בכל ביתי נאמן הוא

"אוי שולם! שהקב"ה יחיה אותך כפי שהחיית אותי עכשיו" – אלו היו מילותיה האחרונות של הרבנית חיה מושקא נ"ע לפני הסתלקותה | המשב"ק ר' שלום בער גאנזבורג ע"ה, שהלך השבוע לעולמו, זכה לדבר שאיש מלבדו לא זכה לו: לדור במשך מעט יותר מעשור בביתם של הרבי והרבנית | המשב"ק שזכה לקרבה בלתי אמצעית, קרובה מאוד ונדירה, אל הקודש פנימה, והיה המשמש בקודש המרכזי בביתו של הרבי, הבחין היטב בהנהגות הרבי בבית, שנעשו לצדו ובפניו, והיה לו זיכרון מצוין להבינן ולנצור אותן. סופר 'כפר חב"ד' מביא את סיפורו של המשב"ק המסור וגם שביבים שנשמעו מפיו, אך טרם ראו את אור הדפוס | בקודש פנימה

ביום שלישי, כ"א בשבט תנש"א, צלצל הטלפון בבית משפחת גאנזבורג בשכונת קראון הייטס. בבית באותה שעה ישבו בני המשפחה 'שבעה' על אביהם, שנפטר כיממה קודם לכן בגיל שיבה. הרב גרונר, מזכירו של הרבי, היה על הקו. הוא ביקש להזעיק בדחיפות את בן המשפחה, ר' שלום בער, שישב בבית האבלים עם אחיו ואחיותיו, לבית שברחוב פרזידנט 1304.

"הרבי בדרך לשם", הסביר המזכיר.

באותן שנים, מקום משכנו הקבוע של הרבי היה בחדרו הקטן בקומת הכניסה ל-770. שם שהה הרבי במרבית שעות היום והלילה, ומתוכו כמעט לא מש. רק לעיתים פקד את ביתו הפרטי. כאשר נסע לבית היה ר' שלום בער גאנזבורג, משמשו בקודש, היחיד שנותר בתפקידו זה באותה עת, פותח את הבית קודם לכן ומסדר בו את כל הנדרש. המפתחות היו ברשותו.

כעת ישב ר' שלום בער 'שבעה'.

כששמע שהרבי בדרך לבית, מיהר לעבר המקום. בבגדי האבלים הוא הגיע לבית בן ארבע הקומות (שלוש קומות וקומת 'בייסמנט' תחתית קטנה), שהיה גם לביתו. הרבי הגיע כעבור זמן מה, והתפלל במקום את תפילת ערבית כשליח ציבור. קהל מועט באופן יחסי נכח בשעת התפילה. באותו לילה חל יום היארצייט השלישי של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע"ה.

מאז ישב ר' שלום בער 'שבעה' בביתו של הרבי. הוא כבר לא חזר לשבת 'שבעה' עם משפחתו. בכל אותם ימים שהה הרבי בביתו, והתפלל במניינים שהיו בבית. מביתו נסע הרבי לאוהל, ואל ביתו חזר לאחר מכן. רק לקראת שבת חזר ל-770, כפי שנהג עד אז ומאז. ביום ראשון בבוקר הסתיימו ימי ה'שבעה'.

בחלק מימי האבל, הרבי כמו ביקש להיות יחד עם משמשו. לנחם אותו.

"תיסע עם הרבנית"

שלוש שנים בדיוק קודם לכן.

השעה הייתה שעת לילה. בבית שברחוב פרזידנט 1304 שררה דאגה. הרבנית חיה מושקא לא חשה בטוב. רופאים מומחים הוזעקו לבית, ואלו החליטו שעליה לקבל טיפול רפואי בבית הרפואה. הרבנית התכוננה לצאת לדרך. באותה שעה שהה הרבי בחדרו בקומה השנייה, וקרא לר' שלום בער. "תיסע עם הרבנית", ביקש ממנו (תרגום מאידיש), "ובכל חמש עשרה דקות תתקשר אליי משם. אני בעצמי ארים את השפופרת ואדבר איתך משם. אל תחשוש, תדווח לי כל מה שקורה שם".

ר' שלום בער נבהל. הוא חש שהאחריות כבדה עליו. ענייני רפואה היו זרים לו. הוא הציע לרבי שאולי הרב שניאור זלמן גוראריה, המקורב לבית הרבי, האדם שהזעיק באותו ערב את הרופאים לבית ושהיה מעורב בטיפול הרפואי ברבנית, יהיה זה שיעשה את שיחות הטלפון במקומו. ואולם הרבי לא קיבל את הרעיון. פניו התרצנו, והוא אמר (תרגום) למשמשו הקרוב: "אמרתי לך שתתקשר אליי בכל חמש עשר דקות, ואם לא תבין משהו אתה יכול לשאול אותי".

כעבור זמן קצר יצאה לדרכה המכונית, ובה הרבנית ור' שלום בער, לעבר המרכז הרפואי 'קורנל' במנהטן. ר' שלום בער, נאמן לתפקיד שהוטל עליו, התקשר לאורך הלילה בכל רבע שעה מהמרכז הרפואי לבית הרבי, ודיווח על המצב.

בשלב מסוים פנתה אליו הרבנית, ואמרה לו כי היא צמאה ורוצה כוס מים. ר' שלום בער הגיש לרבנית כוס מים. היא בירכה 'שהכל', ואחרי ששתתה מעט, נשמה בכבדות והודתה לאדם שהיה מהקרובים אליה ביותר: "אוי שולם!" אמרה לר' שלום בער, "שהקב"ה יחיה אותך כפי שהחיית אותי עכשיו".

כעבור זמן קצר הסתלקה.

בשעת הסתלקותה נכחו בחדר ר' שלום בער ואחות רפואית בלבד.

הטלפונים התכופים של ר' שלום בער אל בית הרבי פסקו. הוא חש כי אינו מסוגל להיות זה שמבשר לרבי את בשורת ההסתלקות. מי שלבסוף קיבל על עצמו את התפקיד, כעבור זמן מה, היה ד"ר ר' משה פלדמן ע"ה. כאשר קיבל הרבי את שיחת הטלפון המבשרת על ההסתלקות, עמד ר' שלום בער מחוץ לבית, בידיו בגדיה של הרבנית ותיקה. הרבי הורה לו שלא יכנס איש לבית. ר' שלום בער, בחשיבה אופיינית, חשב כי הדברים מכוונים גם אליו. הוא שאל את הרבי היכן יונחו חפצי הרבנית. הרבי הגיב, אחרי שניות של שקט: וואס הייסט? מה זאת אומרת? דו קענסט דאך אריינגיין. אתה הרי יכול להיכנס.

לימים, כחודש אחרי ההסתלקות, התייחס הרבי לכך שעצר ר' שלום בער, חרף הבקשה ממנו, את רצף הדיווחים מבית הרפואה. "סיכמנו הרי משהו", אמר לו הרבי. זה היה במוצאי שבת, אחרי הבדלה בבית הרבי. ר' שלום בער לא השיב, והרבי המשיך: "זאלסט מיר אנזאגן אלע מאל בשורות טובות" – שתבשר לי רק בשורות טובות.

זכות נדירה

ביום רביעי בשבוע שעבר, י"ז בחשוון, התבקש ר' שלום בער גאנזבורג ע"ה לישיבה של מעלה. בן 86 היה בפטירתו. הוא נפטר בדירתו של אדמו"ר הריי"צ, בקומה השנייה של 770, שם התגורר בעשרים השנים האחרונות. הלווייתו התקיימה בשעת צהרים בהשתתפות רבים, מול 770, והוא נטמן בכניסה לבית העלמין על שם מונטיפיורי בקווינס, לא הרחק מאוהל הרבי.

בחייו זכה ר' שלום בער לדבר, שאיש מלבדו לא זכה לו: לדור במשך מעט יותר מעשור בביתם של הרבי והרבנית. הוא זכה לקרבה בלתי אמצעית, קרובה מאוד ונדירה, אל הקודש פנימה, והיה המשמש בקודש המרכזי בביתו של הרבי. בשונה משאר המשמשים בקודש, הוא נותר בבית גם ללון. זה לא היה רק פרט טכני בעבודתו. במובן מסוים, הרבי והרבנית דאגו לר' שלום בער במשך שנים רבות לכל הצטרכויותיו, כמו פרסו עליו, כולל על גשמיותו הכי פשוטה, את חסותם האישית.

"פעם התבטא הרבי בפני הרב שניאור זלמן גוראריה כי בזכות ר' שלום בער והתמסרותו לענייניו, יכול הוא להיות יותר עם החסידים במקום בביתו"

הייתה פעם, בשנות המ"ם, שבה התאחרה השעה, ור' שלום בער טרם חזר לבית. דאגה כרסמה בליבה של הרבנית. היא לא ידעה היכן הוא, ודאגה לשלומו כדאגת אם אל בנה. הרבנית מיהרה להתקשר אל אחד מקרובי משפחתו של ר' שלום בער. קרוב המשפחה הרגיע את הרבנית, ואמר לה שר' שלום בער נסע עם אחיו על מנת לטפל בדבר מה. דאגת הרבנית פגה. את הדבר סיפר השבוע בשיחה עם כותב השורות עד ראייה, הקרוב שאליו התקשרה הרבנית, שנחשף לדברים בזמן אמת.

לתפקידו רב האחריות נכנס ר' שלום בער כבר בשנים הראשונות לנשיאות הרבי, בתחילת שנות היו"ד. הוא היה אז נער צעיר, תלמיד ישיבה, שהגיע עם משפחתו מצרפת לארצות הברית זמן לא רב קודם לכן. הוא נהג לשבת עם תלמידי הישיבה ב-770, בבית המדרש בקומת הכניסה, וללמוד.

יום אחד חיפשו מישהו, שיסייע בתיקון דבר מה בביתו של אדמו"ר הריי"צ בקומה השנייה של 770, או בדירת הרש"ג ששיכונה בקומה העליונה יותר. זה היה בשנת תשי"ג. על ר' שלום בער העידו חבריו שיש לו ידיים טובות, ומשכך הוא נקרא לסדר את הדבר. הרבנית נחמה דינה הייתה מרוצה מעבודתו, ומאז מפעם לפעם פקד את ביתה ודירתה על מנת לסייע בעניינים שונים. הוא הפך לבן בית במקום. גם הרבנית חיה מושקא, שנחשפה לעבודתו בדירת אימה ואחותה, שמה עליו את עיניה ורתמה אותו לסייע בדירתה, ביתו של הרבי.

באותן השנים נהג הרבי לחלק בכל שנה, בנר חמישי של חנוכה, דמי חנוכה לתלמידי הישיבה שעמדו בתנאים שעליהם הכריזה הנהלת הישיבה. גאנזבורג, עדיין בחור, לא עמד בכל התנאים, אולם השתוקק מאוד לקבל דולר. לבסוף החליט לעמוד בתור, בשל העובדה כי הוא עוזר בבית הרבי והרבי הריי"צ. הרבי העניק לו דולר. זה נחשב לדבר חריג מאוד.

באותן שנים היה הרבי מבקש מהנהלת הישיבה לפני חנוכה את שמות התלמידים ששמרו על כל הסדרים, ובפרט על סדר חסידות בבוקר, ושבועות אחדים לפני חנוכה היה מגיע בעצמו בשעת בוקר מוקדמת לבית המדרש ב-770, כדי לראות מי מהבחורים נמצא ומי נפקד.

המזכיר הרב גרונר סיפר פעם, כי הייתה שנה, שבה הכניס לרבי לפני חנוכה את רשימת התלמידים שמסרה ההנהלה, והרבי אמר לו לאחר מכן: "מופיעים כאן שמות של בחורים, שבכל פעם שהייתי ב-770 בבוקר הם לא היו בסדרי הלימוד, הייתכן שהם מופיעים ברשימה?" – והורה שיחזירו את הרשימה להנהלת הישיבה, ושזו תנפיק רשימה חדשה ומדויקת יותר, שתכיל רק את שמות מקפידי הסדרים. כאמור, על אף כל זאת, לר' שלום בער העניק הרבי דולר עם כל תלמידי הרשימה.

בתפקידו זה כמשב"ק, המשיך ר' שלום בער גם לאחר שהקים את ביתו. זה היה דבר חריג. המשב"קים האחרים בדירתו של אדמו"ר הריי"צ היו בחורים בלבד. כשמי מהם התחתן, הייתה הרבנית נחמה דינה מחליפה אותו בבחור אחר. דינו של גאנזבורג היה שונה – הוא נותר בתפקידו גם לאחר נישואיו.

ואולם הרגע המכונן בחייו ובתפקידו, התרחש כעשרים שנים מאוחר יותר, בתחילת שנות המ"ם (אחד מהמשמשים בקודש בבית זוכר שהיה זה בתשמ"ב, אחרים סבורים שהיה זה מוקדם יותר. ר' שלום בער עצמו לא זכר לנקוב בשנה המדויקת, בעת שסיפר על כך לימים למקורביו בהזדמנות נדירה). הרבנית חיה מושקא חשה אז שלא בטוב כל כך ברגלה. היא נסעה למרכז רפואי, וכשחזרה באותו ערב, ביקשה שיקראו לגאנזבורג.

ר' שלום בער – שהתגורר אז לבדו בדירה בשכונה, במקביל לעבודתו בבית הרבי – שמע שהרבנית לא חשה בטוב, ומיהר למרכז הרפואי. כשהגיע אליו, הרבנית כבר לא הייתה בו, והוא שם פעמיו אל בית הרבי. בבית באותה שעה היו יחד הרבי והרבנית, והרבנית אמרה לו, כי הייתה מעוניינת שיבוא ללון בבית. ר' שלום בער הסכים מיד. כששמע זאת הרבי, חייך.

מאז התגורר ר' שלום בער בביתו של הרבי. הוא העביר את חפציו לקומה השלישית של הבית, ובה התגורר. 

באותה תקופה נהג הרבי, לשהות בשבתות ובחגים יחד עם הרבנית בדירה, שהוקצתה לכך בקומת הכניסה לבניין הספרייה הסמוך ל-770. כשהגיע ליל פסח, הראשון מאז העתיק את מגוריו, סידר ר' שלום בער בעבור הרבי והרבנית את כל הנדרש להם לליל הסדר, ונחפז אל בית הוריו, ששכן במרחק בתים אחדים מ-770. הוא תכנן לערוך בו את הסדר שלו, ולחזור במהירות לדירת הרבי, כדי להספיק ולסדר במקום את השולחן לשולחן עורך.

ואולם כשהגיע לדירה אחרי שסיים את הסדר שלו, נכונה לו הפתעה: הרבי והרבנית ישבו במקום, אולם נראה היה כי לא החלו כלל את ה'סדר'.

"שלום, וואו זייט איר פארפאלן געווארן? מיין מאן ווארט דאך אף אייך (שלום, לאיפה נעלמת? בעלי הרי ממתין לך)", שאלה אותו הרבנית במילות תוכחה, שחיבה רבה מהולה בהן. שיניו של ר' שלום בער נקשו. הוא נבהל והחל לרעוד. לא כך הוא תכנן את הערב. הרבי פנה אליו, ושאל אותו היכן הוא אוחז. ר' שלום בער השיב היכן הוא אוחז בהגדה. הרבי הצביע על המצות, ואמר: נו, קח מצה ותסדר את ה'קערה'.

לימים שיתף הרב גאנזבורג את יבלחט"א הרב יוסף אשכנזי, עמו נהג טובה והסכים לשתפו בזיכרונותיו בהזדמנות נדירה (עוד נשוב לכך), כי באותם רגעים היה מבולבל כפי שלא היה מבולבל מימיו, עד שהיה צריך לעיין בסידור כדי להיזכר איך מסדרים את הקערה.

כעבור כחצי שנה אירע מקרה דומה. בליל חג הסוכות חשב ר' שלום בער, שלא יהיה מתאים שיסעד עם הרבי והרבנית את סעודת החג בסוכה, שנבנתה בשטח קטן מאוד, והשולחן בה היה קטן ביותר. משום כך, בשעת הסעודה הגיש את המנה הראשונה, ומיד יצא והמתין מחוץ לסוכה. כעבור זמן מה, כששיער כי הגיע הזמן לפנות את הצלחות ולהגיש את המנה השנייה, נכנס לסוכה.

שוב חזרה על עצמה הסיטואציה: הרבי והרבנית ישבו, אולם לא החלו את הסעודה. "מיין מאן ווארט אף אייך", אמרה לו הרבנית, בעלי ממתין לך. ר' שלום בער ניסה להסביר את עצמו. הסוכה קטנה, הוא תירץ, ובכלל, אני יכול לאכול אחר כך. הפעם הרבי, כמו אב המוכיח את בנו הסורר, התערב ואמר: "אולי גם תציית למה שאומרים לך?"

שני המקרים הללו הבהירו לר' שלום בער את מקומו. מאז סעד תמיד עם הרבי והרבנית, בלי לנסות להתחמק. מעבר לכך, הרבנית אף רכשה בעבורו מיטה, על מנת שתוצב למענו בבניין הספרייה.

לסעוד עם הרבי

אחרי הסתלקותה של הרבנית חיה מושקא הכול השתנה סביב הרבי. בשבת הראשונה אחרי ה'שבעה' על הרבנית, בסיום תפילת קבלת שבת, ערך ר' שלום בער את שולחן השבת בביתו של הרבי, ונותר לסעוד במקום עם הרבי. כך נהג מאז בכל הפעמים שבהם שבת הרבי בביתו.

"בכל שבת, מאז הסתלקות הרבנית, שמתי לב, שאחרי הבדלה הרבי כמו ממתין שאומר לו משהו", גילה ר' שלום בער בשנת תשס"ז לרב אשכנזי. "לא היה לי מושג מה עליי לומר, ועד היום איני יודע בבירור מה היה רצונו הקדוש. ואולם ליבי אומר לי, שהרבי חיכה שאתאר בפניו את הסתלקות הרבנית, מאחר ואף פעם לא סיפרתי לרבי על בקשתה האחרונה של הרבנית טרם הסתלקותה, על כוס המים וברכת שהכל. עד היום העניין הזה 'רודף' אותי".

אחרי הסתלקותה של הרבנית הורה הרבי לר' שלום בער, שיחליף את המנעולים בכל דלתות הבית, וכן את המנעול בחדרו שב-770. הרבי הורה לו שהמפתחות למנעולים החדשים יהיו ברשות שניהם בלבד, ושאת המפתחות שלו ישים תמיד על גופו, כדי שלא יינעל מבחוץ (ולא יהיה מי שיפתח לו), כולל בשבת – באמצעות עשיית חור במפתח, שיאפשר לתלות אותו על גומי סביב גופו (כפי שנהג הרבי עצמו). מאז, המפתחות שהביא ר' שלום בער לרבי היו מונחים בכיסו של הרבי. אחרי כ"ז אדר גם המפתחות של הרבי היו ברשותו של ר' שלום בער.

בשלב מסוים חדל הרבי לפקוד את ביתו הפרטי, ונותר בכל שעות היום ב-770, מלבד נסיעות לאוהל וכדומה. רק לעיתים מזדמנות פקד את ביתו. ר' שלום בער נותר ללון בבית. הוא היה בונה את הסוכה בבית, לדוגמה, לפני התקדש החג, והרבי היה מבקר בה בחג. באחת מהשנים לא הגיע הרבי לביתו בימי סוכות. ר' שלום בער הסיק מכך, שאין עוד צורך בסוכה במרפסת הבית, אולם במוצאי יום הכיפורים בחלוף שנה אמר לו הרבי: "במוצאי יום הכיפורים מדברים הרי מענייני הסוכה. מן הסתם שתקים שם סוכה, ותשתדל לאכול בה סעודה אחת לכל הפחות". ר' שלום בער בנה את הסוכה. כך נהג גם אחרי ג' תמוז, כל עוד גר בבית, והיה מקפיד לסעוד במקום סעודה אחת.

"פעם התבטא הרבי בפני הרב שניאור זלמן גוראריה כי בזכות ר' שלום בער והתמסרותו לענייניו, יכול הוא להיות יותר עם החסידים במקום בביתו"

עד כ"ז אדר, בשנים שבהן שהה הרבי בחדרו ותו לא, המשיך ר' שלום בער לשמש בקודש אצל הרבי בחדרו, והיה דואג להצטרכויות הגשמיות השונות. הרבי הוביל אותו לתפקידו זה תכף אחר הסתלקותה של הרבנית. הרבי אמר לו אחרי ההסתלקות, בעת ששהה בחדרו בביתו, כי עד עתה עבד בעבור הרבנית, ומעתה ואילך, אם יהיה מעוניין, יעבוד עבורו. ואולם הרבי התנה עמו מספר תנאים: שלא יקבל שום מסר משמו עד שישמע את הדברים מפיו, ולא יסתמך על אחרים; שלא יהיה לו 'עסק' עם אף אחד, ושאם צריך כסף ייקח מהבית – ואמר לו הרבי היכן בבית מונח הכסף.

בנוסף העניק הרבי לר' שלום בער את ה'בעלות' לחדרו ב-770 בשלוש הזדמנויות שונות. אחת מהן הייתה בסמיכות ממש לכ"ז אדר תשנ"ב, אז עבר הרבי אירוע רפואי. הכול החל ביום ראשון בשבוע, אחרי תפילת מנחה. הרבי קרא לר' שלום בער, ואמר לו: כבר זמן רב לא שיפצו, תדאג לעשות כל מה שצריך, ואל תחסוך בכסף. ר' שלום בער לא הבין; את מה לשפץ? איפה לשפץ? הוא שאל את הרבי, והרבי חזר על דבריו במילים שונות, שעדיין לא תירצו את ספקותיו.

באותה תקופה החל הרבי לסדר את חדרו ב-770. הרבי פינה ארגזים רבים שעמדו בחדר, וכתב על כל אחד מהם להיכן להעבירו. באחד הימים, בשבוע שלפני כ"ז אדר, שאל ר' שלום בער את הרבי, האם לצבוע את החדר. הרבי הביט בו ואמר: הבעלות על החדר שייכת לך, ואני אינני מתערב בזה. יחד עם זאת, הרבי שאל אותו, מתי הוא מתכוון לעשות זאת – לצבוע את החדר, ור' שלום בער השיב, שיעשה זאת כאשר הרבי יורה לו. הרבי הגיב, כי ביום שני נוסע לאוהל, ואז יוכל לעשות זאת. ר' שלום בער אמר, כי חושש שלא יספיק בזמן כה קצר לסיים, והרבי ענה לו, שבכוונתו לנסוע לאוהל שוב ביום רביעי, ויוכל אז להמשיך ולסיים. בהמשך לכך החל הרבי 'להמטיר' ברכות רבות על ראשו.

אכן, ביום שני כ"ז באדר, בעת שנסע הרבי לאוהל, צבע ר' שלום בער את החדר. ואולם באמצע עבודתו הכול נעצר. הבשורה הקשה והנוראה, מאשר אירע בעת שעמד הרבי באוהל, הגיעה.

מאז ועד ג' תמוז ניסה ר' שלום בער לרתום עצמו, כפי שנהג ברוב ימי חייו, בעבור הרבי והצטרכויותיו. אחרי ג' תמוז, פתח את חדרו של הרבי לתפילות בימי קריאת התורה ובשבתות וכדומה, וכן לקבוצות שתיאמו זאת עמו מראש. בשנים האחרונות לחייו התגורר בקומה השנייה ב-770.

התבטאות נדירה של הרבי

הקרבה שהייתה לר' שלום בער ע"ה לבית רבי הייתה נדירה מאוד. פעם התבטא הרבי בפני הרב שניאור זלמן גוראריה (כך מפי המשפיע הגה"ח הרב שלמה זרחי, ששמע זאת מהרב גוראריה) במילים אישיות מאוד, ונקודת תוכנן היא, כי בזכות ר' שלום בער והתמסרותו לענייניו, יכול הוא להיות יותר עם החסידים במקום בביתו.

ר' שלום בער לא חפץ בקבלת תשלום מהרבי והרבנית על עבודתו, אולם הרבי והרבנית נהגו להשאיר לו כסף במקום מסוים בבית בעבור הצטרכויותיו. יודעי דבר מספרים, כי ר' שלום בער כמעט ולא נטל, אם בכלל, כסף ממה שהותירו לו, והצטבר סכום גדול מאוד שנותר במקום.

אחרי ג' תמוז תשנ"ד גילה ר' שלום בער, שהרבנית חיה מושקא רכשה ניירות ערך (אגרות חוב) של ארצות הברית, ורשמה אותם על שמו ללא ידיעתו. זה נודע לו, לאחר שמהבנק התקשרו לביתו של אחיו, ואמרו לו כי יש ניירות הרשומים על שמו.

הקרבה אשר לה זכה ר' שלום בער אצל הרבי והרבנית הייתה ייחודית מאוד. בשנים האחרונות, בכל פעם שעבר בחלוקת הדולרים או הקונטרסים וכדומה, היה הרבי מביא לו כפול: שני דולרים, שני קונטרסים – "כפליים לתושייה".

הוא עצמו היה איש סוד בכל הווייתו. הוא מיעט מאוד, באופן קיצוני ביותר, לשתף בפומבי ממה שראה ושמע בתוך הבית. לרוב, כששאלו אותו שאלות על אשר אירע בבית הרבי, או על מנהגים שנהג בהם הרבי, הגיב – 'למה זה נוגע?', או שאינו זוכר. "כל הזמן רצו שהוא יספר", משתף הרב יוסף אשכנזי, תושב נחלת הר חב"ד שהיה מקורב אליו, "והוא מצידו רק רצה ש'ירדו' ממנו. אנשים יכלו לחשוב, שהוא לא זוכר דברים ולכן לא מספר, או שבזמן אמת לא הביט והתבונן במיוחד על מנת לזכור. ר' שלום בער ידע שכך חושבים עליו, ונהנה מזה. כך ביקשו ממנו פחות שיספר דברים".

אשכנזי היה היחיד, שכתב מפיו של ר' שלום בער את זיכרונותיו על מנת לפרסמם ברבים. הזיכרונות, ובהם מנהגים רבים מבית הרבי, הודפסו בקובץ 'בקודש פנימה', על פני עשרות עמודים גדושים ומלאים בתוכן רב.

איך ר' שלום בער נעתר לפתע? אביו של ר' יוסף אשכנזי, הגרמ"ש אשכנזי רבו של כפר חב"ד, היה בן דוד שני של ר' שלום בער (סבו של ר' שלום בער, אב אמו, היה הרב יעקב ברוך קרסיק. אחיו הרב חיים אליעזר קרסיק היה אב אמו של הרב אשכנזי), ושמר עמו על קשר קרוב. הם היו ידידי נפש כבר מעת היותם בחורים.

הרב אשכנזי סיפר, כי כשהיה בחור, בשנת תשי"ט, ולמד בישיבה במונטריאול שבקנדה, הגיע ר' שלום בער לישיבה לתקופת זמן. ר' שלום בער היה אז בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו, וכבר עסק, כאמור, בעזרה אינטנסיבית בביתם של הרבי והרבנית. הרב אשכנזי זכר, כי ר' שלום בער רכש אז בעיר סט כלי הגשה, בעבור הרבנית ולבקשתה.

הקשר בין השניים נמשך שנים רבות. אחרי ג' תמוז נהג הרב אשכנזי האב לסעוד עמו סעודות שבת, בדירתו של אדמו"ר הריי"צ, והיה שומע ממנו זיכרונות רבים. הרב אשכנזי לא רשם אותם, אולם אצר אותם בזיכרונו, ושיתף בהם בהתלהבות את בני ביתו.

"באביב תשס"ז התקשרתי לר' שלום בער, אחרי ששמעתי מאבי כמה סיפורים על פסח אצל הרבי", מספר הרב יוסף אשכנזי השבוע, "על מנת שיאשר אותם. רציתי לוודא ולדייק את הפרטים. לפתע שרתה עליו הרוח, והוא אמר לי שאני יכול לבוא אליו, והוא יספר לי את הדברים כפי שהתרחשו בדיוק.

"הופתעתי. בעבר קודם לכן, כשהייתי תלמיד בישיבה ב-770 בשנת הקבוצה, רציתי לשמוע ממנו זיכרונות, אולם הוא לא הסכים אף פעם לספר. באותה שיחת טלפון, לפתע נראה היה שהוא מוכן לדבר. אמרתי לו, שאם כן, אני אגיע במיוחד לקראון הייטס, כדי לשמוע מפיו. הוא נתן את אישורו, ונסעתי.

"אחרי חג הפסח ישבנו באופן קבוע, כמה שעות בכל יום, יום אחרי יום. הוא היה יושב ומספר את זיכרונותיו, ואני הייתי מעלה אותם על הכתב. לפני שהדברים הודפסו והופצו הוא הגיה אותם, והתנה גם שאבא שלי יעבור על כל הנכתב. זה היה חשוב לו, והוא גם רצה שיכתבו שאבי עבר על הדברים. בלי זה לא הסכים לספר. היה חשוב לו שהציבור יידע, שהוא מצידו עשה זאת, רק כי הרב אשכנזי היה שותף לכך ועבר מראש על התכנים. הוא מצידו, כך הרגיש, 'מה הוא ומי הוא' שיספר".

אשכנזי מאפיין את זיכרונו של ר' שלום בער כזיכרון חד. "ניסיתי להצליב כמעט כל דבר שסיפר לי, ולמצוא לזה עוד מקורות באמצעות גורמים שונים וכדומה. לפחות בשתי פעמים ניסיתי אצל אישים שונים, יודעי דבר, לברר פרטים על דברים שסיפר לי, אולם הם התווכחו וטענו כי הדבר אירע באופן אחר. לפועל, בירור מעמיק יותר העלה, כי הצדק המוחלט היה עמו. הוא זכר היטב.

"הסיבה להקפדתו הקנאית שלא לשתף ברבים מזיכרונותיו, נעוצה הייתה בחששו, כי הדברים לא ייכתבו כפי שצריך ובאופן מדויק, או עלולים להתפרש אצל השומעים או הקוראים באופן שגוי. אני זוכר ששאלתי אותו, אם הרבי היה מנגן בסעודת שבת. היו שמועות שונות, ולפיהן הרבי היה מנגן ניגונים שונים. ר' שלום בער הכחיש נמרצות, ואמר כי לא היה ולא נברא, וכי הרבי מעולם לא היה מנגן בסעודת שבת. הוא הוסיף ואמר, כי לזיכרונו, הרבי היה אומר מתוך הסידור את הפיוט 'אסדר לסעודתה' וכדומה, אך ביקש ממני לא לפרסם זאת.

"שאלתי אותו למה, והוא הסביר כי להבנתו, ברור לו שהרבי רוצה שינגנו בסעודת שבת. העובדה שהרבי עצמו לא ניגן אינה נוגעת. הוא חשש שאנשים יסיקו מסקנות לעצמם על פי החשיפה לדברים. לבסוף עשינו פשרה: כתבנו את ההנהגה, ובהערה הוספנו, שהנהגתו זו של הרבי אינה הוראה לרבים, תוך אזכור קטע משיחת הרבי (התוועדויות תשנ"ב א', 45) על כך, שעונג שבת נעשה על ידי שכל המשפחה ביחד סועדים ומנגנים ניגוני שבת".

"ראיתי את הרבי"

באחת משיחותיהם, שאל הגרמ"ש אשכנזי ע"ה את ר' שלום בער ע"ה, אם ראה פעם את 'אליהו הנביא' בבית הרבי. כוונתו הייתה פשוטה: על רבותינו נשיאנו מסופר, כי בביתם התרחשו לעיתים אירועים שמימיים, שנראו גם לבני הבית. ר' שלום בער הקשיב לשאלה, חשב וחשב, ולבסוף השיב: "ראיתי את הרבי".

הוא התהלך בפשטות ונהג בפשטות, ר' שלום בער. באחת מהשנים האחרונות פגש אותו ב'בית אוהל חב"ד ליובאוויטש' בקווינס, סמוך לכניסה לאוהל הרבי, שליח מאחת מערי השדה בארצות הברית, ועמו קבוצה של צעירים מקורבים. השליח ביקש מר' שלום בער, שישתף את הקבוצה בזיכרון מהרבי.

ר' שלום בער נהג לבטל בקשות כאלו בדרך כלל. הן היו ממנו והלאה. באותה פעם השיב לשליח, כי בדרך כלל, כאשר לאדם מסוים יש קשר עם אדם אחר, רגיל, אזי ככל שהקשר ארוך יותר, כך נעשה הוא חופשי יותר וטבעי יותר. כך היא דרך הטבע. ואולם הקשר עם הרבי, אמר ר' שלום בער, היה בדיוק להיפך: "ככל שעבדתי יותר ויותר עם הרבי, ככל שחלף הזמן", הוא שיתף את צפונות ליבו, "כך הפחד והיראה שלי רק גדלו".

בזיכרונותיו, שפורסמו ב'בקודש פנימה', ישנם כמה סיפורים ותיאורים, ששיתף משנות עבודתו האחרונות במחיצת הרבי, ומהן נראה, כמה נרעד ונבהל ממילה של הרבי – שהופנתה אליו בשנת תשנ"ב – כאילו זו הייתה לו שנתו הראשונה בתפקידו.

האם ר' שלום בער הבחין בנעשה בבית הרבי, ראה היטב את הפרטים ואצרם בזיכרונו, או שמא, כמו משמשים רבים בקודש בדורות עברו, מראש לא התבונן בהם יתר על המידה? זו שאלה שהתשובה עליה מאפיינת את דמותו.

הייתה פעם, שבה הרבנית שוחחה בביתה עם הרב יעקב לייב זאיאנץ מברזיל. לפתע נשמע קול של סגירת דלת בבית. היה זה ר' שלום בער, שסגר את הדלת הסמוכה, המפרידה בין חדר האוכל ובין המדרגות. ר' לייבל זאיאנץ נבהל, הוא דיבר עם הרבנית על דברים שכנראה לא רצה שיגיעו לאוזניים נוספות, ואמר לרבנית שיש מישהו בבית. הרבנית מיהרה להרגיע אותו, ואמרה: "אתם יכולים לדבר. זה שולם, ושולם לא נמצא בבית".

בדבריה אלה כמו העידה הרבנית על אופיו האמין של המשמש בקודש המתהלך בביתה; שומר סוד, יודע את מקומו ומרחבו.

הגרמ"ש אשכנזי שאל פעם את ר' שלום בער, איך נהג הרבי באמירת 'וייתן לך' במוצאי שבת אחרי הבדלה; האם אמר עם הרבנית? האם אמר לבדו? ומה היה בשנים מאוחרות יותר כשהרבי היה בחדרו? ר' שלום בער השיב לו, כי בשנים שאחרי הסתלקות הרבנית, הרבי נהג לומר לבדו, ולא יחד עמו. הוא הוסיף, כי אינו יודע לומר מה היה בשנים שלפני הסתלקות הרבנית, כי נהג לעזוב את המקום במהירות מיד בסיום ההבדלה.

מאידך, ר' שלום בער הבחין היטב בהנהגות הרבי בבית, שנעשו לצידו ובפניו, והיה לו זיכרון מצוין להבינן ולנצור אותן. רבות מהן הובאו ב'בקודש פנימה'. בשורות הבאות נרחיב בשביבים נוספים שנשמעו מפיו, ובפרטים נוספים על ההנהגות שכבר פורסמו בשמו, אך טרם ראו את אור הדפוס מסיבות שונות.

ר' שלום בער סיפר, כי באסרו חג הפסח נהג הרבי לשתות תה בכלי של חג הפסח. כך פורסם גם ב'בקודש פנימה' (עמוד 29 סעיף כ"ג). פרטים נוספים נחשפים על כך, מהאח ר' מענדל גאנזבורג יבדל לחיים, ששימש אף הוא בקודש במשך מספר שנים. לדבריו, במוצאי חג הפסח היו רוחצים את כל כלי הפסח בביתו של הרבי, מלבד פריטים אחדים שנשמרו: כוס אחת מכלי הפסח, אולי אף צלחת שתחת הכוס, קומקום וכיריים חשמליות (שבפסח היו עומדות על שולחן במטבח לבישול). באסרו חג היה הרבי שותה מים חמים עם חלב, שהוכן בקומקום הפסחי שנשמר, ובכוס שנשמרה.

הרב יוסף אשכנזי, שמביא את הדברים, אומר כי לדבר אף נגיעה הלכתית מובהקת. "כשאבא שלי שמע על ההנהגה הזו מר' שלום בער, הוא התלהב מאוד", משחזר אשכנזי. בשולחן ערוך שלו, סימן תכ"ט סעיף י"ז, כותב אדמו"ר הזקן כי "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה ועושהו טפל לחג, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן. לפיכך נוהגים במדינות אלו להרבות קצת באכילה ושתיה ביום שלאחר החג בכל שלוש רגלים".

"אדמו"ר הזקן מרחיב", כך מסביר הרב אשכנזי, " כי ישנו עניין באסרו חג, להרבות באכילה ובשתיה, ולעשותן טפל לחג – היינו, שהאכילה והשתיה באסרו חג יש להן קשר לאכילה בחג, והדבר גדול, שנחשב לבניית מזבח והקרבת קורבן. ממילא, כאשר מדובר על אסרו חג הפסח, היינו אכילה ביום שאחרי הפסח שתהיה קשורה לפסח, לא שייך לעשות זאת בכלי חמץ, המנוגד לחלוטין לחג עצמו, וכך למעשה נהג הרבי: הקפיד לשתות באסרו חג מכלי הפסח דווקא".

עוד סיפר ר' שלום בער למשפחת אשכנזי (והדבר לא הודפס ב'בקודש פנימה'), כי מבית הספר למלאכה בכפר חב"ד שלחו לרבי באחת השנים, כפי שנהגו רבות, שתי שולחנות שנעשו בנגריה בבית הספר. אותן שתי שולחנות היו במשך שנים בחדרו של הרבי ב-770, והרבי הניח עליהם ספרים. בכ"ז באדר נאלץ ר' שלום בער להוציא את השולחנות, כדי לפנות מקום בחדר. בנוסף, ר' שלום בער ציין, כי הרבי הניח ספרים בחדרו גם על השולחן העגול של הרבי המהר"ש (שעד היום נמצא בחדר בסמוך לשולחן הרבי).

רפואה שמיימית

עמודים רבים ניתן להקדיש בקלות לדמותו של המשב"ק הרב גאנזבורג ע"ה, ולשביבים על אודותיו מהקודש פנימה. כאשר נפטרה הרבנית חנה בחודש תשרי תשכ"ו, נסע הרבי לבית הרפואה באמבולנס. רבים מהבחורים ומאנ"ש צעדו ברגל בעקבות הרבי. לפי זיכרון אחר מהנוכחים, כשהגיע לבית הרפואה, סימן הרבי לקהל שלא ייכנס יחד עמו לתוך בית הרפואה, ושאל מה מעשה הנוכחים במקום. מר' שלום בער ביקש הרבי שיישאר.

כעבור כשלוש עשרה שנה, בליל שמיני עצרת תשל"ח, עת עבר הרבי אירוע רפואי, היה זה ר' שלום בער, מפי יודעי דבר ומעורבים בנעשה, שהציע – בעת שנכח הרבי בסוכה הקטנה הסמוכה לחדרו, ועשה קידוש, כמפורסם – שיורידו מיטה מדירת אדמו"ר הריי"צ, על מנת שתהיה בחדר. היה זה עוד בתחילתו של הלילה. כשנשאל הרבי על כך (ייתכן שר' שלום בער עצמו היה זה ששאל), ביקש הרבי שלא תהיה זו מיטתו של אדמו"ר הריי"צ עצמו, אלא מיטה אחרת בבית. כך אכן נהגו, והמיטה הזו היא שנותרה, ככל הנראה, בחדר מאז ובמשך שנים רבות.

באחת השנים לא חש בטוב הרב שניאור זלמן גאנזבורג, אביו של ר' שלום בער. בכלל, הוא סבל רבות במשך תקופה בליבו, והרופאים המליצו, שלא לבצע בו ניתוח בשל גילו. הדבר כמובן לא תרם לתחושתו הטובה. באחד ממוצאי השבתות מצבו החריף והידרדר. ככל שנקפו השעות כך חש פחות ופחות טוב, ובני המשפחה לא ידעו את נפשם. ד"ר אירה וייס, רופאו של הרבי שהתגורר בשיקגו, אמר לבני המשפחה, לאחר שמיהרו ליצור קשר עמו, שעל אביהם להתפנות לבית הרפואה. כך גם טענו רופאים נוספים.

הבן, ר' שלום בער, דיווח לרבי על המתרחש, והרבי הורה לו, שלא יפנו את האב לבית הרפואה אלא יטפלו בו בבית. ר' שלום בער ניסה שוב, ואמר לרבי כי דעת הרופאים ברורה היא, שמוכרחים לפנות לבית הרפואה. הרבי אמר שיתקשרו אל ד"ר פלדמן, בשם הרבי, ויספרו לו על הנעשה. ר' שלום בער הזדרז לבית ד"ר פלדמן (ששכן לא הרחק מבית הרבי), ואמר לו כי הרבי מבקש שיעזור לאביו. פלדמן, שלא היה קרדיולוג, התקשר לד"ר וייס משיקגו, ואמר לו, כי על אף חוות דעתו המוקדמת שמוכרחים לפנות לבית רפואה – הרבי הורה שישאירו את החולה בבית. כששמע כך ד"ר וייס, חשב מעט, ואז יעץ לד"ר פלדמן איזו זריקה להזריק לרב גאנזבורג האב.

הזריקה ניתנה לאבא, וכעבור זמן קצר המצב השתנה לחלוטין, והרב גאנזבורג ירד ממיטתו. זה היה סיפור, שעדים להתרחשותו העידו, כי נראה שמיימי לחלוטין. כאמור, הרב שניאור זלמן גאנזבורג נפטר בגיל 90, בשנת תנש"א.

'חדש ימינו כקדם'

"חדש ימינו כקדם" – זו הייתה משאלת ליבו של ר' שלום בער בשלושים השנים האחרונות, מאז ג' תמוז. הפעמים שבהן הסכים להתוועד בפומבי ולשתף בזיכרונותיו ובתובנותיו, ניתנות לספירה על יד אחת. כשהסכים לכך, מסיבות שונות, הרבה לשתף בגעגועיו לרבי.

אחת ההתוועדויות התרחשה בשנות הסמ"ך, בישיבת 'אהלי תורה' בקראון הייטס. באותה התוועדות שתה לא מעט 'משקה', ובין הדברים אמר: "כולם מבקשים משיח, ובוודאי שכך צריך לבקש, הרבי ביקש על כך אין ספור, אבל אני מבקש 'חדש ימינו כקדם'", ודמעות זלגו מעיניו, "אני רוצה לשוב ולשרת את הרבי". זו הייתה תמצית חייו. הוא האמין שהרגע הזה יבוא.

"בסיום אותה התוועדות", משתף הרב יוסף אשכנזי, "אני זוכר שהייתי צריך לסייע לו לרדת את המדרגות הרבות. הוא היה בגילופין, והוא חזר ואמר: זה עוד יקרה, הרבי יגיע.

"אני יכול לומר, שכל החיים שלו סבבו סביב הרבי. אני מעיד עליו בעדות גמורה, שהיה איש אמת, חסיד של הרבי בכל ליבו ונפשו ואבריו וגידיו. למילה של הרבי הוא התייחס בחרדת קודש של ממש. לאורך השנים קיבל מתנות רבות מהרבי, פריטים קדושים של בית רבי. את כל הפריטים הללו הוא השאיר בבית הרבי. גם כשלא התגורר בבית, לא נטל עמו את הפריטים, כי האמין שרצונו של הרבי שהפריטים הללו יהיו בבית, המקום שאותו הועיד הרבי בעבורו. זו רמה בלתי נתפסת של תמימות חסידית".

בכל ביתי נאמן הוא.