'סיפור אישי' בהוראת הרבי

"לאחר שהכנתי ביום חמישי האחרון את הסיפור שתקראו כאן –  נתקלתי לפתע בהשגחה-פרטית מופלאה, מאותו סוג שנתקלתי בו לא מעט פעמים במהלך שנות העיתון…

באחד מימי עשרת-ימי-תשובה של שנת תשמ"ה, התקשר אלי בטלפון הרב החסיד ר' בערל גורביץ ע"ה, המנהל המפורסם של 'בית-רבקה' בייער שבצרפת.

"היום כתב לי הרבי בפתק, שאשלח ל'כפר חב"ד' סיפור אישי מסוים שכתבתי לרבי. ובכן, כשתקבל בימים הקרובים בדואר אקספרס את המכתב שלי, תדע שזה נשלח לעיתון על-פי הוראה של הרבי, ואם לא קשה לך תודיע לי בבקשה שקיבלת את המעטפה בדואר".

המעטפה הגיעה ממש בערב יום-כיפור והספקנו ברגע האחרון להכניס את הסיפור לגיליון המיוחד לסוכות שנכנס לדפוס במוצאי-יום-כיפור.

***

"היה זה בשנים תש"ו-תש"ז. בשנים אלו יצאו רבים מאנ"ש את גולת רוסיה ועברו לפולין ומשם לארצות החופש. גם אני נסעתי עם בני ביתי ברכבת שחצתה את הגבול מרוסיה לפולין ואולם במעבר הגבול עצרו אותי והכריחו אותי לרדת מהרכבת. את הפרידה מזוגתי תחי' ומאמי ע"ה איני יכול לתאר. היה זה כמעט ודאי שלא נתראה עוד.

הוחזרתי לרוסיה ונגזר עלי לשבת במאסר שנתיים לפחות. בעיני בשר היה מצבי קשה ביותר ואיש לא היה יכול לדעת מה יילד יום.

זוגתי תחי' לא יכלה לשאת את המתח והחרדה לגורלי והחליטה לשוב לרוסיה כדי לאתר אותי וכדי לעמוד לימיני לאחר שחרורי. היא היתה נחושה בדעתה לעשות זאת. אך כל המשפחה התנגדה בתקיפות למעשה מסוכן זה, ובסופו של דבר הוחלט לשאול את פי קודשו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע והוא יעץ שלא לעשות את הדבר.

בחסדיו הנפלאים של ה', לאחר שלוש שנים של ייסורי גוף ונפש, הצלחתי בסופו של דבר להיחלץ מציפורני הסובייטים ולצאת לפולין, משם הגעתי, לאחר גלגולים רבים, לפאריז שבצרפת. היה זה בחודש אדר תש"ט.

כשהגעתי לפאריז היתה השמחה רבה. הפגישה ביני לבין זוגתי ואמי – לא תתואר. בפאריז גם פגשתי את קרובי משפחתי ואת משפחת זוגתי תחי', ומובן ששמחנו ללא גבול מתוך הודיה לה' על חסדיו שלא תמו.

שוב נפרדים

חלפו ימים אחדים מאז הגעתי לפאריז, והנה אני שומע שקבוצה מאנ"ש מתכוננת לצאת לאחר פסח לדרך. ביניהן היתה גם משפחת אחי שי'. שאלתי, לאן נוסעים ומה נדהמתי לשמוע שהכוונה היא לנסוע לאוסטרליה!

לא יכולתי להבין את הדבר. ראשית, היה כאן כאב אישי על ששוב יהיה עלינו להיפרד. אך עיקר התנגדותי לרעיון הזה היה מבחינה חינוכית. לאחי היה בן שעמד להיכנס בימים אלה לעול מצוות ועוד שלוש בנות צעירות ולא הייתי מסוגל להבין כיצד אפשר לקחת ילדים רכים כאלה למדבר כמו אוסטרליה. היכן ילמדו הילדים? שאלתי את עצמי ואת אחי. עם מי יתחברו? ממי יקבלו דוגמא אישית, מילידי אוסטרליה?!

העניין כאב לי כל-כך עד שהחלטתי לכתוב על כך מכתב לכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע (זה, אגב, היה מכתבי הראשון אליו מאז שיצאתי מרוסיה). ואכן, כתבתי לו מכתב ארוך ומפורט ובו ציינתי את כל הטעמים שעלו במחשבתי לשלילת הנסיעה לאוסטרליה. מסקנתי היתה ברורה: שאין זה נכון לעשות את הדבר.

אחי וחבריו לא שמעו, כמובן, לדבריי ונסעו להם לאוסטרליה ובאונייה חגגו את יום הבר-מצווה של בנו היחידי של אחי, שמואל שי'…

הגערה

חלפו ימים ונזדמן לי להיכנס ללשכתו של הרה"ח ר' בנימין גורודצקי, ששימש בא-כוחו של כ"ק אדמו"ר נ"ע. הוא שאלני איזה מין מכתב כתבתי לרבי נ"ע. שאלתיו בתימהון מניין ידוע לו על המכתב, והוא השיב משהו בבדיחות-הדעת על "רוח-הקודש" שיש לו.

על כל פנים, כשראיתי שהוא יודע על העניין סיפרתי לו את כל מה שכתבתי במכתב. הוא פנה אלי בארשת-פנים רצינית וגער בי: "איך אתה מעז לכתוב מכתב כזה?! הרי אתה יודע שדעתו של הרבי היא, שיש לנסוע ולהפיץ יהדות. איך מלאך ליבך לבוא ולומר, שלדעתך אין הדבר נכון?!"

גם המשפיע ר' ניסן נעמענוב ע"ה, שהוא בן עירי וידידי, שמע על כך והוכיח אותי. הוא אמר, שאם הרבי אומר משהו – יש לבטל לגמרי את הדעה העצמית ולהיות בטוחים שדעתו זו היא הנכונה.

הרהרתי בדבר והתחלתי לחוש שעשיתי משגה חמור.

חלפו חודשים והחלו להגיע "דרישות שלום" מאנ"ש שנסעו לאוסטרליה. מתקופה לתקופה החלו להגיע ידיעות על הקמת מוסדות חינוך של חב"ד, ישיבה, לאחר מכן מוסד חינוך לבנות "בית-רבקה" ועוד. כל הידיעות סיפרו על הצלחה גדולה.

חלף עוד זמן מה ונודע לי שבן אחד מאנ"ש שנסעו לאוסטרליה (ידידו של אחי) וחברו הם מבוגרי הישיבה ושהם מתכוננים לנסוע אל כ"ק אדמו"ר נ"ע. ואכן, הם נסעו ובדרכם לארה"ב חנו בפאריז והתארחו אצלי. התבוננתי בהם והנה מולי בחורי חמד, בחורים חסידיים חמים, ממש נחת-רוח לראותם. התחלתי להרגיש לא טוב על מכתבי האווילי.

חלף עוד זמן וזכיתי לביקורן של שתיים מבנותיו של אחי, שאחת מהן באה ללמוד בסמינר "בית-רבקה" בפאריז שבו אני עובד. גם הן התארחו אצלי, ומה אומר ומה אדבר, הן היו ממש בנות חסידיות אמיתיות, מלאות חן וצניעות יהודית ויראת-שמים טהורה. אמרתי בליבי, הלוואי שהייתי זוכה לבנות כאלה.

עם השנים התחתנו הבנים והבנות של אנ"ש שנסעו לאוסטרליה והקימו בתים בישראל לתפארת וכשנזדמן לי לראותם ממש התמוגגתי מנחת וראיתי, שזהו פרי חינוך יהודי חסידי אמיתי.

בכל עת שהייתי רואה זאת הייתי נזכר במכתבי ואז היו מציפים אותי רגשות מעורבים. בכייה תקיעא בליבאי מסיטרא דא על טיפשותי לשגר מכתב כזה וחדווה תקיעא בליבאי מסיטרא דא על שתחזיותיי התבדו ושאכן הצליחה השליחות על הצד הטוב ביותר.

גם אני נוסע

זה שנים מקנן בתוכי רעיון על נסיעה לאוסטרליה. גם כדי לראות את כל הנעשה שם וגם כדי לפעול לטובת המוסד שבו אני עובד. אלא שבכל פעם שחשבתי כבר לבצע את הדבר אירעו מקרים שמנעוני מכך. כך נתגלגל העניין עד שבשנת תשמ"ג שאלתי את דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א ומשקיבלתי את עצתו הקדושה שהסכימה לרעיון החילותי להתכונן לנסיעה.

הייתי אמור לצאת לדרך אחרי מועדי חודש תשרי תשמ"ג, ואולם בשל סיבות שונות נדחה הדבר עד שלבסוף הזמנתי כרטיס-טיסה ליום רביעי, א' כסלו, בערב. המטוס היה אמור להביאני למלבורן בצהרי יום שישי ערב שבת קודש פרשת תולדות.

עשיתי את כל ההכנות, ולפתע, ביום שלישי, ערב הנסיעה, מזכירה לי זוגתי תחי', כי עדיין אין לי ויזה לאוסטרליה… מיהרתי לקונסוליה, ושם אמרה לי הפקידה שעלי להמתין יומיים! התחננתי והסברתי את העניין, ולבסוף נתקבלתי אצל הקונסול והסברתי לו את המצב. לנסוע ביום חמישי לא יכולתי, כי מטוס זה מגיע בשבת, וכשהוא שאלני מדוע איני יכול לנסוע בשבוע הבא, נפלט מפי, כי מתקיימת מסיבה מיוחדת לטובת מוסדות חב"ד ושאני אמור להיות אורח-כבוד בה. הוא שמע, הרהר ולבסוף נתן לי את הוויזה.

וכך יצאתי ביום המתוכנן. הגעתי לאוסטרליה בשעה 3:00 אחה"צ ביום שישי וכשרק הגעתי לבית אחי שי' אמרה לי גיסתי, שביום ראשון מתקיימת חגיגה גדולה לטובת מוסדות חב"ד באחד האולמות המפוארים שבעיר ושאפילו ראש-הממשלה כבר שיגר מכתב ברכה לאירוע.

שמעתי זאת ועמדתי משתומם. הייתה זו השגחה-פרטית מדהימה. כשאמרתי לקונסול (כדי שייתן לי מיד ויזה) שמתוכננת מסיבה לטובת מוסדות חב"ד אף לא חלמתי שאכן יתרחש הדבר הזה!

המסיבה עצמה הכתה אותי בתדהמה על הצלחתה האדירה של חב"ד באוסטרליה. היו שם אורחים נכבדים מסולתה ושמנה של העיר, מכל שדרות הציבור, והכול מהללים ומשבחים את מוסדות החינוך של חב"ד ואת הפעילות להפצת תורה ויהדות.

עמדתי, הבטתי בנעשה, ובזיכרוני עלו בצורה חיה כל האירועים וכל המחשבות של אותם ימים שבהם טענתי בלהט שאסור לנסוע לאוסטרליה, ועל כולם – המכתב לרבי נ"ע.

ואז, לפתע, הזמינו אותי לדבר. החלטתי בו ברגע לספר את כל העניין בפני הנוכחים. ואכן, סיפרתי את כל מחשבותיי מאז, ואת כל מה שראיתי בינתיים, והודיתי בפומבי בטעותי ובקדושתו העצומה של הרבי הריי"ץ נ"ע וממשיכו – כ"ק אדמו"ר שליט"א!"

***

עד כאן סיפורו של הרה"ח ר' יששכר דוב גורביץ ע"ה, שכתב לרבי בזמנו את רשמיו, וכאמור – בעשרת-ימי-תשובה תשמ"ה, הורה לו הרבי לשלוח את הסיפור ל'כפר חב"ד'.

לאחר שהכנתי את הסיפור שקראתם זה עתה, עד למילים אלו ממש –  נתקלתי לפתע בהשגחה-פרטית מופלאה, מאותו סוג שנתקלתי בו לא מעט פעמים במהלך 30 שנות העיתון.

ביום חמישי בערב עברתי כדרכי על כל המוסף הנפלא 'משפחה חסידית', לקראת עימודו הסופי ומסירתו לדפוס.

כשהגעתי למדור 'סיפור אישי' מאת הגב' ברוד, התחלתי לקרוא את הקטע הראשון והשני כשסיימתי את שני הקטעים, הייתי כולי מופעם ומשתאה.

כך נפתחת הכתבה:

"איך מגלגלת ההשגחה הפרטית כל נושא בעולם: בשמחה וששון יצאתי בימים שבין יום כיפור לסוכות, לראיין שליחה שגרה במרחק של ארבע שעות נסיעה מקראון הייטס. רק כשהגעתי לעיר קיבלתי הודעה שבגלל מצבה הבריאותי לא תוכל השליחה, שתהיה בריאה לאורך ימים, להיפגש עמי. אוי, מה אני עושה??

"כדי שהנסיעה, הזמן והעלויות לא יהיו לריק, בודקים את המפה: איזו שליחה פעילה מתגוררת באזור? הקב"ה הביא אותי לפתחה של השליחה המצליחה, הגב' גופין מהרטפארד. כן. הנסיעה השתלמה בהחלט"…

ובכן, מה שגב' ברוד לא ידעה בשעה שכתבה מילים אלו הוא עד כמה "הנסיעה השתלמה באמת" ועד כמה גדולה היתה ההשגחה הפרטית בכך שהגיעה דווקא לביתה של השליחה גב' גופין מהרטפארד, והחליטה להביא את סיפורה דווקא השבוע…

גב' גופין, אם טרם ניחשתם, היא לא פחות ולא יותר, בתו של… הרה"ח ר' נחום זלמן גורביץ ע"ה…. אותה בת שעליה מספר הרה"ח ר' בערל ע"ה בכתבה זו שכאשר הגיעה אליו לייער ללמוד ב"בית רבקה", אז נוכח 'בגדול' עד כמה טעה בהערכתו במכתבו אל הרבי הריי"ץ. כשראה, כלשונו, את החן והצניעות והיראת-שמים הטהורה "אמרתי בליבי, הלוואי שהייתי זוכה לבנות כאלה".

את 'ההסתברות הסטטיסטית' – אחרי 1394 גיליונות –  שסיפורה האישי של בתו של ר' נחום זלמן ב'משפחה חסידית' יובא בדיוק באותו גיליון שבו מתפרסם הסיפור על ר' נחום זלמן וחינוך בנותיו – יכול כל אחד לערוך בעצמו…