מחזה באהל הק' שהוא 'עוצמתי אפילו יותר ממראה כהן ב'מארש נפוליון' במוצאי יום הכיפורים'; הרב המפורסם שהתעקש לעמוד בתור ככל חסיד; הוויכוח בין שני החייטים על ביאת המשיח הקרובה, והעצה של האם החסידית לבנה לקראת הנחיתה בקנדי | ג' תמוז – חסידים אצל הרבי
לא השתנה כלום מג' תמוז
הגה"ח הרב יצחק אייזיק לנדא
רב העיר בני ברק
מאז ג' תמוז חלפו שלושים שנה, אולם כפי שנאמר לגבי יעקב אבינו "ויהי בעיניו כימים אחדים", כך גם לגבינו. כל יום מאז ג' תמוז אנחנו מרגישים אותו דבר. חסר לנו את הרבי בכל רגע. המשמעות של כך שעברו שלושים שנה – היא רק ביחס אלינו, לעצור ולהתבונן איך אנו מצדנו עברנו את השלושים שנה האלה ומה השתנה או התווסף בנו,
אבל ביחס למה שהיינו רגילים לחיות עם הרבי, לקבל הוראות, לקבל הכוונה, להיות קשורים ולשמוע את הרבי – העניין הזה חסר לנו בכל רגע ורגע במידה שווה וכאילו זה הרגע קרה.
כשמגיע שלושים שנה, אנחנו אומרים שלא יכול להיות שלקח כל כך הרבה זמן בכזאת גלות, הגיע הזמן שנתראה עם הרבי בעיני בשר למטה מעשרה טפחים בביאת משיח צדקנו אמן.
אסיים בסיפור קטן על אבא ע"ה: פעם הגיע אבא לרבי לחלוקת דולרים, ורצו לקחת אותו מדלת צדדית שלא יצטרך לעמוד בתור, כפי שהיה המנהג עם אח"מים למיניהם. אבא לא הסכים ואמר: מה פתאום? עד שיש לי הזדמנות לעמוד כמו חסיד בתור, להיכנס לרבי, רוצים לקחת את זה ממני? בשום אופן לא! ה' יעזור שנעמוד בתור אצל הרבי בקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלימה.
ברטט ובזיע. מדי יום ביומו
הרב מנחם מענדל גרונר
משפיע בישיבת תות"ל בקריית גת
גדלתי בקראון הייטס ואני זוכר את 770 מגיל 3-4. אבא שלי, מזכירו של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר, היה נכנס לחדרו של הרבי בקביעות לאחר תפילת שחרית. אני ואחי התאום רי"י שי' נהגנו לדפוק בדלת, ופעם אחת הצלחנו להיכנס והרבי הביט לעברנו… כשגדלנו מעט, ידענו שחדרו של הרבי הוא מחוץ לתחום בעבורנו. לכאן לא נכנסים.
פעם, כשנכנסנו לחדר של הרבי בעת היחידות, לא העזנו להסתכל לצדדים, אלא היינו מרוכזים רק ברבי וביחידות. היום מתפללים בחדר של הרבי, אז יכולים לראות מה יש בחדר, אבל אז לא הייתה מציאות כזו, כי כאמור רק נכנסו ליחידות ומיד יצאו.
פעם אחת כן הייתה לי הזדמנות להיכנס לחדר שלא בשעת יחידות. היה זה כשראש הממשלה דאז מנחם בגין ז"ל הגיע לרבי בשנת ה'תשל"ז. היחידות הייתה ביום ראשון, ובמוצ"ש אבא שלי קרא לי ולעוד בחור וביקש מאתנו שנסדר את החדר.
עבדנו מעשר בלילה עד ארבע לפנות בוקר, הוצאנו ארגזים של חומר, ואז, כשהחדר היה מסודר יחסית, יכולנו לראות מה יש בחדר הפנימי. לאחר שסיימנו לסדר, אבא אמר לנו שעל המגירות יש משהו מיוחד – שלוש מחברות רשימות של הרבי, וסיפר שהרבי מראה לו את זה מפעם לפעם ושאף אחד לא יודע מזה. אחרי כ"ז אדר תשנ"ב, כשהסתובבו בחדר אחים ואנשי רפואה, אבא לקח את המחברות וטמנם במגירה התחתונה, כדי שחלילה מישהו לא יזרוק אותן בטעות. אחר כך אגו"ח פרסמו את זה.
כשנכנסתי באותו לילה, ראיתי בחדר כמה שולחנות. היה שולחן עם מפה של ארץ ישראל ועל זה ספרים מסוימים. היה גם את השולחן העגול שהרבי מהר"ש בנה, וגם עליו היו כמה ספרים. היו בחדר הרבה ספרים פתוחים, גם על הכיסאות, כמו כן השולחן של הרבי היה מלא במכתבים ובספרים וליד החלונות היו שכבות של נייר ועל זה המון דברים.
משום כך לקח לנו כל כך הרבה שעות לסדר, וכאמור זו הייתה הפעם היחידה שיכולתי לראות מה היה בחדר. אני חושב שגם היום, כשנכנסים לחדרו של הרבי, צריכים להתייחס לזה באותה יראת הכבוד כפי שהתייחסו אז, כשנכנסו ליחידות.
בתחילה, לפני הנשיאות, חדרו של הרבי לא היה במקום הנוכחי, אלא במקום סמוך. אחר כך פינו את החדר ההוא ואז עברו לחדר הזה, שהפך להיות חדרו של הרבי.
משהו שאני לא יכול לשכוח, זה את המחזה של אבי ע"ה ושל שאר חברי המזכירות עומדים ליד החדר של הרבי בצהריים ומחכים לשעה שלוש ורבע. בשלוש ורבע בדיוק נכנסו, ועד אז עמדו ברטט ובזיע, מדי יום ביומו. יש לנו הרבה מה ללמוד מזה.
הרבי נותן חיות גם עכשיו
הרב שלמה זרחי
משפיע בישיבה המרכזית 770
הרבי הוא ראש בני ישראל, בו כלולים כל האיברים וממנו נמשכת חיות לכל הגוף. הרבי דאג לחיות לכלל ישראל והשפיע לכלל ישראל ונתן להם חיות רוחני וחיות גשמי, כל מה שיהודי צריך הרבי נתן לו.
צריך לעשות כלים בשביל להרגיש את זה, אבל הרבי נותן ונותן גם עכשיו.
הרבי פעם סיפר, שכאשר הרבי הריי"צ יצא מרוסיה, הוא אמר שהים של רוסיה לא מפסיק בינו ובין החסידים שנשארו שם. כמו אז, שגם לאחר היציאה מרוסיה הרבי עמד בקשר עם כל אחד מהחסידים ברוסיה, בוודאי גם היום הרבי עומד בקירוב לכל אחד ואחד, ואנחנו צריכים לעשות כלים להרגיש את זה ולחיות עם זה.
לעורר את מידת האהבה לרבי
הרב יוסף קרסיק
הרב האזורי של יישובי עמק חפר
כיום שולטת מידת האהבה. ג' תמוז זה יום געגועים, לעורר דווקא את מידת האהבה לרבי, וכשאוהבים את הרבי – זוכים לחיות אתו ולהחיות אותו.
מספרים שפעם שני חייטים שוחחו ביניהם על ביאת המשיח ותחיית המתים, ואחד מהם היה שמח והשני היה עצוב. אמר השמח לעצוב: ראה, עוד מעט יבוא משיח, יקומו כל המתים לתחייה, הם יצטרכו ללבוש בגדים ולנו תהיה הרבה עבודה! לאט לך – צינן העצוב את התלהבותו – בין הקמים יהיו גם הרבה חייטים, והם ודאי ינגסו מאתנו נתח רציני בשוק. ואולם השמח לא התייאש, והשיב לו: נכון שיקומו לתחייה גם חייטים, אבל היום יש 'מודה' חדשה בתפירה, שאותה רק אנו יודעים…
המקום הזה, 770, טומן בחובו זיכרונות מיוחדים בעבורי. מכאן, מהשביל הזה ומהדלת הזו, הרבי היה יוצא והולך לרכבו. אני תמיד אומר לצאצאיי: חפשו אותי בתמונות של הרבי יוצא לרכב ולא תמצאוני, יודעים למה? בשנים ההן הייתה יראה גדולה, וכשהרבי יצא מיד כולם היו בורחים ומתחבאים…
מה היא ה'מודה' החדשה? זוהי ה'מודה' של דור השביעי, של חסידים שמקושרים לרבי ויודעים איך צריך לנצל את הגשמיות של העולם לעבודת ה'. זה הדור שלנו, הדור של החייטים שמחוברים לרבי וקרובים לביאת המשיח. ה' יעזור שנזכה לחוש את הרבי ולחיות אותו גם בימי הגלות האלה.
ראש השנה להתקשרות
הרב מנדי קוטלרסקי
המרכז לענייני חינוך
כשמגיעים ליום ג' תמוז, אני נזכר איך אבא שלי הכ"מ תמיד היה מתוועד ומעורר, שיום זה הוא ראש השנה להתקשרות, ושכל חסיד צריך ביום זה לחשוב על הקשר שלו עם הרבי – האם אני אכן עושה ופועל כראוי וזוכה להיות ה'זרעו בחיים', שעל ידו הוא בחיים ויתיר מבחיוהי.
היום הזה מכיל בתוכו מורכבות רבה; מצד אחד ודאי שזה לא מרצוננו, אנחנו כבר יותר מדי זמן בגלות והרבי לימד אותנו שצריכים לצעוק לקב"ה 'עד מתי!' יותר מדי זמן!
מי היה חושב שזה יקח שלושים שנה?! אבל מצד שני ליובאוויטש חווה פריחה עצומה.
הייתי בשבת האחרונה באוהל, וראיתי בחורים חסידיים לומדים ומתוועדים, ותיכף יפתחו מחנות הקיץ וטובי התמימים ישפיעו על אלפי בני נוער. יש היום פעילות של מבצעים ושליחות בהיקפים מדהימים עוד יותר מהימים של "כן בקודש חזיתיך".
אז מצד אחד יש את כל הדברים הטובים האלה, ומצד שני כואב להיות במקום הזה. אנחנו חסידים ויודעים דבר אחד: טפארו דה פלאחו! צריכים לחשוב כל הזמן מה אנחנו עושים בשביל להתקשר לרבי – עוד מחשבה, עוד דיבור, עוד מעשה. ללמוד עוד מאמר, להשפיע על עוד יהודי שאני מכיר, גם לסיים את המסכת שלקחתי בי"ט כסליו זה קשר לרבי, עוד הנחת תפילין ליהודי, ובזה היא ההתקשרות, כפי שכותב הרבי ב'היום-יום'.
יחד עם זה שיהיה בוער בתוכנו המצב, כמו שכתוב במאמר "ואתה תצווה", שמדגיש שאף על פי שלכאורה הכול טוב ויש לנו הכול, אבל זה עצמו שאין לנו את הרבי בגשמיות – זה צריך לתת לנו את הדחיפה להרגיש שזה כאילו נחרב ביהמ"ק בימינו, שזה ג' תמוז לא בפעם השלושים – אלא בפעם הראשונה! אנחנו לא יכולים לחשוב שזה בסדר, אלא מוכרחים לעשות את כל המוטל עלינו, טוט אלץ וואס איר קענט – אלו לא מילים של חופש, אלו מילים שהרבי נתן לכל חסיד, שמוכרחים שיהיה בוער בתוכנו.
גם זה אחד הדברים שראיתי אצל אבי, ובפרט בזמן האחרון; איך כל דבר שהיה קשור וקרוב לרבי הוא ניסה לעשות ככל יכולתו בעבור זה, וכפי שביקש, שיכתבו עליו במצבה ללא שום תארים, אלא רק שהיה חסיד ששאף כל ימיו לגרום נח"ר לכ"ק אדמו"ר, לבשר טוב ובהוספה.
זה מה שצריך לעשות עכשיו בימים אלה, לחשוב מה ואיך אני יכול לעשות יותר נחת רוח, לבשר יותר טוב לרבי ולעשות יותר כדי שכבר נוכל להכריע את העולם ולהיות יחד עם עט"ר בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
שלושים לכוח
הרב זושא וולף
מוצאי שבת קורח הסמוכה לג' תמוז ה'תשפ"ד, ד' אמות כ"ק אדמו"ר. השבת יצאה זה מכבר, וב'טענט' הרביעי, המורחב והמוגדל, יושבים עדיין מאות רבות מתלמידי התמימים ומתוועדים אל תוך הלילה הקיצי.
בין אלו נמצאת קבוצה גדולה מתלמידי שיעור א' ב'תומכי תמימים' המרכזית בכפר חב"ד, שיעור שרובו ככולו הגיע כמקשה אחת לחצרות קדשנו לרגל יום ההילולא. התמימים מנגנים ניגוני געגועים, מעת לעת אומרים 'לחיים', חוזרים על נקודות משיחות קודש וחוזר חלילה.
התמימים הללו, כמאות מחבריהם שזכו להגיע לד' אמות של הרבי לשבת הכנה, וכאלפים מחבריהם בכל העולם, דבוקים ברבי בכל לב ונפש; בעבודה פנימית, בהתמסרות מוחלטת, באמת המקיפה עצמה מכל פינה.
מראה התמימים הללו שנולדו עשור שנים לאחר ג' תמוז תשנ"ד, ושבהם כאלו שגם הוריהם לא זכו לראות את הרבי – בעיניי זהו מראה עוצמתי, המראה את כוחו הגדול של רבינו זי"ע בג' תמוז שלושים שנה.
תמונת התמימים הללו, בראייתי, מהווה תמונה עוצמתית מהרבי הרבה יותר מאשר התמונה המפורסמת של הרבי מניף את ידיו הק' בעוז בשירת "שיבנה בית המקדש" בפורים תשמ"ו. עוצמתית אפילו יותר ממראה כהן ב'מארש נפוליון' במוצאי יום הכיפורים.
המשנה האחרונה במסכת אבות פרק ה' קובעת כי "בן שלושים לכוח". המפרשים מסבירים זאת בהתאם לציווי התורה, שעבודת הלוויים במקדש – סחיבת משאות, פתיחת השערים וכדומה, פעולות הדורשות כוח רב – תחל רק בגיל שלושים, שכן אז האדם מגיע לשיא כוחו.
כוחו הגדול של רבינו מעולם לא היה ניכר יותר מאשר בג' תמוז שלושים שנה, שלושים לכוח, בד' אמות כ"ק אדמו"ר. רבבות אלפי אנשים, נשים וטף עלו ביום ההילולא ובימים הסמוכים לו להשתטח על האוהל הקדוש. כתשעים אחוז מרבבות האלפים האלו לא ראו את רבינו, והם חיים עם הרבי, דבקים בתורתו, הולכים באורחותיו, ולאחר ההשתטחות על הציון הם יוצאים בכוחות מחודשים להמשך עבודתם, בהתמסרות ובדבקות מחודשת.
שלושים לכוח; בהשגחה פרטית, סמוך לכתיבת שורות אלו בערב יום ההילולא, התוודעתי לפעולה משמעותית ביותר שתביא בע"ה תועלת עצומה לכלל ישראל – פעולה שנפעלה מכוחו הישיר של רבינו בימים אלו ממש, שלושים שנה לג' תמוז, פעולה שהיא המחשה כבירה לדברי רבינו בלקו"ש חלק ל"ג לפרשת השבוע חוקת במשמעות "הנשיא הוא הכול" – שכל צורכיהם הגשמיים והרוחניים של כל אנשי הדור באים מהנשיא.
אף במשפחת כותב השורות זכינו לראות בערב יום ההילולא עידוד גלוי של "שלושים לכוח": מזה זמן שאנו מבקשים במשפחתנו להשיג מטבע שהתקבל מידיו הק' של כ"ק אדמו"ר. הגעתי לחצרות קדשנו יחד עם זוגתי תחי', והיא חזרה לאה"ק בערב יום ההילולא. הטיסה לאה"ק הייתה אמורה לצאת בשעה הנקובה, ותכננו אפוא לצאת את קראון הייטס לאוהל הק' מבעוד מועד.
דקות ספורות לפני שיצאנו לאוהל, קיבלנו הודעה כי הטיסה מתעכבת בכמה שעות. בעקבות זאת יצאנו את קראון הייטס שעתיים מאוחר מהמתוכנן.
והנה, בהשגחה פרטית מופלאה, רגעים אחדים לפני שיצאנו את השכונה, קיבלנו מטבע מהרבי, המטבע שכה רצינו, והנסיבות היו שהמטבע התקבל דווקא בגלל העיכוב הלא מתוכנן!
אמרנו לעצמנו, לא זו בלבד שזכינו לעידוד גדול מכך שבערב יום ההילולא ממש קיבלנו את המטבע המקודש בו חפצנו, אלא שיחד עם זאת קיבלנו מסר גדול של עידוד ונתינת כח: באם חשבנו שיש מצב שעניינו עיכוב לא מתוכנן, מצב של ירידה ושל 'תקיעה', הנה האמת היא שבתוך העיכוב, בתוך הירידה, טמונה עלייה גדולה שבאין ערוך.
צריך רק לגלות את הכוח.
יום הגאולה בפתח
הרב משה אסולין
מנהל ת"ת חב"ד בחיפה
ערב ג' תמוז תשפ"ד. 30 שנה.
זה הדבר שהכי בולט בנסיעה, ובוודאי בקפיצת העשור הנוסף בגלות…
געגועים עזים!!!
הפעם הראשונה שבה זכיתי להיות אצל הרבי ב-770, הייתה לפני כ-40 שנה. כבר אז המסר שקיבלתי והרגשתי היה דאגה אישית של הרבי לכל אחד…
בתשרי תשמ"ו הגענו, בני המשפחה, במתכונת מורחבת. אני ואחותי היינו בגילאים קרובים, ואבי שיחי' הרים אותנו יחד על ידיו לקבלת כוס של ברכה.
אחותי, שהייתה בצד הקרוב לרבי, קיבלה, ובשל הדוחק בתור אנחנו התקדמנו ללא שקיבלתי. אלא שאז הרבי קרא לי, וביקש מאבי שיחזור ונתן לי מידו הקדושה כוס של ברכה.
במהלך השנים יצא שאני שואל את עצמי: הרי התור היה ארוך, ואני הייתי ילד – מה זה חשוב לרבי, לכאורה יכול היה הרבי לדלג ולחסוך זמן יקר…
כדי שנבין חשיבות של כל רגע. פגשתי אמש את הרב גרונר, מראשי ישיבת חב"ד בקריית גת, ושאלתיו: בטח היו לך שעות רבות עם הרבי, אשמח שתשתף. לפליאתי, הוא ענה לי שהיו לו הכי פחות שעות עם הרבי, מלבד בגיל 3 בתשי"ט, שהיה נכנס לפעמים אחרי שחרית… הרבי ניצל כל רגע, ואביו לא רצה להטריד את הרבי בזמן היקר שלו. ההנהגה הזו של הרבי לדאגה האישית, מזכירה לי כל יום בעבודת השליחות בחינוך, שיש לוודא שכל אחד מקבל ביטוי לצרכים ולכוחות שבו.
לפני 30 שנה קיבלנו את הבשורה. כל עולמנו חרב עלינו, כפשוטו. לא ידענו בפן הפרטי והכללי דרכנו לאן… ואולם כשאני נמצא כאן השבוע ב-770, ואני חווה יחד את התופעה האדירה של ההתרחבות, אני רואה את ה"זרעו בחיים" במוחש.
זה לא סוד שכולנו רואים בשנים האחרונות התפתחות של כלל המוסדות והמשפחות בחב"ד.
גם אצלנו, תלמוד התורה בשנה הבאה נפתח בעזה"י עם כ-400 תלמידים כ"י.
אני שמח לשתף בתובנה שעולה לי בביקור: כשאני רואה בימים אלו ב-770 מעל 30 בוגרים מהתלמוד תורה 'צבאות מנחם' חב"ד בחיפה והקריות, שלומדים כיום במגוון הישיבות, הרי אם נעמיק בחשיבה, אותם תמימים נולדו לדור של העלם והסתר – ובכל אופן הם כיום חדורי מוטיבציה חסידית של שליחות. זה דבר שמציף תחושת של עונג אלוקי והרגשה שיום הגאולה בפתח.
'הערתם' אותנו
הרב קלמן ויינפלד
קראון הייטס
אורחים יקרים! 'הערתם' אותנו, ותודה על כך.
לפני קרוב לעשרים שנה, אחד התמימים שישב ולמד עם חברותא מדי ערב שיחה של הרבי בבית חיינו 770, שיתף אותי בסערת רגשות שחווה, כאשר באמצע הלימוד הוא קלט, שהוא לומד שיחה של הרבי במרחק מטרים ספורים מהמקום בו הרבי אמר את השיחה! מרוב התרגשות הוא לא היה מסוגל להתרכז יותר בלימוד.
ישנם עניינים בחיינו שעוברים על ידינו כדבר המובן מאליו, ואיננו קולטים עד כמה הם משמעותיים בעבורנו. איננו חווים מספיק את הרגש העמוק המונח בהם.
זכות גדולה יש לכל אנ"ש והתמימים המגיעים לחצרות קודשנו לכל היומי דפגרא, ובמיוחד ליום הגדול והקדוש ג' תמוז. האורחים הם אלו המנערים אותנו, תושבי שכונת המלך, ומעמידים אותנו בקרן אורה מול המציאות שאנו נמצאים בה אך לא תמיד שמים לבנו אליה – ההימצאות בד' אמותיו של נשיא הדור.
זה מה שקורה כאן ממש בימים אלו. כן, גם אנחנו הכנו את עצמנו בהתוועדויות, בלימוד תורתו של הרבי, בניהול חשבון נפש על אודות רמת ההתקשרות שלנו לרבי, בקבלת החלטות טובות ועוד, אך בזכותכם האורחים מקבלים אנו מעין 'שוק' חשמלי, שמנער אותנו ומזכיר לנו היכן אנו חיים ומה יש לנו בהישג יד.
הפעם הראשונה שזכיתי לנסוע אל הרבי הייתה בתשרי תשמ"ב, עם אמי מורתי ע"ה. בטיסה מהארץ לניו יורק זכיתי למעין התוועדות, כאשר אמי הכינה אותי ל'מסע' אצל הרבי. בין הדברים היא אמרה לי, שיתכן שחסיד יגיע אל הרבי ויראה וישמע את הרבי בתקיעת שופר, יקבל 'לעקח' מידיו הק' של הרבי, יראה את הרבי רוקד עם ספר התורה בהקפות ויכנס ליחידות, ואז יחזור ארצה, וכשהמטוס ינחת בבן גוריון תורגש מכה חזקה מהנחיתה, והמכה הזו תזעזע את החסיד והוא יאמר במעין התעוררות מחלום 'וואו, הייתי אצל הרבי'. "קלמן!" פונה אלי אמי ע"ה ואומרת לי, "תהיה חכם, ותוודא שהמכה מהנחיתה בשדה התעופה קנדי תיתן לך את הזעזוע ותגיד 'וואו, הגעתי אל הרבי', ואז השהות תהיה הרבה יותר איכותית".
אורחים יקרים, אתם אלו שנותנים לנו את ה'בום' שמזכיר לנו היכן אנו נמצאים.
אז כן, עברו שלושים שנה מאז זכינו לעת עתה לראות את הרבי בעיני בשר, אך עלינו לזכור שלא דורשים מאיתנו להתעסק עם המופלא והנעלם מעינינו. מאידך, חזקה עלינו לחיות עם הרבי ותורתו הנצחיים, וכפי שאומר הרבי (בכמעין נבואה על דורנו זה) במאמר "ואתה תצווה" תשמ"א, קונטרס פורים קטן תשנ"ב וז"ל:
"וכמו כן הוא בנוגע למשה שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שעבודתו לעורר ולגלות את האמונה שבכל אחד מישראל, שמצד עצם הנשמה היא באופן שאחר כך יעבדו עבודתם בכח עצמם, ועד שיהיו נר תמיד שאין שייך בו שינוי גם מצד כוחות הגלויים"…
תהא זו שנת הגלות האחרונה
הרב יוסף זליקוביץ'
מירון
ג' תמוז תשפ"ד… 30 שנה לג' תמוז תשנ"ד. גם השנה (וכמעט 30 שנה ברצף) אני כאן, בחצרות קודשנו ובציון הק', שואב כוחות וחיות להמשך עשייה וסיוע לזולת ברוחו ובכוחו של הרבי. השנה אני זוכה להביא את בני שמואל לרגל שמחת בר המצווה שלו.
שמואל בני זוכה למה שאני לא זכיתי בגילו – לי לא היה אבא שילווה אותי אצל הרבי בחגי תשרי, עת הייתי אצל הרבי ילד יתום מאבא בן 12 וקצת. תשרי שלם עם הרבי… זכיתי להיות בהתוועדויות הק', לעבור בחלוקת דולרים, להתפלל צמוד לרבי באזור הילדים סמוך לבימת הרבי, לקבל כוחות וברכות ביחידות חתני בר המצווה בסוף תשרי, לעידודים עם ידו הק' ולמבטים חודרי כליות ולב עם המבט המיוחד העוטף והאוהב של הרבי, ואף לזכות ל"אגרויסע דאנק" מפי ק' של הרבי לאחר פתיחת המעלית לא מעט פעמים…
שמואל בני חווה הדברים כמעט לראשונה, עם ליווי צמוד שלי ועם התרפקות וגעגועים לימי ולשנות האור עת זכינו לראות בקודש פנימה. גם הראש והלב נתונים למתרחש בצפון ובזירת מירון. השארנו משפחה בתקופת מלחמה, ורק הבוקר, בעת כתיבת השורות השבוע, כ-50 מטחי ירי רקטי על מירון והסביבה… אך כאן אצל הרבי, יחד עם בניי שבתאי ושמואל שיחיו, שואבים כוחות ותעצומות נפש מכוחו של הרבי להמשך הפעילות והעשייה הברוכה למען הציבור בתחומי הרפואה השונים.
מתמלאים מהאלפים ששהו איתנו בשבת האחרונה באוהל הק', מהתפילות סמוך לציון ובחדרו הק', מההתוועדויות, מהשלוחים מרחבי העולם, מאנ"ש והתמימים הרבים הגודשים בימים אלו את חצרות הק' כעדות חיה לחיותו של הרבי בבחינת יתיר מבחיוהי…. ולוואי ותהא זו שנת הגלות האחרונה. הגיע הזמן, כחלוף 30 שנה.
