"התבוננתי באמירה שי"ט כסלו הוא כמו ראש השנה ושניתן לבקש בו בקשות מהקב"ה, וביקשתי בקשה אחת – שמחר אוכל לקום מהמיטה, לשבת לצד השולחן עם טלית ותפילין, ולהצליח להתפלל תפילת שחרית, עם הכוחות הדרושים לכך. והנס התרחש" | הרב יצחק יהונתן כהן, שליח הרבי בקרני שומרון, שהיה השנה ה'זוכה בגורל' של השלוחים לכינוס, חושף לראשונה, בשיחה גלויית לב עם 'כפר חב"ד', את התקופה הקשה של 'המחלה הנוראה' שבה התמודד על חייו | סיפורו של הילד הקטן מלונדון שהפך לחב"דניק בזכות ה'סנדק', וסיפור ה'בית חב"ד' שהקים ומשמש כמגדלור של חסידות לכל תושבי הסביבה | פדה בשלום נפשי
הרצון שלו היה עז. רצון פנימי, מתבקש, לחגוג את י"ט כסלו, חג החגים וראש השנה לחסידות, כפי שראוי לחגוג את התאריך המסוגל הזה. בערה בו השתוקקות גדולה להתנתק מִן הַמֵּצַר שאליו נקלע בעל כורחו, ולו לכמה רגעים. לחוש מרחב, גשמי ורוחני. ואולם האווירה החיצונית באותו לילה חורפי לפני שנתיים נראתה רחוקה מכך.
"מול החדר שבו שהיתי, במרכז הרפואי, ניצב הדלפק של אחיות המחלקה", נזכר שליח הרבי בקרני שומרון. "לא הרחק ממנו ניצבו שולחנות פינת האוכל. בראשי הדהדו באותם רגעים דבריהם של רבותינו נשיאינו נ"ע, שי"ט כסלו הוא כמו ראש השנה ושניתן לבקש בו בקשות מהקב"ה. התבוננתי בזה, וביקשתי מהקב"ה בקשה אחת – שמחר אוכל לקום מהמיטה, לשבת לצד השולחן עם טלית ותפילין, ולהצליח להתפלל תפילת שחרית, עם הכוחות הדרושים לכך".
הבקשה הטריוויאלית הזו לא הייתה ברורה מאליה לרב יצחק יהונתן כהן. באותן שבועות הוא נאבק בגבורה רבה באותות המחלה הנוראה שהחלה לקנן בגופו. זמן קצר קודם לכן עבר ניתוח רפואי, ובעקבותיו התמודד אף עם זיהום שהשבית אותו. בשיחה גלויית לב עם 'כפר חב"ד' השבוע הוא גולל לראשונה את התקופה ההיא, שעדיין משליכה על חייו. נשוב לכך. מאז הניתוח ועד אותו ערב עמו פתחנו, בתחילת חודש כסלו תשפ"ג, לא הצליח כמעט להתרומם ממיטתו. בוודאי לא לזמן רב. הייסורים הגופניים שחווה היו נוראיים.
"בי"ט כסלו התעוררתי בשעה שבע בבוקר. מחלון החדר במחלקה הכירורגית הפציע אור השמש. חשתי אווירה של קדושה. אמרתי לאחות שנכנסה לחדר: 'זהו זה, היום אני אצליח'. ובאמת הצלחתי. קמתי מהמיטה, הלכתי עד השולחן, ואז אף לבשתי טלית והנחתי תפילין. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לעשות כך מאז הניתוח. זה היה שמיימי. חשתי שקיבלתי כוחות חדשים. עד אז, בכל פעם שניסיתי לקום מהמיטה – כפי שדרשו ממני הרופאים – כוחותיי לא עמדו לי. גופי כאב ולא הצלחתי. באותו בוקר הכול השתנה".
כשהסתיימה התפילה, שב הרב כהן לנוח. "התחלתי לחוש שוב כאבי ראש והחזירו אותי לחדר. אשתי הגיעה וראתה שהצלחתי לקום, היא הייתה בהלם. שמחנו כל כך. אמרתי לאחיות שאני חוזר למנוחה קצרה, ושלאחר מכן אתרומם ואצא שוב. באמת אחרי זה הצלחתי שוב לקום וללכת".
י"ט כסלו הפך לחג הגאולה הפרטי של השליח. ניצני ההחלמה החלו באותו יום. מאז ההחלמה ממשיכה, וככל שנוקף הזמן המצב משתפר. "אני זוכר שבאותו יום, אחרי שקמתי מהמיטה במחלקה בפעם השנייה, החלטתי לצפות בהתוועדות י"ט כסלו של הרבי ב-770. מצאתי ברשת התוועדות, כנראה משנות המ"ם המוקדמות, אינני זוכר בוודאות את השנה. הרבי דיבר בה על כך שאדמו"ר הזקן לא בירך 'הגומל' מיד אחר שחרורו מהמאסר, אלא רק כשחזר לביתו [הערת כותב השורות: לא אחת הזכיר הרבי את הנושא. בהתוועדות י"ט כסלו תשל"א אמר הרבי שאומנם לא צוין במפורש מתי בירך אדמו"ר הזקן את הברכה, אך יש מקום לומר שבירכה רק כששב לביתו בחנוכה, שאז היה גמר החירות, 'חזר לבוריו' – כפי שפוסק בברכות הנהנין שחולה שנתרפא וכדומה מברך את הברכה כשחוזר לבוריו. מ"ק]. הרגשתי שהרבי מדבר אליי. על גמר ההחלמה הצפוי שלי. הרבי דיבר גם שהגלות הזו שאדמו"ר הזקן הוכנס אליה לא הייתה טבעית בעבורו. שוב הרגשתי שהרבי מדבר אליי, כי ליהודי ובוודאי לשליח לא מתאים להיות בגלות.
"אני יכול לומר שבהתחלה, כשהכול החל, לא הבנתי איך זה קורה לי. איך הגוף שלי עושה לי דבר כזה. הייתי אז בשיא הפעילות. תנופה גדולה בשליחות. תהיתי, איך הקב"ה עושה לי דבר כזה? איך הרבי מאפשר שלשליח שלו יקרה דבר כזה? התחלתי להעמיק ולהתבונן באגרת 'להשכילך בינה' המפורסמת בתניא, העוסקת בהרחבה בהסברת העניין ש'אין רע יורד מלמעלה'. מאז, עד היום, בכל יום אני לומד את המכתב הזה. בכל יום בשעה אחרת, כשאני יכול. כל פעם מתבונן בקטע אחר. לימדתי אותו בתקופה האחרונה גם אנשים רבים נוספים, ואני מנסה שוב ושוב להטמיע את המסר הזה בי ובסביבתי.
"הבנתי שבניסיונות שעוברים יש גם הזדמנויות. אנחנו עובדים אצל הקב"ה ולא להיפך, והוא רוצה שנבצע משהו ברקע הניסיונות הללו. העולם הוא לא 'חסידישע פארברענגען', שמי שרוצה מצטרף אליו ומי שלא נותר מאחור. על כורחך אתה חי. לאדם אין שליטה אם הוא ייוולד ויגיע לעולם, אבל לאדם יש שליטה בהחלט איך להתמודד עם הקושי והניסיון שמגיעים מדי פעם. וזו עבודה. קשה לתאר את עוצמת הניסיון, אך יש כלים להתמודדות. אישית, הכלי שלי להתמודדות היה 'לחיות' את 'להשכילך בינה', ובניתי את עצמי מחדש. אמרתי לעצמי בכל יום: היום העבודה שלך היא לעשות עוד צעד, להתקדם עוד שלב בדרך להחלמה".
מגדלור של חסידות
קשה שלא להידבק בדביקות במטרה שאופפת את דמותו של הרב כהן. הוא יושב בביתו שבמערב השומרון, שם פועל בשליחות הרבי קרוב לשני עשורים, ולראשונה חולק את סיפורו המטלטל. מבטאו בריטי, מסגיר את מדינת הולדתו. דמותו כובשת, מאירת פנים. לא הרחק מביתו שוכן מבנה בית חב"ד התוסס שבניהולו, שעתיד עוד להתרחב. ברקע נראים הרי השומרון המרהיבים.
השעה היא שעת ערב. "היום, אני חושב", אומר הרב כהן, "שבית חב"ד שלנו הוא בסגנון דומה לסגנון של חוץ לארץ. אנחנו משקיעים מאוד באווירה, בנראות. למדנו שבשביל להצליח כאן, כדי לגבש קהילה מחוברת, צריך להשקיע. בכל הפרטים. אנחנו משתדלים שגם חיצונית המקום יהיה מסודר ומזמין, וברוך השם רואים הצלחה".
בית חב"ד קרני שומרון הוא מגדלור של חסידות ושל יהדות למאות משפחות באזור. במקום מתקיימים בכל יום שיעורי תורה ומניינים לתפילות. חלק מהשיעורים מתקיימים בבתי מקורבים. לדברי הרב כהן, יש בכך לעיתים אפקט חיובי וגדול יותר. הרב כהן עצמו מוסר שיעור תניא קבוע באנגלית, וחתנו הרב יקותיאל רדזינר, שמסייע לו רבות בפעילות, מוסר שיעורים בעברית ברחבי היישוב הגדול כולו. "יש שיעורים של החתן שלי, שמתחילים בשעה תשע וחצי בערב ולעיתים מתארכים עוד ועוד ונמשכים עד חצות לילה ואפילו יותר. השיעור הופך להתוועדות". מלבד זאת, סביב בית חב"ד התגבשה קהילה קבועה. זאת בנוסף לשלל פעילויות יהודיות לכל אורך ימות השנה.
בשנתיים האחרונות סדר הפעילות בבית חב"ד השתנה מעט, בעקבות התמודדותו הרפואית של השליח. לאט לאט הוא שב לפעילות, במקביל לטיפולים, משיב את הסדר על כנו ואף מגבירו ומרחיבו. קרני שומרון הוא יישוב גדול. תושביו מגוונים, יש בהם שומרי מצוות, ויש בהם נטולי כל פומביות ליהדותם. ביישוב מספר שכונות, לא כולן קרובות זו לזו. מרכז בית חב"ד שוכן בשכונת 'גינות שומרון' וממנו נשלחות זרועות אוהבות אל היישוב כולו.
"זכינו לאורך השנים לקרב יהודים לקב"ה", משתף הרב כהן. "יש כאן מקורבים שלומדים חסידות בקביעות, חלק מהם החלו אפילו ללבוש לבושי חב"ד. ההשפעה היא במקיף ובפנימי, אצל כל אחד לפי עניינו. חלק מתושבי היישוב מגיעים לבית חב"ד רק לעיתים, לבדיקת מזוזות וכדומה או לשיעורי תורה, וחלק פוקדים את המקום באופן קבוע והם חלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו. יש משפחות ביישוב ששלושה דורות מהן הגיעו לבית חב"ד ונטלו חלק בפעילות. יש משפחות שזכיתי ללוות אותן לחופה, וכעת מלווה את ילדיהם שמקימים את ביתם. השקענו פה את הנפש ואת הנשמה שלנו בתושבים".
לקרני שומרון הגיע הרב כהן לפני כעשרים שנה. עד אז התגורר בגוש עציון ופעל במקום בשליחות הרבי ביישובים כרמי צור ואלון שבות. "זה היה אחרי ג' תמוז תשנ"ד. באותה תקופה רציתי מאוד, כמו כל חסיד, להיות חלק מהשלוחים, למלא את רצונו של הרבי. הייתי מעט יותר משנה אחרי חתונתי ועבדתי כמלמד בתלמוד תורה בביתר עילית, עיר מגוריי באותו זמן. באותה עת פגשתי את השליח באפרת הרב ניסן חסדיאל נחשון, והוא סיפר לי על כרמי צור ועל כך שניתן לפעול במקום. היישוב שוכן במרחק של כעשרים דקות נסיעה מביתר ומצריך נסיעה גם בשטח עוין. התחלתי לעשות שם פעילות, תחילה באופן ספונטני ובהמשך באופן רשמי תחת מסגרת צעירי אגודת חב"ד. אומנם לא התגוררתי ביישוב בקביעות, אבל הפעילות הייתה שוטפת וגדולה.
"הייתה מעלה בכך שלא גרתי במקום. התושבים ראו שאני מגיע במיוחד למקום כדי לעשות פעילות. זה ריגש אותם וחיבר אותם. עשיתי פעילות 'צבאות השם' לילדים, שיעורי תורה ועוד. לעיתים הגעתי לשם גם בשבתות והתארחתי אצל משפחות היישוב. במהלך התקופה פעלתי במקביל גם ביישוב אלון שבות, לא הרחק, ובשלב מסוים עברתי להתגורר במקום. התגוררנו באלון שבות כשבע שנים, ופעלנו ביישוב עצמו וגם בכרמי צור".
באמצע שנות הסמ"ך נדד הרב כהן לקרני שומרון. הוא קיבל הצעה מצעירי חב"ד לעבור ליישוב ולסייע שם לשליח הוותיק, שהקים את בית חב"ד הראשון במקום בשנת תשמ"ו, הרב מרדכי שלטר ע"ה. הרב שלטר היה למוד ייסורים. באותה עת כבר לא חש בטוב, ונוצר צורך בשליח נוסף ונמרץ שיחלוש על הפעילות הרבה ביישוב.
"הרב שלטר החלוץ, שהפעילות כאן נזקפת לזכותו, היה קרוב לקהילה החב"דית בעמנואל, היישוב הסמוך. באחת משנות המ"ם (כנראה תשמ"ו) הוא הדפיס ספר תניא בקרני שומרון והביא אותו לרבי. הוא סיפר שכאשר הביא את התניא לרבי, אמר לו הרבי, שמקום שמדפיסים בו תניא צריך לפתוח בו גם בית חב"ד. אז נפתח כאן בית חב"ד הראשון. לא שמעתי אומנם שהרבי אמר לנוספים הוראה כזו, הכורכת בין הדפסת תניא לפתיחת בית חב"ד, וכנראה שזו נאמרה כהוראה פרטית וממוקדת בעבורו בלבד".
כך או כך, כעשור אחרי שהוקם בית חב"ד הראשון בקרני שומרון, הגיע למקום הרב כהן. ליישובים בגוש עציון שבהם פעל הגיעו לימים שלוחים אחרים. "באותה עת קרני שומרון חולקה לשלושה אזורים שונים – קרני שומרון, גינות שומרון ונווה מנחם. כיום כבר יש עוד אזורים. ב'גינות' ישנה קהילה מארצות הברית, דוברת אנגלית. מבין השלושה, אזור קרני שומרון הוא שמאכלס את מרבית שומרי המצוות, ושם הרב שלטר היה גר. הבנתי שהכי מתאים שאנחנו נתיישב או ב'גינות' או בנווה מנחם, כי שם האוכלוסייה מגוונת יותר. החלטנו להתיישב בגינות שומרון, וחיפשנו מקום שבו נבנה את בית חב"ד".
בתפר שבין קרני שומרון לגינות שומרון, באזור שהוא אולי הכי מרכזי ביישוב כולו, סמוך לאחת מכניסותיו המרכזיות, שוכן קניון קטן. זהו הקניון שבו בחודש אדר בשנת תשס"ב, בשעת ערב של מוצאי שבת, התפוצץ מחבל מתאבד שנשא חגורת נפץ. בפיגוע הקשה נרצחו שלושה נערים. תשעה נוספים נפצעו קשה. כיום הוא קניון פורח, שרק גדל ומתרחב וצומח עוד ועוד.
"רציתי להקים בית חב"ד דווקא בקניון", מספר הרב כהן השבוע. "זה היה שנים ספורות אחרי הפיגוע. רציתי שבית חב"ד יהיה במיקום בולט, ודווקא במקום שבו ניסו חיות אדם להשליט חושך. אור ידחה את החושך. ואולם כספים לא היו לנו. נפגשתי עם מנהל הקניון, וניהלתי עמו משא ומתן ממושך בניסיון להגיע להסדר. בשלב מסוים באחת מפגישותינו, הוא שאל כמה כסף אני בכל זאת יכול לשלם. נקבתי בסכום מסוים. כששמע זאת החל לצחוק, ואמר שזהו סכום שמספיק בקושי להשכרת חדרון קטן.
"לא התפעלתי ואמרתי לו: אתה צוחק, אבל המצב כאן רחוק מלהצחיק. יש הרבה חנויות ריקות בקניון. לפני כמה שנים היה כאן פיגוע ונרצחו כאן ילדים. זו העת לגרום לכך שדווקא כאן ישמע קול תורה. הזכרתי בפניו גם את הרבי, שעורר את השלוחים להקים מרכזים של תורה ושל חסד ולקרב עוד ועוד יהודים לאביהם שבשמיים.
"מנהל הקניון, מיכה קראו לו, הפך רציני. ואז הוא הפתיע אותי ואמר לי שיש לו סיפור לספר לי על הרבי שאותו הזכרתי. הוא סיפר לי ששנים קודם לכן היה בניו יורק, ורצה לקבל שטר של דולר מהרבי. הוא שמע על השטר ועל סגולותיו. באחד מימי ראשון הגיע ל-770 בקראון הייטס, אבל התברר לו שהרבי לא מחלק באותו יום דולרים, כי זהו יום שמחת תורה. בעבורו, כישראלי, החג חל יום קודם לכן. הוא נותר ב-770, ואחד מהנוכחים במקום אמר לו שאם הוא רוצה ברכה – יש לו אפשרות לגשת לרבי בעת שעובר עם ספר התורה, ולבקש ברכה. הוא החליט לעשות זאת וביקש מהרבי ברכה לילדים. הרבי בירך אותו, ולימים נולדו לו שלוש בנות בזו אחר זו.
"מיכה סיפר לי את סיפורו, ואמר לי: בזכות זה אני נותן לך את החנות הכי גדולה בקניון, ולא רק זה: במקום שאתה תשלם לי שכירות על המקום, אני אעביר אליך את התקציב שיש לפעילות בקניון, ואתה תנהל אותו.
"נכנסנו לקניון וברוך השם ראינו הצלחה. אחת מהדברים המרכזיים שייסדנו היה שיעורי חסידות קבועים עם הרב יחזקאל סופר. אלה היו שיעורים גדולים והגיעו אליהם עשרות יהודים ללא הגזמה. בין חמישים לשבעים איש. בנוסף התחלנו להפעיל מכון בר מצווה ועוד מיזמים. היה לי הסכם עם הנהלת הקניון שלא אשים דוכן בחוץ, מלבד חנוכייה בחנוכה וכדומה. הפעילות התרכזה בתוך שטח בית חב"ד, אך זה היה שטח גדול והיה בחוץ שלט בולט.
"באחת השנים עשינו הכנסת ספר תורה, והגיע הרב משה לנדא מבני ברק. המחזה היה מיוחד. ילדים רבים נהרו לאירוע, והרב לנדא ישב שם ובירך אותם. ספר התורה הוכנס לבית הכנסת שפתחנו שם בקניון. בכל יום קיימנו מניינים למנחה ומעריב, ובשבתות גם ניסינו לערוך מניינים. זה לא היה קל כל כך, ובכל זאת התאמצנו.
"באחת השבתות, בשעת בוקר, התאספנו תשעה יהודים בבית חב"ד והיה חסר לנו עשירי למניין. החלטתי להיכנס למועדון ספורט שפועל ליד הקניון ולבדוק אם יש שם מישהו שיהיה מוכן להשלים לנו מניין. בפנים פגשתי צעיר בשנות השלושים לחייו. הוא היה עסוק בספורט והרים משקולות. לא יודע מאיפה היה לי את האומץ לגשת אליו ולהציע לו להגיע אלינו לבית חב"ד כדי להשלים מניין, אבל בפועל עשיתי זאת והוא נעתר.
"לאותו בחור קוראים יונתן. לאט לאט, בעקבות אותו ביקור, הוא החל לפקוד יותר ויותר את בית חב"ד. הוא החל להגיע בקביעות לתפילות בשבתות. יום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה לחגוג בר מצווה. עד אז לא חגג בר מצווה. קנינו לו תפילין ועשינו לו בר מצווה מרגשת ומיוחדת בגיל 35. הוא הפך מאז להיות בן בית אצלי.
"משכך, שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון שקיבלתי מאביו באחד הימים. האבא אמר לי שבנו מתכונן להתחתן עם צעירה שאיננה יהודייה. נדהמתי. אמרתי לאבא: אתה מדבר על יונתן שאני מכיר? לא נראה לי שהוא מתכונן להינשא לגוייה. הוא מניח תפילין בכל יום, מגיע לסעודות שבת אצלנו בבית. ואולם האבא התעקש שהוא צודק.
"זה היה נראה לי מוזר מאוד והתלבטתי מה לעשות. לא רציתי לפתוח מיוזמתי את הנושא הזה. במיוחד לא רציתי לספר ליונתן ששמעתי את הדבר מאביו, שלא יחשוב שאני משוחח עליו עם אביו. ואולם באחת השבתות פתח לפתע יונתן מיוזמתו את הנושא. היה זה בעת שישב אצלי בבית, והוא פרץ בבכי וסיפר שיש לו קשר עם צעירה גויה, ואמר שהוא מבין שאם יתחתן איתה לא יהיה לו בית יהודי כמו שראה אצלי, ושהוא מחליט לנתק את הקשר עמה. הוא בכה מאוד והיה עצוב. עודדתי אותו. אמרתי לו שהקב"ה ידאג לו, ושבעזרת השם הוא עוד יקים בית בישראל.
"כעבור זמן מה סיים יונתן את עבודתו בארץ, והחליט לחזור לעיר מולדתו פערם ברוסיה. לפני שטס לרוסיה ביקשתי ממנו שיבטיח לי שיניח בכל יום תפילין ושיהיה קשור לרב דייטש, השליח בפערם. הוא אכן יצר קשר שם עם השליח, ובמהלך השנים, בכל פעם שהגעתי לכינוס השלוחים, הייתי נפגש עם הרב דייטש ושומע ממנו על יונתן. היום הוא שומר על עיתים לתורה. החיים שלו השתנו מקצה לקצה. מדהים לחשוב שכל זה החל בעקבות חיפוש אחר עשירי למניין, בשבת בקרני שומרון. זה דוגמה להשפעה הגדולה שיכולה להיות לכל פעולה".
פעילות בית חב"ד בקניון קרני שומרון לא נמשכה זמן רב. כשבע שנים לאחר שהחלה, בעקבות חילופי הנהלה בקניון, נאלץ הרב כהן לעבור למקלט בגינות שומרון. שם הפעיל את הפעילות במשך מספר שנים נוספות, עד שלפני שנים ספורות הקים בית חב"ד במבנים יבילים בשטח גדול בגינות, שם כיום שוכנת הפעילות. "יש לנו שטח של כ-140 מטר מרובע, ובעזרת השם נגדל וביום מן הימים נבנה בית חב"ד של קבע לשם ולתפארת".
בשורה טלפונית מפתיעה
ואולם תוכניות לחוד ומציאות לחוד. "אנחנו לא בוחרים את השליחות שלנו", אומר הרב כהן, "השליחות בוחרת אותנו. לא התכוננתי למה שעברתי בשנים האחרונות. זה שינה אותי ללא ספק, ואני מקווה ששינה לטובה".
בחודש תשרי תשפ"ג חש ברע הרב כהן, שכיהן כמלמד כיתה א' בתלמוד תורה חב"ד בעמנואל, במקביל לשליחותו ביישוב הסמוך. "לא ידעתי מה קורה לי וחשבתי שזה בגלל עומס של עבודה". הוא החל להתכונן לנסיעה לכינוס השלוחים, בשלהי חודש חשוון. "קיוויתי שכינוס השלוחים יזריק בי כוחות, כמו שהורגלתי".
כמה ימים לפני מועד הטיסה, המצב החמיר. "יום לפני הטיסה לא הצלחתי ללמד, הרגשתי מאוד לא טוב. כאבי הבטן היו נוראיים ממש. הייתי כמעט כל היום במיטה. לא היה לי כוח לקום. הבנתי שלא אוכל לטוס לכינוס. זו הייתה החלטה דרמטית. במשך עשרים שנה לא פספסתי נסיעה לכינוס, אבל לא נותרה ברירה. בדיעבד ההחלטה התבררה כגורלית וכנכונה, כי ביום הטיסה אושפזתי".
הרב כהן הובא לחדר מיון ושם עבר בדיקות. התברר לו שעליו לעבור ניתוח להסרת חסימה במעיים. הוא עבר את הניתוח למחרת, אבל אז החלה ההתמודדות: זיהום נותר בגופו, במקביל למחלה הנוראה שהתגלתה, והוא נאלץ להתגבר עליו בכוחותיו הדלים. "הייתי אז בן 53 וחשתי שכוחותיי אוזלים ממני. לא יכולתי לזוז. אני זוכר ששכבתי וניגנתי ניגונים. בימים הנוראים אני משמש כשליח ציבור, וכששכבתי במחלקה התחלתי לנגן את ניגוני ראש השנה ויום הכיפורים בשארית כוחותיי.
"הבנתי שההתמודדות עם הזיהום מורכבת. כל הגוף כאב לי. חיברו אותי למכונות, לא אכלתי כמה שבועות. אמרו לי שוב ושוב שאני חייב לנסות לקום מהמיטה וללכת, וכי זה מה שיזרז את ההחלמה. ניסיתי שוב ושוב אבל לא הצלחתי.
"בערב י"ט כסלו ניסיתי להרגיש את חג החגים. שכבתי במיטה, וחיפשתי ברשת שידור ישיר מהתוועדות. הופיע לי שידור מהתוועדות בפתח תקווה, עם הרב חיים שלום דייטש. צפיתי בשידור כרבע שעה, וזה נתן לי כוח ועשה לי טוב בלב, אבל לא יכולתי להקשיב עוד. הייתי חלש".
למחרת בבוקר ארעה התפנית. "מאז י"ט כסלו הפכתי לאדם אחר. התחלתי להסתובב בבית הרפואה ובסוף חנוכה שוחררתי לביתי. כששוחררתי כבר הבנתי שהתהליך רק החל, שדרך ארוכה ומורכבת לפניי. בכל אותה תקופה ניסיתי ככל שביכולתי שהפעילות בבית חב"ד תימשך. הרגשתי שמזה מגיעה הברכה. לפני י"ט כסלו הנזכר שיגרתי הקלטה לבאי בית חב"ד, ובה אמרתי עמם 'לחיים' ואיחלתי שנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות. הבן שלי מוישי, שאז למד בישיבה בכפר חב"ד, ועמו החתנים שלי, דאגו שהפעילות בבית חב"ד תימשך.
"כשחזרתי לבית בחנוכה הגוף כאב, אבל לאט לאט התחלתי לעבור טיפולים והמצב השתפר. היום אני מרגיש הרבה יותר טוב ברוך השם. בתשרי השנה הרגשתי טוב והצלחתי להגיע לבית חב"ד לתפילות, ובחלק מהתפילות אפילו הייתי בעל תפילה. תמיד קיננו בי הספיקות, אם אני עושה מה שאני יכול באמת או שאני מוותר לעצמי. אולי הרבי מעוניין שאני אעשה עוד יותר.
"באחת משיחותיי עם הרופא בחודש תשרי השנה, סיפרתי לו על כינוס השלוחים שמתקיים בכל שנה. אמרתי לו שבמשך שנים עד מחלתי טסתי, ושגם השנה אני רוצה לנסוע לכינוס. הוא אמר לי שזה רעיון טוב ושזה אפשרי, והוא אף סייע לי להסדיר את ענייני הביטוח הנדרשים. בחול המועד סוכות החלטתי לרכוש כרטיס טיסה לכינוס.
"כעבור מספר ימים צלצל הטלפון שלי. על הקו היה הרב נחום גולדשמיד, מהשלוחים בנתניה. הוא שאל אותי אם אני יכול לטוס לכינוס. השבתי לו שלא רק שאני יכול לטוס, אלא אף רכשתי כרטיס לא מכבר במחיר גבוה ושיש לי הסכמה של הרופא ושל רעייתי. ואז הוא בישר לי שזכיתי בכרטיס טיסה, בהגרלה שנערכה בין השלוחים.
"התרגשתי מאוד. תמיד לזכות בגורל זה דבר מדהים, ובוודאי לזכות בגורל בכרטיס לכינוס השלוחים. הרגשתי שהרבי מזמין אותי, אחרי כל מה שעברתי. באמת השנה הייתי בכינוס. מה אגיד, פשוט וואו. הכינוס היה מרגש מאוד. התפילה באוהל תמיד מרגשת אותי, להיות יחד עם כל השלוחים ולשמוע את הרב גלוכובסקי קורא את הפ"נ הכללי, והשנה במיוחד התרגשתי. יש לי בן שלומד כיום בישיבה ב-770 וזכיתי גם לפגוש אותו וללמוד אתו.
"בכל שנה יש לי מנהג בכינוס השלוחים: ביום ראשון בשעת בוקר, אני מגיע מוקדם לאזור בו מצלמים את התמונה. אני מתיישב בהתחלה ורואה איך לאט לאט מגיעים עוד שלוחים וממלאים את התמונה. זה דבר מרגש מאוד, לראות את העוצמה של הרבי. השנה ישבתי בתמונה לצד שלוחים מאנגליה מולדתי, ששנים לא פגשתי אותם. זה היה מרגש מאוד בעבורי להיות שוב חלק מהתמונה.
"אגב, השנה אירע לי דבר מיוחד מאוד. בליל רביעי בכינוס השלוחים פתחו את החדר של הרבי. עמדתי לא הרחק ונכנסתי לחדר. בדרך כלל אני לא ממהר להיכנס לחדר. באותו ערב נכנסתי. איש מלבדי לא היה בחדר והרגשתי שזו ממש יחידות בעבורי. כולנו מכירים את הסיפורים על שלוחים שהיו להם בשליחות רגעים קשים ולבסוף התעלו עליהם. גיליונות 'כפר חב"ד' מלאים בסיפורים כאלה. חשבתי על זה שזה בדיוק מה שקורה לי. אנחנו כעת בשלב שבו העתיד לפנינו; בית חב"ד עתיד להתרחב ולגדול ולהתפתח, ואני הולך להחלים. הרגשתי שהרבי נותן לי כוחות להמשיך. חשתי אושר על כך שזכיתי להימנות עם צבא השלוחים האדיר של הרבי.
"בכלל, יש נטייה לכולנו להתייחס לדברים שמתרגלים אליהם כאילו הם מובנים מאליהם. העובדה שאנחנו שלוחים היא לא מובנת מאליה. כיום, אחרי כל מה שעברתי, אני יודע להעריך כל פרט בחיים, כל פעולה שניתן לעשות. החיים הם כל כך שבריריים. במשך כמעט שנה וחצי לא היה לי טעם בפה. כשהתחלתי לטעום הרגשתי שכל ירק, כל פרי, הוא מעדן. ביומיום אנחנו לא מעריכים את זה. כשאני יושב ברכב בקרני שומרון ונוסע ביישוב, וכשאני נושם את האוויר ואת הרוח של השומרון, זה לא מובן מאליו. כשאני מגיע ל-770 זה לא מובן מאליו. החיים שהקב"ה נתן לנו כל כך יקרים, כל כך ראויים להערכה.
"אני זוכר שבאחד מהימים הראשונים שבהם הייתי בבית הרפואה, אחד החברים שלי אמר לי: תדע לך שמה שאתה עובר ישנה אותך. זה כמו חייל שחוזר משדה הקרב וכבר לא יחזור להיות כפי שהיה. באמת היום אני מבין שאנחנו לא מבינים כלום, הקב"ה מנהל אותנו – וזה עצמו מעניק כוח וביטחון לעשות את מה שצריך, ולהמשיך".
צמיחה מתוך כאב
הרב כהן מדבר על חיים שבריריים, על צמיחה מתוך הכאב. הוא יודע היטב על מה הוא מדבר. סיפורה של משפחתו, מלבד סיפורו האישי בשנים האחרונות, שזור בגבורה יהודית. אימו חוה, שתחיה לאורך ימים ושנים טובות, נולדה באושוויץ יחד עם אחותה התאומה. שתי האחיות חוו התעללות על ידי הפושע הנאצי מנגלה ימ"ש.
בעת שהסתיימה המלחמה הייתה האימא ילדה, מוכה וחבולה. יחד עם אחותה הצליחה לשרוד והתגלגלה לאנגליה. היא עברה טיפולי הבראה וגדלה עם חינוך יהודי בסיסי ביותר, כמעט מנותק. בשלב מסוים הכירה בחור יהודי צעיר מאירלנד, ועמו הקימה את ביתה.
הוריו של הרב כהן נישאו בלונדון, וכעבור זמן מה, בנס גדול וחרף הסיכויים המעטים שניתנו לכך, נולדו להם בן ובת. יצחק יהונתן היה הבכור. הוא נקרא יצחק על שם סבו, ויונתן כתודה על המתנה שהעניק הקב"ה בלידתו, למרות כל הערכות הרופאים ולגודל השתוממותם ופליאתם.
"באחד הימים, בתקופת לידתי", מספר הבן הרב כהן השבוע. "ראתה אימי יהודי בעל חזות חסידית עם זקן שחור. זה היה הרב סופרין, שניהל את 'בית ליובאוויטש' באנגליה עם הרב וואגל, שנפטר לאחרונה, ועם הרב נחמן סודק ע"ה, השליח הוותיק לממלכה הבריטית. כשראתה אותו אימי החליטה שהוא יהיה הסנדק בברית שלי. היו במשפחה מי שהזהירו אותה ואמרו לה שמדובר בחסיד חב"ד, וכי אם הוא יהיה הסנדק הבן שלה עלול להיות חסיד חב"ד". היא לא התפעלה, ולימים התחזית הזו התממשה.
כילד, למד הרב כהן ב'בית ליובאוויטש', אלא שבשלב מסוים הועבר מסיבות שונות לבית ספר אחר בעיר. שנים אחדות אחרי שחגג בר מצווה החל לפקוד את ישיבת חב"ד בעירו. הוא הגיע אליה שוב ושוב, עד שהפך לתלמיד מן המניין בה. עתידו נחרץ באותן שנים, הוא הפך לחסיד.
"פעמיים זכיתי להיות אצל הרבי", הוא מספר ונזכר בערגה. "הפעם הראשונה הייתה בתשרי תנש"א והפעם השנייה הייתה בחודש שבט תשנ"ב. אני זוכר שבביקור השני, לפני שחזרנו לאנגליה, היינו קבוצה מצומצמת של בחורים, וביום הטיסה עמדנו ב-770 והמזכיר הרב גרונר אמר לרבי שאנחנו חוזרים לאנגליה. הרבי בירך אותנו: 'מזאל הערן בשורות טובות'. שנשמע בשורות טובות. כעבור זמן קצר כולנו נהיינו חתנים. אלו היו המילים האחרונות שזכיתי לשמוע מהרבי, ואלה מילים שמלוות אותי עד היום. בעזרת השם אבשר עוד בשורות טובות רבות".
הרב כהן חולק זיכרונות אחדים שהשתמרו בזיכרונו מימי שהותו אצל הרבי, בתשרי תנש"א. אלה בהירים בזיכרונו ומלווים אותו בכל יום ובכל שעה. "אלה רגעים 'פשוטים' לכאורה, אבל משפיעים על כל החיים", הוא מקדים. "אני זוכר שבשמחת תורה עמדתי עם כמה חברים מאנגליה, בפירמידה במערב 770. הרבי פנה לצאת מ-770, ולפני שהגיע לדלת הביט לעברנו ועודד בידו הקדושה שלוש פעמים.
"באותו שמחת תורה, רציתי לברך את הרבי בברכת כהנים. הסדר היה, כפי שידוע, שהרבי היה יורד לפני ברכת כהנים מהבימה ונעמד על סטנדר ליד הבימה, וכל הכוהנים היו עולים לבימה ומברכים. אני הייתי גבוה, ויכולתי לעמוד ליד הקיר מאחורה ובכל זאת לראות מה קורה. אני זוכר שהייתי במרחק של שני מטר מהרבי. כשהסתיימה ברכת כהנים, הרבי עודד בחוזקה את שירת 'שים שלום'. הבטתי ברבי והרגשתי כאילו אין עוד אנשים ב-770. זה רק אני והרבי, והרבי מרים אותי. לאחר מכן הרבי פנה אל הכוהנים ואמר 'יישר כוח כהן'. באיזשהו שלב חשבתי שהרבי פונה אליי באופן אישי ומביט בי ואומר לי יישר כוח. הסתובבתי לאחור במהירות, אבל ראיתי שאין שם אף אחד. הרבי התכוון אליי, בחיוך גדול".
בתשנ"ג הקים הרב כהן את ביתו. "אחרי החתונה", הוא מספר, "הייתה תקופה שהמתנו לילדים. אומנם לא חלף זמן רב, לא היינו בלחץ, ובכל זאת התפללנו לילדים. זה היה כבר אחרי כ"ז אדר. ר' שלום דובער אייכהורן, שהיה מהמשמשים בקודש אצל אדמו"ר הריי"צ, התגורר אז בארץ. היה לי קשר טוב עם החתן שלו, הרב חיים דוד אהרן טיפנברון מלונדון, ולכן הכרתי גם אותו. הוא הפציר בי לכתוב לרבי ולבקש ברכה לזרע של קיימא.
"ואכן שיגרתי מכתב. כעבור תקופה התקשרו אליי וסיפרו לי (אינני זוכר מי התקשר. אולי היה זה הרב חנוך גליצנשטיין ע"ה מירושלים, שהעביר את תשובותיו של הרבי), שהקריאו מול הרבי רשימת שמות לברכה, וכשהגיעו לשם שלי, יצחק יהונתן בן חוה, החל הרבי לפתע לחייך מאוד. מי שהעביר לי את המסר אמר לי שאיננו יודע להסביר מה זה אומר, אבל כך קרה.
"לימים הספקתי לשכוח מזה. נולדו לי ולרעייתי שלוש בנות ובן. הקמנו משפחה ופעלנו כשלוחים. לפני כשבע שנים, בתקופת חתונת בתי הגדולה, חשה אשתי לא בטוב והרופא המליץ לבצע בדיקה. בבדיקה התברר שישנו עובר בבטנה של אשתי וכי היא תלד בעזרת השם. הרופאים נכנסו ללחץ. אני זוכר ששאלתי את הרופאים: אתם רואים בעיה, משהו? הם אמרו שלא. אמרתי להם: אם ככה, בוודאי שאין לכם ממה לדאוג.
"כמובן שהחלטנו להמשיך את התהליך. לרופאים סיפרתי שאימי היא מניצולות ד"ר מנגלה. אני נולדתי בניסים, וגם כעת תהיה לידה בריאה בעזרת השם. ברוך השם באמת נולדה בת, ללא שום התערבות רפואית. לרעייתי קוראים שרה וזה באמת היה כמו אצל שרה אמנו. החלטנו לקרוא לבתנו חיה מושקא, על שם הרבנית ע"ה. ההחלטה התקבלה כי באותם ימים ראיתי בדיוק עם ילדיי וידאו של הרבי, מהתפילה של הרבי בביתו אחרי פטירת הרבנית. רואים בווידאו איך בקריאת התורה מישהו קורא לבת שלו חיה מושקא והרבי מחייך חיוך גדול. זה היה סימן בעבורי.
"כיום הבת שלי בת שש. לפני שנים ספורות ישבתי ליד האוהל של הרבי בניו יורק, התוועדתי יחד עם חברים נוספים, ולפתע נזכרתי בכך שהרבי חייך מאוד כאשר הזכירו את שמי לפניו אחרי חתונתי וביקשו ברכה לילדים. אז לא הבנתי מדוע, אך הרבי ראה למרחוק. זה היה מסר: הרבי למעשה אמר לי: מה אתה מודאג ומבקש ברכה, עוד ייוולדו לך ולרעייתך שרה ילדים, וגם תיוולד בת כשגילך יהיה קרוב לגיל חמישים. וַתִּצְחַק שָׂרָה.
"אני בטוח שברכותיו הקדושות של הרבי ממשיכות ללוות אותי גם כעת. אין מה להיות מודאגים".