הישיבה הגדולה במלבורן שבאוסטרליה, זכתה לגילוי יוקר וחביבות מהרבי, והייתה הישיבה הראשונה שאליה שלח הרבי קבוצת 'תלמידים שלוחים' | מי שנשלח על-ידי הרבי לעמוד בראשות הישיבה, תפקיד בו הוא נושא זה למעלה מחמישים שנה, הוא הגאון החסיד הרב בנימין גבריאל כהן שליט"א, שנודע כאחד מתלמידי החכמים המופלגים שבדור, חסיד פנימי שרצינותו וישרותו לבדם מעניקים שיעור חינוכי יסודי ומשפיעים על התלמידים | לרגל חג מתן תורתנו קיימנו שיחה עם הרב כהן בה ביקשנו לשמוע את סיפור חייו המרתק, את תהליך התקשרותו לרבי ולחסידות חב"ד, ואת נקודת מבטו הבהירה והרחבה על הדרך להקנות אהבת תורה ויסודיות תורה לבחורים, כמו לאברכים, בזמננו | כִּי הֵם חַיֵּינוּ
אחת מהישיבות שזכו לגילוי יוקר וחביבות מהרבי היא הישיבה הגדולה במלבורן שבאוסטרליה. הישיבה הוקמה בשנת תשכ"ו, לאחר שהתעורר צורך אמיתי לייצר מסגרת המשך בעבור תלמידי הישיבה הקטנה שהוקמה בעיר שנים קודם לכן.
זו הייתה הישיבה הראשונה שאליה שלח הרבי, בשנת תשכ"ז, חודשים ספורים אחר הקמתה, קבוצת 'תלמידים שלוחים' שיחזקו ויבססו אותה, יהוו דוגמה חיה לתלמידים ואף ליהודי העיר כולה. מאז, מדי שנתיים שלח הרבי קבוצה חדשה של תלמידים שלוחים, קיבל את השלוחים ל'יחידות' בה הדריך אותם, וליווה את עבודתם בעת היותם באוסטרליה במכתבים ובברכות.
ואכן, הצלחתה של הישיבה מיוחדת במינה, ספסליה התרבו והיא העמידה תלמידים הרבה, בהם למדנים, חסידים ושלוחים מסורים ונתונים.
מי שנשלח על-ידי הרבי לעמוד בראשות הישיבה, תפקיד בו הוא נושא זה למעלה מחמישים שנה, הוא הגאון החסיד הרב בנימין גבריאל כהן שליט"א, שנודע ליודעיו כאחד מתלמידי החכמים המופלגים שבדור, חסיד פנימי שרצינותו וישרותו לבדם מעניקים שיעור חינוכי יסודי ומשפיעים על התלמידים.
לרגל חג מתן תורתנו קיימנו שיחה עם הרב כהן בה ביקשנו לשמוע את סיפור חייו המרתק, את תהליך התקשרותו לרבי ולחסידות חב"ד, ואת נקודת מבטו הבהירה והרחבה על הדרך להקנות אהבת תורה ויסודיות תורה לבחורים, כמו לאברכים, בזמננו.
מגייטסהד ל'תומכי תמימים'
הרב כהן נולד באנגליה בו' אדר תש"ה. משפחת אביו הגיעה מריגה, ומשפחת אמו מקופיטשניץ. שני הוריו נולדו באנגליה ונישאו במהלך מלחמת העולם השנייה.
הרב כהן למד בבית הספר היהודי 'אביגדור', המשיך בלימודים בתיכון ובגיל 17 עבר ללמוד בישיבת גייטסהד המפורסמת שבאנגליה, שם בלט בשורה הראשונה של למדני בית המדרש והיה נערץ על ראשי הישיבה.
משפחתו של הרב כהן הייתה שומרת מצוות 'בנוסח אנגליה', אך בתוך הבירה הבריטית התגוררו ופעלו חסידים, שלוחיו של הרבי, שהנער הצעיר הוקסם מהם והתחמם מאורם.
"במרחק שלושה בתים מבית הוריי התגורר השליח הרב פייביש וואגל ע"ה, ובאותו רחוב התגורר החסיד הנודע ר' מענדל פוטרפס. מטבע הדברים היינו פוגשים זה בזה, וככל הנראה הם דאגו שזה לא יהיה רק 'מטבע הדברים' אלא בצורה יזומה".
ואולם התהליך הבשיל אט אט. "זה לא נוצר בן לילה. בשנת תשכ"ג, שנת הק"ן להסתלקות אדמו"ר הזקן, שמעתי דרשה של השליח הרב פייביש וואגל ב'בית ליובאוויטש בלונדון'. בעקבותיה התחלתי לפקוד את 'בית ליובאוויטש'. לאחר מכן, בימי לימודיי בגייטסהד, היה ר' מענדל פוטרפס מגיע לעיר כדי לגייס כספי צדקה לארגון 'עזרת אחים' שפעל בקרב יהודי רוסיה שנמצאו מאחורי מסך ברזל. שם פגשתי אותו לראשונה. ועוד טרם בואם של ר' פייביש ור' מענדל ללונדון – התגורר ופעל בעיר החסיד ר' בן-ציון שם-טוב ע"ה, ראית יהודי כזה – וזה פעל משהו".
ההשפעה החב"דית המהותית חלה בשני קווים מקבילים – "ברב וואגל ראיתי דמות חסידית כובשת עם יכולת השפעה מופלאה על ה'חוצה' – על יהודי העיר – וקירובם לשמירת תורה ומצוות; ואילו השפעתו של ר' מענדל הייתה 'פנימה', השפעה חסידית פנימית ואותנטית.
"בימי הקיץ, כשחזרתי מגייטסהד הביתה, הייתה לי קביעות ללימוד חסידות בחברותא עם ר' מענדל, לימוד שהשפעתו עליי הייתה כבירה".
וכך, כעבור שנתיים של לימוד בגייטסהד החליט הרב כהן לעשות מעשה ולעבור ללמוד בישיבת ליובאוויטש. "אילו הייתי נשאר בגייטסהד, הרי כמו רבים מבוגרי הישיבה בהמשך דרכי הייתי עוסק במקצוע כגון עריכת דין או ראיית חשבון בלונדון. הבנתי שאני רוצה חיים אחרים, ובעצת ר' מענדל פוטרפס נסעתי לישיבה שבכפר חב"ד.
"ר' מענדל רצה שאתחנך אצל המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה. אינני יודע אם ר' שלמה חיים ור' מענדל ראו הכל שווה בשווה, הם כנראה לא נמנו על אותה אסכולה, ועם זאת – ר' מענדל הבין שזהו המקום שבו אוכל לקבל יסודות חסידיים איתנים ובעצתו נסעתי לכפר חב"ד, יחד עם חברי הרב דניאל גולדברג שי'".
טרם ההחלטה על הנסיעה, בעצת ר' מענדל כתב הרב כהן לרבי וביקש את הסכמתו וברכתו לנסיעה. הרבי השיב בחיוב ובברכה כשהוא מכנה את הנסיעה לכפר חב"ד בלשון "החלטתו הטובה".
בתקופת לימודיו בכפר חב"ד הושפע הרב כהן וקיבל יסודות בעבודת ה' ובדרכי החסידות מהמשפיע ר' שלמה חיים.
"במהלך לימודיי בכפר חב"ד", מספר הרב כהן, "פרצה מלחמת ששת הימים. הפחד ששרר בארץ ובקרב יהודי העולם לקראת המלחמה היה איום. בני חו"ל רבים שלמדו בישיבות בארץ מילאו את שדה התעופה בלוד בדרכם החוצה – דבר שהוביל לתחושת פחד ולמורל ירוד.
"באותה תקופה היו מספר בחורים ילידי חו"ל שלמדו בישיבת 'תורת אמת' בירושלים שקיבלו הודעות מהשגרירות האמריקנית שלפיהן עליהם לעזוב מיד את הארץ. הם כתבו לרבי מברק בו שאלו כיצד לנהוג.
בי"ג אייר תשכ"ז כתב להם הרבי: "במענה למברקם – ילמדו בהתמדה ושקידה וכל התלמידים, ובודאי ובודאי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ויבשרו טוב".
"לאור מברק זה, שנסך תקווה וביטחון רבים, החלטנו גם אנו להישאר. אלא שאז קיבלתי מכתב מהוריי שבו הם לא שאלו או הציעו לחזור לאנגליה, כי אם ציינו כתובת של סוכנות נסיעות ברחוב הירקון בתל אביב והורו שאגש למקום ואאסוף כרטיס טיסה עבורי.
"כתבתי להם מכתב בו הודעתי שאני נשאר ללמוד בארץ הקודש, ושאינני יכול לבוא, כשחשש מלווה אותי באשר לתגובתם. והנה, למרבה ההפתעה כתבו לי הוריי בחזרה מכתב בו הם מביעים את שביעות רצונם מכך שאשאר יחד עם כל היהודים בארץ ישראל. למעשה, זה היה המכתב החם ביותר שקיבלתי מהם… זה היה פלא.
"לאחר מכן, בל"ג בעומר, נשא הרבי שיחה שהדהדה בארץ הקודש ובעולם כולו, ובה דיבר על הניסים והנפלאות הצפויים.
"תחושות הפחד והסכנה התחלפו בביטחון מוחלט ושלוות נפש. אני זוכר כיצד בחור מסוים שניגש למשפיע ר' שלמה חיים ואמר שהוריו מבקשים שיחזור הביתה, ור' שלמה חיים אמר לו בחריפות: 'אם כן, לך תשאל את…' כשהוא נוקב בשמו של אדמו"ר חסידי מסוים, ובכך מעביר לו את ההבנה שהמסר של הרבי ברור, ואין כל מקום לדאגה.
"על הניצחון המזהיר שבו הסתיימה המלחמה שכולם צפו לה תוצאות הרות אסון – אין צורך להכביר במילים".
ה'יחידות' הראשונה
בשנת תשכ"ח נסע הרב כהן לראשונה אל הרבי, במסגרת ה'קבוצה' מהישיבה בכפר חב"ד שהייתה נוסעת מדי שנה ללמוד בישיבה שב-770. (באותן שנים הנסיעה התקיימה בחודש ניסן ונמשכה עד חודש ניסן הבא לאחריו).
לאחר ביקור של מספר שבועות בלונדון, ביום ח' ניסן תשכ"ח, הגיע הרב כהן ל-770 וראה את הרבי. "הדבר הראשון שראיתי", הוא מספר, "היה שבתפילת שמונה עשרה, בעת הכריעות, זוקף הרבי קודם את ראשו ולאחר מכן את גופו. כך פוסק אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, ואולם לא ראיתי רבים שנוהגים כן בפועל. כשהבטת על הרבי, כל הנהגה שלו לימדה על סעיף בשולחן ערוך".
"הרבי נהג בפשטות רבה", מוסיף הרב כהן. "בלי בליטות, בלי ביטויים חיצוניים, האופן שבו נכנס לתפילה ויצא מבית המדרש הייתה פשוטה, בלי 'גילויים'. בעת 'חזרת הש"צ' ישב הרבי כשמצחו שעון על ידו הק', עוקב אחר המילים מתוך הסידור, בלי שום בליטות. דבר אחד בלט – הרצינות, ההתמסרות המוחלטת. זו הייתה 'פנימיות-בולטת'…
בחודש תמוז תשכ"ח זכה הרב כהן להיכנס לראשונה בחייו ל'יחידות'. "הסדר היה שנכנסים ל'יחידות' אחת בשנה, לרגל יום ההולדת, ואולם אני הגעתי כבר לאחר יום הולדתי, שחל בחודש אדר, ועל כן זכיתי להיכנס ל'יחידות' שלא ביום ההולדת. מיד עם היכנסי, עוד בטרם פנה לפתק שהגשתי, שאל אותי הרבי מהו הנוהג בכפר חב"ד באשר לברכת כהנים – "צי מ'האָט געדוכן'ט יעדער טאָג צי נישט?" [האם נושאים כפיים בכל יום אם לאו]. למיטב זכרוני אמרתי שבישיבה נושאים כפיים מדי יום אך בבית הכנסת לא".
הוראה נוספת קיבל הרב כהן. "בביקורי באנגליה, טרם נסיעתי אל הרבי, נסעתי לישיבת גייטסהד למשך יום או יומיים, ושוחחתי עם ראשי הישיבה בלימוד. במכתבי ציינתי זאת והרבי הורה לי שאמשיך להתכתב אתם בלימוד, בסוגיות שעליהן דנו.
"לרבי היה חשוב שאעסוק בכך, ובאותן שנים בכל אחת מנסיעותיי לאנגליה נהגתי לנסוע לגייטסהד ולשוחח בלימוד עם ראשי הישיבה, כשלאחר מכן אני מודיע על כך לרבי.
"לימים, בשנת תש"ל, הגיעו הוריי לארה"ב לרגל חתונתי וזכו להיכנס ל'יחידות'. הרבי הזכיר במהלכה כי הורה לי להתכתב עם גדולי התורה באנגליה".
היה נושא נוסף אותו דרש הרבי מהרב כהן – כתיבת חידושי תורה. "הרבי הורה לי ב'יחידות' להשתתף בכתיבת חידושי תורה ולהדפיסם באחד משני הקבצים התורניים שיצאו באותם ימים בארה"ב – 'המאור' ו'הפרדס'. הרבי אף אמר שבכוונתו לעורר בנוגע להוצאת קובצי חידושי תורה. למעשה, רק שנתיים או שלוש לאחר שאמר לי הרבי ב'יחידות' על כוונתו זו – עורר על כך ברבים".
"ראויים ל"ישר כח" מיוחד"
מרכז החיים במחיצת הרבי, בעיני הרב כהן, הוא ה'פארברענגען'. "כל אחד לקח את ההתוועדות בדרכו ובהתאם לנפשו", הוא אומר, "מבחינתי – ההתוועדות הייתה בעיקר לימוד, הרבי פשוט לימד תורה והיה עלינו להתרכז, להאזין היטב לדברים, להבין וללמוד. להבין את הקושיא, להבין את התירוץ, ולהבין האם יש קושיא על התירוץ.
"באותן שנים היה הרבי משמיע דברי 'מוסר' לחסידים על כך שלא עוסקים בתירוץ הקושיות או בשאלות על השיחות.
"למעשה, ההתוועדות הייתה רק השלב הראשון. בשעת מעשה עדיין לא תפסת את עומק הדברים, לאחר מכן היה עלינו להקשיב ל'חזרה', ללמוד את הדברים מן הכתב, להתבונן ולעמוד כפי יכולת השגתנו על עומקם.
"עלינו לדעת שזו לא נחלת העבר בלבד. יש להאזין לשיחות, או לפחות ללמדם מן הכתב, להתבונן היטב, ולחוות מחדש את חוויית הלימוד מהרבי".
מאז שנות השי"ן ועד הלום, נוהגים תלמידי הישיבה ב-770 לנצל את ימי הקיץ, בהם נהוג בישיבות אחרות לצאת לחופשה, ליציאה בשליחות ה'מרכז לענייני חינוך' ('מרכז שליחות') לעיירות שונות, לפגוש יהודים, לזכות אותם בקיום מצוות ולרקום עמהם קשר. בשנת תשכ"ח ביקשנו לזכות גם אנו לצאת בשליחות זו, אולם כאשר ניגשנו אל הרב חדקוב הבהיר לנו כי בחורים שזו להם שנת הלימודים הראשונה ב-770 צריכים לשבת וללמוד, ולא לעסוק בדברים אחרים.
"בשנה הבאה, תשכ"ט, זכינו – חברי הרב דניאל גולדברג ואני – לצאת במשך שלושה שבועות לשליחות בטורונטו ובעיירות באזור דרום אונטריו שבקנדה. עם שובנו, ישב ר' דניאל לכתוב דו"ח מפורט מאוד על כל אשר חווינו. הוא לא החמיץ דבר, פירט את מצב היהדות בכל עיר ועיירה, והרחיב גם בתוכן שיחותינו עם כל האישים עמהם נפגשנו.
"מסרנו את הדו"ח, וזכינו לקבל את המענה הבא:
"דו"ח לדוגמא
וראויים ל"ישר כח" מיוחד ע"ז – ביחד עם תמי' שכנראה קיצרו ביותר בשקו"ט עם רבנים וכיו"ב בחד"ת – למרות ההוראה בזה.
"מספר שבועות קודם לכן דיבר הרבי בהתוועדות על תנאי הנסיעה בשליחות זו והבהיר שזכות הנסיעה תינתן למי שייבחן בידי הנהלת הישיבה על הלימוד, וכמו כן הורה שבמהלך השליחות ידברו בתורה עם יהודים עמהם נפגשים.
"במהלך הדו"ח ציין הרב גולדברג שהמידע הכתוב בדו"ח יכול לשמש את הבחורים שייסעו לאותן עיירות בשנה הבאה, שכן המידע והרקע על המקום יכולים לחסוך זמן רב. הרבי הקיף את הפסקה כולה וכתב: "נחוץ במאד"".
"דין קדימה למלבורן"
בשנת תש"ל הוצע לרב כהן השידוך עם רעייתו, מרת רבקה בת ר' זושא ריבקין משכונת קראון-הייטס. לאחר שקיבלו את הסכמתו וברכתו של הרבי באו בקשרי השידוכין ונישאו בב' תמוז תש"ל.
כאשר שאל את הרבי במה יעסוק אחר החתונה הורה הרבי כי ילמד ב'כולל'. "מדי שנה זכינו להיכנס ל'יחידות'", מספר הרב כהן, "שאלתי את הרבי איזה תפקיד עליי לחפש, והרבי אמר: "מ'דאַרף זיין באהלה של תורה, און וואָס מער תורה – מער ברכה" [יש להימצא באהלה של תורה, ומה שיותר תורה – יותר ברכה].
"מספר שנים קודם לכן, בשנת תשכ"ז, שלח הרבי לראשונה קבוצת 'תלמידים שלוחים' לישיבה הגדולה החדשה שהוקמה במלבורן שבאוסטרליה, כדי לבססה ולחזקה. אחד מהשלוחים היה הרב אריה לייב קפלן ע"ה, שלימים נבחר על ידי הרבי ונשלח לעיה"ק צפת. בהיותו באוסטרליה, התבקש הרב קפלן על ידי החסיד ר' זלמן סרברנסקי ע"ה, מנהל הישיבה, לאתר אחר מועמד לראשות הישיבה. לאחר החתונה למדנו יחדיו בכולל האברכים שעל ידי מזכירות הרבי, והרב קפלן הציע במכתב לרב סרברנסקי כי אני אשמש בתפקיד.
"הרב חיים גוטניק ע"ה מאוסטרליה ניגש גם הוא לדבר אתי בנושא, ואולם – אני קיבלתי הוראה מהרבי ללמוד ב'כולל' ועל כן לא רציתי לשמוע על הצעות נוספות.
"עם זאת, התבקשתי על ידי הרב ישראל דשייקובסון ע"ה לשמש כמגיד שיעור לחסידות בישיבת 'הדר התורה' בקראון-הייטס, ומדי בוקר וערב אכן לימדתי בישיבה.
"לאחר שלוש שנות לימוד ב'כולל' שוב שאלתי את הרבי מה אעשה. כתבתי את כל ארבע ההצעות שהגיעו לפתחי עד לאותה עת, וכשנכנסתי ל'יחידות' סימן הרבי את סדר הקדימה של כל אחת מהאפשרויות. האפשרות הראשונה במעלה – לידה ציין הרבי את הספרה 1 – הייתה ראשות הישיבה במלבורן; ואילו ליד התפקיד בישיבת 'הדר התורה' ציין הרבי את הספרה 4. הרבי אמר לי: "דין קדימה צו מעלבאָרן אָסטראַליע" [דין קדימה למלבורן אוסטרליה].
וכך, בחודש מנחם אב תשל"ד הגיעו הרב כהן וזוגתו לאדמת אוסטרליה, ומאז ועד היום – למעלה מחמישים שנה – הוא עומד בראשות הישיבה הגדולה.
הישיבה היא הבחורים!
* מהו תפקידו של ראש ישיבה? מה נדרש מכם עם הגיעכם למלבורן?
"זו שאלה טובה. החסיד ר' זלמן סרברנסקי, שניהל את הישיבה, אמר לי פעם: זהו ביטוי חדש – 'ראש ישיבה'. אינני יודע מהו 'ראש ישיבה', לא הכרנו מושג כזה. הכרנו מושג אחד: מלמד, 'מלמד בר פועל'. עיקר התפקיד הוא לגרום ולעזור לתלמידים ללמוד. תפתח גמרא, תפתח שולחן ערוך, ושב ותלמד עמהם!
"ר' זלמן היה יהודי חסידי בתכלית, פיקח גדול ואדם בעל ראיה נכוחה ומפוכחת. כבר לא היה צעיר, וגם לא בקו הבריאות, אך קיבלתי ממנו המון. הוא היה אומר: מהי ישיבה? – הקירות? הגג? הישיבה היא הבחורים! אפילו ההנהלה היא לא הישיבה! היכן הבחורים עומדים? מה קורה איתם? – זו הישיבה!
"זהו דבר שבמרוצת הזמן עלולים העוסקים בישיבות לשכוח. קיומה של ההנהלה אינו אלא בשביל הבחורים, ולא להיפך. הבחורים לא נועדו להחזיק את הישיבה, הישיבה נועדה לחנך ולהעמיד אותם, לתרום להם.
"ר' זלמן היה יהודי פנימי, נעדר מזיוף, מחיצוניות ומבלוף. הוא התמסר לחלוטין לתלמידים – לטובתם הגשמית, וכל שכן לטובתם הרוחנית. זו הייתה משאת חייו ובכך הוא עסק.
"הגישה שלו בהתנהלות ישיבה היא נר לרגלנו – מתקיימת התוועדות בישיבה, האם ייתכן שלמחרת לא יתקיים 'סדר' בבוקר?! איך יכול להיות דבר כזה? – אחרי התוועדות צריך ללמוד עוד יותר! מה פעלה ההתוועדות אם בעטיה לומדים פחות?
"לא כולם מחזיקים מגישה זו, וכמובן שחילוקי דעות בנושאים אלה הינם לגיטימיים, אך הגישה, והרגש העומד מאחוריה, היא שאמורה להניע אותנו – לחשוב על אמיתתם של דברים, על הפנימיות.
"דוגמה נוספת: לאחר חג הפסח – נהוג בכל הישיבות להתחיל את 'זמן' הקיץ בראש חודש אייר. אצל ר' זלמן לא היה דבר כזה! – מה יעשו הבחורים במשך שבוע ימים מ'אחרון של פסח' ועד ראש חודש אייר? בוודאי שלהנהלה קל יותר להתחיל בראש חודש אייר, אבל לבחורים זה לא טוב! – זאת, אף אם הם אינם מבינים זאת… – איך אפשר לתת להם לכלות את זמנם?
"זו דוגמה אחת מגישתו. הוא לא חיפש הנחות. הבחורים הגיעו לישיבה על מנת להתחנך, ועלינו לחנך".
היסוד החשוב ביותר
* מה צריכה הישיבה להקנות לבחור?
"לא כל הבחורים ניחנו בכישרונות, ולא כולם למדנים גדולים, ועם זאת אסור לנו להשלים עם המצב שלאותו אחוז של בחורים שאינם למדנים – יהיה חסר היסוד מהותי.
"רואים אנו שיש ישיבות רבות, של חוגים שונים, שבהן אפילו תלמידים המתקשים בלימוד, שאינם בעלי כישרונות – חדורים בכך שלימוד הוא החיים. הם מגיעים להכרה והרגשה שאי אפשר שלא לעסוק בלימוד, הכרחי להט בלימוד, לימוד הגמרא הוא החיים!
"היסוד הראשון שבחור מוכרח לקבל בישיבה – הוא שזו היהדות! אם אין שייכות ללימוד דף גמרא – חסר יסוד עיקרי ביהדות. אני רואה אפילו באוסטרליה אברכים מחוגים שונים שמצד כישוריהם אינם נחשבים מגדולי הלמדנים, ועם זאת – היהדות שלהם עומדת על לימוד התורה. יש להם שייכות ללימוד, וזהו יסוד בחייהם. זה יהיה 'דף היומי', זו תהיה גמרא עם ביאורים. אבל בלי גמרא – אי אפשר.
"הישיבות שלנו בהחלט מקנות לכל תלמידיהן – גם אלה שאינם למדנים – הנחות חסידיות, רגש לקדושה, רגש ליהודי אחר וכו' וכו', אך חשוב מאוד גם לדאוג לכך שיסוד חייו של יהודי – התורה – לא יהיה מוחמץ.
"על כל ראש ישיבה, משפיע ומגיד שיעור לשאול את עצמו: בחור למד בישיבתך שלוש שנים, האם ייתכן שהוא לא ירגיש שהתורה היא חייו?!
"מרגע שהבחור אינו 'בעל מוחין', ולא מתחבר מספיק ללימוד, אין שום דחף מספיק לכך שבכל זאת יתאמץ ללמוד. הוא לא מרגיש שחסר לו יסוד. אומרים לו שזה חשוב, אבל לא דוחפים אותו לכך. הוא אמור להרגיש שבלי הלימוד אין לו חמצן. יש להעניק את הרגש, הדחף והתחושה שאי אפשר בלא זאת".
* כיצד אתם פועלים בעניין זה?
"חלקי הקטן בעניין זה הוא שבשעה שיושבים ללמוד עם בחורים – הם יחושו שזהו כל העולם. לא לומדים 'לצאת ידי חובה', אין מושג כזה שבו יתבטל שיעור משום שאני עסוק בדברים אחרים. אין דבר חשוב יותר מהשיעור, אין דבר חשוב יותר מהלימוד, וזהו חוק בל יעבור! מדי יום אני מוסר שיעור בישיבה, והבחורים יודעים שהשיעור הוא הדבר החשוב לי ביותר, ושלימוד הוא הדבר החשוב ביותר.
"כשבחור רואה התייחסות כזו, כשהוא מבין שלפחות אצלך הלימוד כה חשוב – ניתן לקוות שגם אצלו יהיה רגש חשיבות ויוקר ללימוד התורה. אבל אם המגיד שיעור מוצא – ולו פעם אחת בשנה – תירוץ מדוע לא למסור היום שיעור, זה פועל היזק בגישתו של הבחור.
"אצלנו בישיבה במלבורן החינוך הוא שפירושה של פנימיות הוא: אמת. אין שום דבר שיכול להפריע, לבטל או לקצר את ה'סדר' – זהו הדבר החשוב ביותר".
הגישה החסידית ללימוד
* דיברתם על היסוד אותו נדרשת הישיבה להקנות לכל – שהתורה היא החיים. לאחר יסוד זה – מהי דרך וגישת הלימוד שיש להקנות לתלמידים?
"אצלנו באוסטרליה, מטבעה של האוכלוסייה ושל ייעוד הישיבה, חלק מהתלמידים המגיעים לישיבה באים ללא יכולת ללמוד לבד דף גמרא עם רש"י ותוספות. העבודה היא בראש ובראשונה להפוך את התלמיד למי שכן יכול ללמוד לבדו.
"אבל גם כאשר מדובר על בחור עם יכולות, ניסיון וחוש בלימוד – יש לחנך שהלימוד יהיה יסודי, אמיתי, בלי הנחות וקיצורי דרך. שלא יהיה מושג של ויתור על חתירה ליסוד הסברא והסתפקות בהבנה שטחית וכללית בלבד. ר' זלמן סרברנסקי אמר לי פעם על בחורים: "זיי זאָגן ווערטער!" – הם אומרים מילים!
"רוב רובם של ה'תוספות' אומרים תירוץ, אך לא מפרטים מהי השאלה שעליה נאמר התירוץ. רק במיעוט מהמקרים כותבים התוספות: 'תימה'. בחור עלול להסתפק בחזרת דברי התוספות, מבלי להבין מהי הקושיא שאותה התוספות מתרצים. איך אפשר לומר תירוץ מבלי לדעת את הקושיא?! זהו אינו לימוד.
"ראינו כיצד למד הרבי רש"י – עיקר הדיון היה מה הייתה שאלתו של רש"י, מה הוביל והכריח את רש"י לפרש כפי שפירש. זהו חינוך ללימוד – עליך לברר, מה הקושיה, מה הבעיה, מה המצוקה, מה לא מובן. ומשהבנת זאת – או אז ביכולתך ללמוד את התירוץ ואת הגישה הפותרת את השאלה.
"תפקידנו ועבודתנו הן להקנות חיות, תענוג, יגיעה ויסודיות בלימוד. הרבה יותר משחשוב ללמוד את כל המסכת – חשוב ללמוד מספר דפים, אבל כראוי. האדם הוא שכלי, השכל מבקש לשאול שאלה, ואם שאל – למצוא לה תירוץ. זהו פירושו של אדם! וזהו פירושו של "קאָכן זיך אין לערנען". לימוד הוא כאשר שאלת קושיא ואחר כך הבנת משהו המסיר את הקושיא.
"אני משתדל להקנות לכל בחור לפי ערכו יכולת ללמוד, כפי פירושו של לימוד.
"אחרי שבחור הבין היטב את הפירוש הפשוט של הגמרא, לאחר מכן – חשב היטב מה רש"י אומר, לאחר מכן הבין מה התוספות מקשים על רש"י ומה הם מתרצים; אבן הבוחן לכך שהוא אכן הבין טוב את דברי רש"י ותוספות – היא כאשר הוא פותח את המהרש"א ומבין ומזדהה עם מה שהוא שואל. הם אינך מבין את שאלת המהרש"א – אות היא לכך שלא הבנת גם את רש"י ותוספות. כן הדבר הוא במפרשים נוספים, הדומים למהרש"א. יש לגשת צעד אחר צעד, ביסודיות ובהבנה מוחלטת".
* כחסידים, מה שונה ומייחד את גישתנו ללימוד התורה?
"לימוד התורה אינו ערך בפני עצמו – נפרד מאלוקות. ישנם העלולים לנהוג בבחינת 'העמידן על אחת' כשכל היהדות מושתתת על הלימוד בלבד. אך מתורה שבכתב ושבעל פה מוכח שיש עניין עמוק יותר: נשמות ישראל. התורה אינה אלא אמצעי כדי להגיע לתכלית, לעיקר: נשמות ישראל.
"התורה מגלה את הקשר של הנשמה עם הקב"ה, ועם נשמה שניה, וממילא הגישה לתורה כולה אחרת!
"אצלנו ישנו גם לימוד החסידות, שמשקיעים בו כוחות רבים. על זה נאמר במשנה: 'לפום גמלא שיחנא' – התביעות והמטלות הינם בהתאם ליכולות והכוחות. ואם הרבי מבקש מאתנו להשקיע את מירב הכוחות הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות – הרי שיש לכך את הכוחות. ואולם – יש להשקיע ולהתמסר לזה, וזה נדרש הן מהתלמידים והן מהנהלת הישיבה.
"הזמן המוקדש ללימוד הנגלה בישיבות שלנו – מצומצם יותר מאשר בישיבות אחרות. שלוש שעות המוקדשות בישיבות אחרות ללימוד נגלה, מוקדשות אצלנו ללימוד החסידות. ואולם – ישנה ההבטחה ש'נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה'! אם מייקרים את הלימוד ויש כלפיו יחס של חשיבות, אם לא מכלים את הזמן ומנצלים כל רגע – מצליחים להגיע לאמיתתה של תורה ולבהירות בלימוד. הרבי 'לא סבל' בזבוז זמן, ויסוד הכל הוא ניצול הזמן.
"כאשר משקיעים, מתמסרים, חותרים לעומק, ומייקרים את הלימוד – זוכים שהתורה משתמרת ומתברכת, כי היא חיינו ואורך ימינו".
"מגיעים לי הרי דמי שדכנות"
מבחינתו, הוצע לו שידוך, הרבי נתן את הסכמתו וברכתו והדבר התקדם. הוא לא ידע באותה עת את אשר התרחש בעבר השני.
וכך מספרת רעייתו:
"בהגיעי לגיל נישואין תרתי אחר השידוך המתאים לי. אף שגדלתי במשפחה חסידית, היה לי חשוב שלצד היותו של בעלי למדן יהיה בקי גם בחכמות העולם. נפגשתי עם בחורים שונים, אך לא הייתי שלמה עמהם והכישלונות החלו לנטוע בי ספקות וחששות. כאשר נכנסתי ל'יחידות' הבעתי את חששותיי, אך הרבי הרגיע אותי באמרו: "איר זאָלט ניט פאַרגעסן איינלאַדן צו דער חתונה" [אל תשכחי להזמין אותי לחתונה].הבנתי שזה עומד לקרות בקרוב.
"באחד הימים הגיע אחי הביתה ואמר שבישיבה לומד תלמיד חדש, יליד אנגליה, למדן גדול שהינו גם בעל השכלה כללית, ושאל האם ארצה לפוגשו. הסכמתי, אבי ניגש לדבר עם המשפיע של הבחור – ר' מענדל פוטרפס – אולם ר' מענדל הבהיר שהבחור עדיין אינו אוחז בפרק השידוכין, שכן כעת הוא שקוע בלימוד התורה. 'ובכל אופן', הוא הוסיף, 'יש כבר תור של משפחות שמתעניינות בו'. 'טוב', ענה אבי בחיוך, 'נצטרף גם אנו לתור'.
"כעבור כשנה פנתה אליי חברה וביקשה להציע לי שידוך – בחור בשם בנימין כהן. נזכרתי שזהו הבחור שאחי המליץ לי עליו והבעתי את הסכמתי להיפגש.
"לאחר שלוש פגישות בעלי היה מוכן להתקדם לסגירת השידוך, אולם אני הייתי זקוקה לעוד זמן. באחד הערבים הלכתי לשיעור תורה וחזרתי די מאוחר הביתה. עליתי במדרגות בשקט כדי לא להעיר את בני הבית, אך הופתעתי לגלות שהוריי ואחיי עדיין ערים ויושבים סביב שולחן המטבח. ביררתי מה אירע ואמי סיפרה: 'הרב חדקוב התקשר, הרב קליין התקשר והרב גרונר התקשר. כולם אמרו שברצונם לדבר איתך. מה עשית?'.
"לא ידעתי במה מדובר ואמרתי שלמחרת בבוקר אטלפן ואברר, אך הם התעקשו שהמזכירים אמרו שבכל שעה בה אחזור הביתה אתקשר. כך עשיתי, הרב חדקוב ענה לטלפון ואמר שהרבי מבקש לדעת מה קורה עם שידוך. אמרתי שנפגשתי עם בנימין כהן אך לא יכולתי לקבל החלטה, וניצלתי את ההזדמנות לשאול את דעת הרבי. למחרת חזר אליי הרב חדקוב ואמר שדיבר עם הרבי והרבי הורה שאמשיך עם הצעה זו.
"המשכנו להיפגש, והסכמנו בינינו להשתדך. אז, קיבלתי שיחת טלפון נוספת מהרב חדקוב שמסר את דברי הרבי: 'בהתאם להבנתי את אשר את מחפשת – הצעה זו נכונה'.
זמן קצר לאחר הפורים באנו בקשרי השידוכין. התאריך שנקבע לחתונה היה ב' תמוז. החתונה התקיימה, כמובן, לאחר השקיעה, בליל ג' תמוז, ומעניין שהתאריך שציין הרבי במכתב הברכה לחתונה היה ב'-ג' תמוז.
"באותם ימים מקובל היה שהחתן והכלה נכנסים יחד עם הוריהם ל'יחידות' לפני החתונה כדי להתברך מהרבי. ברוב המקרים נהגו במקביל למסור לידי המזכירות הזמנה לחתונה עבור הרבי, אולם מאחר שהרבי אמר לי שלא אשכח להזמינו לחתונה – החלטתי למסור לרבי את ההזמנה בעצמי, בשעת ה'יחידות'.
"כשנכנסתי לחדר אמר הרבי בחיוך: "עס קומט דאָך מיר שדכנות" [מגיעים לי הרי דמי שדכנות].
"כשמסרתי לרבי את ההזמנה אמר: "עיקר השתתפות איז דאָך ברוחניות" [ההשתתפות העיקרית הרי היא ברוחניות]. הבנתי שהכוונה היא שנוכחותו של הרבי בחתונה אינה תלויה בהגעתו הפיזית אלא ברוחניות – במחשבה עלינו ובברכות שמעניק לנו.
"לימים, בשנת תשנ"ד, בננו הבכור בא בקשרי השידוכין והחתונה נקבעה לג' תמוז. באותו יום קרה הנורא מכל ולא ידענו כיצד לנהוג. בעצת רב ישבנו שבעה במשך חצי שעה וקיימנו את החתונה ללא מוזיקה.
"בעלי נזכר באותה עת בדברי הרבי ב'יחידות' – "ההשתתפות העיקרית היא ברוחניות", מילים שניחמו והבהירו את המצב כולו, לאחר ששררה מבוכה ורבים תהו מה יהיה על ליובאוויטש"…
'בבא קמא' ב'אוהל'
הרב כהן:
ביו"ד שבט תשל"ב, מסיבות שונות לא יכולתי לנסוע לאוהל הרבי הריי"צ בשעות הבוקר, ונסעתי בשעות הצהריים. כשהגעתי לאוהל, השמש כבר החלה לשקוע.
המכונית עצרה בשער הצדדי של בית החיים ואני יצאתי אל הקור המקפיא של שיא החורף. כאשר נוסעים לאוהל יש דברים חשובים יותר לחשוב עליהם מאשר מזג האוויר ועל כן פניתי מיד אל השער על מנת להיכנס אל האוהל.
להפתעתי, השער היה נעול. הייתי בטוח שמדובר בטעות, והתחלתי לדחוף ולהרעיד את השערים בניסיון לפתוח אותם.
בעודי עומד במקום, מכונית נוספת נעצרה ומתוכה יצא הגאון הנודע רבי פנחס הירשפרונג, אב"ד מונטריאול, שהיה מגיע מספר פעמים בשנה להתוועדויות של הרבי וגם באותו היום הגיע לשם ההשתתפות בהתוועדות שהתעתדה להתקיים בשעות הערב, כשקודם לכן הגיע לאוהל הק'.
הרב הירשפרונג עמד לידי בשעה שניסיתי את כוחי בפתיחת השער, ולפתע הגיע שומר בית החיים שבירר מדוע אני מנענע את השער. השבתי שברצוננו להיכנס לאוהל והוא הסביר שבית החיים ננעל מדי יום בשעה חמש. היה זה דקות ספורות לאחר השעה חמש והתחננתי בפניו שיואיל לפתוח לנו את השער ויאפשר להיכנס לאוהל למספר דקות בלבד. הוא סירב בתוקף ואף פתח באיומים.
התחושה הייתה כבדה. החמצתי את קריאת הפ"נ באוהל ביו"ד שבט. בזבזתי שעתיים בנסיעה חסרת תועלת, ועתה – גם חשתי היטב על בשרי את הקור המקפיא. הבחור שהסיע אותי לאוהל ברכבו ציפה שאשהה במקום לפחות חצי שעה, ובינתיים נסע למקום אחר. התחושות היו בלתי נעימות.
"לפתע, פנה אליי הרב הירשפרונג ושאל: "וואָס לערנסטו?" [מה אתה לומד?].
הופתעתי מכך שהרב הירשפרונג לא מצא תנאים נאותים יותר לשיחה בנושא זה, אולם השבתי: 'בבא קמא דף י"א'. עיניו אורו: 'בבא קמא דף י"א!', והוא החל לחזור בקול על כל מילה בדף זה, כשהוא מפרש את דברי הגמרא על פי המפרשים.
ידוע לכל היה כי הרב הירשפרונג בקי בכל הש"ס לאותיותיו והוא יכול לצטטם כמות שהיה קורא מספר, אך מה שהדהים אותי היה המחזה של רב מבוגר העומד ברחוב שומם וחשוך, כשמזג האוויר קפוא והרוח מכה בעוז על פנינו, ושקוע לחלוטין בלהט ובהתלהבות בתורה הקדושה, כשהוא אינו מודע לדבר אחר.
השלג ירד עליו, אך נראה היה שהוא כלל אינו מבחין בכך. רגליו בוודאי קפאו כגושי קרח, אך נראה היה שהוא לא חש אי נוחות. כשהבטת על פניו המאושרות והקשבת לקולו הנלהב אפשר היה לחשוב שהוא עומד בבית מדרש גדול וגדוש ומוסר שיעור למאות מאזינים קשובים הסופגים בשקיקה כל מילה.
כשנוכחים בהתלהבות כה גלויה – קשה להישאר אדישים. תחת השפעתה של אנרגיה בלתי מוגבלת – בלתי אפשרי לשקוע בקליפה של דכדוך וייאוש. מרץ, חום והתרגשות מדבקים ומפיגים קרירות וחושך. כאשר ראיתי את התלהבותו של הרב הירשפרונג, נדבקתי גם אני והקדרות שלי התפוגגה.
המכונית של חברי הגיעה למקום, ונכנסתי אליה במצב רוח מרומם למדי. יו"ד שבט שב להיות היום הקדוש והנעלה שנועד להיות.
הרב הירשפרונג נהג לשאול אנשים תדיר: "מה אתה לומד?" ולא: "האם הנך לומד?". שאלה כזו עלולה לגרום לנשאל תחושת השפלה, פגיעה ושיפוטיות. לעומת זאת השאלה 'מה אתה לומד?' חפה מתחושות אלה. להיפך – היא משדרת שברור לשואל שאתה אכן לומד.
הרבי האמצעי אמר שהוא מאחל לעצמו שכאשר שני חסידים מהלכים יחד ברחוב – ישוחחו ביניהם אודות 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה'. אם מסיבה כלשהי איננו מסוגלים לכך, הבה לפחות לא נזנח לחלוטין את המסר ונשוחח זה עם זה בתורה!
'חי הנושא את עצמו'
המטרה שלפיה שלח הרבי קבוצת 'תלמידים שלוחים' לאוסטרליה, הייתה לבסס ולהעמיד את הישיבה. קבוצות כאלה שלח הרבי גם לייסד ישיבות במקומות נוספים כמו מיאמי, לוס אנג'לס, סיאטל, ונצואלה, מרוקו ועוד.
ואולם, מגלה את אוזנינו הרב כהן, לאחר כעשר שנים בהן שלח הרבי קבוצות שלוחים, ביקש הרבי להפסיק את קבוצות השלוחים, באמרו כי הישיבה צריכה להיות בבחינת 'חי הנושא את עצמו'. מטרת שילוח השלוחים אינו אלא ליצור את המצע שבו תוכל הישיבה להתקיים ולעמוד בכוחות עצמה. תוכן דבריו של הרבי (במכתב להנהלת הישיבה) היה: הייתכן שמוסד תלוי במה ששולחים ממקום אחר?
למעשה, חברי הנהלת הישיבה, ובראשם חיים גוטניק, כתבו לרבי ופירטו את השפעתם של השלוחים על העיר כולה, ואת הגדולות והנפלאות שמתחוללים כתוצאה מנוכחותם, והרבי המשיך בשילוח השלוחים.
אולם דבריו של הרבי חיים וקיימים, וגישתו היא שמוסד צריך לעמוד בכוחות עצמו.
כשהרבי הניף את ידו הק'
כשהרב כהן מזכיר את השליח הרב פייביש וואגל, הוא עוצר בדיבורו ומזכיר עובדה שאירעה שנים מאוחר יותר: זה אירע כנראה בשנת תשל"ב. עמדנו ושוחחנו ברחוב קינגסטון, ליד חנות הדגים של רסקין, ולפתע עברה המכונית של הרבי, שהיה בדרכו אל האוהל הק'.
"בעיניי ראיתי שהרבי מביט מחלון הרכב, וכאשר ראה את ר' פייביש – הניף את ידו הק'. לא ראינו עוד מאורעות כאלה, אך חסיד כר' פייביש זכה לכך".
——-