מכיר מהעבר. מדובר היה במקרה דחוף. אחרי שבדקתי את הנערה אמרתי לאימא שלה: קודם כל יישר כוח על כך שבתך קיבלה בלידתה חלב אם טבעי. היא הייתה בהלם ושאלה אותי מאיפה אני יודע. אמרתי לה: מה זאת אומרת מאיפה? הרי בדקתי אותה כעת. היא אמרה לי שהדבר נכון ושבאמת היא נלחמה על זה, ניסו לתת לבת שלה כל מיני תחליפים מתועשים לתינוקות והיא סירבה. והגוף לא משקר. כשבדקתי את הבת שמתי לב לכך מייד. זה חשוב מאוד. בעבר היה קשה יותר להקפיד על כך, היום קל יותר, זה עניין של הבנה.

"בכלל יש היום בעולם נטייה להתרחק מהמצרכים המתועשים הללו. אני רואה מאבקים של חברות התעשייה שמכינות מוצרי מזון לתינוקות, שמנסות לשכנע אותנו, הרופאים, שנכתוב מאמרים בזכות התערובת הזו".

אבל זו רק המלצה ראשונה. ברוור ממשיך וחולק מניסיונו רב השנים: "בהמשך החיים, אחרי הלידה, חשוב מאוד כמובן העניין של השמחה, של הרוגע בבית, השילוב הנכון של גוף ונפש. צריך לדעת, כמו שהרבי אמר הרבה פעמים, שגוף ונפש הם דבר אחד. בריאות הנפש קשורה בבריאות הגוף. בעבורנו כאנשים בוגרים זה מתקשר לדוגמה עם לימוד חסידות, שמרגיע את הנפש. לילדים החיבור הזה לנפש יכול להתבצע על ידי תפילה למשל.

"והדבר רלוונטי גם בכיוון ההפוך. כאשר יש מחסור בגוף ובבריאותו גם הנפש מושפעת מזה, וכמאמרו המפורסם של המגיד ממעזריטש 'חור קטן בגוף חור גדול בנשמה', וכדבריו של הרמב"ם בתחילת הלכות דעות כי היות הגוף בריא מדרכי עבודת השם הוא.

"עניין נוסף שחשוב הוא אורח חיים בריא, הקפדה על פירמידת המזון והורדת פחמימות. הורים שלא יודעים לבנות לבד פירמידת מזון יכולים לפנות לדיאטנית קלינית, העובדת בשירות הרפואי שבו הם מקבלים ביטוח, ולהתייעץ עימה. לא תמיד מה שנכון לאדם אחד נכון לחברו. אנחנו חיים היום בגלות של שפע ולא קל להקפיד על אורח חיים בריא, אבל זה חשוב.

"זה דורש שינוי באורח החיים, בממתקים שנותנים לילדים ובכריכים שאורזים להם לבית הספר. בכלל לא צריך להיות קיצוני. למשל, ממתקים אפשר לתת אבל במידה. זה תלוי בסביבה וברקע. יש מכלול דברים שצריך להביא בחשבון. למשל אם הסביבה בריאותית יותר, קל יותר להימנע מחטיפים וממתקים שאינם בריאים, אבל אם הסביבה אינה כזו, צריך להיות מעשיים, כיוון שכאמור גם הרוגע הנפשי חשוב. אפשר לנסות להפחית במקום זה בתחומים אחרים. העיקר הוא המודעות. היום לדיאטנים במרכזי הבריאות יש רעיונות נפלאים, שווה לדבר איתם. העיקר שהכול ייעשה מתוך שמחה, ולא צריך להלחיץ לא את הילד ולא את ההורים".

ד"ר ברוור מבקש לחדד את העיקרון. "כל הפרטים הללו שהזכרתי אינם חידוש. מפורסם כי המילה 'בריאות' ראשי תיבות 'בולם רוגזו ימעיט אוכלו (פחות מכדי שובעו, כלשון הרמב"ם) ויגביר תנועתו'. לא קל להתמיד בכך היום כפי שלא היה קל גם בעבר. תמיד התקשו להתמיד בכך. עד לפני כמאה שנה לא היו פתרונות רבים, לפני כמאה שנה נולדה הרפואה המודרנית שכוללת תרופות וחיסונים, ובעקבותיה הצליחו להציל את רוב רובה של האוכלוסייה שלא מצליחה לשמור על הרפואה המונעת ועל מה שהזכרתי. עד ביאת המשיח, וככל שאנשים יתמודדו עם קושי להתמיד בבריאות, נצטרך את הרפואה המודרנית. עם זאת, בכל פעם שמשתמשים ברפואה המודרנית ראוי לחשוב דבר ראשון על כך שהקב"ה נתן דעת במי שפיתחו את התרופות, ושנית שלכתחילה הרפואה הטובה ביותר היא הרפואה המונעת, והיינו הקפדה על בריאות הגוף והנפש לכתחילה".

המבט של הרבי

את הכשרתו הרפואית עשה ברוור, יליד יפו, באוניברסיטת תל אביב. "אחרי כמה שנים של לימודי רפואה, בעבודה המעשית, נחשפתי מקרוב לרפואת ילדים. בחסדי השם זכיתי לעשות את העבודה המעשית שלי במחלקה של פרופ' צבי שפירר ז"ל, שהיה אחד מגדולי הרופאים בארץ והתמחה ברפואת ילדים. אני רואה בכך זכות".

את דבריו מתבל ברוור, שמבטאו צברי מזוקק, במילים באידיש ובתובנות חסידיות. הכיפה הסרוגה שלראשו מסתירה את הדמות החסידית, המקושרת לרבי, שתחתיה. גם רבים ממכריו ומשכניו בקהילה החב"דית הגדולה ברמת שלמה לא מכירים את סיפורו.

הוא דור שני לשורדי שואה. אימו ניצולת אושוויץ. כשהיה תינוק עברו הוריו להתגורר ברמת גן. "אבא ממש מסר את נפשו לשלוח אותי לגן דתי, לבית ספר ממלכתי דתי". בסמיכות לבית הספר, ברחוב האשל ברמת גן, פעל בית כנסת של חסידי חב"ד. הגבאי בבית הכנסת ומשפיע הקהילה בו היה הרב אהרן אופן ע"ה (הלך לעולמו בשנת תשנ"ב), אביו של הרב יעקב אופן, חמיו של ד"ר פיגדור. "אני זוכר את ההתוועדויות בבית הכנסת ואת השיעור שמסר אחרי התפילה בתורה אור. לא הכרתי את העולם החסידי אז, בבית הכנסת נכחתי רק כי אבא שלי בחר להתפלל בו, אבל האווירה כנראה קצת נספגה בי. אגב, לימים גיליתי שסבא שלי, אב אימי שנרצח בשואה, היה חוגר גרטל בתפילה והיה חסיד 'רשמי', כנראה חסיד של האדמו"ר מלובלין".

בנערותו, במשך ארבע שנים, למד ברוור בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה. בהמשך הקים את ביתו והתיישב שוב ברמת גן. גם אז פקד את אותו בית כנסת. ואז גם, ללא כל תכנון, נחשף מקרוב מחדש לחסידות. "זה היה בהשגחה פרטית", משחזר ד"ר ברוור השבוע. "ניגש אליי אברך צעיר, בן גילי פחות או יותר, לבוש בסירטוק, והציע לי ללמוד עימו תורה אור. הסכמתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה למדתי חסידות בצורה מעמיקה. והדברים הפעימו אותי. שאלות ותשובות, דברים מדהימים. כשלמדתי הרגשתי שיש במה שאני לומד אמת. זה היה גם שכלי אבל גם התיישב על הלב. ואמרתי לעצמי: 'זה זה'. לאותו אברך קוראים הרב בנימין הלוי דייטש, אנו עדיין שומרים על קשר".

מאז, עקב בצד אגודל, החל ברוור לפתוח עוד ועוד ספרי חסידות והחל להתערות בקהילות חב"ד. כשהעתיק את מושבו לירושלים התפלל בבית הכנסת חב"ד, תחילה בשכונת הר נוף ובשיכון חב"ד, ובהמשך כשהוקמה הקהילה בשכונת רמת שלמה בצפון העיר – קבע בה את מושבו. מאז הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה החב"דית הגדולה במקום.

מספר שנים קודם לכן, בתחילת שנות הנו"ן, אף נסע ברוור לביקור בחצרות קודשנו ועבר לפני הרבי באחת מחלוקות הדולרים. "זה היה בזאת חנוכה תנש"א. נסעתי עם רעייתי ועם בתי הגדולה, זמן קצר לאחר לידתה. לא ידעתי אפילו איפה שוכן 770. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בארצות הברית והגעתי רק בשביל להיות אצל הרבי. אני זוכר שירדנו מן המונית באחד מן הרחובות הצדדיים בשכונה, והתחלנו להתעניין איך אנחנו מגיעים לרבי ואיפה אנחנו יכולים למצוא מקום אכסון.

"באותו יום התקיים ב-770 כינוס לבנות. אשתי והבת שלי נכנסו פנימה ואני נותרתי בחוץ. למחרת בתפילת שחרית ראיתי בפעם הראשונה את הרבי. אני עמדתי בשורות האחוריות בבית הכנסת, לא רציתי להיות 'חשוף' כך מול הרבי. אני זוכר שבשבת הייתה התוועדות ארוכה, עמדנו על הספסלים בקושי בחצי רגל. הרמתי את ידי בין השיחות, כפי שהיה נהוג, עם כוסית לחיים, וחיכיתי שהרבי יביט עליי. בסופו של דבר זכיתי. הרבי הביט בי והנהן לעברי בראשו הקדוש. המבט הזה מלווה אותי עד היום.

"אני יכול לומר שחיי היו רצופי גילויים של השגחה פרטית. אימא שלי הייתה שנתיים וחצי באושוויץ וכעבור מספר שנים הולידה אותי, בנערותי נשלחתי ללמוד בישיבה תיכונית ולא במקום אחר שאינו שומר מצוות, אחרי זה למדתי רפואה בארץ והייתי קרוב לפרופ' שפירר, שהיה אדם ענק, עניו מאוד, שגישת הטיפול שלו בילדים הייתה מיוחדת, ובחלוף שנים גם נחשפתי לאור של הרבי. רפואה לנפש. זכיתי. שבקרוב נזכה, כמו שהרבי אמר לד"ר זליגסון על ביאת משיח, לבשר לבני ישראל שהם בריאים, ונזכה לקיץ בריא ושמח ולראות את הרבי בקרוב, בעיני בשר".