"הכי חשוב לי לשתף בכך שהאמת היא, שכל אימא יכולה בפשטות לגדל, לחנך וללמד את ילדיה בבית בעצמה. אנחנו מתבלבלים וחושבים שהנורמה המקובלת היא המצב האידיאלי.
"בואי ניקח יחד צעד אחד אחורה ונבחן את המציאות. הייתכן שאלוקים סומך עליי שאהיה אימא, אבל רק אחרים יכולים ללמד את ילדיי? גם אם ההשקעה ותשומת הלב יכולות להיתפס כקשות מנשוא, ההפך הוא הנכון".
אלו דבריה של אחת המרואיינות שלנו, אם לילדים הלומדים בחינוך ביתי.
השנה היא שנת ה'תשפ"ד. זה מכבר פועלות מסגרות לימוד מסודרות לכל שכבות הגיל, ובתוכן מוסדות חב"ד לשם ולתפארת.
הרבי הרבה להעצים ולייקר את חשיבות החינוך לכל ילד החל מקטנות. רבות השיחות שבהן דיבר הרבי על חינוך. אלפי מכתבים כתב הרבי בנושא, הן למנהלים הן למורים, למשרד החינוך ולהורים. כל מי שעסוק וקשור במלאכת הקודש כפי שכינה אותה הרבי. יש סיפורים רבים המראים כיצד חינוך של ילדה אחת פעל גדולות ונצורות במשפחות שלמות. יחידויות ארוכות ובכלל שעות רבות הקדיש הרבי לנושא היקר לליבו.
בחרנו לפתוח את הכתבה בחלק מאיגרת מיוחדת של הרבי בנוגע לחשיבות החינוך:
"אמר הכתוב כי האדם עץ השדה, ורואים אנו אשר שינוי איזה שהוא, אפילו קל, בגרעין, משנה את האילן הצומח מהגרעין מן הקצה אל הקצה, וכן הוא בחנוך הילד, ולכן אפילו בשביל הטבה קלה בחינוכו כדאי להשתדל ולהשתדל, וכל שכן אם החינוך דורש תיקון בענינים עיקריים העלולים להשפיע על הילד במשך כל ימי חייו.
"וחזקה לתעמולה ופעולה הנעשית באמת שאינן חוזרות ריקם" (י"ח כסלו תש"ו, אגרות קודש ח"ב).
יצוין שאין בכתבה זו כדי להביע את דעתנו ולעודד את העניין, וכל אחת תנהג כעצת רבנים ואנשי מקצוע.
יש מקרים שבהם חינוך ביתי הוא בלתי נמנע. שלוחים רבים במקומות נידחים למשל אינם יכולים לבחור אחרת.
החוק בארץ מאפשר חינוך ביתי. הורים יכולים לבחור לחנך את ילדיהם בעצמם, כל עוד הם מצליחים לשכנע את נציגי משרד החינוך שהם עומדים בתנאי סף, כמו הבעת עמדה מוצקה וברורה שאורח החיים שלהם אינו מתאים לנלמד בבתי הספר, קבלת אחריות מלאה על הקניית המיומנויות הנדרשות על פי גיל הילד, סיפוק מישור חברתי–רגשי ושיתוף פעולה מלא עם המשרד בכל הנוגע לפרוצדורות הרבות הכרוכות במסגרת אי הסכמה לביצוע חוק חינוך חובה.
בארץ יש כיום כשלושת אלפים ילדים וילדות בחינוך ביתי. בתקופת הקורונה זינק המספר, ויש להניח שיש קשר בין הדברים. אולי השיעורים המקוונים המתישים, או שמא המציאות של עבודה מהבית אשר פרצה אז במלוא עוזה ואפשרה פניות הורים לנושא, ואולי עצם הזמן שעבר והדברים שהתפתחו במהלך התקופה הבהירו להורים שלא בשמיים היא.
הבחירה בחינוך ביתי יכולה לנבוע מסיבות רבות. זו יכולה להיות חוויה לא חיובית של הורים כתלמידים, קשיים של הילד עצמו בבית הספר, חברתיים או לימודיים, או בכלל תפיסות פדגוגיות שונות כגון הכרה בכך שבית הספר לא מכין את הילדים לתפקוד מיטבי בעידן הנוכחי.
תכירו את האמהות
כאמור, גם אצלנו, באנ"ש, חינוך ביתי קיים, אם כי במקרים בודדים. פגשנו נשים איתנות ונחושות בדעתן, המסבירות את הבחירה שלהן, שעליה כבר אמרנו – הבלתי שגרתית. ושוב נדגיש, שכל עניין שכזה, דורש שאלת רב ועשה לך רב, ואין בכתבה זו משום עידוד התופעה.
ביקשנו מהן להציג את עצמן.
"שמי דינוש בלוי, ב"ה אימא לחמישה ילדים נפלאים. מתגוררים באשקלון. אני יועצת נפש ועוסקת בתרפיה על פי החסידות".
"אני רחל לאה סגל, אימא של לוי'ק (6), שמוליק (4) ורייזל מרים (1). אנחנו גרים בחדרה. במקצועי אני דולה מוסמכת ומדריכת הכנה ללידה".
"שמי אביטל פילצר, יש לי ארבעה ילדים תודה להשם. אנחנו גרים בגבעת זאב הסמוכה לירושלים. עד הקורונה עבדתי כמדריכת שיקום לנפגעי נפש".
כולן הסכימו בשמחה ובלבביות לענות על שאלותיי, שנקרא להן בעדינות עיקשות. תכף תיווכחנה בסקרנותי הניכרת בכל שאלה.
ספרי בבקשה איך הגעת להבנה כי חינוך ביתי זה הדבר שמתאים לילדייך.
דינוש, שמדבריה הבאנו בתחילת הכתבה, מתארת שזה היה חלק ממנה מאז ומתמיד: "ככל שגדלתי והתבגרתי, התבהרה לי התובנה שאנסה לחתור שלילדיי תהיה חוויית ילדות בריאה ככל הניתן. כל לחץ, מתח או תגובה חברתית מכל סוג שהכניסה אותי לחוויית הישרדות, משכה את החוטים לכיוון הרצון שבעזרת ה' את ילדיי אגדל בדרך שילמדו לדעת ולהכיר את עצמם, לחוות את החיים בלי לשרוד בקיומם.
"זה לא קרה מייד, אך ברוך ה' לפני שש שנים בשעה טובה הגיע הרגע המתאים, ובחרנו להעביר אותם לחינוך ביתי".
רחל לאה גילתה את רעיון החינוך הביתי כשהייתה בשליחות בפיליפינים. "אומנם התפקיד שלי אז היה גננת, אך זה היה שונה מאוד מכל גן סטנדרטי שהכרתי. התחברתי למציאות שבה ילדים גדלים בבית וחיים את החיים כפשוטם, ובמקרה המתואר – חיי שליחות אינטנסיביים.
"נהנינו ליצור יחד, לשחק, לאפות, לבשל, לטייל וללמוד בדרכים מגוונות בהתאם לרמות השונות של הילדים. עם ההנאה הגיעה המסקנה שאם זה אפשרי אי שם, אין סיבה שבארץ ישראל זה יהיה מופרך".
אצל אביטל זה התחיל בתחילת הקורונה, לפני ארבע וחצי שנים, בסגר הראשון שכזכור היה הרמטי. לשאלתי אם לילדים היו לימודים מקוונים היא עונה שרק ילד אחד היה אז בגן, והזום היה באורך מינימלי ממש.
"זו הייתה חצי שעה של תפילה וסיפור קצר – לא משהו שיוצר סדר יום. השיעור המקוון לא היה רלוונטי, ובני לא התלהב מזה. כתוצאה מכך הקדשנו חדר בבית למטרת לימוד, קנינו כל מיני חומרי יצירה והתנסינו. החלטנו לראות מה אנחנו יותר אוהבים לעשות. זה היה נחמד מאוד. לא חייבנו אותו – וזה יצר שיתוף פעולה מקסים מצידו.
"לכן באה ההחלטה להמשיך. בכלל לא ידענו מה זה חינוך ביתי חוץ מלא ללכת למסגרות, למדנו את הנושא וברוך ה' הצלחנו להשאיר את זה בבית. כיום הוא כבר בגיל של כיתה ב', והבן אחריו בגיל גן".
כמורה, אני מכירה סילבוס מסודר והספקים נדרשים. איך זה עובד אצלכם? מי בונה את תוכניות הלימוד?
דינוש עונה מייד שאת התוכניות היא בונה בעצמה. בהתחלה חששה כיוון שלא ידעה עד כמה זה יהיה מחייב מצידה, אך בנחישות המאפיינת אותה פשוט התחילה. היא שמחה לגלות מהר מאוד ששגתה במחשבה זו. "עברתי על תוכנית הלימודים הנדרשת על פי משרד החינוך בהתאמה לגיל הילדים. כעבור שלושה חודשי לימוד בלבד, שבהם למדו בפועל בין שעה וחצי לשעתיים ביום, סיימו ילדיי דרישות על פי תוכנית לימוד לשנה שלמה. הסקתי בעקבות ההתנסות שאם אלה הנושאים וזה המבחר, הלימוד יהיה בהתאמה אישית לקצב לימודם והתפתחותם". ניתן להרגיש את האושר של דינוש. חוק היסוד שלה הוא שמירה על הרוגע והשלווה של ילדיה. היא מוסיפה ואומרת: "כשהילדים מרגישים כל כך בטוחים, הם גדלים עצמאיים ובעלי יכולת שהעניק להם אלוקים מלידתם".
רחל לאה מסכימה עם כל מילה: "העולם הוא הכיתה שלנו והחיים הם תוכנית הלימודים. תוכנית הלימודים של ילדיי מותאמת לכל אחד מהם אישית. אני בודקת, לומדת וחוקרת לגבי גישות ושיטות שונות במגוון תחומים, נהנית מאוד להנגיש להם ידע, לאפשר מקסימום למידה עצמאית מתוך סקרנות טבעית, ולראות את המוטיבציה הפנימית שלהם ללמוד, להבין ולהצליח. הלמידה שלנו מגוונת, חווייתית, יצירתית וברוך ה' אפקטיבית".
אביטל מספרת שאף היא לא פועלת על פי תוכנית מסודרת, אלא עוקבת אחר התחומים השונים ובודקת שהדברים תואמים את גיל הילדים. "פעם הצצתי בתוכניות של משרד החינוך כדי לראות בערך מה מתאים. אני מתייעצת עם חברות מורות או גננות ונעזרת בחוברות, ספרים, משחקים ויצירות המותאמים ללמידה עצמאית. אני קונה חוברת לכיתה ב', עוברת בדייקנות על כל נושא ומתקדמת לחוברת הבאה, המיועדת לכיתה ג'…"
אז את ההיבט הדידקטי חקרנו, כעת נעבור לתחום החברתי.
הילדים והחברים
היכן הילדים פוגשים חברים בני גילם? מהן התגובות שהם מקבלים?
דינוש משיבה בלי היסוס, "ברוך ה' ביתנו פתוח, ילדי השכונה מגיעים אלינו רבות ובעקבות כך ילדיי לימדו את עצמם מהי חברה, איך בוחרים חברים ואת היכולת להיות שם עבור האחר.
"באשר לתגובות בנושא, לעיתים רחוקות זה קורה, אבל שום דבר לא מפתיע אותם. הם עונים ברוגע, מסבירים לאט או משתפים בסדר חייהם".
רחל לאה בוחרת לתאר סיטואציה שלהם כהורים. הם מקבלים תגובות מעודדות על החינוך הביתי, וגם שאלות מתעניינות וממוקדות סביב עניין החברה. "בהחלט מתבקש שאנשים ישאלו כאשר הם מדמיינים את הילדים יושבים בבית ימים שלמים ומתחנכים בין ארבעה קירות, דלת וחלון". אני חייבת להסכים, וזו הסיבה שאני שואלת. היא מרגיעה אותי מייד: "בפועל, המציאות שלנו חברותית למדי. אנחנו מוקפים בחברים קרובים, גם משפחות כמונו בחינוך ביתי וגם שכנים וידידים מהקהילה ובכלל. יש מפגשים קבועים ומזדמנים, הכול בהתאם לאפשרויות וליכולות מתוך הקשבה לצרכים של כל אחד מבני המשפחה".
אביטל מספרת כי גם ילדיה משתתפים במפגשי החינוך הביתי המותאמים למגזר. כמו כן היא דואגת למפגשי אחד על אחד.
רחל לאה ואביטל נוהגות ליצור מפגשים משותפים לילדיהן והן עצמן חברות טובות.
"נוסף על כך, יש שכנים ומשפחה", מרחיבה אביטל, "אבל אנחנו דואגים למפגשים מעבר לכך, לפי הצורך והגיל".
ואם דאגתי מהן התגובות שילדה מקבל, היא עונה שהוא אוהב את העניין. חברים יודעים שהוא בחינוך ביתי, ואם מישהו שואל הוא עונה בפשטות שהוא בחינוך ביתי וזה אומר שהוא לומד בבית, בין היתר.
ועל אותו משקל, קרה פעם שילד ביקש ללמוד בבית הספר?
רחל לאה צוחקת בתגובה, "בהחלט קרה שחברים הלומדים בבית הספר או בגן התחננו להוריהם לעבור לחינוך ביתי כמונו".
בניגוד לכך, אביטל נזכרת שבנה רצה פעם ללכת לכיתה א'. בעקבות סרט נחמד שראה, זה נראה לו מעניין.
"שאלתי אותו מה הוא אוהב בכיתה. מדובר היה בקלמר, שולחן אישי וכדומה, דברים שמתאפשרים גם בלימוד בבית. לכן סידרנו לו 'כיתה' כמו שחלם, וזהו, הוא כבר לא רוצה ללכת לבית הספר".
דינוש משתפת שבנה לומד כיום במתיבתא. "בעזרת ה' בשנה הבאה שלמה שלי יתחיל ללמוד בישיבה. כהכנה לכך התחיל בשנה שעברה ללמוד במוסד לימודי. זה לגמרי הספיק והוא היה נראה לי מאוד מוכן.
"היה ברור לי שהוא מכיר את עצמו, הוא בנוי להתמודדות עם כל רגש שלילי מיותר ויוכל להתפנות בעזרת ה' ללימוד ולחברה". שני בניה הצעירים אינם מעוניינים בינתיים לשנות את סדר לימודם.
קושי? לא קיים
ומהם הקשיים בחינוך ביתי?
דינוש ורחל לאה מסכימות פה אחד כי הקושי אינו קיים.
רחל לאה מוסיפה: "אני יכולה לשתף בכל מיני אתגרים וקשיים שאני חווה כרחל לאה, לא בהכרח שזה קשור לחינוך הביתי. בהיכרותי עם אימהות רבות שילדיהן נמצאים במסגרות לימודיות רוב שעות היום, לא מצאתי פער משמעותי בינינו, בטח ובטח לא בשעות הערב העייפות".
אביטל לעומתן אומנם לא קוראת לזה קשיים, ואף לא חסרונות, אך בהחלט טוענת שלכל דבר יש מחיר.
"יש מחיר כלכלי", היא אומרת, "העלויות של החינוך גבוהות. כמו כן עלויות המחיה בבית אינטנסיביות יותר: צריך לדאוג לשלוש ארוחות ומן הסתם הבית דורש יותר תחזוקה".
עניין נוסף שאביטל מזכירה הוא העדר ההכנסה. מכורח מציאות זו ההורים אינם יכולים לעבוד במשרות מלאות. עוד נחזור לנושא זה בע"ה בהמשך הכתבה.
אביטל מונה 'עלויות' נוספות. "לפעמים קשה לי למצוא זמן לעצמי, לעיתים מאתגר למצוא מפגשים חברתיים לילדים, ובראש – אף פעם אין את מי להאשים כשנוצר קושי בחינוך הילדים". במילים אחרות, אין הנחות.
"אבל, יש מחיר שהוא דווקא חיובי מאוד, אפילו שהוא קשה; אנחנו חייבים לשפר ולהעצים את ההורות שלנו". אביטל בעצם הופכת את החיסרון בעיני רבות ליתרון עצום בעיניה, מאחר שאין 'הפסקה' מהשהות עם הילדים, צריך להתמיד בעבודה עצמית משמעותית ועמוקה. "על זה הייתי משלמת הון", היא אומרת בסיפוק רב, "על התוצאות של העבודה הזאת ועל האימא שזה הופך אותי להיות".
כמה מיוחד שבמחיר שאת לכאורה מפסידה את גם מקבלת, אני אומרת לה. מצד אחד אין לך זמן לעצמך ומצד שני את חייבת לעבוד על עצמך.
"אין לי זמן לברוח מהעבודה על עצמי", עונה לי אביטל בחיוך.
בשלב זה החלטתי בעדינות לפרוץ מעט את המעטפת המושלמת. בסופו של דבר לכל בחירה שלנו יש השלכות.
בכנות, נשמע לא קל – ימים שלמים עם הילדים בבית. שתפי אותנו בקסם, איך עושים את זה?
דינוש מסבירה שזה לא עניין קסום כל כך. "הילדים ברוך ה' מאוד עצמאיים ואחראיים בכל תחום. זה מתבטא גם באופן הלימוד – ברוך ה' הם למדו ללמוד, רק לימודי חסידות ברמה גבוהה אנחנו לומדים יחד ואת שאר החומרים הם לומדים בעצמם".
"ימים שלמים עם הילדים בבית זה בהחלט לא קל בלשון המעטה", רחל לאה משתתפת בחיוך בצערנו על גורלה, אך מסבירה שהביטוי 'חינוך ביתי' מטעה מעט. "חלק נכבד מהזמן אנחנו ממש לא בבית. יש לנו סדר יום שמבוסס על עוגנים קבועים ומשתנים, שגרה משלנו שמתעדכנת ומשתדרגת עם הזמן.
"אני משקיעה המון בהנגשה של המרחב הביתי לחיים נוחים, זורמים ורגועים המאפשרים לילדים לפתח כישורים שונים, במרב העצמאות והחופשיות תוך גבולות ברורים. כמובן יש לנו מגוון רחב של חומרי יצירה, ספרים וצעצועים. אני אוהבת את זה ונהנית מכל הטוב הזה בעצמי".
אביטל מסבירה כי אצלה תמיד נעים ורגוע בזכות הסדר התמידי המצריך בית מותאם לילדים. "יש הרבה ספרים. המשחקים מאורגנים ברווח, רובם בארון ויש שלושה נבחרים פחות או יותר שמונגשים בסלון.
"הילדים גם מעורבים בעבודות הבית וזאת תעסוקה משמעותית.
"אך הדבר המיוחד הוא חדר הגן, שבו יש שולחן אישי ומדף לכל ילד, ארון ובו חוברות, יצירות וחומרי יצירה, משחקי למידה שונים ועוד מגוון הפעלות".
בעידן שלנו לא קל לחיות, יש אנשים שמתפרנסים בקושי רב. אפשר לחיות בכבוד כשאחד מבני הזוג לא עובד?
"כשיצאנו לחינוך ביתי גם אנחנו שאלנו את עצמנו את השאלה הזאת", עונה אביטל, "אבל אנחנו מאמינים שאם משהו חשוב לנו, נמצא את הדרכים הנכונות לנו להסתדר. לרוב, משפחות בחינוך ביתי חיות יותר בצמצום ומוצאות דרכים יצירתיות להתפרנס".
דינוש משתפת בגישה שלה לחיים בכלל: "העולם מבחינתי מתחלק לקיום וחיים. הקיום הוא המקום שאני תופסת ביקום והצרכים שלי בו, כסף למשל, לעומת החיים שהם ההשפעה שלנו על העולם. אנו מרגישים תמיד צורך לחשוב על האחר ולהשפיע. החיים והנתינה לא יכולים להיות קשים לנצח כיוון שברור לכולם שה' מנהל את העולם.
"על כן, אפשרי שרק אחד מבני הזוג יעבוד. אם השני משתוקק אף הוא לעבוד, זה מתאים בכמה אופנים; הן בשעה שהילדים לומדים בבית הן בשעות הערב, או כשהילדים ברוך ה' כל כך עצמאיים שאפשר לעזוב את הבית לשעות מסוימות".
דינוש מדמה את זה לתקופת המדבר, כשהאוכל ירד בצורת מן מהשמיים. אף שהקב"ה נתן לעם ישראל מן מדי יום ביומו, עדיין היו שדאגו: האם ירד היום מן? האם יהיה די לכולם? האמת היא שלא חייבים להיות בחלק הזה של העם.
"בעניין הפרנסה אנחנו אחראים על המאמץ וההשתדלות, והתוצאות בידי ה'", רחל לאה ממשיכה מאותה נקודה, אך נוטה לכיוון שונה כיוון שבביתה תמונת המצב שונה, "בעלי ואני עובדים ברוך ה'. השקענו המון אנרגיות ומשאבים שהם זמן וכסף כל אחד בתחומו, תוך חשיבה מערכתית עוד משלב בחירת המקצוע.
"בעלי שכיר בחברת הייטק מצליחה, ואני עצמאית – דולה ומדריכת הכנה ללידה, המשלבת את שליחות חיי ביום־יום. אני נפגשת עם זוגות שאני מכינה ומדריכה לקראת לידה בעיקר בשעות הערב, כשבעלי זמין להיות עם הילדים.
"אך אני בכוננות תמידית לזמינות מיידית עבור היולדות, גם כשאני בפארק עם הילדים או בעיצומו של תהליך יצירת עיסת נייר צבעונית או בשעת רחצת הילדים.
"העבודה שלי די מאתגרת ומתאפשרת הודות לרשת ביטחון יציבה של תמיכה מהמשפחה. הילדים מתורגלים היטב, פיתחנו מיומנויות של גמישות ויכולת התמודדות עם שינויים פתאומיים".
נדבר על קהילתיות. חינוך ביתי פחות נפוץ בקהילות חב"ד. איך משתלבים ככה? קורה שקיבלתם מבטים מהסביבה?
"דווקא בחב״ד המציאות של ילדים שגדלים ומתחנכים בבית היא מוכרת ונפוצה בהחלט", מזכירה רחל לאה. הרי פרק הזמן ששימשה כשליחה גרם לה להגיע למקום שהגיעה. "אלא שבדרך כלל זה קורה בחו"ל . יש לי כמה וכמה חברות שליחות שמהן אני שואבת השראה". כיוון שחינוך ביתי לילדי השלוחים בחו"ל הוא חוויה מבודדת, ההשוואה אינה בדיוק במקומה. רחל לאה ובני משפחתה חיים בקהילה מבוססת, ונחתנו בחזרה לשאלה המקורית.
"באופן כללי, אני לא מתרגשת ממבטים או מתהיות 'מה יגידו'. אנחנו אוהבים מאוד את הקהילה שלנו, מעולם לא הרגשתי שונה או מוזרה ברמה חריגה, בסך הכול אנחנו חווים את עצמנו עונים על ההגדרה 'נוירוטיפיקלים' (מושג המתאר אנשים שמצבם הנוירולוגי נתפס בעיני רוב האנשים כנורמלי מבחינת יכולתם לעבד מידע מילולי, חושי וחברתי).
"הילדים שלנו חברים של בני גילם מהקהילה. הם פוגשים זה את זה בשבתות, בפעילויות נוער, אבות ובנים, התוועדויות וסתם בגינה השכונתית. אם וכאשר בבוא היום ייכנסו לתלמוד תורה, בעזרת ה' יהיו מוקפים חברי ילדות מוכרים ואהובים".
דינוש מסתייגת מאוד מהשאלה. "חב"ד היא לא קהילה, חב"ד היא תנועה. חב"ד זו הקשבה, הבנה והעברה הלאה למעשה, באופן מחייב ומאוד עצמאי. כל אחד ואחת, כלפי עצמו, משרת את אלוקים ומתרכז במטרת הבריאה.
"מעולם לא הרגשנו חסך כלשהו בדרך חיינו, חב"ד. ההפך הוא הנכון, ברוך ה'. המבטים שאנחנו מקבלים הם חיוביים בלבד".
"למה מבטים? רואים עלינו משהו מוזר?" אביטל שואלת בהומור. "אנשים מכירים אותנו. החברים של הילדים רוצים אף הם ללמוד כך, ההורים מביעים הערכה וסקרנות רבה, שואלים שאלות ומקבלים תשובות כנות, ממש כמו כל דבר אחר שמעניין, והדרך לדעת יותר היא פשוט לשאול את הנוגעים בדבר.
"אני ממעטת לדבר על המסגרות אלא יותר על המעלות שבבית. זה לכאורה גורם להתנגדות לא להיווצר מלכתחילה".
לסיום, מה המסר שלך, כאימא בחינוך ביתי, עבור שאר האימהות?
דינוש: "הייתי כל כך רוצה לתת את תשומת הלב המרבית הנצרכת לכל אימא ואימא, ללמד, להסביר, להבהיר ולתמוך, שתתחיל גם היא בדרך חיים בריאה כל כך לה ולילדיה, דרך שבה הילד גדל ומכיר את עצמו במידה מספקת בשביל להיות פנוי מהיאבקות ברגשות כואבים מחד גיסא ולפיתוח היכולת להיות שם עבור האחר מאידך גיסא".
רחל לאה: "כשתסגרו את הגיליון בסיום הקריאה, תמשיכו לחיות את חייכן בדרך הטובה לכן ולמשפחתכן. תתבוננו בילדים המדהימים שלכן, תחבקו אותם ותיצרו הזדמנויות לעשייה משותפת (רמז: אין קשר לחינוך ביתי)".
בסופו של דבר רחל לאה מעבירה את החוט המשותף לכולנו: "הקב״ה מוביל כל אחד ואחת בהשגחה פרטית מדויקת באמצעות אין־ספור הזדמנויות לבחור איך למלא את שליחותנו בעולם הזה על הצד הטוב ביותר, כל אחד והמסע שלו. כל אחת והמסע שלה".
אביטל: "לא צריך להיות עם הילדים בחינוך ביתי בשביל ללמוד להיות איתם 24/7. מספיק לשמוח בימי חופשה ולראות בהם הזדמנות להיות קרובים לילדים ולהתחבר אליהם יותר".
והיא חותמת במסר משמעותי: "לא 'חווים' את הילדים רק בחופש, צריך ללמוד ליהנות מהילדים גם באינטנסיביות של היום־יום. זה לגמרי אפשרי. אף שזה דורש עבודה עצמית לא פשוטה, זה שווה כל רגע של מאמץ".
