עשר שנים חלפו מפטירתו של הגאון החסיד הרב מרדכי אשכנזי ע"ה, שמכלול התכונות שבהן ניחן הפכו אותו לאיש סגולה ולדמות פאר בלתי מצויה, מעמודי התווך של רבני וחסידי חב"ד בדור האחרון | בשיחה מיוחדת ומרתקת עם סופר 'כפר חב"ד', משרטט בנו הגדול, ממלא מקומו, הגה"ח הרב מאיר אשכנזי שליט"א, דברים לזכרו ולדמותו | החינוך החסידי המיוחד שספג בימי ילדותו מזקני וחשובי החסידים בתל-אביב; הקירוב הנדיר מהרבי שבא לידי ביטוי בהתוועדות שבה השתתף כנער בן 15; ההתוועדות הפתאומית המיוחדת שקיים הרבי בכ"ד טבת תשל"ב לכבוד הוצאת ספרו הראשון של הרב אשכנזי; והסיפור המצמרר שסיפר חמישה ימים לפני פטירתו | מיוחד
צילומים: אברהם קטנוב
קול טיפוף הצעדים עודנו נשמע באוזניי. הדלת הפנימית הנפתחת, ודמותו מגיחה כמעט בסערה מבעד הררי הספרים ומאחורי מסך המחשב המיושן. תמיד לקח לו – לרבה הבלתי נשכח של כפר חב"ד, החסיד הגאון רבי מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה – כמה רגעים, כאילו "להתאושש" מהסוגייה שבתוכה היה שרוי, שקוע, כמעט בא על לשוני לומר 'מתמזג' – ולפנות לעברי, להקשיב לשאלתי, ולהשיב מענה דבר.
אם מותר להתבטא באופן אישי, אני מתגעגע לרב אשכנזי ע"ה. הוא לא היה סתם "רב גדול וחשוב", אלא הוא ניחן במכלול של תכונות שהפכו אותו לאיש סגולה ולדמות פאר בלתי מצויה. קשת תכונות, שהתגלמותן באיש אחד יצרה דמות ייחודית מאוד, אחד מבין עמודי התווך של הדמויות החב"דיות בדור האחרון.
הרגע בו הגיעה הבשורה בפתאומיות כי לקה בליבו ומצבו קריטי נצור היטב בזיכרוני. הרגעים של התקווה שאולי נס יתחולל. הכאב על אובדנו. אכן גדולה הייתה האבידה.
אבל לא אלמן ישראל. בנו הגדול, ממלא מקומו, הגה"ח הרב מאיר אשכנזי שליט"א, ממשיך את דרכו בהוראה וברבנות, כרבה של כפר חב"ד וכחבר בית דין רבני חב"ד. הוא עושה זאת בסגנונו הבהיר והמרתק, בכושר הנאום המבריק, בהתמסרותו הרבה, בהרבצת תורה והלכה בשיעורים ובמדריכים התורניים הנגישים והמקיפים שהוא מפרסם וכו' וכו'.
לרגל ציון עשור לפטירת אביו הגרמ"ש ע"ה נתכנסנו לשיחה עם בנו יבדלחט"א הרב שליט"א, לשרטט דברים לזכרו בבחינת והחי יתן אל ליבו.
"אפשר לספר הרבה על הבקיאות והלמדנות של אבא ע"ה, על אהבת התורה שלו, על החוכמה ועל הניסיון הרב שצבר במהלך שנות הרבנות הארוכות שלו, אך נדמה לי שאבא היה רוצה יותר מכל, שיזכרו אותו כ'רב חסידי'. 'א חסידישער רב'".
קבלת עול וגדלות
בהקשר הזה אפשר לדרוש עליו, על הגרמש"א, נקודה עמוקה עליה מדבר הרבי בשיחה לפרשת שמות (לקוטי שיחות כ"א שיחה ג' לפר' שמות). הרבי מציין כי הפסוק הראשון שבו מצוינת העובדה שבני ישראל הם בנים למקום, פסוק המופיע בפרשת שמות, לכאורה מעורר שאלה. בפסוק זה נאמר: "כה תאמר לפרעה – בני בכורי ישראל". לכאורה, שואל הרבי, עוצמת הקשר שבין אבא לבן באה לידי ביטוי דווקא בקטנותו של הבן. לעומת זאת, כשהבן גדל ומתבגר ונעשה עצמאי ומפותח – הרי כל כמה שהוא גדול יותר ועצמאי יותר, הקשר בינו ובין אביו מקבל צדדים אחרים, ועוצמתו – לפחות בצד הגלוי של הדברים – הולכת ומתעמעמת. אם כך, מדוע בפעם הראשונה שהתורה מציינת שישראל הם בניו של ה', נאמר דווקא הלשון "בני בכורי", וכפי שמפרש רש"י שם – לשון גדולה?
אם לתמצת מאוד את תשובת הרבי בשיחה שם, הרי שהיא הנותנת. הפסוק בא לבטא את תוקף המעלה של בן, הבאה לביטוי ב"בני בכורי". אכן נכון הדבר שבילד קטן, בדרך הרגיל, רואים יותר את עוצמת הקשר של אב לבן, אולם כאשר עוצמת הקשר הזה נשמרת וניבטת גם כשהבן גדל, ונעשה עצמאי ומפותח וכו' – ולמרות כל זאת רואים בו את אותו תוקף של התקשרות עם אביו כאילו הוא ילד קטן, אזי ניכר לכל כי מדובר בקשר מיוחד מאוד המתקיים בין האב לבן.
על דרך העבודה, מסביר שם הרבי, עבודת בן קטן היא עבודה של קבלת עול; לעומת זאת, עבודה של בן גדול היא עבודה שעל פי שכל, עבודה שיש בה גדלות של כוחות הנפש. הרבה פעמים, באופן טבעי, עבודה שעל פי השכל באה על חשבון הביטול וקבלת העול, אולם מי שהוא "בני בכורי" הוא מבטא בתוכו את שתי המעלות – הוא גם באותו תוקף ובאותה עוצמה של קבלת עול כשל ילד קטן, אך מצד שני הוא 'גדול' בתורה, במידות, בכוחות הנפש.
מהו רב חסידי? רב שמשלב את שתי התכונות הללו. קבלת עול וביטול מצד אחד, וגדלות תורנית מצד שני. בגרמש"א אכן התמזגו שתי תכונות אלו באופן ייחודי להפליא. מצד אחד הייתה בו 'גדלות'. גדלות באופן כללי, וגדלות בתורה באופן מיוחד. היה בו ברק ייחודי של גאונות, של פיקחות, של בקיאות. ואולם הבריח התיכון, חוט השני ששזר את כל צדדי גדלותו – היה ההתבטלות וקבלת העול החסידית באופן מיוחד.
הרב אשכנזי שליט"א: "אכן, תכונה זו הייתה התכונה שייחדה אותו למן הרגע הראשון ברבנות. ודברים שהיו כך היו:
"לאחר פטירת המרא דאתרא של כפר חב"ד הגה"ח הרב שניאור זלמן גרליק, בתאונה המחרידה בליל ח' בסיוון תשל"ד, הועלו רעיונות ושמות שונים שיחליפו אותו ברבנות הכפר. ביניהם עלה גם שמו של אבא ע"ה, שהייתה לו קביעות בלימוד עם הרב גרליק ושעשה אצלו 'שימוש'.
"במהלך חודש אלול, הופצה בכפר איגרת שתמכה במועמד מסוים. האיגרת לא הייתה חתומה, אך נטען בה שהיא מייצגת את עמדת 'ציבור האברכים בני התורה בכפר חב"ד, לוד ונחלת הר חב"ד'.
"בגנזיו של אבא נשמר מכתב, שהוא כתב בכתב ידו כמענה לאותה איגרת. לא ברור האם מענה זה הופץ בציבור, אך הוא בהחלט מבטא את דמותו החסידית, ואת האופן בו הוא ראה את תפקיד הרב של כפר חב"ד. אבא כתב שם בין הדברים כך:
'…קמה קבוצת אברכים הדואגת לכפר חב"ד, ומכריזה: נתנה ראש, נשים איש על העדה אשר יוציאם ואשר יביאם ואשר ינהיגם, כאילו מחפשים מרא דאתרא לוילנא המעטירה הזקוקה לראש ולמנהיג.
'משאלת לבבו של כל תושב הכפר, שהכפר יתנהל לפי רצון אדמו"ר שליט"א, ואם ישנם דברים שאינו מביע דעתו בגלוי, אנו מאחלים לעצמינו שנכוון לרצונו, שנכוון אל האמת. אם ישנם חילוקי דעות, הרי הם סביב מהו רצונו האמיתי של אדמו"ר שליט"א. ואם כן, כשהמדובר אודות מינוי רב לכפר חב"ד, השאלה הניצבת היא, מהו רצון אדמו"ר שליט"א, והאם הרב ימלא את רצון אדמו"ר שליט"א.
'והנה קמה קבוצת 'בני תורה', שקבעה כל מיני כישורים המתאימים לכפר חב"ד, ותנאי זה לא מצאה לנכון להזכיר. ולא עוד, אלא ששמו של אדמו"ר שליט"א אינו מוזכר כלל, אפילו ברמז, בכל מכתבם הארוך…'.
"אבא מסיים את מכתבו בתפילה: 'ייתן השם יתברך, ובקרוב ממש נזכה לכוון לרצון אדמו"ר שליט"א, למנות רב המתאים לרוחו, שזהו דבר הכרחי ביותר, ושכ"ק אדמו"ר שליט"א יהיה מרא דאתרא דכפר חב"ד, האיש על העדה, אשר יוציאם ואשר יביאם ואשר ינהיגם לקראת משיח צדקינו בקרוב ממש'.
"הרה"ח ר' בן ציון שם טוב, ששהה בכפ"ח באותה תקופה, אמר, שלתפקיד הרב של כפ"ח 'נדרש חסיד, שהרבי יוכל לפנות אליו בלשון יחיד, ולא בלשון רבים'. זאת אומרת – אדם שיהיה בטל לרבי, ושהרבי יוכל לדרוש ולתבוע ממנו ללא גינוני כבוד, איך צריכה להיות ההנהגה בכפר.
"בעניין הזה ראוי להוסיף ולומר:
"למעשה, רבותינו נשיאינו בדורות הקודמים לא שמו דגש על כך, שעל רב העיירה להיות חסיד דווקא. יתרה מכך: בעיירות בהן גרו חסידים ומתנגדים והתעוררה ביניהם מחלוקת על ההנהגה, הפשרה של רבותינו נשיאנו הייתה שהרב יבוא מקרב המתנגדים, והשוחט יהיה חסיד (ר' שמועות וסיפורים א', ל"א). זאת משום שתפקידו של הרב בדורות הקודמים היה לענות על שאלות הלכתיות ולעסוק בתחומים ההלכתיים בלבד.
"גם כאשר הרב היה חסיד, לא הייתה לו השפעה על צורת החיים בעיירה. השוחט ובודק הוא זה שעסק בהשפעה רוחנית בקהילה.
"אדמו"ר הריי"צ הגדיר את העניין באגרות הקודש שלו (ח', קל"ב) באופן חד: 'כבר מלתי אמורה במרבית מכתביי, אשר משרת שוחט ובודק בעדת ישראל היא כהונת פאר במשרות הקודש. הרב הוא ראש העדה, והשו"ב הוא לב העדה. כי משרת השו"ב איננה רק איש ומאכלת בידו להספיק בשר כשר לעדתו, כי אם עליו להתעניין גם במצבה המוסרי של עדתו ולקבוע שיעורי לימוד ברבים'.
"ואולם הרבי טבע את המושג א'חסידישער רב', והטיל על הרבנים לעסוק גם בהנהגה הרוחנית של הקהילה.
"בשיחה הידועה של ב' אדר תשמ"ח אמר הרבי, שבעבר הרב לימד נגלה דתורה עם ההלכה למעשה שבזה, והמשפיע לימד פנימיות התורה עם ההלכה למעשה שבזה, אך כיום יש לרבני ליובאוויטש את שתי המעלות יחד. הרבי קבע באותה שיחה, שכאשר חסיד צריך לקבל החלטה אם לעשות צעד מסוים, עליו להתייעץ עם ג' 'חסידישע רבנים'.
"אחד מזקני החסידים אמר לרבי פעם ביחידות, שבעבר לא היו לרבנים בליובאוויטש אחריות ותפקיד חשוב כל כך בהנהגת הקהילה, כמו שהרבי הטיל עליהם. הרבי ענה לו: 'אבי היה רב'. רוצה לומר, שאביו של הרבי הגה"ח המקובל הר"ר לוי'ק, נשא על שכמו את הנהגת הקהילה בכל העניינים. מסירות הנפש שהייתה לו בהנהגת הקהילה, נבעה מהיותו רב חסידי.
"ובאחת היחידויות אמר הרבי לאבא, שכיום, בניגוד לעבר, רב צריך לפעול גם בעסקנות ציבורית, אלא שצריך להתעסק בזה למחצה לשליש ולרביע".
בבית אבא
אבל זה לא נקלט 'מן האוויר'. הערכים הללו הושרשו בקרבו לבטח בבית הגידול שבקרבו צמח. הרי הוא היה בן לאסכולת 'תל אביב החב"דית'…
הרב אשכנזי שליט"א: "אין שום ספק בדבר. אבא ע"ה ינק את האווירה החסידית מילדותו.
"בית הגידול שלו היה בית אביו, הרה"ח ר' משה ע"ה, שהיה חסיד פנימי ומסור מאוד לרבי (הרבי התבטא פעם, שהוא לא שמע עליו מעולם מילה שלילית), ובית סבו הרה"ח ר' אליעזר קרסיק, שהיה רב שנים רבות ברוסיה ושהרבי הכניס אותו לעסקנות, להקים ולבסס את מוסדות חב"ד בארץ. אסיפות רבות התקיימו בביתו של הרב קרסיק, ואבא הרגיש היטב את הרוח החסידית שנשבה בו.
"אימו של אבא, הרבנית מ' דבורה ע"ה, סיפרה לו פעמים רבות על הפרידה הקשה של החסידים מאדמו"ר הריי"צ בכ"ד בתשרי תרפ"ח, עת נאלץ לעזוב את רוסיה: החסידים התאספו במסירות נפש בשדה פתוח סמוך לתחנת הרכבת, אדמו"ר הריי"צ עמד סמוך לחלון של הרכבת והניע את ידו לשלום. כשהרכבת החלה לזוז, פרצה זעקה מליבותיהם של החסידים: 'אוי טאטע!' זעקתם ביטאה שבר גדול: אוי אבא, איך אפשר להיפרד ממך! זאת הייתה ההרגשה בבית, שהרבי הוא אבא. הוא הדבר היקר ביותר.
"על עדת בית כנסת חב"ד ברח' נחלת בנימין בתל אביב, נמנו באותה תקופה חסידים נכבדים שלמדו והתייגעו בלימוד חסידות, כמו הרה"ח ר' מיישקה גוראריה והרה"ח ר' נחום גולדשמיד. איתם נמנה הרה"ח ר' פיניע אלטהויז, שהיה מסור ונתון לעסקנות הכלל, ושבפיקחותו הגדולה פעל רבות לפיתוח המוסדות של הרבי. הם, הסבא הרב קרסיק ושאר החסידים הנכבדים שהתפללו בבית הכנסת, היו מתוועדים רבות, דורשים ותובעים זה מזה בשפה חסידית בלי גינוני כבוד מזויפים למיניהם, באווירה חסידית אותנטית ובאהבת רעים אמיתית.
"אבא היה מספר על התוועדות שנערכה בביתו של הסבא הרב קרסיק בחג הפורים תש"ט, לכבוד קבוצה של חסידים שיצאה מרוסיה במסגרת הבריחה הגדולה (לפולין) ושעלתה לארץ באותה שנה. שמחתו של הרב קרסיק בעת שנפגש עם חבריו מהישיבה בליובאוויטש ומסניפיה ברוסיה, אינה ניתנת לתיאור. סבי וסבתי לא חסו על הכלים והרהיטים שנשברו במהלך ההתוועדות. השמחה מעצם בואם של החסידים לביתם עלתה על הכול. ההתוועדות נמשכה שעות ארוכות, ובסיומה יצאו כולם לרחוב בשירה ובריקודים כשהם מבוסמים היטב.
"אבא ע"ה זכה לשימת לב מיוחדת של חסידים זקנים, שהכירו את הוריו או את סבו. הוא היה מספר שהרה"ח ר' משה דובינסקי סטר על לחיו ונזף בו, על שהחזיק בידיו תיקון ליל שבועות בעת שהרבי אמר מאמר בליל חג השבועות תשי"ח.
"הרה"ח ר' מיישקה גוראריה הבחין פעם שאבא למד 'נגלה' בשבת, והעיר לו שהדבר אינו מתאים לחסיד. זה היה בשבת פרשת תולדות, ואבא ענה לו, שהרי נאמר בפרשה 'ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ', ואמרו חז"ל ש'מטל השמים' רומז על תורה שבכתב, ו'משמני הארץ' רומז על תורה שבעל פה. ר' מיישקה השיב לו, שיצחק אבינו סבר שמדובר בעשו, ולכן הוא בירכו כך…
"בהיותו ילד קטן, כאשר הוא ניגש פעם לשולחן בית הכנסת כדי לטעום משהו, והיה זה בעת אמירת מאמר חסידות ברעווא דרעווין בש"ק, סטר לו המלמד שלו הרה"ח ר' פאלע כהן על לחיו, ואמר לו 'אתה אוכל בעת שחוזרים חסידות?' מאז – היה אבא אומר – לא הייתי מסוגל לטעום דבר בעת אמירת מאמר חסידות".
אין ספק כי דמותו הייחודית של הגרמש"א אכן עוצבה בתל אביב החב"דית. קהילה בעלת דנ"א ואופי ייחודי, ששיא הפעילות שלה היה בשנות הת"ש-תש"כ. אז התרכזו ליד בית כנסת חב"ד בנחלת בנימין בתל אביב מספר לא מבוטל של דמויות מופת חסידיות. למשל, ר' נחום גולדשמיד הגדול. למשל, ר' מיישקה גוראריה הנזכר. למשל, ר' פיניע אלטהויז הנודע.
החבר'ה הללו היו שכלתניים וחריפים. הם היו ישירים וכנים, לבביים בחברות אמיצה, עוקצניים. חסידים עם דוק של שובבות, עם הומור ועם התמסרות עמוקה לחב"ד כתורה, כדרך חיים, וכתנועה, שהיו מסורים למן הרגע הראשון לנשיאות של הרבי, לעיתים גם בקנאות של ממש – שזהו קו מאפיין חשוב מאוד ומשמעותי מאוד כידוע ליודעים. כל אלו הטביעו חותם בגרמש"א ועיצבו כאמור את דמותו החסידית.
הדאגה של הרבי לחינוכו
"למעשה", מוסיף הרב אשכנזי שליט"א ומספר, "זכה אבא לזכות הגדולה והנפלאה בהדרכה ובהכוונה אישית של הרבי. הוריו ע"ה נאלצו מסיבה מסוימת לעבור לגור בברזיל למשך מספר שנים, ואבא, שכבר היה נער בן 15, נסע ללמוד אצל הרבי. בהתוועדות שבת מברכים סיוון תשי"ח הרבי אמר לרה"ח ר' מרדכי מענטליק, שמאחר והגיע לכאן נכדו של הרב (מאיר) אשכנזי, יש לקרבו ולחנכו שבהתוועדות יש לומר 'לחיים'.
"באותה תקופה נכנס אבא ליחידות הראשונה שלו. הרבי בחן אותו על מה שלמד, ושאל אותו אם עלה לתורה בשבת שלפני יום ההולדת. הוא ענה בשלילה (הוראת הרבי בזה לא הייתה ידועה באותה תקופה, מה גם שב-770 היה קשה להשיג עלייה בשבת). הרבי הורה לו להשתדל לעלות לתורה בשבת שלאחר מכן, או לקבל לכל הפחות 'גלילה'. על שאלתו אם לנסוע בחודשי הקיץ לקעמפ 'גן ישראל', אמר לו הרבי: קעמפ 'גן ישראל' הינו עבור בחורים אמריקאים, ואינו בשבילך. אתה צריך להישאר כאן וללמוד בהתמדה ושקידה.
"באותה תקופה היה כל בחור יכול להיכנס אל הרבי ליחידות, לקבל הכוונה ומענה לשאלותיו. בגיל 17 נכנס אבא ליחידות, ושאל את הרבי מה עליו ללמוד לאחר סדרי הישיבה. הרבי הורה לו לעסוק בהלכה, ופירט שילמד קיצור שולחן ערוך עם ה'מסגרת', אח"כ סידור דרך החיים, ולאחר מכן שולחן ערוך אדמו"ר הזקן.
"דומה, שההדרכה החשובה והמהותית ביותר שהוא קיבל מהרבי בתור בחור, הדרכה שהיה ניכר שהיא 'נגעה' לרבי מאוד, הייתה לגבי מקום לימודו – שלא יעלה בדעתו ח"ו לעבור ללמוד במוסד שלומדים בו בחורים או אברכים המתנגדים לחסידות או לרבותינו נשיאינו:
"בתחילת חודש כסלו תשכ"ד שאל אבא את הרבי ביחידות, האם אפשרי שהוא ילמד רבנות ודיינות במכון 'הרי פישל' בירושלים. היה זה אחרי למעלה משנתיים, בהן הוא היה בארץ ולא מצא לעצמו מסגרת וחברותא מתאימה בישיבה בלוד, מפני שהוא היה בוגר יותר מהתלמידים שלמדו בלוד, אחרי השנים שלמד במונטריאול.
"הרעיון ללמוד במכון 'הרי פישל' כבר עלה שנתיים וחצי קודם לכן, והרבי שלל אותו בתוקף במכתב מי' בסיוון תשכ"א, לאימו ע"ה: 'בתימהון הכי גדול, קראתי סברא הכי מוזרה אפילו בתור קס"ד, אשר אחד מבניה יצא ממסגרת ספוגה תורת דברי אלוקים חיים וענייניה, ויחליפה בחבורה המתנהגת על ידי כאלו השוללים את האמור וכו' וכו".
"אלא, שהיות שאבא לא הצליח למצוא במהלך הזמן הזה מסגרת וחברותא מתאימה, הוא שאל על כך שוב את הרבי ביחידות בחודש כסלו תשכ"ד.
"הרבי סובב את פניו הקדושות אל החלון (כך נהג הרבי בשעה שהעביר ביקורת על האדם שעמד מולו), ודיבר בתוקף במשך כרבע שעה: היכן מוצאים אנו בכל הלכות תלמוד תורה בשו"ע, שכאשר אדם שוהה במדבר לבדו, הוא פטור מתלמוד תורה?! הכל הוא מתעלולי היצר, כדי שלא תלמד בהתמדה ושקידה! עליך לזכור שאתה תמים, בן תמים, בן בנו של תמים! סבך למד בתומכי תמימים, ואתה תלמיד תומכי תמימים. הרבי דפק על השולחן, וחזר על דבריו ואמר לו: המקום שלך הוא בתומכי תמימים!
"הרבי הוסיף מילים חריפות באותה יחידות, ואמר, שתלמיד תומכי תמימים שיוצא ממנה ללמוד במסגרת אחרת, עלול להיות אצלו עניין של 'שנה ופירש' רח"ל.
"בפתק שאבא הגיש לרבי בתחילת אותה יחידות, הוא ביקש ברכה להצלחה 'בלימוד הנגלה, בלימוד החסידות ובעבודת התפילה'. הרבי הביט בפתק, ושאל אותו: מדוע ביקשת על עבודת התפילה בסוף? היות שביקשת על עבודת התפילה בסוף, נולדה אצלך שאלה ואפשרות ללמוד מחוץ לתומכי תמימים!
"בסיום היחידות חזר הרבי על דבריו הקדושים בדבר החובה ללמוד אך ורק בתומכי תמימים, ובירך אותו שתהיה לו הצלחה 'בעבודת התפילה, בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות', והוסיף: 'ואפילו לשיטתך שעבודת התפילה בסוף, הנני מבקש ממך לא להמתין עמה זמן רב'".
העבודה בכרם חב"ד
"התביעה והדרישה של הרבי מאבא לא לצאת בשום אופן ממסגרת חב"דית, כאמור, המשיכה גם שנים לאחר מכן, כאשר הוא היה זקוק לפרנסה:
"לאחר שאבא סיים לערוך את מראי המקומות לשו"ע אדמו"ר הזקן, הוא הראה את הספר לגה"ח הרב שלמה יוסף זוין, שהתפעל מאוד מעבודתו. הרב זוין היה בידידות גדולה עם הסבים הרב קרסיק והרב סלונים, והתעניין אצל אבא על אודות פרנסתו. לאבא היו אז קשיים בפרנסה, כי המשכורת בישיבה לא שולמה כנדרש, והרב זוין, שהיה עורך האנציקלופדיה התלמודית, הציע לו לכתוב ערך באנציקלופדיה, ואם הדבר ימצא חן בעיניו – הוא יקבל אותו לעבודה, בנוסף לעבודתו בישיבה בכפר חב"ד.
"אבא כתב ערך שמצא חן בעיני הרב זוין, והרב זוין בישר לו שהוא מוכן לקבלו לעבודה קבועה. אבא זכר היטב את התנגדותו של הרבי שהוא ילמד במוסד שאינו חב"די, והוא השיב לרב זוין שעליו לקבל קודם את הסכמתו של הרבי לכך. הוא תיכנן לעשות זאת בעת נסיעתו לרבי לכבוד י"א ניסן תשל"ב.
בהתוועדות י"א ניסן תשל"ב, שנערכה לכבוד יום הולדת השבעים של הרבי, דיבר הרבי על הקמת ע"א מוסדות חדשים. אנ"ש עסקו בזה בלהט, כל אחד רצה לזכות בהקמת מוסד חדש לכבודו של הרבי, ואבא הרגיש שאין זה מתאים כלל שדווקא בתקופה ובאווירה כאלו, הוא יבקש מהרבי רשות לעבוד באנציקלופדיה התלמודית, שלא הייתה מוסד חב"די (אף שמוסד זה זכה לעידוד רב מהרבי). אבא החליט שלא להעלות את הנושא ביחידות שהתקיימה לאחר חג הפסח.
"אלא שלהפתעתו הרבה, תוך גילוי רוח הקודש, הרבי עצמו העלה את הנושא הזה במהלך היחידות, תוך שסובב את ראשו אל החלון, ואמר: מה העניין ללכת לחפש עבודה במקומות אחרים, כאשר ישנה עבודה רבה כל כך בכרם חב"ד, והלוואי ונסיים אותה עד ביאת המשיח!"
שיטת הלימוד והפסיקה
מה הייתה שיטת הלימוד של אביכם הרב ע"ה בכלל, ובתורת אדמו"ר הזקן בפרט? כיצד הייתם מגדירים אותה?
"כפי שאמרתי קודם לכן, הדבר העיקרי ביותר שעמד בלב הפעילות הרבנית שלו כולה, על כל צדדיה, היה ההתקשרות שלו לרבותינו נשיאינו. דבר זה בא לידי ביטוי גם בצורת הלימוד והדיוק בלשונם.
"אקדים, שיש הבדל יסודי בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. המילים בתורה שבכתב הם דבר ה' ממש, אך המילים בתורה שבעל פה הם של חכמי ישראל שחידשו בתורה. משום כך, להלכה, אדם מקיים את מצוות תלמוד תורה בקריאה של פסוקים מתורה שבכתב, גם אם הוא אינו מבין מה שהוא אומר. הוא אף חייב לברך קודם לכן ברכות התורה, כי עצם התיבות הם תורת ה'. מה שאין כן בתורה שבעל פה: אדם מקיים את מצוות תלמוד תורה וחייב לומר ברכות התורה, רק אם הוא מבין את מה שהוא אומר, כי התיבות עצמן הם של חז"ל, ולא של הקב"ה.
"כתוצאה מהקדושה והדיוק בעצם התיבות שבתורה שבכתב, להיותן דבר ה' ממש, כאשר יש מילה משותפת בשתי מקומות בתורה עושים ביניהם 'גזירה שווה', כגון 'קיחה קיחה משדה עפרון' – ללמד שקידושי אישה נעשים בכסף. כמו כן בתורה שבכתב יש 'חסר ויתיר', אך בתורה שבעל פה אין 'חסר ויתיר' ולא שייך לעשות 'גזירה שווה', כיון שהתיבות הן של חז"ל ולא של הקב"ה, והדיוק בהן אינו כמו בתורה שבכתב כלל.
"למרות זאת, היו מחכמי ישראל שדייקו מאוד בתיבות של חז"ל בתורה שבעל פה. הרבי ציין בזה כמה וכמה פעמים את שיטת הלימוד של אביו הגה"ח המקובל הר"ר לוי'ק, שנתן דגש ל'גופי תורה' – לאותיות ולמילים בתורה שבעל פה, ומצא בהן רמזים וסודות כידוע.
"בהקדמה לשו"ע אדמו"ר הזקן כותבים בני הגאון המחבר, עד כמה יש 'לדקדק היטב בדבריו ובצחות לשונו המופלא, אשר כל דבריו מיוסדים על אדני פז, אין בהם נפתל ועקש וחסר או יתיר ח"ו, רק הכל בכוונה עצומה ובדקדוק גדול'. רבותינו נשיאינו הדגישו זאת פעמים רבות, והרבי השתמש בביטוי 'לשונו הזהב' לגבי מילותיו של אדמו"ר הזקן.
"אצל אבא ע"ה הייתה זאת שיטת הלימוד הקבועה. הוא ממש 'ספר' את המילים – מלשון 'אבן ספיר', ודייק בכל אות ותיבה בשו"ע אדמו"ר הזקן, על אף שמדובר בתורה שבעל פה. כך התייחסו רבותינו נשיאינו לשו"ע אדמו"ר הזקן, והייתה לו התקשרות וכובד ראש לכל מילה של רבותינו נשיאינו בכל עניין.
"כדאי לציין את דברי הגה"ח ר' אברהם הערש הכהן, שהיה ראש הכולל בכפר חב"ד ושהיה בקיא בהלכה ובשו"ע אדמו"ר הזקן, שאבא נהג לשוחח עמו הרבה בלימוד ובדיוק לשונו של אדמו"ר הזקן. ר' אברהם הערש הכהן אמר לאבא כמה פעמים, שגם כאשר אדמו"ר הזקן מביא בהלכות מסוימות, כבדרך אגב, הלכה ממקום אחר – יש לדייק בדבריו שם בהלכה זו, כמו בהלכות שנכתבו במקומם העיקרי (זאת בניגוד לדעת כמה, שעיקר הדיוק בלשון אדמו"ר הזקן הוא בהלכות שנכתבו במקומם העיקרי, ולא באלו שהובאו כבדרך אגב במקום אחר)".
יצירתו התורנית של הגרמש"א היא מונומנטלית. הראשון בספריו נכתב טרם עידן המחשב, והגאונות והבקיאות שבו מדהימים. בספריו המאוחרים יותר בלטו במיוחד החריפות, העומק והמקוריות. אולי הרב יכול לספר לנו קצת על עבודתו התורנית של אביכם?
"במשך שנים אבא עסק, בהוראת הרבי, בעריכת מראי מקומות לשולחן ערוך אדמו"ר הזקן (לחלקים ב'-ד' באורח חיים), וכן בהערות ובציונים להלכות תלמוד תורה של אדמו"ר הזקן. מלבד הרצון שלו לקיים את ההוראה של הרבי אליו בעניין זה, הוא הרגיש חיות וזכות גדולה, להיות שותף בזה לדרישה של הרבי מכל אחד ואחד לעסוק בהפצת המעיינות. הרבי אמר לו ביחידות, שעיסוק בתורת אדמו"ר הזקן הוא בכלל הפצת המעיינות.
"בהתוועדות ט"ו בשבט תשמ"ב דיבר הרבי בשבח הגאון החסיד הר"ר נחמיה מדובראוונא, שהיה מתלמידיו הגאונים של אדמו"ר הזקן (ולאחר מכן התקשר לאדמו"ר האמצעי ולאדמו"ר הצמח צדק), שזכה להוסיף ולהשלים כמה סימנים בשו"ע אדה"ז, זכות שלא הייתה לאחרים.
"סימנים רבים בשו"ע אדמו"ר הזקן נשרפו ואינם. הצמח צדק השלים את הסימנים שנשרפו, אך גם ההשלמות של הצ"צ נשרפו ולא הגיעו לידינו (סה"ש תו"ש ע' 82), ודווקא ההשלמות שכתב החסיד ר' נחמיה מדובראוונא הגיעו לידינו ונדפסו לדורי דורות יחד עם שו"ע אדמו"ר הזקן, בידיעה ובהסכמה של רבותינו נשיאינו שלמדו בעצמם בשו"ע אדמו"ר הזקן שנדפסו בו השלמות אלו. מזה מובן גודל הזכות של ר' נחמיה מדובראוונא (תורת מנחם שם ע' 851).
"אבא ע"ה זכה לערוך מראי מקומות לשו"ע אדמו"ר הזקן, ובמידה מסוימת הם סוג של 'השלמה' לשו"ע אדמו"ר הזקן, כי כך ניתן לעיין ולהבין יותר את דבריו, ולגלות את ה'ווארט' המיוחד שחידש אדמו"ר הזקן בכל עניין (הרבי אמר לו באחת היחידויות, שמראי המקומות שנדפסו על הגיליון בשוע"ר, הם ברובם מהמהרי"ל או מהצמח צדק).
"ההערכה של הרבי למראי המקומות שערך, באה לידי ביטוי בלתי רגיל: בכ"ד טבת תשל"ב, הרבי ציין שההתוועדות מתקיימת גם לכבוד ספר זה, שהגיע לרבי באותו יום, וציין את החשיבות לערוך 'סימנים' לתורה.
"כמו כן הרבי ציין בפניו ביחידות (בחודש ניסן תשל"ב), שמראי המקומות שערך הביאו להתעוררות גדולה לעסוק בשו"ע אדמו"ר הזקן.
"אבא עסק כל חייו בשו"ע אדמו"ר הזקן ובסידור, וכנראה שלא לחינם הוא נקבר ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן, כ"ד טבת".
בירור מנהגי חב"ד
"אבא עסק בנושא נוסף – בירור מנהגי חב"ד. בדורות הקודמים, להיות חסיד חב"ד היה בעיקר על ידי לימוד החסידות, ועל ידי הליכה בדרכי החסידות כמו תפילה באריכות וכדו'. הרבי נתן דגש רב גם על הנהגה במנהגי חב"ד. ישנן אינספור אגרות קודש ושיחות קודש בהן הרבי מברר וקובע את מנהגי חב"ד בכל עניין, והרבי נטל על עצמו בהוראת אדמו"ר הריי"צ לערוך את 'ספר המנהגים' לדורי דורות.
"התעסקות בהסברת מנהגי חב"ד ובחידוש שבהם, היא בבחינת 'אוהב מה שהאהוב אוהב'.
"בשנים היותר אחרונות של אבא ע"ה, הוא עסק רבות בבירור מנהגי חב"ד ובדיוקים בנוסח הסידור של אדמו"ר הזקן, והרגיש זכות גדולה לבאר מנהג חסידים ומנהג של רבותינו נשיאינו. הוא ראה בזה שותפות בעבודה הגדולה של הרבי לייקר ולהסביר את מנהגי חב"ד.
"אציין כאן, שאבא העריך והחשיב מאוד מנהג שהוא ראה אצל חסידים זקנים, או מנהג שחסידים זקנים סיפרו שכך נהגו, והוא נהג כן על פיהם.
"דוגמאות לכך:
"א. אדמו"ר הזקן פוסק (תק"ד, ד'), שאסור ביו"ט לטחון חריין במגרדת (פומפייה), 'לפי שדרך לגררו הרבה ביחד לצורך ב' וג' ימים', וחז"ל חששו שאדם יטרח ויטחן כמות גדולה גם בעבור ימות החול, ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יו"ט.
"לפי זה, גם כאשר ערב פסח חל בשבת, שאם יטחנו את החריין בערב שבת תיחלש חריפותו עד ליל הסדר שיתקיים במוצ"ש, יש לטחון את החריין בערב שבת.
"אלא שאבא שמע מהמלמד שלו הרה"ח ר' רפאל נחמן הכהן (פאלע), שהיה 'בעל שמועה' גדול, שבצעירותו כאשר הוא למד בישיבה בליובאוויטש והייתה קביעות דומה, הורה אדמו"ר הרש"ב לבחורים לטחון את החריין בעבורו ובעבורם, בשינוי, בליל יו"ט לפני ה'סדר'. אבא הבין מכך, שבקביעות כזאת יש להעדיף לטחון את החריין ביו"ט עצמו בשינוי (ראה שם א'-ב'), ולא לטחון אותו בערב יו"ט.
"כמו כן בקביעות רגילה, כאשר אדם שכח לטחון את החריין לפני החג, הוא התיר לו לטחון את החריין בשינוי ביו"ט עצמו, כגון להפוך את המגרדת או לטחון על השולחן ולא לתוך כלי.
"ב. דוגמא נוספת: אבא הבחין, שחסידים זקנים נהגו בערב פסח שחל בשבת, להשאיר כזית חמץ ולאבד אותו בזמן הביעור, על ידי השלכתו לבית הכיסא. כך הוא נהג ופסק בפועל".
פסקי המרא דאתרא
"מדי דברנו, ראוי להזכיר גם שבפסיקות שלו שילב אבא הרבה מפסיקותיו של הגה"ח הרב שניאור זלמן ע"ה גרליק, המד"א הראשון של הכפר, שהיה כידוע למדן וחסיד, רב עשרות בשנים ברוסיה ובכפר חב"ד. אבא העריכו במאוד, ופסק כפסקיו בעניינים יסודיים וחשובים. אתן מספר דוגמאות לכך:
א. גם בחופה הנערכת לפני השקיעה, ה'שבע ברכות' הראשון הוא זה שנערך לאחר סעודת החתונה, ולא זה שנאמר במהלך החופה, כך שלא חוסכים 'שבע ברכות' כאשר עורכים את החופה מבעוד יום.
אדמו"ר הזקן כותב בסוף הל' נפילת אפים (קל"א, ו') לעניין אמירת תחנון, ששבעת ימי המשתה הם מעת לעת, ולא אומרים בזה 'מקצת היום ככולו'. הרב גרליק למד, שכן הוא גם לגבי עריכת שבע ברכות (ולא חשש לעניין של ברכה לבטלה).
ב. לגבי פדיון הבן שנדחה מיום ה-31 ללידה: הדין הוא (שוע"ר רמ"ט, ח') שאסור לעשות סעודת פדיון הבן בערב שבת בפדיון הבן שאינו מתקיים בזמנו, מפני שאסור לקבוע סעודה גדולה של משתה בערב שבת. נשאלת השאלה, האם מותר לפדות את הבן בערב שבת בלי לערוך סעודה?
בשולחן ערוך הרב שם מופיעים סוגריים שכתוב בהם: "אלא יפדנו בלא סעודה של משתה". ואולם אבא קיבל מהרב גרליק, שהגירסה בסוגריים היא "ולא יפדנו בלא סעודה של משתה".
ג. תלמיד הדר בחוץ לארץ ולומד בישיבה בארץ ישראל, חוגג רק יום אחד של יו"ט בג' הרגלים ולא ב' ימים, על אף שדעתו לחזור לחו"ל בסיום שנת הלימודים.
"ומעניין לעניין:
"הגה"ח הרב גרליק נהג כמנהג העולם, לומר עם החתן בסיום החופה, קודם שבירת הכוס, את הפסוק 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וגו".
"על אף שאין זה מנהג חב"ד, אבא המשיך מנהג זה בכל פעם שהוא עצמו סידר קידושין בתחומי כפר חב"ד, ואמר עם החתן פסוק זה קודם שבירת הכוס, כי כך נהג המרא דאתרא של המקום! רק כאשר אבא סידר קידושין מחוץ לתחומי הכפר, הוא לא אמר עם החתן פסוק זה כיון שאין זה ממנהגי חב"ד".
אי אפשר שלא להזכיר את העובדה שכרב כפר המלך, בירת חב"ד, היה עליו לשקלל בפסיקתו גם את ההוראות הייחודיות שהורה הרבי ביחס לכפר חב"ד…
"אכן, מאות רבות של מכתבים כתב הרבי לכפר חב"ד. המכתבים נוגעים בכל תחום ועניין בכפר, בגשמיות וברוחניות. הם לוקטו על ידי הוועד בשני ספרים עבי כרס, והם מבטאים מהו הצביון של הכפר ומהו אופן ההנהגה הנדרש במקום.
"היו הוראות שהרבי לא נימק את טעמן, והן דומות לאדם המורה כיצד לנהוג בביתו הפרטי, אשר זכותו לצוות ולקבוע מה הוא רוצה שייעשה ומה לא, גם בלי טעם.
"אבא שלל לחלוטין את הסברא שח"ו וח"ו נשתנו העיתים אחרי ג' תמוז, ועמד על כך שהוראות הרבי תקפות כמקודם בכל עניין ואין לשנות מהן כלל".
*
אולי ראוי לסיים ריאיון זה בדברים החותמים את הכרך הראשון בסדרה "הרב אשכנזי" (עמ' 716), סדרה מרתקת שעורך בנו של הגרמש"א הרה"ח הרב יוסף אשכנזי שי' והחושפת אוצרות ופנינים יקרי ערך מ"הרכוש" של ידיעות, פסיקות, הוראות ומעשים בדברי ימי חב"ד ומהני מילי דמעלייתא בכללח הרב שצבר הגרמש"א ושמר במוחו האדיר, וכה נאמר שם:
"הרב אשכנזי נקבר בטבריה, סמוך אל הוריו, סבו וסבתו… בנו של הרב אשכנזי, ייבדל לחיים טובים, הרה"ח ר' מאיר – שהוכתר במהלך הלוויה כרבו של הכפר – הקריא בעת הקבורה סיפור שהקריא הרב אשכנזי במקום זה, בדיוק שמונה שנים לפני כן, עת נקבר אביו, שנפטר אף הוא בכ"ג טבת ונטמן בכ"ד בו.
"הסיפור נרשם על ידי הרבי הריי"צ, ועוסק בחסיד ר' יצחק שאול, שאמר לחסידים טרם פטירתו בכ"ד טבת – כי הערב הוא יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, ולכן בקשתו הינה כי יקברוהו במהירות, כדי שיספיק לטבול בנהר דינור ולהגיע אל ההילולא שלמעלה.
"הרב אשכנזי הזכיר סיפור זה אף בהתוועדויות היארצייט של אביו, וכן בהתוועדות שערך לרגל היארצייט – בשבת האחרונה לחייו! והנה, כעבור חמישה ימים, עמדו בני משפחתו ומוקיריו על קברו שלו וביקשוהו: "תגיע אל ההילולא של רבינו הזקן, שעל כתביו הקדושים מסרת את נפשך, ואל תנוח ואל תשקוט עד שנזכה לגאולה האמיתית והשלמה".
