בשפופרת הטלפון בביתו שמע הרב לו את היהודי האלמוני ממוסקבה. "אם אתה מכיר את קולי, אל תגיד את שמי", אמר הדובר מעבר לקו והציג את זהותו בחידה. "אני אחיו של אדמו"ר הזקן" | סיפורו המופלא של הפעיל החב"די הבולט יהודה בן זלמן יורייעו ע"ה, שפעל במחתרת החסידית במוסקבה בשנות המ"ם והיה לאגדה בקרב יהודי רוסיה והשלוחים שהגיעו למדינה, עד שמחלוקת מצערת גרמה לו להיעלם | הבחור המבריק שהרבי כתב על חוברותיו בכתב ידו הקדושה "מאת יודא בן זלמן שי'"; וקליפ וידאו של חמש דקות ב JEM שהביא לחיפושים נואשים של התמים משה קליינברג, והוביל לשיבה מרגשת ומופלאה בערוב ימיו | היארצייט הראשון
שנת תשד"מ, אנגליה
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. בחדרו של הרב שמואל לוּ בלונדון צלצל מכשיר הטלפון. הוא התעורר ורעייתו הרימה את השפופרת. מעבר לקו נשמע קול מסתורי. "האם לוּ שם?" פתח הדובר ושאל ללא הקדמות מיותרות. "זה ממוסקבה".
הרב לו, שליח מסור ופעיל בעירו, פעל באותה תקופה בשליחות הרבי, כמו שלוחים נוספים, עבור היהודים שנותרו מעבר למסך הברזל ונזקקו לעזרה, גשמית ורוחנית. הוא הגיע לראשונה לרוסיה בשנת תשמ"א ומאז המשיך לשמור על קשר עם יהודים במקום. הקשר מטבע הדברים היה סבוך ומסורבל.
שלוחים חב"דים החלו להגיע לרוסיה בשליחות הרבי מאז סוף שנות הלמ"ד, אז נותרה הקהילה היהודית ברוסיה ובמיוחד במוסקבה ללא רבנים ומלמדים וללא ישיבות – אחרי שרוב ככל היהודים שומרי המסורת ובהם החסידים המפורסמים הצליחו לעזוב את המדינה המסוגרת. השלוחים היו מגיעים כתיירים זרים ונפגשים עם יהודים מקומיים; מוסרים שיעורים, מביאים אוכל כשר ותשמישי קדושה ופועלים במסירות נפש לשמירת הגחלת. הפעילות כולה נוהלה על ידי ארגון 'עזרת אחים'. הרבי היה מעורב בפעילות לפרטי פרטים. רבות נכתב על כך.
באותו לילה אחז הרב לו בשפופרת הטלפון בביתו ושמע את היהודי האלמוני ממוסקבה. הוא טרם ידע עם מי הוא מדבר. "אם אתה מכיר את קולי, אל תגיד את שמי", אמר הדובר מעבר לקו והציג את זהותו בחידה. "אני אחיו של אדמו"ר הזקן".
לקח לרב לו, שהתעורר באמצע הלילה ונדרש במפתיע להריץ בראשו את הענף המשפחתי של הראשון בשושלת חב"ד, מספר רגעים כדי להבין במי מדובר. בסוף הוא הבין: לאדמו"ר הזקן היה אח בשם יהודה לייב. הדובר אם כן הוא יהודה יורייעו. או כמו שכינו אותו והכירו אותו כולם – 'יהודה הקטן'.
יהודה הקטן, נער בן 23 בלבד באותה שנה, היה מראשי הפעילים החב"דים באותה תקופה בבירת רוסיה. הוא היה בחור מבריק ומוכשר מאוד. מי שנחשף אליו התפעל ממנו בתוך זמן קצר; מהידע שלו, מההבנה שלו, מהמסירות שלו. הוא נקרא 'הקטן' משום שמלבדו היה ברוסיה יהודה נוסף, ר' יהודה ברטנובסקי, המבוגר ממנו בהרבה ונקרא 'יהודה הגדול'.
הייתה ליהודה הקטן באותו לילה שאלה. הגיעה לאזניו הוראתו החדשה של הרבי, להוסיף בתחילת התפילה את "הריני מקבל" ובסיום התפילה את "אך צדיקים". הוא רצה לדעת האם מדובר בהוראה רק עבור החסידים, פנימית; או בהוראה שיש להפיץ אותה הלאה, לכל העולם, לעורר את כל היהודים בכך.
'מאת יודא בן זלמן'
ט"ו באדר ב' תשפ"ב, רוסיה
כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה, פרסמה חברת המדיה החב"דית JEM סרטון וידאו קצר בן 5 דקות על קריאת הרבי להוסיף באמירת הפסוקים בתחילת ובסיום התפילה. הרבי יצא בקריאה הזו כתגובה למצב המידרדר בעולם ולמלחמה הקרה שבה הייתה שקועה רוסיה, והדבר התאים גם לקורה באוקראינה בתשפ"ב.
באמצע הסרטון הובא סיפורו של הרב לו, מגולל את אותה שיחה לילית בביתו. ברקע נראה דמותו של יהודה הקטן, קסקט לראשו, כפי שנראה באחד מקטעי הוידאו שצולמו בברית המועצות באותה עת והועברו במיוחד אל הרבי. "יהודה בן יענטע", הוא נשמע אומר את שמו ומבקש ברכה מהרבי.
משה קליינברג, בחור צעיר בן 20 ממוסקבה, שאביו גדל ברוסיה באותן שנים מסוגרות, וסבו ר' יהושע (שייע) קליינברג ע"ה נמנה עם ותיקי הקהילה במוסקבה בזמן שלטון הקומוניסטים ופעל ברוסיה במסירות נפש – צפה בקליפ הקצר וחושיו התחדדו. הוא שמע הרבה על אותה תקופה מרתקת, אבל את השם יהודה הקטן עדיין לא שמע. הוא הסתקרן להבין במי מדובר. ספק אם שיער בעצמו לאן הדברים יתגלגלו, אולם בל נקדים את המאוחר.
קליינברג התקשר לאביו, הרב ברוך קליינברג, משליחי הרבי הבולטים במוסקבה, וניסה לדלות פרטים. אביו שמע את השם ונאנח. "עדיף שלא תשאל", ניסה להוריד את בנו מהסיפור והגביר את הסקרנות. "זה סיפור עצוב מאוד", הוסיף.
בשבועות שלאחר מכן גילה התמים הצעיר, שהתעניין מאוד בסיפור, מה קרה בקווים כלליים. יהודה הקטן נולד בשנת תשכ"א להורים יהודים שדגלו בשיטה הקומוניסטית. לאביו שהיה סופר מפורסם ברוסיה קראו זלמן אולם הוא היה מרוחק משמירת מצוות. החינוך שקיבל יהודה בילדותו היה חינוך קומוניסטי לחלוטין.
אחרי מלחמת ששת הימים נשבה התעוררות מסוימת בין יהודי רוסיה לאור הניסים שאירעו בארץ הקודש. גם משפחות יהודים מרוחקות ומנותקות החלו להתחבר יותר לארץ, לאו דווקא לשמירת מצוות, אבל המודעות גברה. הדבר גם הוביל את יהודה הקטן, שאז היה קטן כפשוטו, בחור צעיר בן 19 בערך, להתקרב לקבוצת החסידים שהתגוררה במוסקבה. במיוחד התקרב לר' געטשע וילנסקי ע"ה, ראש הפעילים להחזקת היהדות במחתרת באותן שנים, שזכה לקשר אישי עם הרבי וקירב מאות יהודים ליהדות. לא ארך הזמן עד שיהודה הפך לחסיד בכל ליבו.
יהודה היה בחור מוכשר. בתוך כשנה רכש בקיאות עצומה בנגלה ובחסידות. הוא דיבר בלשון הקודש ובאידיש בחופשיות רבה וברמה גבוהה. מכתבים שכתב באותן שנים בתחומים שונים ונשלחו אל מעבר לברית המועצות מעלים כי היה גאון כפשוטו ובקיא ממש בכל חלקי התורה. את לימודו רכש בעיקר בכוחות עצמו, מתוך ספרים שהשיג בדרכים שונות. באותה עת כמעט לא נותרו ברוסיה חסידים יודעי ספר שיכלו ללמד אותו.
הוא התקשר בכל ליבו אל הרבי והיה לאחד מראשי המחתרת להפצת יהדות, תחת ר' געטשע. על פעילותו במחתרת אפשר לכתוב ספר שלם ללא כל גוזמה. יהודה הקטן הפך, על אף גילו הצעיר, לאגדה בקרב יהודי רוסיה ובקרב הפעילים החב"דים שהגיעו למדינה. הוא היה מקבל ומדריך את השלוחים שהגיעו למדינה, והיה מראשי הנואמים בהתוועדויות. היה חוזר על שיחות של הרבי במוסקבה ומסביר אותן בטוב טעם. הוא היה אחראי על כל המשלוחים שהביאו עמם השלוחים שהגיעו; מה יועבר למי, מי ילך לאיפה; היכן יתוועדו. הוא שלט בכול.
בספריית הרבי השתמרו לפחות שני 'ביכלאך' של חסידות ששלח יהודה לרבי בשנות המ"ם. על אחד מהם כתב הרבי בכתב ידו הקדושה את שמו: "תמוז תשמ"ב, מאת יודא בן זלמן שי'" (ניתן לראות בצילום שהרבי כתב בתחילה את שם משפחתו "יוריעוו" אולם לאחר מכן מחק וכתב בשורה תחתונה יותר את שמו הפרטי ושם אביו). צילום כתב יד קודשו של הרבי מופיע בעמודים אלה. על ביכלאך אחר, שבו ציין יהודה את שמו כמי ששלח את החוברת, סימן הרבי חץ ליד שמו.
הרבי אף הזכיר אותו, שלא בשמו, בהתוועדות י"ג ניסן תשמ"ב. בסיום אותה התוועדות סיפר הרבי ב-770 כי הגיעה אליו בשורה משמחת ולפיה דיברו מספר שעות קודם לכן עם אנ"ש שברוסיה ומצאו אותם בסיום התוועדות חסידים. הרבי סיפר ששאלו את החסידים ברוסיה מדוע הם פתאום מתוועדים, והם השיבו שאצלם כבר י"ג ניסן והם התוועדו לכבוד יום ההילולא של הצמח צדק. הרבי קרא אז ללמוד מהם, שאם כך מתוועדים מעבר למסך הברזל, מובן כיצד צריכים העניינים להיות במדינת הרווחה.
מי היו אותם מתוועדים ברוסיה בליל י"ג ניסן תשמ"ב? הרב חיים צבי גרונר, השליח למלבורן שבאוסטרליה, מספר את הסיפור המלא. הרב גרונר נסע לרוסיה לקראת פסח תשמ"ב. בי"ג ניסן הוא הגיע לבית הכנסת הגדול בארכיפובה (בית הכנסת המדובר, ששכן ברחוב בשם ארכיפובה, עוד ידובר ויוזכר להלן. יש לנעוץ את השם), ושם בחדר שני ניגש אליו יהודה הקטן וסיפר לו מה היה בהתוועדות י"א ניסן ב-770 יומיים קודם לכן. בין היתר גילה לרב גרונר (ששמע את ההתוועדות בשידור ישיר בלונדון) שהרבי חילק לציבור תניא. אפילו הרב גרונר טרם הספיק להתעדכן על כך. יהודה כבר ידע.
"הוא היה לבוש בחולצה של צבאות השם", מספר הרב גרונר. "יהודה אמר לי כי ר' דובער ליווי (הרב ליווי, במסגרת נסיעותיו בעולם כראש מערכת הכשרות OK, ביצע שליחויות שונות ורבות מהרבי ברוסיה הקומוניסטית, והסריט את יהודי רוסיה עבור הרבי) התקשר בלילה הקודם, וסיפר שהרבי חילק בהתוועדות של י"א ניסן תניא לציבור. כאשר הרב ליווי התקשר היו יהודה ור' געטשע, שניהם לבדם, באמצע התוועדות. הרב ליווי התעניין לכבוד מה ההתוועדות והם השיבו בפשטות שמתוועדים לרגל י"ג ניסן. הרב ליווי העביר את הידיעה לרבי". הרבי, כאמור, סיפר את הדבר ברבים.
בקיא בגיליונות 'כפר חב"ד'
בקרב השלוחים שהגיעו לרוסיה בשנות המ"ם השתמרו עדויות רבות על יהודה הקטן. השליח ממינסוטה הרב אשר זיילינגולד היה ברוסיה בתמוז תשמ"ג וכתב דו"ח בסיום ביקורו. בדו"ח הוא מזכיר כי יהודה הקטן סירב לאכול מכשרות מסוימת השייכת לחוג חרדי שבאותה שנה לחם בליובאוויטש. זאת למרות שכמעט ולא היה אוכל כשר ברוסיה וחלק ניכר מהאוכל הכשר שהגיעה לרוסיה היה באותה כשרות. הרב דבורקין רבה של קראון הייטס פסק אז שיהודי רוסיה יכולים לאכול מאותה כשרות, אולם יהודה הקטן, בעקשנות, סירב.
הרב זיילינגולד גם מתאר בדו"ח איך שסיפר ליהודה על 770 ועל הפאראד של ל"ג בעומר שהיה באותה שנה. לדבריו, יהודה הוכיח בקיאות מפתיעה בכל הנעשה וידע כבר פרטים רבים.
הרב צבי גרינבלאט, השליח בארגנטינה, שנסע גם הוא לרוסיה בשנות המ"ם, זוכר שיהודה ידע לומר את מספר הפסיעות הנדרש לצעידה מחדרו של הרבי לחדרו של הרב חדקוב. אפילו גדולי הבחורים ה'שפיצים' שלמדו ב-770 לא התעכבו בפרט השולי הזה אולם יהודה, בחור ממוסקבה, מעברו השני של מסך הברזל שמעולם לא ביקר ב-770, ידע גם ידע. זה היה ביטוי לעוצמת ההתקשרות שהייתה לו לרבי מעבר למסך הברזל.
באחד מהדו"חות שנשלחו לרבי מהשלוחים שהגיעו לרוסיה באותן שנים נכתב (בשינויי עריכה קלים): "יהודה נפל קצת בייאוש כשראה כל כך הרבה ספרים חדשים של קה"ת, כי מתי יוכל ללמדם. נתתי לו הדוגמה של המדרש על נמלה שמקבצת אוכל יותר על זמנה". נמלה חיה בממוצע שישה חודשים, לא מספיקה בתקופה הקצרה הזו לאכול יותר מגרגיר של תבואה, ובכל זאת היא אוגרת גרגירים רבים כדי שיהיה לה להרבה שנים. במדרש מדמים זאת לחריצות ולהשקעה ולהשתדלות גם כאשר זו נראית מיותרת.
הגה"ח הרב יהודה לייב שפירא, ראש הישיבה ממיאמי ומצוות החוזרים של הרבי, נסע לרוסיה בשנת תשד"מ עם רעייתו. בזיכרונותיו מאותה נסיעה, שפורסמו ב'כפר חב"ד', ציין הרב שפירא כי לפני הנסיעה קיבלו הוא ורעייתו תדרוך מפורט בלשכת 'עזרת אחים' על הקבוצות השונות שמארגנות ברוסיה פעילות יהודית ושיעורי תורה. עיקר התדרוך היה לגבי הפעילים הבולטים של חב"ד שם. נאמר להם כי בראש הפעילים עומדים ר' געטשע וילנסקי, לצד ר' גרשון רוזנשטיין, וכן בחור פעיל ונמרץ – יהודה הקטן.
"הוא היה מאכער גדול והתמחה בכתיבה בשפת סתרים", תיאר הרב שפירא. "באחד המכתבים ששלח יהודה הקטן לניו יורק בנוגע אלינו, כתב שאלה כלשהי בנוגע לאיש שבא ממקום הרחצה (בכך רמז עלינו, שכן אנחנו ממיאמי ביץ')".
אגב: כמה שלוחים שפגשו את יהודה הקטן ברוסיה סיפרו כי היה בקיא גם בגיליונות 'כפר חב"ד' שהחלו כבר להופיע באותן שנים והייתה לו חיות בכך.
ניתן להכביר במילים רבות על פעולותיו מעבר למסך הברזל, מתוך מכתביו לשלוחים ומתוך דו"חות שכתבו שלוחים על פעילותם ברוסיה והועברו לרבי. אך קצרה היריעה ועוד חזון למועד.
הסוף היה מר וקשה. בסביבות שנת תשמ"ה או שנת תשמ"ו, בשל קנאה ומחלוקת מצערת, נדחף והורחק יהודה מכל פעולותיו. הוא נפגע מאוד ובאחד מהימים נעלמו עקבותיו לחלוטין. הוא למרבה הצער נטש את הכול. כפשוטו. הכאב שספג היה כבד מדי עבורו.
לדברי הרב הלל זלצמן, שהיה בקשר עם יהודה במשך תקופה מסוימת מאוחרת יותר, הדבר קרה לאחר שהופצה על יהודה שמועה ולפיה על רקע היות הוריו קומוניסטים צריך לחשוד בו שמא הוא בכלל 'מוסר' והחלו להעלים ממנו דברים. הוא הרגיש זאת, היה בעל נפש עדינה מאוד ונפגע עד עמקי נשמתו.
חסידים אחרים שהתגוררו באותן שנים במוסקבה לא זכרו שהייתה שמועה כזו שהופצה. לדבריהם, היו שקינאו בכך שכל ההוראות מהרבי וכל הפעילות המחתרתית עברה דרכו וניסו להצר את צעדיו – דבר שהוביל לפגיעתו. בנוסף, יהודה נאלץ לשוב ולהתגורר בבית הוריו הקומוניסטים לאחר שסבתו (אצלה התגורר עד אז) נפטרה. הוריו לא תמכו בעובדה שהפך לחסיד. זה בשילוב פגיעתו והעובדה שהיה מבוקש על ידי הקג"ב והמשטרה גרמו לו להישבר ולהיעלם.
החסידים במוסקבה הצטערו מאוד על היעלמותו, ומאז במשך שנים התרפקו בגעגועים עליו ודיברו עליו בערגה מיוחדת.
הסיפור שיגולל בשורות הבאות, מכלי ראשון, נחשף כעת ב'כפר חב"ד' במלואו לרגל היארצייט הראשון של יהודה. זהו סיפור על נשמה יהודית תוהה ומבולבלת, ששבה בערוב ימיה בהשגחה פרטית מופלאה אל הרבי. הסיפור מתפרסם באישור משפיעים שהיו מעורים בסוד העניינים ואישרו את הפרסום.
החיפושים
חורף תשפ"ג, ניו יורק
"סיפורו של יהודה מאוד נגע לי", מספר השבוע התמים משה קליינברג, כיום תלמיד בישיבה ב-770. "כאבתי את כאבו ולא השלמתי עם כך שעזב לפתע את הכול ונעלם".
אחיו של משה, מנחם מענדל קליינברג, כיום מהשלוחים במוסקבה, נישא בחודש חשוון תשפ"ג. לפני החתונה הכין אחיו הצעיר תשורה ייחודית. זו תשורה בת כ-70 עמודים, עמוסה בדו"חות שכתבו שלוחים שנסעו לעבר מסך הברזל בשנות המ"ם, לצד רשימת סיפורים מאותם ימים ותמונות היסטוריות.
לדו"חות שכתבו השלוחים מנסיעתם למוסקבה, נחשף קליינברג באקראי. הוא בחריצות רבה הצליח לשים ידו על דו"חות רבים, מקוריים, והחליט לשלבם בתשורה. במסגרת קריאתו את הדו"חות שם לב שוב ושוב כי השם יהודה מופיע. זה עוד יותר סקרן אותו, להבין את סיפורו; לדעת מה עלה בגורלו ואם ניתן ליצור איתו קשר.
כשהיה ברוסיה בתקופת חתונת אחיו נפגש קליינברג עם מרת גולדה תמרין, רעייתו של הרב קלמן מלך תמרין ע"ה (גם הוא מראשי הפעילים החסידים במוסקבה). הוא שמע ממנה כי כאשר יהודה הקטן נעלם היה ר' געטשע שבור מאוד. תמרין העניקה לו גם מספר תמונות שבהם רואים את יהודה ולצידו הרב חיים צבי גרונר מאוסטרליה, בעת שהותו ברוסיה.
כעבור מספר חודשים, בכינוס השלוחים תשפ"ג, אחרי חזרתו לניו יורק מהחתונה, פגש קליינברג את הרב גרונר והראה לו את התמונה שקיבל מתמרין. "הרב גרונר התרגש מאוד והחל לספר לי על יהודה. הוא סיפר לי עליו הרבה מאוד ואמר לי שמחפש אותו וישמח להיפגש איתו".
במקביל באותה שנה היה קליינברג בשליחות בישיבת 'תומכי תמימים' בעיירה נייאק שבפרברי ניו יורק. בישיבה נכח המשפיע והשליח מבופאלו הרב נתן גוראריה, שבצעירותו נסע גם הוא מספר פעמים לרוסיה. קליינברג שאל אותו אם הוא זוכר את יהודה הקטן. כששמע את השם, הרב גוראריה נדלק.
"הרב גוראריה מיד רצה לדעת: איפה הוא היום? מה קורה איתו? הרב גוראריה סיפר עליו, כמה היה מיוחד ובולט במחתרת החב"דית, ונאנח כשהזכיר את הסיום העצוב".
זה היה השלב שבו החלו החיפושים. שימוש מהיר ויעיל במרשתת, תוך שילוב שמועות ולפיהן יהודה מתגורר בניו ג'רזי, הובילו די מהר לכתובת מגוריו ולחשבון שלו באחת מהרשתות החברתיות. כל הסימנים הצביעו על כך שהאיש שנמצא הוא יהודה הקטן. אבל קשר עמו טרם נוצר. יצוין כי במשך השנים היו מספר חסידים שקיימו עמו קשר כזה או אחר במסגרות שונות. השאלה כעת ריחפה בחלל: איך יגיב יהודה כשחסיד שוב יצור איתו קשר? הוא עדיין פגוע? הוא מעוניין בקשר? ומה בכלל איתו היום?
הרב גרונר מאוסטרליה היה הראשון שניסה ליצור את הקשר המחודש. הוא נעזר בפרטים שסיפק קליינברג עם חברו, שלום פופר, ושלח דואר אלקטרוני ליהודה (יורי בשמו הרוסי). התגובה של יהודה לפנייה לא הותירה מקום לשאלות. עלה ממנה כי הוא איננו מעוניין בשום קשר, ואף מתכחש למרבה הצער לעברו. "מה שהיה, היה פעם", הוא כתב בין היתר וניתק מגע.
קליינברג בכל זאת התעקש. הוא החליט כעבור זמן מה לשלוח ליהודה את התשורה שהוציא לחתונת אחיו. "צירפתי לתשורה מכתב, שבו כתבתי כי אני נכדו של ר' שייע קליינברג, שבטח יהודה זוכר אותו. סיפרתי לו שמצאתי בביתו של ר' משה לברטוב בקראון הייטס, מי שניהל וייסד את 'עזרת אחים' עבור יהודי רוסיה, דו"חות רבים שבהם שמו מוזכר, ושיגרתי אליו הכול בדואר. הוספתי שאם הוא מעוניין להגיב שיצור קשר וצירפתי את כתובת הדואר האלקטרוני שלי".
באיזו שפה כתבת לו?
"ברוסית".
חשבת שהוא יענה?
"לא ידעתי, קיוויתי שכן".
מעומקא דנפשיה ומעומקא דליבא
יום עבר, שבוע חלף, ותגובה מיהודה אין. עבר גם חודש ואפילו חודשיים ושלושה, ועדיין לא השיב יהודה לחבילה שקיבל. זה היה איתות די ברור לכך שהוא איננו מעוניין מצידו בקשר.
אבל הבחור הצעיר מ-770 סימן מטרה ולא מיהר להרפות. לפני חג הפסח הוא חשב לשלוח מצה שמורה ליהודה. הוא התייעץ עם המשפיע שלו אם מדובר בצעד נכון, שכן יהודה מתברר כמי שאיננו מעוניין בקשר, והמשפיע שנחשף לכל פרטי הסיפור הורה לו לשלוח את המצה. "אתה בסך הכול שלחת מצה שמורה, מה קרה", נימק העשה לך רב.
המצה נשלחה בדואר.
לקראת אותו פסח נסע קליינברג מטעם ה'מרכז שליחות' לדיסלדורף שבגרמניה. חג הפסח אותה שנה חל בימים חמישי ושישי ומיד לאחריהם הגיעה שבת חול המועד. כשנכנס החג לא קיווה קליינברג לקבל תשובה מיהודה. הוא היה בטוח שיהודה לא מעוניין בקשר ושייכות ולא חשב על כך מדי.
אבל כשיצאה השבת, אחרי שלושה ימי חג ושבת, המתינה לו הפתעה בתיבת הדואר נכנס. שמו של יהודה הופיע כשולח המייל. התברר שהוא שלח את המייל עוד בטרם נכנס החג בניו ג'רזי. תשובתו של יהודה נכתבה באנגלית.
"תודה רבה על המצה וההגדה", הוא כתב בלקוניות. "אני זוכר את סבא שלך, הוא היה חסיד פנימי ואמיתי". זה היה תוכן דבריו. הוא סיפר קצת על הסבא, אותו זכר, ומיהר להוסיף ולהדגיש שהקשר שלו עם ליובאוויטש היה רק "פעם". הוא השתמש בעוד כמה פנינים שנוותר עליהם כרגע. אבל האור בצבץ בקצה המנהרה: יהודה סוף כל סוף יצר קשר.
"היו לי הרבה שאלות לשאול אותו", מספר קליינברג. "רציתי גם לשמוע ממנו תיאורים וסיפורים על התקופה ההיא, אבל לא התחלתי ישר. יצרתי עמו את הקשר בהדרגה. לפני חג השבועות שלחתי לו איחולים לחג והוא השיב לי בחזרה איחולים. כך גם לפני ראש השנה".
במכתב התשובה לפני ראש השנה תשפ"ד כבר היה חידוש. אם עד אז חתם יהודה את מכתביו כ"יורי יורייעו", הפעם הוא חתם את שמו כ"יהודה הקטן", והוסיף סימון של קריצת עין – איתות לזיק שנדלק בנשמתו.
בכינוס השלוחים תשפ"ד פגש שוב קליינברג את הרב גרונר ועדכן אותו בהתפתחויות. הרב גרונר האיץ בו שייסע בחנוכה לפגוש את יהודה. קליינברג חשש, תהה אם זה הצעד הנכון. הרי הקשר עם יהודה עדיין רופף, בחיתוליו, כבר לנסוע? אבל הרב גרונר עודד, וגם הרב שמואל לו מאנגליה, שבינתיים עורב בסוד העניינים, טען שמדובר בצעד נכון. המשפיע האישי גם הוא נתן את ברכתו, וקליינברג החליט שהוא מנסה ליצור מפגש פנים אל פנים.
"המשפיע שלי הדריך אותי מה לעשות. הוא הורה לי ליצור קשר עם השלוחים באזור מגוריו של יהודה ולשתף אותם בסיפור; לבקש מהם להגיע לכמה ימים אליהם בחנוכה כדי לעזור להם במבצעים, ואגב כך באחד הימים לבקר גם את יהודה. עוד אמר לי, שאגיע ליהודה עם חנוכייה כמובן, כי זה חנוכה, אבל שאביא לו גם מתנה. הוא פירט והסביר לי שעליי להביא לו מתנה שאיננה קשורה ליהדות בשום אופן, אלא מתנה אישית ושימושית, שיוכל להשתמש בה תמיד בביתו ובכך להיזכר בי כשיראה אותה כל יום, ואולי זה ישפיע עליו. עוד ציווה עליי לא לדבר עמו במפגש כלל על יהדות ולא ללחוץ עליו".
קליינברג נרתם למשימה. הוא רכש שעון שולחן כמתנה ליהודה ומיהר לאתר את השלוחים באזור הרלוונטי, הרב יעקב קאפל חייטאן ורעייתו חנה. הוא שיתף אותם בפרטי הסיפור. התברר שהשליחה, בת למשפחת דובוב ונכדה למשפחת שטרנברג, היא בת אחייניתו של הרב גוראריה מבופאלו שזכר את יהודה. השלוחים התפעלו מאוד מהסיפור, ואף שוחחו עם הרב גוראריה שהלהיב אותם עוד יותר. גם הם כבר היו נלהבים ולהוטים להכיר את היהודי החדש שגילו באזורם.
התכנון היה להגיע אליו בליל שביעי של חנוכה. באותו לילה שיגר קליינברג הודעה ליהודה וכתב לו כי הוא נמצא באזור בפעילות חנוכה, ועל הדרך ישמח לקפוץ אליו ולהכיר אותו. כעבור שעה יהודה השיב – ודחה באלגנטיות את ההצעה. הוא סיפר כי הוא חולה במחלה הידועה וכי איננו מסוגל פיזית לקיים פגישה. האמת הייתה מעט שונה: הוא חלה במחלה תקופה ניכרת קודם לכן וכבר נרפא ממנה. הוא עתיד לחלות במחלה שוב זמן מה מאוחר יותר.
"הצטערתי מתשובתו, וכתבתי לו בחזרה שאני מצטער לשמוע על מחלתו, ושאלתי אותו אם השם שלו הוא יהודה בן יענטע. זכרתי מהדו"חות לרבי ומקטע הוידאו שצולם עמו ברוסיה שכך שמו ושם אמו. אמרתי לו שכשאהיה באוהל הק' אזכיר את שמו לרפואה שלימה. הוא הגיב לי שאכן זהו שמו.
"במקביל התייעצתי עם המשפיע. הרגשתי החמצה על כך שעשיתי את כל המאמץ וההשתדלות כדי לפגוש אותו ושהדבר לא קורה בפועל. המשפיע ייעץ לי לנסות למחרת בכל זאת לפגוש אותו, אפילו לדקה כדי להביא לו את המתנה. ניסיתי למחרת ושוב יהודה דחה את ההצעה. הוא כתב לי ברוסית: נצטרך לחכות לזמנים טובים יותר עבורי. הגבתי לו: בעזרת השם בעתיד הקרוב. ואז הוא כתב לי בחזרה: מהפה שלך לקב"ה. במפתיע הוא כתב את זה באידיש. זו הייתה הפעם הראשונה שבה כתב לי באידיש".
באותו לילה הגיע קליינברג, יחד עם השליח הרב חייטאן, לביתו של יהודה, והניח מחוץ לדלת את המתנה עבורו. קודם לכן עדכן אותו שישאיר מחוץ לדלת. לזה יהודה הסכים. לצד המתנה הוסיף לו מכתב ברוסית שבו ציין כי מאחל לו רפואה שלימה והביע תקווה שיפגשו בעתיד הקרוב. למחרת שיגר יהודה תגובה, בשפה חסידית במיוחד. "צרור תודות", הוא כתב, "מעומקא דנפשיה ומעומקא דליבא על המתנות הנפלאות".
קליינברג חזר ל-770.
המעצר והחקירה
בחודשים הבאים נפתחה מסכת של התכתבויות מרתקת בין קליינברג ובין יהודה. הוא סיפר על עצמו הרבה, על החסידים ברוסיה בשנות המ"ם. אם בתחילה התנסח בהודעותיו כמשקיף מן הצד, ככל שנקף הזמן החל להתנסח ביתר עניין. הוא נפתח.
גם כאן קצרה היריעה מלתאר את סיפוריו. אלו יכולים בקלות לפרנס יריעה בפני עצמה. בכל זאת הנה כמה שביבים ממה שסיפר, עשרות שנים אחרי התרחשות המאורעות.
בסביבות שנת תשמ"ג, הוא סיפר, נפתח נגדו תיק פלילי במשטרה בעקבות היתקלות שהייתה לו עם גורם מטעם הממשל בבית הכנסת הנזכר בארכיפובה. זה קרה לאחר ששני חסידים (לא חסידי חב"ד, חסידי בעלזא וצאנז כנראה) הגיעו לבית הכנסת עם קופסאות מזון כשר והניחו את הקופסאות בחדר שני בבית הכנסת עבורו. הוא קיבל את הקופסאות ויצא מהחדר. כשחזר אליו כעבור כמה דקות גילה שהקופסאות נעלמו. הוא החל לברר ולבדוק והתברר לו שצעיר יהודי שעבד עם השלטונות מעורב בהיעלמות. הצעיר החל לתקוף אותו על כך שיוצר קשר עם זרים והתפתחה תקרית.
בעקבות התיק שנפתח נגד יהודה הוא נאלץ להסתתר. במשך תקופה ממושכת הוא התחבא בבתי החסידים, ובמיוחד אצל ר' געטשע. הקג"ב חיפש אחריו. באחד הימים הוא מסר שיעור תניא בביתו של ר' געטשע לקבוצת צעירים מלנינגרד. באמצע השיעור פרצו לבית שוטרים ואנשי קג"ב ועצרו את המשתתפים כולם לחקירה. כשהגיע תורו של יהודה, הביט בו בחיוך קצין הקג"ב שפרץ לבית ושאל אותו: "המשטרה לא מחפשת אותך במקרה, יורייב?" יהודה שיקר והשיב בשלילה. הקצין המשיך: "לפי המידע שבידינו נפתח נגדך תיק". בפועל יהודה שוחרר באותו לילה והוא ראה בכך נס עצום.
באותה תקופה, בשמחת תורה תשד"מ, יהודה נעצר שוב עם קבוצה של חסידים בבית הכנסת החב"די המפורסם במרינה ראשצ'ה. לקראת אותו חג, שעות ספורות לפני יום טוב, הגיעה הוראה מהרבי לחסידים במוסקבה שיהיו בחג בבית הכנסת בארכיפובה (ולא במרינה ראשצ'ה). אולם לא כולם קיבלו את בפועל את ההוראה וחלק מהחסידים נכח במרינה. גם יהודה נמנה עמם. הוא לא יכול היה להגיע לארכיפובה גם בשל היותו מבוקש. כך או כך אחרי ההקפות הגיעה משטרה למרינה ראשצ'ה ועצרה את כולם לחקירה.
יהודה סיפר שכל החסידים שוחררו כעבור מספר שעות מלבדו. חקרו אותו ועינו אותו. שמו אותו בתא מעצר יחד עם פושעים מסוכנים. לילה שלם היה במעצר ובסיומו שוחרר על תנאי. הקג"ב ניסה בכל כוחו לתפור לו תיק כדי להניע אותו מפעילותו להפצת יהדות.
מעניין לציין שבאותו שמחת תורה, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, סיפר הרבי בהתוועדות ב-770 את הסיפור הידוע על המלחמה בין רוסיה לצרפת ועל המסירות של אדמו"ר הזקן למען ניצחונה של רוסיה, תוך שינוי הסדרים. כידוע, אדמו"ר הזקן תקע בשופר לפני התפילה ולא באמצעה כדי להיות הראשון שתוקע ובכך לעורר את ניצחון רוסיה. הרבי הזכיר בהמשך לכך את היהודים מעבר למסך הברזל וביקש שיגידו לחיים בעבורם.
זיכרונות נוספים מאותה תקופה סיפר יהודה במכתביו עם קליינברג. הוא סיפר שבאחת השנים הוטל עליו למצוא את קברו של ר' מרדכי דובין בעיר טולא. המלאכה הייתה קשה ולדבריו הוא איתר בסופו של דבר את הקבר המוזנח. לימים בשנת תשמ"ז, אגב, ארונו של הרב דובין הועבר במבצע חשאי למלחובקה בפאתי מוסקבה ושם הוקמה מצבה על קברו.
הזיכרונות של יהודה נשפכו כמים ונערמו בעוד ועוד הודעות.
מענה מהרבי
באחד מימי חודש אדר ראשון תשפ"ד שיגר יהודה הודעה מצערת. "גילו אצלי את המחלה הידועה בפעם החמישית", הוא סיפר. קליינברג התייעץ עם המשפיע שלו איך לנהוג ונענה שיוסיף בשלושת הקווים של תורה עבודה וגמילות חסדים לזכותו של יהודה ויעדכן אותו על כך. "כתבתי ליהודה שלקחתי על עצמי החלטות טובות לזכותו, כתבתי לו את ההחלטות, והוספתי לו שכחסידים אנחנו מקווים שעל ידי חיזוק החלק הרוחני של האדם גם החלק הגשמי יתחזק.
"הוא התרגש מאוד וכתב לי תודה רבה. סיפרתי לו שהייתי באוהל הק' והתפללתי עליו. גם על כך הוא התרגש. נהגתי לעדכן אותו אחת לשבוע או שבועיים בפעולות שלי למענו והתעניינתי במצבו. הוא סיפר לי על הטיפולים שעובר.
"לפני פורים הוא סיפר לי שאמור להתחיל בטיפולי כימותרפיה, ואמר לי שישמח שאשלח אליו – אם ניתן להשיג – את צילומי הוידאו של הרב ליווי, בהם תיעד את יהודי רוסיה עבור הרבי. אמרתי לו שאני חושב שיהיה מאוד קשה להשיג את הקטעים המלאים אבל שאעשה מאמצים להשיג.
"בינתיים הוא אושפז בבית רפואה. הוא לא סיפר לי באיזה בית רפואה הוא, אבל גיליתי לבדי את המיקום. רציתי להגיע אליו בפורים כדי לקרוא לו מגילה. בעצת המשפיע שלי נסעתי במיוחד לבית הרפואה. אבל למרבה האכזבה נאמר לי כי בינתיים הוא חזר לביתו. כששמעתי זאת המשכתי לביתו בניו ג'רזי, עדכנתי את השלוחים באזור שאני מגיע. היה לי משלוח מנות גדול שהכנתי ורציתי לתת לו אותו.
"כשהגעתי לבית צלצלתי בפעמון. בדיעבד זה כנראה התברר כטעות, כי הצלצול בפעמון גרם לו להסתכל מי מצלצל ולהבין שמדובר בי. הוא לא פתח את הדלת. רעייתו יצאה החוצה ואמרה כי הוא אינו מרגיש טוב ולא יכול להיפגש, אפילו לשתי דקות. הגשתי לה את משלוח המנות.
"בימים שלאחר מכן הרגשתי לא טוב. חשבתי שעשיתי צעד לא חכם בכך שהגעתי אליו לביתו ללא רצונו. בינתיים הוא גם לא הודה לי על משלוח המנות וההתכתבות איתו פסקה. נפלתי למרה שחורה. אמרתי לעצמי: הרסת את כל הקשר העדין שבנית.
"בכל זאת, כאמור כמה ימים החלטתי לשלוח לו שוב הודעה. הפעם הוא הגיב לי וכתב תודה על משלוח המנות, וסיפר שהיה במצב מאוד קשה בפורים. הוא הוסיף שמצבו הבריאותי אינו משתפר. בעצת המשפיע שלי שאלתי אותו אם הוא רוצה לנסוע לאוהל להתפלל. אמרתי לו שיש לו זכויות רבות אצל הרבי. הוא אמר לי: אתה כנראה לא מבין את המצב שלי, אני חולה מאוד וזה לא פשוט. גם אם הייתי רוצה לנסוע – אני לא מסוגל. לאחר מכן הקשר בינינו שוב נעצר לזמן מסוים. הרגשתי שאני רק נוגע לו בנקודות רגישות בכך שאני מציע לו ישירות להגיע לאוהל, והחלטתי להניח לזה".
בסביבות חודש ניסן פורסם מענה של הרבי לפרופ' ברנובר, על מכתבו עבור יהודי רוסיה, מחודש תמוז תשד"מ. במכתב מזכיר הרבי את "יהודה הקטן". במענה התייחס הרבי להצעה שעלתה על הפרק באותה תקופה שיהודה ינהל ישיבה 'מטעם' במוסקבה. הרבי הורה שיקבל את ההצעה בשלושה תנאים, והוסיף כי אין לפרסם כלל שמדובר בהצעתו ויגלו רק למי שמוכרח. בדיעבד התברר שבזמן אמת יהודה לא קיבל את המענה.
"החלטתי לשלוח לו את המענה הזה", מספר קליינברג. "במקביל החלטתי גם לשלוח לו מצות לחג. כשנתקלתי בחסידים שהכירו אותו, עדכנתי אותו על כך. הוא ביקש ממני שאמסור דרישות שלום וסיפר על חסידים שהגיעו לרוסיה באותן שנים ושזוכר אותם היטב. באחת ההודעות באותו קיץ כתב לי שמאז שקיבל את המענה של הרבי – זו הזכות הכי גדולה שיכול היה לקבל בחיים הקודמים שלו. ואז הוסיף וביקש ממני שאומר עבורו 'מי שברך' כי מצבו אינו טוב בכלל".
המפגש
מצבו של יהודה הידרדר.
קליינברג החליט בעצת המשפיע לגשת לעיקר. באחד ממכתביו ליהודה שאל אותו אם יש לו תפילין ומזוזות כדי שיוכלו לבדוק אותם. אם אין לך, הוסיף קליינברג, אדאג לרכוש עבורך. זו הייתה הפעם הראשונה שבה דיבר עמו קליינברג בצורה ישירה על קיום תורה ומצוות וביקש מראש את סליחתו.
כעבור זמן מה הגיעה התשובה מיהודה. הוא סיפר שיש לו בבית עדיין שני זוגות של תפילין, של רש"י ורבינו תם, אולם עליו למצוא אותם. הוא ביקש לקבל מזוזות ופירט כמה דלתות יש לו בבית. הוא ביקש לקבל את המזוזות בדואר והוסיף כי הוא כבר יודע לבד איזו ברכה מברכים בקביעת מזוזה ואיך קובעים מזוזה.
קליינברג רכש בעבורו חמש מזוזות מהודרות, בכתב אדמו"ר הזקן. את המימון השיג מחברו התמים ארי וולף מחרסון ששהה אז ב-770 ואיתר את הכסף. במקביל יהודה עדכן בהודעה נוספת כי מצא את התפילין בביתו.
ואז הגיעה ההפתעה.
"אני רוצה להיפגש איתך", הוסיף יהודה. הוא גם קבע את המיקום: אחד הבתי חב"ד הקרובים. "בפגישה אמסור לך את התפילין לבדיקה, ואני רוצה גם לרענן את הזיכרון איך מניחים תפילין. זה לא אמור לקחת זמן רב, אני אזכר מהר. בכל זאת עשיתי את זה במשך שמונה שנים". יהודה הוסיף: "צריך למהר כל עוד אני יכול לעמוד על הרגליים".
קליינברג התרגש. החלום שלו, לפגוש את יהודה פנים אל פנים; מה שלא הצליח להוציא לפועל במשך יותר משנה – עומד כעת להתגשם. הוא מיהר לעדכן את השלוחים, שהתרגשו גם הם ושמחו. נקבע תאריך ליום שלישי י"ט סיון, בביתם של השלוחים. קליינברג נסע למקום עם חברו התמים יונתן תמרין (נכדו של הרב קלמן מלך תמרין ע"ה).
בשעה אחת בצהרים נשמעו דפיקות בבית משפחת חייטאן. קליינברג מיהר אל הדלת ופתח אותה לרווחה. בעדה הופיע יהודה. כובע לראשו. מבט נרגש בעיניו. הוא לחץ ידיים לנוכחים וכשראה את ילדו של השליח בבית התעניין לשמו.
"לויק", השיב הילד. יהודה תהה: "הכוונה ללוי יצחק?" כשהאישור ניתן, הוא מיד הבין שמדובר באביו של הרבי וסיפר שבשנת תשמ"א נסע לאלמא אטא, כדי להתפלל בציון אביו של הרבי. הוא סיפר שנסע יחד עם הרב ליווי, וליד הציון הם ראו קבוצה של סוכני קג"ב העומדים ומצלמים אותם. הללו אף לא טרחו במיוחד להסוות את עצמם.
הוא סיפר סיפורים רבים. נראה היה שהנפש שלו נשפכת, שהנשמה שלו מאירה.
בשלב מסוים הוא הגיש את תיקי התפילין שלו. הרצועות היו קשות וריח של בייסמנט עלה מהם. בחלוף זמן קצר עתיד להתברר שאלו תפילין שהיו שייכים בעבר לרב נתן גוראריה, דוד אמה של השליחה בעלת הבית, שהביא אותם לרוסיה ושם נותרו אצל יהודה.
במקביל שלף קליינברג את התפילין שלו, שאותם הביא במיוחד, וניגש להניח תפילין ליהודה, לבקשתו. הוא נזכר במהירות איך מניחים תפילין ושאל איפה מזרח. כשהצביעו לו על הכיוון. הוא ניגש אל הקיר בפינת הבית.
"הוא החל לומר שמע ישראל בלשון הקודש, במבטא חסידי מוכר ואותנטי. הוא קרא כל מילה בנפרד, מילה אחרי מילה. הנפש שלו נשפכה. מעולם לא ראיתי כזה 'שמע ישראל'. ניתן היה לראות עליו שהוא מרוגש מאוד. הוא היה מאוד רציני".
כשסיים את התפילה קיבל את המזוזות ואת המסמרים והודה לשלוחים. הוא ציין בהתפעלות את השלוחים. ניכר היה שחלק מהפצעים שנותרו פתוחים אצלו מתרפאים. לפני שעזב את המקום אמר לקליינברג: "תודה רבה ומכופלת על כל מה שעשית וכל מה שאתה עושה למעני".
כעבור חצי שעה שיגר הודעה שבה הודה על הפגישה. למחרת ביקש לקבל יחד עם התפילין, אחרי שיעברו בדיקה, גם סידור, כי איננו מוצא את הסידור שלו. הוא הוסיף ותיאר את מצבו, ואמר שבריגה היה רב שדיבר על כך שיש למרבה הצער יהודים שרק כאשר יש להם צרה או מקרה חמור הם נזכרים בקב"ה. יהודה הוסיף: "זה המצב שלי".
התפילין נשלחו לבדיקה ונמצאו כשירות. נותר היה רק להחליף את הבית בתפילין של ראש דרבינו תם. שוב נרתם התמים ארי וולף, חברו של קליינברג, להשיג את הכסף והתפילין סודרו. בהמשך הועברו התפילין אל השלוחים והשליח נפגש שוב פעם עם יהודה ומסר לו את התפילין. באותה פגישה יהודה הניח שוב תפילין והתעטף בטלית.
'רבי יקר שלי'
קיץ תשפ"ד
נפשו של יהודה נדלקה. הוא לא היה מבוגר, בשנות השישים המוקדמות לחייו, אבל היה חולה מאוד. בפגישה שלו עם השליח, בה קיבל את התפילין, הציע מיוזמתו לשליח לקבוע חברותא בחסידות. הם אפילו סיכמו את הפרטים.
בימים שלאחר מכן שיתף יהודה בהודעותיו שמניח תפילין ואומר גם את פרקו האישי בתהלים. הוא שאל מה עוד יכול לומר, וקליינברג הציע לו לומר את הפרק של הרבי. במקביל הוא ביקש עוד מזוזה וגם טלית.
"רציתי לחזק אותו, במצבו הקשה, וחיברתי אותו עם ר' שמואל לו. הם התכתבו דרכי. פגישה של שניהם פנים אל פנים לא הסתדרה בשל מצבו הבריאותי של יהודה. בנוסף שלחתי ליהודה הקלטה מהרב יהודה לייב שפירא, שבה מספר על השליחות שלו לרוסיה ועל יהודה הקטן".
בשלהי חודש תמוז, בלילה שבין חמישי לשישי, ערב שבת מברכים החודש אב, התקבלה הודעה נוספת מיהודה. הוא כתב בה שהוא פונה לבית רפואה וסיפר על התחזיות של הרופאים. הן היו קודרות. לא נותר לו זמן רב בעולם הזה לדבריהם.
במוצאי שבת הוא שיגר הודעה נוספת. "א גוטע וואך", הוא כתב בה לקליינברג. "אחרי הפטירה שלי תיצור קשר עם אשתי בנוגע לקדיש". הוא הוסיף והתנצל שהטיפולים הרפואיים שלו עולים הון רב ומשכך לא נותר לו כסף ולא יוכל למרבה הצער לשלם על אמירת הקדיש, אבל ביקש בכל זאת שקליינברג יקח אחריות על קדיש לזכרו. נימת דבריו הייתה מאוד מיואשת.
"בעצת המשפיע, כתבתי ליהודה מייל תגובה והצעתי לו לנסוע לרבי לאוהל. אמרתי לו שאם המצב שלו קשה ואיננו מצליח שלפחות ישלח פדיון נפש לרבי. עודדתי אותו שלא הרופאים הם שמחליטים כמה זמן לאדם נותר לחיות. כעבור מספר שעות הוא כתב לי באופן ישיר שהתרגש מאוד מההצעה שלי אולם אינו יכול להגיע לאוהל בשל מצב בריאותו. הוא שאל אם יכול לשלוח פדיון נפש לרבי דרך האימייל.
"ואז הוא הוסיף וכתב: אני מתפלל, אומר ברכות השחר, מניח תפילין 6 פעמים בשבוע, וגם לובש טלית קטן וטלית גדול. בכל יום אני מתחיל באמירת מודה אני. בהתחלה, מתוך שכחה, התחלתי לומר קאפיטל ס"ג (בגלל היותי בן 63). ר' יעקב (השליח בעירו. מ"ק) הסביר לי שאני צריך לקרוא את הקאפיטל הבא (ס"ד), אבל אני עדיין ממשיך לומר את קאפיטל ס"ג (יחד עם קאפיטל ס"ד), כי כשאני אומר, אני מנגן אותו בניגון "צמאה לך נפשי" של הרבי".
בהמשך ההודעה המרגשת הוא כתב את פדיון הנפש שלו, אותו פתח במילים "רבי יקר שלי". הוא הוסיף: "הרבי שעזבתי לפני כמעט ארבעים שנה ועכשיו אני מעז לומר כי מצאתיו שוב, אני יודא הקטן ממוסקבה". בהמשך ביקש מהקב"ה שיקל מעליו את ייסוריו הנוראיים, וציין כי זקוק לרפואה שלימה כדי שיוכל לחזק את הפנימיות שלו ואף להשפיע על אחרים.
קליינברג נסע לאוהל והכניס את מכתבו. זה היה בראש חודש אב תשפ"ד. בשבועות שלאחר מכן ההתכתבות בין השניים הייתה קצרה ותמציתית. יהודה התקשה לכתוב. במהלך החודש היו ימים שבהם קליינברג נסע בכל יום לאוהל כדי להתפלל לרפואתו. במקביל הוא פנה לשורה של שלוחים שהכירו אותו מרוסיה, שיספרו עליו, כדי שיוכל להעביר אליו את ההקלטות ובכך לחזק אותו ולרומם את רוחו.
ביום שני כ"ט באב תשפ"ד שיגר לקליינברג השליח בארגנטינה הרב גרינבלאט הודעה קולית כדי שיעביר אותה ליהודה. קליינברג העביר את ההודעה ליהודה, אבל אז קיבל את ההודעה שממנה חשש יותר מכל. רעייתו של יהודה הגיבה למייל וסיפרה שהוא נפטר אתמול. "תודה על כל מה שעשית עבורו". היא ביקשה שיאמר את התפילות הנדרשות.
בשנה האחרונה אמרו קדיש לזכרו הרב ברוך קליינברג האבא ממוסקבה והשליח מאוסטרליה הרב גרונר. יהודה התבקש לבית עולמו אחרי שחזר בתשובה והתקרב לרבי. "יהודי שהיה קשור לרבי בתקופות הקשות ברוסיה", חותם קליינברג, "הרבי לא עזב אותו ברגעיו האחרונים".
השבוע, ביום שישי כ"ח באב, חל היארצייט הראשון של יהודה בן זלמן. שזכה לפעול גדולות ונצורות מתוך מסירות נפש למען הרבי ולמען שמירת הגחלת ברוסיה ונפטר אחרי ייסורים קשים. אמרו פרק תהלים או משניות לזכרו ולעילוי נשמתו.