קרבים אנו לכינוס השלוחים העולמי השנתי. אלפי השלוחים נוסעים לחצרות קודשנו, שם הם מקבלים תדלוק ושואבים תעצומות נפש.
רוב רובם משאירים במקום השליחות את המשפחה, בדגש על אישה שעליה לתמרן בין תפעול בית לביצוע צורכי השליחות שלא פוסקים גם בשבוע זה. הן נשארות ופועלות מתוך ידיעה כי השבוע הלא פשוט עבורן ברמה האישית, יספק לכל ביתם שנה מוצלחת ומוארת יותר בכל תחומי השליחות, והמחיר שווה את זה.
השליחות חיה וולף מאודסה שבאוקראינה ורחלי טביב מטאייפי שבטייוואן מביעות את הקול הזה, בשם כלל השלוחות – אומנם לא נוח להישאר לבד, אך גאוות היחידה מהדהדת.
"יצאנו לשליחות בה׳ תמוז, יומיים אחרי ג׳ תמוז תשנ״ד", חיה משתפת ברגש, "כשבמטוס לאודסה שבאוקראינה פגשו אותנו נציגי ארגונים יהודיים אחרים ששאלו 'נוסעים לארוז?', בעלי ענה: 'הפוך, יוצאים לשליחות, להמשיך את רצון הרבי באמונה שלמה במלוא המרץ, עד ביאת גואל צדק".
וכך קם המפעל ונהיה. "הפעילות צוברת תאוצה משנה לשנה ומעשור לעשור בקפיצות גדולות שלא בערך למה שהיה קודם, וכך אנחנו משתדלים בכל כוחותינו לעשות את זה כבר למעלה משלושים שנה, בלי כוונה לעצור.
"התחלנו את השליחות עם הקושי הנורא של העלם והסתר שנוצר בג׳ תמוז, ותמיד כשחשבנו ש'והיה ראשיתך מצער', הבנו שזה היה יחסית ל'אחריתך ישגה מאוד'. ובלי השוואה, אך גם אחרי כמעט ארבע שנות מלחמה באוקראינה, אנחנו כבר יודעים ומרגישים שבפנינו עוד אתגר שמוביל לגאולה השלמה".
תנאי עולם שלישי
תנאי השליחות לכתחילה לא היו פשוטים כלל באוקראינה דאז. "התחלנו את השליחות בשנים הראשונות בתנאי עולם שלישי. לא היה לנו טלפון זמין, והיינו צריכים להזמין שיחות לחו״ל מראש. המחשה נוספת היא בקשה תמימה שלי בחנות לראות דגמים של מכונת כביסה שנענתה בסימן שאלה אחד גדול.
"לא ניתן היה להשיג מים מינרליים בבקבוקים ונאלצנו להרתיח מים בקומקום, העברנו בפילטר וקיררנו. שנים אוקראינה פיגרה מאחור. פתאום התחלתי קצת להבין את סיפורי החסידים שעליהם גדלנו.
"מחד גיסא היה קשה לחיות כך, עם הפסקות חשמל תכופות, עם חוסר במוצרים בסיסיים, עם דירה שכורה ישנה וקטנה ושטיחים על הקירות כמנהג האוקראינים. מאידך גיסא, האנשים היו צמאים להכיר את היהדות, לדעת עוד ולשמוע דברי תורה. כל מילה שאמרנו התקבלה כמו שהיא, בלי שיערערו עליה".
חיה משתפת כי התמימות הייתה כה גדולה ומחממת את הלב. "אני נזכרת בסיפור מהשנים הראשונות. ערב סליחות הודעתי לילדי בית הספר הצעיר שמי שיגיעו לסליחות בבית הכנסת יקבלו שי. אכן הגיעו כמה ילדים לבית הכנסת לקראת השעה אחת בלילה.
"איתם הגיע גם אבא לא יהודי עם שני בניו, ובפיו תמיהה. ׳תגידו לי, על מה הילדים האלה צריכים לבקש סליחה?'. הוא לא התרצה מהתשובה. בשבת ׳שובה׳ הילדים לא הגיעו לבית הכנסת. כשבעלי ראה אותם ביום שני בבית הספר הוא שאל היכן היו, והבן הגדול ענה – 'שניים מול אחד – הרוב קובע'.
"כשבעלי ביקש הסבר, הבן המשיך: ׳אימא ביקשה לעזור בניקוי הבית, חישבנו שכיבוד הורים ואהבת ישראל הן שתי מצוות, שבת היא רק מצווה אחת – אז החלטנו שעדיף לעזור לה'… היום בן אחד שליח בברלין והשני מרצה במכון לב בירושלים".
היום הקהילה גדלה, התרחבה והצמיחה ברוך ה' אין־ספור מקורבים. "היום הילדים שלנו עם נשותיהם הצטרפו למעגל השלוחים באודסה, ויחד עם שלוחים נוספים ממשיכים להאיר ולחמם, להשפיע ולעודד את היהודים הרבים שנמצאים פה בעיר".
חיה מוסיפה אנקדוטה מיוחדת. "כשהתחלנו לשפץ את בית הכנסת העתיק שהיה קיים פה שנים ארוכות, חיפשנו מסמכים בשביל לדעת עד כמה יסודות המבנה חזקים, אם אפשר לבנות עוד קומות ואם היה מקווה בבניין. חבר קהילה שהוא גם היסטוריון מצא מסמכים מדהימים, שהמעניין בהם היה שרב בית הכנסת היה הרב זושא פרידמן, סבא רבא שלי.
"מתוך שמונים ושלושה בתי הכנסת שבאודסה, דווקא האחד הזה הושב לקהילה. הנאצים והקומוניסטים היו בטוחים שניצחו אותנו, אבל הקב״ה מסובב את העניינים, התורה מחזרת אחר אכסניה שלה, והא לכולם ההוכחה המוחצת לכך".
טיוואן: שליחות 24/7
ובמעבר חד מאוקראינה, אל המזרח הרחוק. רחלי ובעלה שלוחים קרוב לעשרים שנה במזרח, ובשנים האחרונות התמקמו בטייוואן. רחלי מציגה את חלקה בשליחות. "ברוך ה', אני אימא לשבעה ילדים, וכמו הרבה שליחות אחרות – זו השליחות הראשונה שלנו.
"הילדים גדלים בבית וגם לומדים מהבית, לכן העבודה היא במשרה מלאה 24/7. הם נכנסים לאונליין סקול רק בשעה שלוש אחרי הצהריים, תשע בבוקר לפי שעון ישראל, ורק אז הם מתחילים את הלימודים שלהם באופן רשמי.
"כל הבוקר אנחנו ביחד, ויש לנו הזמן שלנו, וסדר יום קבוע כדי לשמור על שגרה עד כמה שאפשר. תפילה, ארוחת בוקר ביחד, ואז אני לומדת איתם בבוקר את שיעורי האנגלית והחשבון שאין להם באונליין סקול. אחר כך ארוחת צהריים והלימודים מהמחשב. גם כשהם לומדים אונליין, תמיד צריכים להיות בסביבה – לצורך עזרה טכנית".
בשנים האחרונות הם התרגלו להסדר נוסף שמלווה שלוחים רבים. "התאומים שלנו בני החמש-עשרה נמצאים הרחק מאיתנו. הבן לומד בישיבת תומכי תמימים בבלגיה, והבת התחילה השנה ללמוד בתיכון בארץ, בקריות. ונוסף לצורכי השליחות – צריך לדאוג לילדים שמחוץ לבית, לארגן מה שהם צריכים מרחוק, לדבר איתם, לשמוע אותם, לדאוג להם.
"נוסף לבית יש הרבה פעילות סביב השעון. יש לנו גן ילדים לקהילה שצריך לתפעל. יש לנו גננת מקסימה, היא הגננת בפועל, ואני מלמדת אחד על אחד ומוציאה את הילדים לשיעורים פרטיים בעברית, בחומש ובכל מה שסביב ענייני יהדות.
"ויש גם כל מה שבשוטף. בימי ראשון אנחנו מקיימים פעילות לילדים – סאנדיי סקול, כמו כן ערבי נשים קבועים ובזמנים מיוחדים ופגישות אישיות עם נשים מהקהילה – בכל נושא שהוא. יש לנו מקווה, צריך לדאוג לתחזק אותו. וגולת הכותרת – אירוח בשבתות ובחגים".
רחלי מסכמת: "יש לנו קהילה יפה מאוד, ונוסף לכך מגיעים לכאן מטיילים ואנשי עסקים ואנחנו פה בשביל כולם. הרבה פעמים אני אומרת שבשליחות אנחנו יודעים איך היום מתחיל, אך לא יודעים איך הוא נגמר. יש את סדר היום הקבוע כביכול, אבל תמיד יש דברים בלתי צפויים – אם זה עניין מורכב כמטייל שנתקע וצריך עזרה, אם זה דבר פשוט כמו מישהי מהקהילה שלא מרגישה טוב וצריך לשלוח לה מרק חם, ואפילו אם זו שיחה חשובה עם אי מי שלקחה כמה שעות מסדר היום. ברוך ה', תמיד יש את הדברים הלא צפויים שקורים תוך כדי השליחות, שהם לגמרי חלק בלתי נפרד ממנה".
ומה קורה בכינוס השלוחים? איך עובר כמעט שבוע כשהאחריות כולה מוטלת על חצי מהכוח, על האישה בלבד?
חיה בעלת ניסיון של מעל שלושים שנה, ומשחזרת שאכן בעבר היה קשה מאוד. "בשנים הראשונות היה מאתגר להישאר לבד עם קטנטנים בבית, ומצד שני לנהל את הקהילה, מה שאומר לבדוק מעזרת הנשים שהחזן ייגש לעמוד ויתחיל בתפילת ׳קבלת שבת', או לראות שמעלים לתורה ולא שכחו את חבר הקהילה שיש לו השבוע יום הולדת…".
חיה מספרת שבשנים הבאות הייתה מארחת שליחות נוספות מהעיר עם ילדיהן. "עשינו שבתון משותף, שכולנו – האימהות השליחות והילדים הקטנים זוכרים לטובה ומעלים חיוך רחב על השפתיים כשנזכרים בכך, גם היום. השנה נבלה עם הכלות היקרות והנכדים המתוקים את השבת של הכינוס. דברים נראים אחרת".
חיה נזכרת שהיו כמה מקרים מאתגרים מאוד. "קרה שהעירו אותי בשבת באמצע הלילה לעדכן בלידה של שליחה במזל טוב, ואני נדרשתי לסדר שמרטפית לקטנים שנשארים בבית ולשלוח מה שצריך לבית היולדות.
"היו מקרים קשים יותר, כשלצערנו קרה אסון למשפחה בקהילה. תינוק לא התעורר משנתו ל"ע ומצאתי את עצמי מנהלת מערך שלם מול המשטרה, בית הרפואה, בית העלמין וסדר הקבורה, וכמובן דואגת לתמיכה במשפחה באסון קשה כל כך.
"אבל עם הרבה תפילות ואמונה שהבעל צריך לטוס לכינוס ולהתפלל באוהל הקדוש, לפגוש בני משפחה וחברים, שלוחים שהם 'קולגות', להחליף רעיונות, לתמוך בבחינת ׳איש את רעהו יעזורו' – זה ממלא אותי, ואני תמיד שמחה שבעלי טס, ובשנים האחרונות התווספה שמחה בכך שהבנים שלי טסים.
"אני מאושרת להיות לעזר ולדאוג שהימים הספורים האלו יהיו פה באודסה בשליחות נעימים ורגועים, כמה שאפשר לצד המלחמה שמעמידה אותנו בפני מצבים קשים. כך הגברים יוכלו למלא מצברים ולחזור נמרצים להמשך השליחות ביתר שאת".
"עם זאת, לא נשכח כמובן שגם לנו השלוחות תהיה בקרוב הזדמנות בכינוס השלוחות בכ״ב בשבט להתפלל באוהל ולהיפגש. לגברים לא פחות מאתגר להישאר בבית עם הילדים והמטלות היום־יומיות". אך את זאת נשאיר לפעם אחרת אי"ה.
"קל יותר להחליט ביחד"
"אנחנו כבר שמונה־עשרה שנה שלוחים במזרח הרחוק", אומרת רחלי, "מתוכן כמעט חמש־עשרה שנה בטייוואן, ומאז שיצאנו לשליחות, בכל שנה בעלי טס לכינוס השלוחים, חוץ משנת הקורונה, שבה התאפשר לטוס פיזית. הפגישה הזאת של השלוחים, והתפילה אצל הרבי כולם יחד – נותנות לו כל כך הרבה, שכשהוא חוזר לפה הוא חוזר מלא כוחות ומחזק את כל המשפחה להמשיך בשליחות ביתר שאת".
רחלי אומרת שמה שבעיקר מאתגר בשבוע הזה הוא עצם העובדה שהבעל לא נמצא, ויש הרבה מטלות ומשימות, ועליה למלא את מקומו היכן שניתן. אך יש עוד קושי משמעותי: "הפרש השעות בינינו לבין ניו יורק הוא שתים־עשרה שעות בדיוק, מה שמקשה מאוד לתקשר אחד עם השני.
"בעיקר לפני שבת, כשאצלנו יום שישי בבוקר – בניו יורק עדיין יום חמישי בלילה, ורק ביום ראשון בבוקר אצלנו – יוצאת השבת בניו יורק. זה זמן שבו קשה לתקשר, להשלים פערים ובעיקר להתייעץ על מה שצריך לקבל תשובה בדחיפות. עם השנים הגיעו לכאן זוג שלוחים נוספים, כך שיש עוד שליחה ואנחנו עובדות ביחד, וזה מקל מאוד גם בנושא הזה. קל יותר להחליט יחד".
רחלי מוסיפה שבזמן שהבעל נמצא בכינוס הם משתדלים לשמור ככל האפשר על חיי שגרה, שהדברים ימשיכו לתפקד ולהתנהל כמו בזמן שהוא נוכח. "על כן, חוץ מהדברים הרגילים שהם באחריותי, אני משתדלת לעשות כל מה שאפשר מהדברים שהוא עושה, וזה כולל לדאוג לכשרות של המסעדה שיש לנו פה, לענות לשיחות טלפון שבדרך כלל עוברות דרכו, לתאם עם אנשים מה שצריך, לטפל במשלוחים. בקיצור, הרבה ממה שבדרך כלל בעלי מטפל בו, עובר לידיים שלי.
"בפועל אני לא יכולה לעשות הכול, השבת מאתגרת וצריך לדאוג לאנשים בקהילה שייקחו כל מיני תפקידים ולוודא שהדברים יקרו בפועל. אני כן יכולה לנדב אנשים מהקהילה, לבקש ממישהו שיגיד דבר תורה ועוד, וכל מה שאפשר אני עושה.
"בתחילת השליחות שלנו הרגשתי שכשבעלי לא נמצא אני חייבת להעמיס על עצמי, כדי שהימים יהיו מלאים מאוד, ולא יהיה לי קשה עם החוסר והמרחק. הייתי קובעת פגישות עם נשים עוד יותר מהרגיל, ומוסיפה פרויקטים דווקא בימים האלה".
רחלי נושמת עמוק. "דווקא בשנים האחרונות למדתי שההפך הוא הנכון. חיי מלאים גם מצד עצמם, ונוסף לכך אני לוקחת על עצמי את התפקידים של בעלי, לכן דווקא בימים האלה אני לא לוקחת פרויקטים מיוחדים. אני לא אעשה ערב נשים דווקא בשבוע שבעלי לא נמצא, ואנסה כמה שיותר לדחות את הפגישות הקבועות עד שיחזור, או להספיק לפני שייסע.
"תמיד יש כל כך הרבה דברים קבועים, ועוד הרבה שנכנסים 'בין לבין'. לא כדאי להעמיס עוד. את זה למדתי עם השנים".
מדבריה של רחלי הבנתי שהשנים עושות את שלהן. אני מבקשת לשמוע טיפים לשליחה הצעירה שנשארת כמעט לבדה בשבוע זה. היא נענית בשמחה.
"אני חושבת שלכל שלב בשליחות החוויות שלו והאתגרים הייחודיים לו. כאמור, בשנים הראשונות של השליחות ניסיתי למלא את הימים, להספיק לבצע מטלות, פגישות, שבתות מיוחדות, להזמין נשים לשבת, להפוך את הזמן למלא יותר. עם השנים למדתי דווקא לעשות להפך ולאזן את המטלות.
"בכל שלב בחיים צריכים לחשוב מה מתאים לאותו זמן ולפי זה לפעול. ואם לשליחה קשה, צריך לחשוב על זה ברצינות. אולי לא נכון להישאר לבד, ועדיף לנסוע לשליחה אחרת שנמצאת באזור, ולהעביר את הזמן הזה יחד. עשיתי את זה בתחילת השליחות שלנו, נסעתי לסין והעברתי את השבוע הזה עם עוד שליחה, וזו הייתה חוויה גדולה שנתנה לי הרבה. הכול נעשה קל יותר, לפחות ככל האפשר".
רחלי מסכמת: "אני מקווה שכל אחת במקומה, בשליחות שלה בעולם, תוסיף עוד דבר ותצא מאזור הנוחות שלה, מהדברים הרגילים. כל אחת שמוסיפה עוד משהו קטן שלא הייתה רגילה אליו, תדע שאולי זה יהיה הדבר הקטן שיכריע את הכף ויביא את הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.
"כמו שאני פה בשליחות בטייוואן, כך לכל אחת יש שליחות ותפקיד בעולם הזה, והשליחות שלה היא להאיר בתחום שלה. כינוס השלוחים הוא דוגמה טובה ליציאה מאזור הנוחות. אם יש לי הדברים הקבועים והרגילים שאני עושה, פתאום אני צריכה לצאת מאזור הנוחות שלי ולשנות את דפוסי החשיבה שלי, לצאת אל מחוץ לקופסה.
"לכל אחת מאיתנו יש את הדברים שהיא רגילה לעשות, שכבר שהופכים להיות טבע וכאילו חלק ממנה. והנה יש שבוע שבו היא יכולה לצאת קצת מאזור הנוחות. גם אם לפעמים זה קשה ומאתגר – בסוף גדלים מזה ומתפתחים מזה, ודברים טובים מאוד יוצאים משבירת ההרגל. שנזכה להוסיף בכך כולנו".
וחיה נותנת גם היא את הסיכום שלה – "אני מאחלת הצלחה לכל אחיותיי השליחות, בשבוע שבו אנחנו חובשות כובעים לרוב ומתרוצצות בין משרד ובית, בין בית כנסת לגן או לבית ספר. בואו ננשום עמוק ונשחרר, ניקח יותר עזרה ונדחה את מה שרק אפשר לאחרי הכינוס – שזו עילה מצוינת שמתקבל בהבנה רבה אצל כולם".