כקילומטר וחצי לפני המחסום הצבאי הופיע הרחפן הנושא מתקן נפץ, והפיצוץ התרחש מילימטרים מהרכב, אך השליח הרב יוסף יצחק וולף ומשפחתו יצאו בנס ללא פגע | למעלה משלושים שנה מכהן הרב וולף כשליח בעיר התופסת מקום נכבד בהיסטוריה החב"דית | הנסיעה בחשכת הלילה תחת ירי להביא תרופות חיוניות לחולים; והיהודי בן 60 שהניח תפילין לראשונה בארצות הברית והציל את חייו של השליח בחרסון באותו רגע ממש | סיפור מופלא של מסירות נפש, ניסים גלויים ושליחות בלתי מתפשרת
כפי שנהג בחודשים האחרונים בכל יום חמישי, היה הרה"ח הרב יוסף יצחק וולף בדרכו מאודסה אל העיר חרסון, עיר רבנותו ושליחותו. עמו היו רעייתו הרבנית חיה ובתו רייזי. זו דרך שאינה פשוטה, דרך מסוכנת אל עיר מסוכנת במדינה שכולה בחזקת סכנה. אבל הרב וולף, רבה של העיר ושליח הרבי לעיר חרסון לא ינטוש את משמרתו כל עוד יהודי העיר זקוקים לו. הוא היה בדרכו אל העיר מתוך כוונה להכין את השבת ולשבות עם בני קהילתו.
"בכל יום חמישי", מספר השליח, "אני מקפיד להגיע אל העיר, להכין את סעודות השבת ובית הכנסת לבני הקהילה ולשהות עימם. אנו יודעים שזו דרך מסוכנת כי חרסון היא עיר חזית והרוסים לא רחוקים אבל הקהילה ממתינה ואי אפשר לנטוש אותם לגורלם".
הדרך המובילה לחרסון היא עורק החיים שלה, והיא מנוטרת בכל זמן על ידי הרוסים באמצעות כטב"מים ורחפנים התוקפים כל רכב החשוד כרכב בטחוני וצבאי. למעשה הרב מקפיד מטעמי בטיחות לעשות את הנסיעה הזו מבעוד יום בשעות האור ולא בשעות החושך. "זה גם משום שיותר בטוח ביום", הוא מסביר, "וגם משום שבשעות החשיכה יש עוצר. בעת עוצר די ברור שכל רכב שעובר בדרך הזו הוא רכב צבאי ולכן יתקפו כל אחד ללא בדיקה. אבל בשעות היום די נדיר שזה קורה ולכן לא חששנו".
וכך הרב ומשפחתו נסעו לעבר חרסון כאשר לפתע כקילומטר וחצי לפני המחסום הצבאי בכניסה לעיר, הופיע לפניהם רחפן נושא מתקן נפץ. לא היה זמן לעצור ולהימלט כשהרחפן הופיע, ואז הוא התפוצץ וכדור אש בוער הופיע לפני הרב שישב לפני ההגה. כל החזית של הרכב התרסקה, כריות האוויר זינקו ממקומם, הגלגלים התפוצצו והרכב נעצר בפתאומיות. לאחר כמה דקות של בהלה ולאחר שהנוסעים יצאו החוצה במהירות התברר הנס הגדול כאשר למרות שהפיצוץ התרחש מילימטרים מהם איש מהנוסעים לא נפגע.
"זה היה נס של ממש", אומר הרב וולף, "כי מה שקרה הוא שהרחפן התפוצץ מעט נמוך ממרכב הרכב. הדבר גרם למכסה המנוע של הרכב להתרומם ולשמש כחיץ בין הפצצה ליושבים ברכב. כל החזית של הרכב התרסקה אבל מכסה המנוע שימש כמגן שלנו וכריות האוויר השלימו את ההגנה עלינו. לו הפצצה הייתה מתפוצצת מילימטר גבוה יותר כל הרכב היה סופג את עוצמת הפיצוץ עם כל המשתמע. אני ובני משפחתי יצאנו ללא פגע. אנו חשים שהקב"ה נתן לנו את החיים שוב במתנה".
השליח הראשון
חרסון היא עיר בינונית בגודלה, בת כרבע מיליון תושבים המצויה לחופי הים השחור ונהר הדנייפר. היא נמצאת במיקום אסטרטגי כעיר הצומת החשובה מחצי האי קרים לעבר עומק אוקראינה ולפיכך ידעה תהפוכות רבות במלחמה שבין אוקראינה לרוסיה. בתחילת המלחמה סופחה על ידי רוסיה אך לאחר מכן הרוסים נטשו את העיר והתמקמו על הגדה השנייה של נהר הדנייפר.
מאז משמש הנהר כקו החזית הדרומי החוצץ בין הכוחות הרוסיים השולטים בחצי האי קרים לכוחות הצבא האוקראיני השולטים במרכז וצפון אוקראינה. מאז מטווחת העיר בהפצצות וכטב"מים אך למרות הסכנה הרבה, הרב וולף אינו נוטש את העיר ואת יהודיה לגורלם. והניסים שחווה הרב עם פיצוץ הרחפן הוא רק אחד משרשרת הניסים שהוא חווה מידי יום ביומו כמעט.
"מסוכן מאוד להתקרב לגדת הנהר", אומר הרב וולף, "הרוסים מצויים מעבר לנהר ואנו מטווחים כל הזמן. אנחנו כל הזמן סופגים ארטילריה. אין כאן אזעקות והתרעות לפני הירי כי אין טעם, לא ניתן להספיק להימלט ולמצוא מחסה אז כל הזמן צריך להיזהר מהתקהלויות ולא להתקרב למקומות מסוכנים מדי. אך ב"ה רואים שמירה של ממש, איש מהקהילה היהודית לא נפגע עד כה. היה מקרה שבו בית הכנסת נפגע מרסיסים אך לא מעבר לכך. אנו תפילה לבורא עולם שימשיך לשמור עלינו".
לחרסון מקום של כבוד בתולדות הקהילות היהודיות באוקראינה ובתולדות תנועת חב"ד בפרט. העיר נכללה בפלך חרסון, בה נכללו הערים: נוואפאלטווקא, אלכסנדריה, רומנובקה ובריסלב. העיר נודעה בכל רחבי האימפריה הרוסית כאחד מהמקומות המשובחים ביותר לעבודת אדמה ברוסיה בשל האדמה השחורה הפוריה ביותר בעולם. "זו אדמה שחורה המכונה צ'רנוזיום שהיא בעלת חומרים אורגנים רבים והיא יכולה להניב יבולים חקלאיים בכמות גבוהה. אומרים אצלינו בהלצה שצריך להיזהר לא לירוק על האדמה כאן בחרסון שכן עלול לצמוח עץ. האדמה כה משובחת שהגרמנים העמיסו את האדמה של חרסון ושלחו אותה ברכבות לגרמניה".
חרסון, כיום בת שלוש מאות וחמישים אלף תושבים, היסטוריה יהודית עשירה לה, ורבנים בעלי שם חיו בה והקרינו מהודם ומאורם לשעה ולדורות. בחרסון כיהן המלבי"ם ברבנות במשך תקופה. בחרסון פעלו בתי כנסת רבים אשר היו בהם חסידים ואנשי מעשה, עובדי ה', תלמידי חכמים. אדמו"ר האמצעי עודד הקמת מושבות יהודיות באזור עבור איכרים יהודים בשנות תקע"ט–תקפ"ב. באותם ימים הגיע אדמו"ר האמצעי לבקרם, ולאחר מכן שלח את החסיד הצדיק רבי הלל מפאריטש שיבקרם. באחד ממסעותיו בפלך חרסון נפטר ר' הלל בי"א מנחם אב, ומנוחתו כבוד בחרסון.
"רבי הלל", אומר הרב וולף, "הוא בעצם השליח החב"די הראשון ומי שהחל במפעל הזה כאן בעיר. הוא היה הרב של בברויסק והיה יוצא בשליחות הרבי ליהודים שהשתקעו במושבות, והסתלק באחת ממסעותיו בי"א באב תרכ"ד ומנוחתו כבוד אצלינו בעיר חרסון. אנו הקמנו אוהל חדש על ציון קברו וכל שנה נהגנו לעלות לקברו ביום השנה לפטירתו. גם השנה בעז"ה נעלה לציון קברו ביום השנה החל בשבוע הבא. אנו מאמינים שהצדיק הינו הקמע המגן על העיר ובזכותו לא נפגעו היהודים למרות המלחמה והקרבות שהתנהלו פה.
"כאן", ממשיך ואומר הרב וולף, "זו עיר הספוגה בחומה ואורה של תנועת חב"ד וחסידי חב"ד רבים התגוררו בה ובאזור שלה בעבר. הייתה כאן ישיבה חשובה של תומכי תמימים בראשות הרב דברוסקין שהגיע לחרסון על פי הוראתו של אדמו"ר הרש"ב. ולא הרחק מצויה גם העיר ניקולייב, עיר הולדתו וילדותו של הרבי".
העיר ידעה את נחת זרועם של הנאצים שכבשו את העיר בזמן מלחמת העולם השניה והשמידו את הקהילה היהודית. לאחר המלחמה שבו יהודים רבים לעיר אך השלטון הסובייטי לא אפשר קיומה של קהילה יהודית. לאחר נפילת מסך הברזל הגיעו למקום שלוחי חב"ד במגמה להחיות בה את היהדות.
השיבה לחרסון
ראשוני השלוחים של הרבי לעיר חרסון היו השליח הרב אברהם וולף שהגיע לעיר בברכת הרבי, יחד עם ידידו השליח הרב דוד מונדשיין – מנהל 'אור אבנר', ובהמשך הצטרף אליהם אחיו הרב יוסף יצחק וולף. בחודש אלול תשנ"ג שיפצו את בית כנסת חב"ד בחרסון ברוב פאר והדר שהוזנח עשרות בשנים.
"כשהגענו אל בית הכנסת הוא כבר היה במצב בעייתי מאוד, חרב לחלוטין. ולכן בהתייעצות עם מומחים לבניה ושימור מבנים קיבלנו החלטה להרוס את חלקו הפנימי של הבניין ולשמר את הקירות החיצוניים בלבד. אז כל הפנים חדש אבל הקירות החיצוניים כולם נותרו מימי חב"ד ההיסטוריים בעיר", אומר הרב וולף. לאחר זמן מה, בשנת תשנ"ט עבר הרב אברהם לעיר אודסה, ואחיו הרב יוסף יצחק וולף התמנה לשמש כשליח ורב ראשי לעיר חרסון.
"הגעתי תחילה למקום", נזכר הרב וולף, "עוד כבחור ישיבה כדי לסייע לאחי הגדול כאן בעיר. לאחר נישואינו התלבטנו אם להגיע ולהמשיך בעיר. הייתה לנו מאידך הצעה לצאת לשליחות ללוס אנג'לס. לכאורה הייתה סיבה מכרעת לנסוע ללוס אנג'לס שהייתה נשמעת מקום יותר מתאים עם פוטנציאל עשיה כמעט בלתי נדלה. מתאים יותר למשפחה וזו עיר עם רבבות יהודים ביניהם ישראלים רבים. לעומת זאת חרסון הייתה עיר קטנה עם קהילה יהודית קטנה. כך גם הקושי לפעול שם היה לאין ערוך קשה מאשר בלוס אנג'לס שכן הידע שלי ברוסית שאף לאפס. היו שתי הצעות ועליתי לרבי שזכינו ועדיין קיבל קהל למרות שאמנם כבר נמנע מלדבר. עליתי לרבי שאלתי אותו על השליחות לעיר לוס אנג'לס והאם ללכת לשם והרבי הנהן בראשו לאות לא. שאלתי על חרסון והרבי הנהן בראשו באופן חד משמעי ונמרץ לאות כן. נפל הפור. היה ברור שהשליחות שלי היא לחרסון".
מאז ועד היום, למעלה משלושים שנה שהרב וולף פועל בחרסון. הקהילה צמחה ושגשגה ומנתה כבר מאות חברים בקהילה היהודית. בית חב"ד גדול ומצליח, בית כנסת ומרכז קהילתי יחד עם עוד מוסדות, כולל בית ספר אור אבנר עם מאות תלמידים, גן ילדים, מועדון נוער ושיעורי תורה למבוגרים ונשים. חרסון הייתה אחת הקהילות המשגשגות ביותר באוקראינה.
"כאשר הגענו", נזכר הרב, "היו יהודים מבוגרים שעדיין דיברו יידיש וזכרו את הימים שבהם הייתה יהדות משגשגת בעיר. מצד שני הייתה כבר אצל דור הביניים שכחה רבה ונישואי תערובת רבים. היה גם עוני רב אצל היהודים וניסינו לסייע ככל האפשר ולהציל כל ילד יהודי שאפשר ולשלוח אותו לחינוך יהודי. היה מקרה אחד שיכול ללמד מעט על האופי של המקום. הייתה ילדה קטנה יהודייה שגדלה אצל הסבתא. האב היה גוי והאם חד הורית שלא הצליחה לגדל את בתה.
"הסבתא היהודייה שלה גידלה את הנכדה. היא דיברה יידיש, הדליקה נרות שבת ועוד זכרה את ימי היהדות המפוארת של העבר. אבל אחרי הכל הילדה הייתה זקוקה לחינוך יהודי בקרב ילדות בני גילה והיה מתאים יותר שתלמד בבית היתומים שבראשות אחי שליט"א באודסה. דיברתי עימה על זה רבות אך בכל פעם היא דחתה אותי בלך ושוב.
"גם רעייתי הרבנית דיברה עימה על זה רבות אך תמיד מצאה סיבה מדוע לא והיא סירבה לכך ללא שהבנתי בדיוק מדוע. ואז לפתע הבנתי. אנו נהגנו בכל ערב שבת לשלוח חבילת סיוע מיוחדת לכל ילד וילדה יהודייה כדי שלהורים יהיה קל לגדלם. בתנאי העוני של אוקראינה וחרסון זה היה עניין שהציל נפשות. ובכן התקשרתי אל הסבתא ואמרתי לה שאני מעוניין לשוחח עימה. היא שוב דחתה אותי אבל אמרתי לה שהפעם זה חשוב במיוחד.
"ובכן הגעתי אליה. היא מיד אמרה לי שהיא כרגע לא מעוניינת שאעביר את הנכדה למקום אחר. אני מיד אמרתי לה "דעי לך סבתא, נכון שבכל ערב שבת את מקבלת חבילה של מזון עבור הילדה. אבל אני מבטיח לך שגם אחרי שהילדה תעבור ללמוד באודסה אנו נמשיך לשלוח לך את החבילה כי אנו סבורים שגם לך יש צורך לסייע גם כאשר הבת אינה אצלך". אחרי שעה הילדה היתה אצלי ברכב עם חפציה בדרך לאודסה. היום הילדה הזו כבר בגרה, יראת שמים שכבר הקימה בית נאמן בישראל".
הפלישה המפתיעה
הקהילה בחרסון הלכה ושגשגה וצמחה תחת ניהולו של הרב וולף. והוא ראה סייעתא דשמיא ואת כוח המשלח בכל אשר פנה. דומה שהרב וולף מלומד בניסים וכבר אז התרחשו עימו אירועים בלתי מוסברים. בחודש שבט תשע"א ניצל בנס מפיגוע שהתרחש בשדה התעופה במוסקבה אליו היה אמור להגיע בטיסה מאודסה, ובנס לא עלה בסוף על הטיסה.
"מה שקרה", הוא נזכר, "שהייתי צריך להגיע למוסקבה. והזמנתי טיסה מאודסה למוסקבה. אבל היה מזג אוויר סוער ושלגים ואחי שיחיה, הרב אברמי, הציע לי שלא לקחת סיכון ולטוס דרך קייב. ב"ה ששמעתי להצעתו, ועליתי על מטוס מקייב למוסקבה. הטיסה הגיע באיחור למוסקבה ובעודי שם אני שומע שבדיוק כאשר נחתה הטיסה במוסקבה התרחש פיגוע בשדה התעופה ואשה שנחתה מאודסה נהרגה ואחרים נהרגו. ב"ה שניצלתי מכך".
הרב וולף כמו עוד מתושבי אוקראינה סבל מהעימות שבין אוקראינה לרוסיה. למעשה להרב וולף שני אחים הסמוכים לו. ממערב, באודסה, נמצא אחיו הגדול הרב אברהם. ממזרח, בסמוספול שבחצי האי קרים משמש כשליח ורב הקהילה אחיו הצעיר בנימין. לאחר הכיבוש של חצי האי קרים בשנת תשע"ד על ידי הרוסים נותק הקשר הישיר עם האח בנימין.
ואז בכ"ג אדר ב' תשפ"ב החלה הפלישה המפתיעה של הצבא הרוסי לאוקראינה. הצבא הרוסי פלש מדרום מכיוון חצי האי קרים, חצה את הגשרים על נהר הדנייפר והבטיח שליטה על גשר אנטונובסקי, המוביל אל העיר שהעניקה לו מעבר אסטרטגי מעל נהר הדנייפר ולכיוון עיר הצומת החשובה מיקולאייב. עד השעות המוקדמות של יום המחרת כוחות אוקראינים כבשו מחדש את הגשר. רק לאחר מאמץ נוסף הצליחו הרוסים לכבוש שוב את הגשר והם פלשו אל חרסון בדרכם אל מעמקי אוקראינה וקרבות עזים התנהלו על הדרכים ועל רחובות העיר.
"כאשר הרוסים פלשו", נזכר הרב וולף, "היו יריות של מקלעים כבדים ופיצוצים קרוב לבית שלנו. מאות נהרגו ולאחר יומיים נכנסו הרוסים אל העיר עם מאות טנקים וכלים משוריינים, עם מאות חיילים בכל פינה. בכל הצירים המרכזיים. בעיר הוכרז על ממשל צבאי ועוצר כל ערב. תנועה ברחובות, ביום, תתאפשר רק לבן אדם אחד או שני אנשים, מקסימום.
"נסיעה ברכבים היתה במהירות מינימלית וצריך להיות מוכנים לבדיקת התכולה של הרכב בכל רגע נתון. אני ביקשתי מכולם לא לצאת מהבית עד שתתבהר התמונה ויירגעו העניינים. לא הייתה לי לרגע מחשבה לעזוב. ללכת מפה ולהשאיר את היהודים האלה מאחורינו, כל עוד הם זקוקים לעזרה. אין מצב שאני עוזב את האנשים פה.
"ברור שהיו לנו חששות, בסופו של דבר אנחנו בני אדם ולא מלאכים. אבל אנו השתדלנו מאז ועד היום להיות חזקים ולהיות עסוקים בעשייה. לשמור על אורח חיים של שגרה כלשהי. ריכזנו את כל הכוחות שלנו לסייע לתושבים היהודיים במזון וחימום כדי שיוכלו לשרוד. נוצר משבר הומניטרי קשה ועשינו כל מה שאפשר כדי לסייע להם".
גם לאחר שהעיר נכבשה בידי הרוסים, הרב וולף לא עזב. "שוב ושוב אני אומר – אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה", הדגיש. "אני רב – וזה התפקיד שלי. כמו דייר בבניין ששומע שניים רבים – גם אם יש מחלוקת גדולה, תפקידי הוא לדאוג לרווחת הדיירים, לא לבחור צד".
לדבריו, כבר מראשית המלחמה אמר לבני קהילתו כי עמדתו פשוטה: "אני לא שופט, אני לא פוליטיקאי – אני שליח ציבור. תפקידי להיות סעד לבני הקהילה, להקשיב, לתמוך, ולהיות איתם, תמיד".
עם הזמן, חלק ניכר מבני הקהילה נמלטו. יש שעלו לישראל, אחרים עברו לערים בטוחות יותר באוקראינה. "גם איתם יש לנו קשר עד היום", הוא מציין. "שומרים על חיבור, שולחים עידוד ותמיכה". ועדיין, רבים נותרו מאחור. "יש אנשים שיש להם פה הורים מבוגרים או משפחות שלא מוכנות לעזוב", מספר הרב. "אחרים עובדים בעבודות חיוניות, שלא מאפשרות להם לברוח. מאות יהודים נשארו פה אז גם אני נשאר איתם".
ואם אתם תוהים, כבר אז באותו זמן מורכב וקשה ראה הרב וולף כיצד מלאך מיוחד מלווה את צעדיו ושומר עליו. והסכיתו ושמעו מה התחולל עימו באותם ימים. סיפור שלשמעו נותרתי שמוט לסת.
התרופות הגיעו בשלום
זה קרה כמה ימים לאחר הכיבוש הרוסי. חרסון נותקה מאוקראינה ונכבשה תחת שרשראות הטנקים הרוסיים. בדרכים עדיין התנהלו קרבות ומתח רב שרר באוויר. בלילה שרר עוצר ואיום של הממשל הצבאי הרוסי לירות בכל מי שיימצא ברחובות. כשעלתה השמש, הדרכים עודן היו מסוכנות. איש כמעט לא העז לצאת מביתו וגם הרב וולף נשאר ספון בביתו.
אך היה עניין אחד דחוף ודחוק: בקהילה החלו להיגמר התרופות. היו חולים במצב קשה, בהם חולים בבלוטת התריס וחולי סכרת. באוקראינה יש לא מעט החולים במחלות הללו שנגרמו כנראה בשל הדליפה הרדיואקטיבית בצ'רנוביל. "היה זה פיקוח נפש ממש", אמר הרב וולף. "הייתי חייב להשיג את התרופות".
תרופות מאוקראינה כבר לא היה ניתן להשיג. אך כן מרוסיה ונוצר מצב בלתי שגרתי. אמנם הקשר עם אחיו ממערב, באודסה נותק אך נפתחו דרכי הקשר עם אחיו הרב בנימין שבמזרח, בבירת חצי האי קרים סמוספול. האח אברהם קצרה ידו מלהושיע והאח בנימין התגייס לסייע לו. הוא רכש למען אחיו את התרופות אך היה אסור לו לנוע לעבר אוקראינה, לכן הוא לקח אותם לנקודת המעבר המקשרת בין חצי האי קרים לאוקראינה הכבושה, גשר ארמיאנסק, המחבר בין שטח הכיבוש הרוסי הישן לאזור החדש. נקודת חיכוך, אזור רווי מארבים, עם סכנה בכל פינה.
"חיפשתי נהג שייקח את החבילה מהגשר אבל אף אחד לא הסכים", מספר הרב וולף. "לא משנה כמה כסף הצעתי. הדרך עד חרסון מלאה מחסומים צבאיים וחיילים לחוצים ועצבנים, תנועה מצומצמת, והסכנה מוחשית. ניסיתי וניסיתי, עד שהבנתי שאם אין ברירה ואיש לא מוכן, אני אעשה זאת בעצמי כי זו שאלה של חיים ומוות לחולים הנזקקים".
הרב וולף תכנן לצאת באור יום ולחזור לפני רדת החשכה, כדי להימנע מהעוצר הלילי. "בלילה החיילים יורים בלי שאלות. ביום לפחות רואים שאתה לא חמוש", הוא אומר. לפני שיצא לדרך, התקשר לחברו וידידו גדליה, שמתגורר בארצות הברית. "אמרתי לו אני יוצא עכשיו לנסיעה מסוכנת. אני צריך שמירה. אבל שמירה אמיתית. בבקשה, תמצא יהודי אחד שמעולם לא הניח תפילין ותניח לו תפילין לזכותי זו תהיה ההגנה שלי". גדליה הבטיח שיעשה כל מאמץ.
הרב וולף יצא לדרך. בשגרה זו הייתה נסיעה של שעתיים, אך באותם ימים הדרך הייתה זרועה מחסומים צבאיים, בדיקות נוקשות ושעות ארוכות של המתנה. לבסוף, הגיע אל נקודת המפגש. רכב אחר, שהגיע מהצד הרוסי, מסר לו את החבילה. הרב הודה לשליח ויצא לדרכו חזרה.
החשכה כבר ירדה. הדרך התארכה, המחסומים התרבו, והסכנה גברה. "בלילה זו בעיה כפולה", מספר הרב. "מצד אחד קשה לנסוע באפלה מוחלטת. מצד שני החיילים הרבה יותר חשדניים. לכן נדרשים לנסוע עם אורות נמוכים ולהדליק אור בתא הנהג, ולהיות מוכן להראות בכל מחסום מה יש בידיים. כל עצירה לוקחת דקות ארוכות". הרב המשיך בנסיעה אך בלב החושך, טעה הרב בדרכו. הוא עצר בצד הדרך, יצא לבדוק את מיקומו ואז זה קרה. לפתע הוא שמע תקתוק של מקלע וחש בנשימה הלוהטת של קליע שנורה מעל ראשו. הרב צנח מיד לקרקע ונשכב בצד הדרך, נשם בקושי. לפתע, קולות רוסיים נשמעו ברקע: "מי אתה?"
"נקלעתי למארב צבאי רוסי", מסביר הרב וולף, "הם הסתתרו שם בחושך גמור והנה פתאום מגיע אליהם משום מקום ג'יפ שחור חלונות, הכי חשוד שיש. הוא בטח עוד דקה מרסס אותם בירי. אז צעקתי להם שאני רב קהילה יהודית בחרסון, ונסעתי להביא תרופות לחולים בקהילה שלי ובבקשה שיפסיקו את הירי. התנהלה שם שיחה בצעקות כשאני מנסה לשכנע אותם לחדול מהירי".
ואז, לפתע, הטלפון שלו נדלק. הודעה הופיעה על המסך. עם תמונה טריה של יהודי מבוגר המניח תפילין. ומתחת לתמונה הודעה מגדליה בארצות הברית: "כפי שביקשת מצאתי יהודי בן 60 שמעולם לא הניח תפילין. הנחנו יחד והתפללנו עליך שתחזור בשלום מהשליחות המסוכנת שלך". הרב היה המום. עיניו דמעו. ובאותו הרגע פסק הירי לעברו. כעבור שניות ניגשו אליו החיילים. עם תתי-מקלעים שלופים.
"קום", אמרו לו. "בוא איתנו. לא ברור מה אתה עושה פה בשעה כזו, אתה מטורף. אבל הכל בסדר". הם הוסיפו, "טוב שהגעת לכאן. וטוב שפגשת בנו. אנחנו ירינו רק ירי אזהרה רק כדי שתעצור ונבדוק מי אתה. אבל לו היית ממשיך ישר עם הכביש היישר אל המחסום של חרסון, החברים שלנו היו יורים בך בלי לשאול שאלות. שם לא שואלים שאלות ולא לוקחים סיכונים. אם רכב מגיע בשעות כאלה והוא לא צבאי יורים לך בראש", הרב וולף נשאר איתם עד אור ראשון.
בשעה שש בבוקר, כשהשמש זרחה על העיר, הוא חצה את המחסום האחרון ובידיו התרופות המצילות. וחשב לעצמו, "זה הלא רגע מזוקק של שליחות. שליח שוכב בבוץ, תחת ירי, למען הקהילה שלו. ובאותו רגע יהודי אחר, שמעולם לא הניח תפילין, פוגש את יהדותו לראשונה בחייו. זו שליחות מהחל עד כלות".
ממשיכים למרות הירי
אט אט שככו הקרבות סביב חרסון. העיר כבר לא רעדה מהפצצות, אך ריח המלחמה עדיין הורגש ברחובות. הרב וולף קיבל החלטה: הוא נשאר. "החלטנו שאנחנו נשארים בשביל היהודים שנשארו כאן", הוא מספר. "כדרכי, לא קיבלתי את ההחלטה לבד. התייעצתי עם הרבי בכל עניין. ההוראה הייתה ברורה להישאר".
ברקע, הלחימה המשיכה לבעור, הפעם בכיוונים אחרים. כוחות אוקראינים תקפו באופן שיטתי שיירות אספקה, עמדות ריכוז, וגשרים אסטרטגיים של הרוסים במאמץ לנתק את הקווים הלוגיסטיים של הצבא הרוסי. הגשר המרכזי מעל נהר הדנייפר, גשר אנטונובסקי – הופצץ שוב ושוב, עד שלבסוף קרס. בלעדיו, הרוסים לא הצליחו לשמור על אספקה שוטפת לכוחותיהם.
בחשוון תשפ"ג, הרוסים קיבלו החלטה גורלית: לסגת מצידו המערבי של הנהר ולחזור אל הגדה המזרחית. הייתה זו אחת המהלומות הקשות ביותר שספגה רוסיה מאז תחילת הפלישה. חרסון העיר הגדולה היחידה שכבשה רוסיה בשלמותה מאז פתיחת המערכה חזרה לשליטת אוקראינה.
"מי שלא היה כאן, לא יבין שהאופן שבו נסוגו גם היה נס", מספר הרב. "כי הקרבות לא התנהלו בתוך העיר עצמה אלא על הגשרים, על הצמתים, על הדרכים שמובילות פנימה. אחרי שהגשר הופצץ, החיילים הרוסים נלכדו, לא יכלו להחזיק מעמד. הם קמו ונסוגו בלי להרוס את העיר, בלי לחולל חורבן נוסף".
אך למרות השחרור, האיום לא חלף. "הרוסים התמקמו מעבר לנהר רק כמה קילומטרים מכאן", אומר הרב בשקט. "אנחנו חיים כאן עם מבט תמידי מזרחה, יודעים שהשקט הוא זמני. אבל אני לא עוזב כל עוד יש כאן יהודים, אני נשאר. מפה נצא רק אחרי שאחרון היהודים ייצא", הוא מצהיר. "אני כאן כי הרבי שלח אותי לכאן ואני כאן כדי להישאר".