"הרב עמד דרוך בכניסה לכיתה, וכנראה חיכה לקבל את פניי. הוא ראה אותי, פרס את שתי ידיו, היישיר אליי מבט ואמר: 'משיח, איפה היית אתמול?'. אני, בתמימות של ילד ובהתלהבות, אומר ככה, בגאווה, בשמחה: 'הייתי בתהלוכה'... 'היית בתהלוכה? איי, איי, איי, איי, איי', הוא אומר בטון שאינו משתמע לשני פנים"… | סיפורו המרגש והמיוחד של הרב משיח מוריאל, כיום שליח באחת מהשכונות הוותיקות בנתניה, שבהיותו נער בני ברקי מצוי גילה את עולמה של חב"ד דרך שבועון 'כפר חב"ד' שזה עתה החל לצאת לאור, ואז החלו ה'צרות' בכיתה… | ה'משיח' שהגיע מה'יפוצו'
"ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" (הפטרת שמות). זהו סיפור של גאולה. זהו סיפורו של אברך חב"די, כיום שליח באחת מהשכונות הוותיקות בנתניה, שמסלול חייו השתנה לאחר שגילה את עיתון 'כפר חב"ד' בהיותו ילד. זהו סיפורו של הרב משיח מוריאל.
"גדלתי בבני ברק, בעיר התורה והחסידות", פותח הרב מוריאל את סיפורו המרתק. "אומנם הייתה למשפחתנו זיקה חב"דית, אך לא היה בה כדי להשפיע כלל ועיקר על החינוך שלי. גדלתי כילד בני ברקי טיפוסי עם כל המשתמע מכך. למדתי בתלמוד תורה זיכרון מאיר של החינוך העצמאי במרכז בני ברק.
"שנות ילדותי היו שיאן של שנות המחלוקת הידועה, ואני, על אף שלא הייתי קשור לחב"ד, הייתי אחד מנפגעי אותה מחלוקת. זה החל אחרי תהלוכת ל"ג בעומר הראשונה בבני ברק, בה השתתפתי. זאת הייתה הפעם הראשונה בה זכיתי להשתתף במשהו שהרבי בעצם יזם באופן אישי. באו בחורים לשכונה שלנו, קריית הרצוג, ואמרו שהרבי ביקש לעשות תהלוכות ל"ג בעומר בארץ הקודש. הם אמרו שהבקשה של הרבי היא מאיתנו, הילדים, שנבוא להשתתף בתהלוכה לכבוד רשב"י.
"זה מאוד תפס אותי, שהרבי הגדול מאמריקה פונה אליי ולחברים שלי. באותן שנים לא ידעתי שמדובר ברבי מליובאוויטש, אלא ברבי הגדול מאמריקה. כך קראתי לרבי אחרי שאבא שלי נסע לרבי כמה שנים קודם לכן. מאז, הרבי הצטייר אצלי כרבי הגדול מאמריקה".
אז מה היה בל"ג בעומר תש"מ?
"באותו ל"ג בעומר צעדנו בתהלוכה מהשכונה שלנו לכיוון שיכון ה', שם התכנסו כל הילדים. המנחה היה הרב שמואל חפר ע"ה. אמרנו פסוקים ושרנו, ובסוף הכינוס אמר הרב חפר, שהרבי מליובאוויטש ביקש שכל הילדים שהשתתפו בתהלוכת ל"ג בעומר, ישתפו את החוויה שלהם ויכתבו על כך. הוא אמר שיזכירו את הילדים שיכתבו לברכה אצל הרבי. שמעתי את זה והייתי בעננים. אמרתי כבר שהרבי נתפס אצלי כצדיק הגדול מאמריקה, וריגש אותי שהרבי הגדול חושב על ילד קטן. יצאתי מהכינוס בהתרוממות רוח וכך גם הגעתי לתלמוד תורה למחרת…
"הרב שלי, אותו הערצתי מאוד, ושממנו בעצם למדתי את היסודות של לימוד הגמרא באופן מעמיק מאוד, חיכה בכניסה לכיתה. הרב שלי היה מיוחד מאוד בלימוד גמרא, ובכלל דמות מיוחדת בלימוד וביראת שמיים.
"בכל אופן, הרב עמד דרוך בכניסה לכיתה, וכנראה חיכה לקבל את פניי. הוא ראה אותי, פרס את שתי ידיו, היישיר אליי מבט ואמר: 'משיח, איפה היית אתמול?'. אני, בתמימות של ילד ובהתלהבות, אומר ככה, בגאווה, בשמחה: 'הייתי בתהלוכה'… 'היית בתהלוכה? איי, איי, איי, איי, איי', הוא אומר בטון שאינו משתמע לשני פנים. מה'איי, איי, איי' שלו, הבנתי שעשיתי משהו שלא לרוחו, אבל לא הבנתי למה וכמה. בכלל לא ידעתי שיש מחלוקת. צריך להבין שגדלתי בבית בגישה כזאת, בה לכל הרבנים יש את הכבוד הראוי להם וצריך לכבד את כולם, ושכל אחד יש לו את הרב שלו.
"לא הבנתי בכלל שיש מושג כזה של מתנגדים וחסידים, לא הייתי מודע למושג הזה. בקיצור, נצרתי את זה בליבי, אבל זהו, הרב לא המשיך לדבר על זה עוד. רק אחרי זה, אחרי שנים, הבנתי שככה גם נולד עיתון 'כפר חב"ד', על רקע תהלוכת ל"ג בעומר והמסתעף. כשגדלתי, הבנתי שהיו מודעות נגד התהלוכות ושנעשה מזה קול רעש גדול, ושלכן הרב שלי דיבר אליי ככה. בשעת מעשה בכלל לא הייתי מודע לכל הסיפור הזה. החוויה האישית שלי מהסיפור הזה היא התרוממות רוח – ובום, נפילה, נמיכות רוח. הוא גם לא הסביר, כי כנראה שהוא היה מנוע מלהסביר לי מה הבעיה.
"אם אני זוכר נכון, בשנה שבין ל"ג בעומר תש"מ לל"ג בעומר תשמ"א, הגיעו לראשונה גיליונות 'כפר חב"ד' לבני ברק. על הגיליונות הראשונים שראיתי התנוססה תמונה של הרבי, הבנתי שמאוחר יותר הרבי ביקש שלא ישימו כל שבוע את התמונה שלו עצמו, אבל החוברות הראשונות שנמכרו בבני ברק היו עם הדיוקן של הרבי על דף השער. קפצתי על זה כמוצא שלל רב, כי סוף סוף יש לי את הזכות לראות את הדיוקן של הרבי. הייתי ילד, וביקשתי רשות מההורים שלי לקנות את העיתון, כי מהבית הייתה לנו זיקה לחב"ד".
זו כבר הפעם השנייה שאתה אומר שהייתה לכם זיקה לחב"ד. על איזו זיקה מדובר? הזכרת גם שאבא שלך נסע לרבי…
"נתחיל בזה שמיד עם עלותנו ארצה בתשל"ב, היינו מהעולים הראשונים ששוכנו במעון העולים בכפר חב"ד. אפילו זכינו שהייתה לנו דירת קרקע עם חצר, אני זוכר את זה עד היום על אף שהייתי רק בן שלוש. אבא שלי זה כבר סיפור אחר. באותן שנים הרבי הורה לר' שמחה גרודצקי לקרב את העולים החדשים. ר' שמחה הגיע למעון, פגש את אבא ושאל אותו מהיכן הוא מגיע. כששמע שאבא מגיע מסמרקנד, שאל איך קוראים לו. אבא אמר שקוראים לו בוריס. זה היה השם הגויי אבל שמו היהודי הוא ברוך.
"ר' שמחה לא הרפה ושאל: 'איך קוראים לסבא שלך?' ואבא ענה 'מרדכי פנחסוב'. באותו רגע חל שינוי עצום בר' שמחה, הוא חיבק את אבא שלי ונישק אותו, ואמר: 'אתה הנכד של רבי מרדכי פנחסוב. הסבא שלך היה מקושר לכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ואפילו זכה לכינוי החב"דניק הראשון של יהודי סמרקנד'. הוא בירר אצל אבא שלי מה עם פרנסה, וסידר לו עבודה כרופא שיניים בכפר חב"ד. עבודה שאבא שלי עסק בה במשך כעשר שנים, גם אחרי שעברנו לגור בבני ברק.
"אני גדלתי בבני ברק על כל המשתמע. מכפר חב"ד אני זוכר רק שני מעמדים גדולים – את ההקפות השניות ואת בר המצווה לילדי הגיבורים. העובדה שאבא שלי היה רופא שיניים בכפר או שסבא רבה שלי כונה 'החב"דניק הראשון בבוכרה', לא השפיעה הרבה על הווי החיים שלי".
התגליות בעיתון 'כפר חב"ד'
שנעבור לל"ג בעומר תשמ"א?
"כן, אבל לפני כן אני רוצה לספר על עיתון 'כפר חב"ד', אותו התחלתי לרכוש כל שבוע באישור אימא שלי. בכל פעם גיליתי עוד משהו. דברים שהפתיעו אותי. פתאום הכרתי מושג של התוועדות, ואז חסידות. אומנם הכול בהבנה של ילד, אך בכל פעם אני מגלה עוד ועוד תובנות ואני מרגיש שאני לא יכול לוותר על העיתון.
"במאמר מוסגר, אבא נסע לרבי בתשל"ה ומאז עשה לעצמו מנהג קבוע – להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים בבית כנסת חב"ד ברחוב רש"י. ואולם מעבר לזה לא ידעתי כלום ולכן שמחתי מאוד בכל פעם שלמדתי מושג חדש בעיתון 'כפר חב"ד'. ידעתי שיש לחב"ד ספר שנקרא תניא ושבעל התניא כתב אותו, אבל לא ידעתי למשל שאדמו"ר הזקן כתב עוד ספרים, כמו ליקוטי תורה ושולחן ערוך ועוד.
"בעצם את הכול גיליתי לבד. למדתי כתוצאה מחיפוש עצמי. בכל פעם גיליתי עוד משהו והתפעלתי. כשהתקרבתי לגיל בר מצווה נפל דבר. בדיוק באותה שנה הקפיצו אותי כיתה מכיתה ו' לכיתה ח', ואז החל החרם הגדול. כל הכיתה החרימה אותי והתעללה בי. זה היה בשיא ימי המחלוקת, בתקופה בה אמר מי שאמר 'אלפיים שנה חיינו בלי הגולן' וכו'. המחלוקת הייתה בשיאה, ואני נתפסתי כחב"דניק של הכיתה אפילו שלא בדיוק ידעתי מה זה. בטח לא ידעתי על המשמעות האמיתית של להיות חסיד. זה לא הפריע לחברים בכיתה לרדת לחיי ולקרוא לי 'חב"דצקער' ככינוי גנאי.
"מי שהגן עליי היה, לא פחות ולא יותר, הרב שלי באותה עת – ר' עזרא צ'ולק, אבא של חנניה צ'ולק מ'עזר מציון'. הוא היה המחנך שלי בכיתה ח' והוא היה אדם מיוחד במינו. 'יקה' שגדל על ברכי החזון איש ושתמיד היה מספר לנו עליו. הוא ראה שהתלמידים בכיתה יורדים לחיי ורצה להרים את המורל שלי. יום אחד, אחרי עוד פעם בה הציקו לי, הוא ביקש לומר משהו. 'חבר'ה', אמר, 'אתם יודעים שבזכות חב"ד שומרים את השבת בבני ברק?' ברור שכולם השתתקו וכרו אוזניים, ואז הוא סיפר את הסיפור הבא:
"הוא סיפר שפעם הייתה מחלוקת גדולה בבני ברק בין הדתיים לאלה שעדיין לא שמרו תורה ומצוות. אני לא יודע אם הדור הנוכחי יודע, אבל בעיר בני ברק של פעם לא היו רק דתיים, היו גם כאלה שהשתייכו ל'מערך' [כיום מפלגת העבודה. יי"צ קפלן]. אני זוכר שבמרכז רחוב רבי עקיבא סמוך לרחוב ירושלים היה מבנה ענק של המערך. היה שם אפילו גן ילדים לא דתי. כשהייתי פעוט למדתי בגן הזה והייתי הילד היחידי שהלך עם כיפה. זה היה סמוך לישיבה של בעלזא, ובחור מהישיבה היה קורא לי בהפסקות של הישיבה, נותן לי סוכריה ומבקש שאומר ברכה, כדי שהוא יוכל לענות אמן אחרי הברכה שלי.
"בכל מקרה, הרב צ'ולק סיפר שנסעו בשבת בעיר, ושהייתה על כך מחלוקת גדולה בין אנשי המערך לאנשי המפלגות החרדיות. בסוף הוחלט שצריכים להגיע להסכמות ושלכן הולכים לשאול את הרב של בני ברק, הרב לנדא הזקן. הרב לנדא שאל את אנשי המערך, האם ברור להם שיש לכבד את התושבים שומרי השבת. הם ענו בחיוב, אך אמרו שיש לכבד גם את אלה שאינם שומרים. טוב, הציע הרב לנדא, נסכם שבשעה שמתפללים, הכבישים יהיו סגורים. הפיתרון התקבל על דעתם של אנשי המערך, ואז התחילו לפרוט אותו לפרוטות:
"יש לסגור את הכבישים מהנץ החמה, שאז מתחילים להתפלל, עד שתים עשרה, שאז מסיימים החב"דניקים את התפילה במניין האחרון שלהם. העניין הוא, שכבר בשתים עשרה וחצי מתחילים לצאת אנשים לתפילת מנחה. במילים אחרות, אין כמעט אפשרות שהכביש יהיה פתוח. 'וככה, בזכות החב"דניקים, כבר לא נוסעים בשבת בבני ברק', אמר הרב צ'ולק לילדים המשתאים. האנשים מהמערך חשבו שהמניין האחרון מסתיים בעשר, אך לא לקחו בחשבון שבחב"ד מתחילים בעשר, כמובן אחרי לימוד חסידות משעה מוקדמת.
"זה היה סיפור אחד שהרב צ'ולק סיפר כדי להרים לי את המורל. הסיפור השני היה למעשה מעין דיבור של הערצה. 'תגידו לי', שאל את הילדים, 'איפה יש יהודים כאלה שאכפת להם מיהודי שלא הניח תפילין, חוץ מאשר בחב"ד?' הוא סיפר על יהודי שעומד במשך שנים בתחנה המרכזית בתל אביב, כשהוא מאיר פנים לכל אחד ומניח תפילין אפילו עם אנשים שמעולם לא הניחו תפילין. בעבורי זה היה משנה חיים.
"הרב הליטאי שלי מספר לחברים שלי על מבצע תפילין, שכבר קראתי עליו לא אחת בעיתון 'כפר חב"ד'. לא ידעתי בדיוק מה לחוש, אך הרגשתי שהוא מרומם אותי בעיניהם. אני לא יודע מה היו הדעות האישיות שלו. אני יודע שהוא עשה את זה כדי להרים לי את המורל, ואני מכיר לו תודה על כך גם עכשיו, שנים רבות אחרי.
"נקודת השבר, אם אפשר לקרוא לה כך, הייתה במלחמת לבנון הראשונה, מבצע שלום הגליל. זה היה בקיץ תשמ"ב. בבית שלנו היה כלי תקשורת שלא היה בדרך כלל בבתים חרדיים. הייתי שומע מדי יום על הרוגים ופצועים, והלב שלי, לב של ילד, התכווץ. בכיתה, לעומת זאת – שום דבר, עולם כמנהגו נוהג. אף אחד אינו יודע ואינו מוטרד מהמלחמה ומכמות ההרוגים. זה כאילו שיש נתק מוחלט בין הילדים בכיתה לכל הילדים האחרים בארץ ישראל. זה היה לי קשה מאוד.
"הלכתי לישון בכל לילה עם כבדות ועצב, ואז אני קורא בעיתון 'כפר חב"ד' שיחות של הרבי על המלחמה ועל החללים. אני רואה שהרבי מבקש שיכתבו ספר תורה לזכות החיילים, וזה כובש אותי. לרבי הגדול מאמריקה אכפת מהחיילים הצעירים שנהרגים. הרבי רוצה להגן על כולם ולשמור עליהם באמצעות האותיות של התורה. זה בא לי כמו מים קרים על נפש עייפה. הרבי גם ביקש שילכו להניח תפילין עם החיילים. הרבי גם אמר שייכנסו לביירות.
"בקיצור, הרבי מעורב. הרבי דואג. זו הייתה ככל הנראה הנקודה בה החלטתי שאני רוצה להיות קשור לרבי. עוד לא ידעתי מה המשמעות, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה. אמרתי לעצמי, אם יש רבי שיושב בסוף העולם, באמריקה, ואכפת לו מחייל יהודי שנמצא בקצה הארץ, בגבול, אכפת לו והוא דורש בשלומו ומורה לשמח אותו – הוא יהיה הרבי שלי. הייתי ילד בר מצווה… עד אז לא הייתה לי זהות עצמית. הייתי אמור באותה עת להיבחן לישיבה.
"חבר טוב שלי כבר נבחן והתקבל לפוניבז', אבל אני הבנתי שזה לא בשבילי. אני מופתע מזה שכבר כילד קטן הבנתי את זה, אך הסיפור של המלחמה הכריע את הכף. אמרתי לעצמי שאין אחד מכל הרבנים שאני שומע, מכל בני ברק, מכל ההוויה שאני נמצא בה, אין שום רב שאכפת לו מהמלחמה ומהחיילים שנופלים.
"אגב, באיזשהו מקום אפשר לומר, שדווקא בזכות ההצקות של החברים זכיתי להגיע לחב"ד. לא הייתה לי זהות מדויקת. מצד אחד, בבית הייתה לי זיקה חב"דית, אבל בתוכן לא היה לי כלום, לא ידעתי כלום. בזכות ההתנגדות שלהם, זה נתן לי חיפוש עצמי. כל כך רציתי לדעת מי אני, שהחברים נתנו לי להרגיש שאני לא כמוהם על אף שאני מרגיש שאני כמוהם. הם אומרים: 'לא, לא, אתה חב"דצקער', ואז הם יורדים עליי והופכים אותי לשק החבטות שלהם. זה רק דחף אותי יותר ללמוד על חב"ד".
ואת זה אתה עושה באמצעות עיתון 'כפר חב"ד'?
"המדורים של העיתון תפסו אותי מאוד. אם זה 'בדידי הווה עובדה', אם אלו טורי 'נשמה עם עצמה' שהרב מנחם ברוד כתב והפכו אחר כך לספר, אם אלו השיחות של הרבי בתחילת העיתון, ואפילו המדור של הגה"ח הרב יואל כהן ע"ה, מחשבת החסידות, שהיה גדול עליי אבל השתדלתי לקרוא אותו. ומעל הכול – המדור של 'חב"ד בעולם', על השלוחים של הרבי בכל מקום. הבנתי, בהשגה של ילד בן שלוש עשרה, שיש דבר כזה 'ראש בני ישראל' שהוא לא כמו כולם, שהוא מעל כולם ושאכפת לו מכל יהודי בכל מקום שהוא. זה גרם לי להחליט שאני רוצה להתקשר לרבי. לא ידעתי מה זה אומר, אבל ידעתי שאני רוצה ללמוד בישיבת חב"ד".
וההורים, מה הם אמרו על זה?
"אבא, שהגיע מרוסיה, רצה שאלך ללמוד כמו אחי בישיבת היישוב החדש בתל אביב. שם לומדים גם גמרא וגם בגרויות. מנגד, אני בתוך תוכי כבר החלטתי שאני רוצה, רוצה מאוד ללמוד בישיבה חב"דית, אבל איך אני אומר את זה לאבא? מה שעשיתי היה לכתוב לרבי. כתבתי לרבי שאני רוצה ללמוד בישיבה שלו. לא ידעתי איך שולחים את זה, אז הכנסתי לתוך מעטפה וזהו. חלפו יומיים מאותו מכתב, ואבא שלי שואל אותי: 'משיח, מה דעתך שאקח אותך להיבחן בישיבה בלוד?' התרגשתי וצעקתי: 'בטח שאני רוצה'. בתוך תוכי אמרתי לעצמי שהנה, כתבתי לרבי והוא כבר ענה לי.
"ואולם זה לא היה פשוט כל כך. ראש הישיבה הרב וועלוועל סגל, שבחן אותי, לא היה מרוצה מהתוצאות. הוא אמר לאבא שלי שזה לא יתאים לי, שהרמה בישיבה תקשה עליי ושלא אצליח להסתדר. אבא אמר לו שהרצון החזק שלי יעזור, ובכל מקרה הציע תקופת ניסיון. 'קח אותו לשלושה חודשים. אם תראה שזה לא מתאים, הוא ילך לישיבה אחרת'. שלושת החודשים הפכו לשלוש שנים. אני מודה לה' בכל יום על הזכות הזאת, על כך שמסלול חיי השתנה לטובה".
מה גרם לאבא שלך לחשוב על הישיבה בלוד? אמרת לו שאתה רוצה ללמוד בישיבה חב"דית?
"לא, וזה מה שמפתיע. שאלתי את אבי מה קרה פתאום. הרי אני לא סיפרתי לו, לא שיתפתי אותו בכך שכתבתי לרבי מכתב, אז מה קרה שפתאום עלתה בדעתו המחשבה לשלוח אותי ללוד? אז הוא ענה לי כך: 'תשמע, שמתי לב בזמן האחרון, שנהיית יותר מדי פארקוועטשעט. נהיית יותר מדי רציני. לא מדבר. יותר מדי רציני לגיל שלך'. האמת היא ,שבכיתה האחרונה לפני הישיבה כבר הדריכו אותנו להתרצן, להיות ישיבה בוחער. פחות לשחק, לא לרוץ אחרי כדור, ובכלל להיות קצת מכווץ.
"אבא המשיך ואמר: 'כשאני הייתי בן שלוש עשרה, כשהייתי בגילך, הייתי הרבה יותר אנרגטי, פעיל, תוסס. המצב שלך הדאיג אותי. ראיתי איך שאתה מתכנס בתוך עצמך ונהיה 'חניוק' כזה, ושאלתי את עצמי מה נפל עליך, כאילו עול העולם כולו הוטל על כתפיך'. בקיצור, התברר שהוא שיתף את אחד מידידיו בכפר חב"ד, את הרב חיים עוזר מרינובסקי ע"ה, המוהל המפורסם, והוא אמר לו – אם לעצתי תשמע, שלח אותו ללמוד בישיבה בלוד. הוא ילמד חסידות והוא יהיה שמח, ויפה שעה אחת קודם. אז גם לרב מרינובסקי אני חייב תודה, על העצה הטובה הזאת שהעמידה את חיי באור".
דרישת שלום מרגשת
אז עשית את המסלול הרגיל של 'תמים' חב"די.
"כן. סיימתי את חוק לימודיי בישיבות, אני קבוצה מ"ט, והיום אני בשליחות בקריית נורדאו בנתניה, שם אנו פועלים מסביב לשעון ובמעגל השנה להפצת היהדות ולפעול בכל המבצעים הקדושים של הרבי, וברוך ה' רואים הצלחה רבה בשליחותנו.
"בנוסף, אני רואה לעצמי גם שליחות לפעול ולהפיץ את תורת הרבי בקרב האברכים בני התורה. המחלוקת כבר מזמן לא כפי שהייתה באותן שנים, ועדיין יש מקום לעזור לאחרים לראות ולטעום מאור תורת החסידות.
"בעניין השליחות בנורדאו, אני רוצה לספר על מופת שהיה לי לפני מספר שנים, כשהחלטנו להקים בשכונה אוהל תפילה לימים הנוראים. זה לא היה קל וזה דרש משאבים ומאמצים, אך החלטתי שיהיה מה שיהיה – אוהל יקום, ובחסדי ה' כך היה. יום לאחר מכן מתקשר אליי אחד מחבריי ומספר לי שמצאו תמונה שלי אצל הרבי. מי שמצא את זה הוא כנראה ר' מאיר רוחמקין, שידיו רב לו בכל מה שקשור לאיתור תמונות אצל הרבי. עד אותו יום לא הייתה לי תמונה עם הרבי. אף לא אחת. ראיתי בכך מעין מתנה מהרבי על האוהל, ומאותו יום נמצאו עוד ועוד תמונות שלי אצל הרבי.
"דבר נוסף, שקרה לפני הרבה שנים, היה כשהמדינה החליטה שמי שעובד לא יכול לקבל תמיכה של אברך כולל. ואולם הסיפור התחיל קודם לכן: אחרי שהתחתנתי, הלכתי לעשות שירות כמורה חייל, וכשסיימתי החלטתי שאני חייב לחזור לכולל כדי לסיים לימודי סמיכה כמו שהרבי רוצה. זה כבר היה אחרי כ"ז אדר. שלחתי מכתב לרבי ושאלתי אם אלמד בכולל, תוך שאני מציין את מצבי.
"הרב גרונר אמר לי שלפני השאלה עליי לדעת, שהרבי מתנה זאת בכך שיש פרנסה. אמרתי לו שיש לי פרנסה וביקשתי שישאל את הרבי. הוא התקשר כעבור יומיים לבית של ההורים שלי ואמר לי שמעולם לא ראה את הרבי עונה בצורה כזאת. 'בדרך כלל הרבי מהנהן לאות הסכמה, ואילו הפעם הרבי הניע את כל גופו הקדוש לאות שהרבי מסכים לכך'.
"אז ככה התחלתי עם הלימודים בכולל, אבל כשהמדינה ביטלה את האפשרות לקבל מלגה וגם לעבוד, עמדתי בפני צומת דרכים. זה היה כבר אחרי ג' תמוז. כתבתי מכתב לרבי והכנסתי לתוך אחד מכרכי אגרות קודש. בהשגחה פרטית, קראתי את האיגרת הבאה, בדיוק בעמוד בו הכנסתי את המכתב. הרבי כתב כך: 'בנוגע לרישום לישיבת בית יוסף שהרישום יהיה בהצלחה רבה'. לכולל בו למדתי קראו בית יוסף…
"יחד עם חבר שלי, החלטנו ללכת ישירות למשרד לשירותי דת, כדי לבקש שיחזירו אותנו לרשימת מקבלי המלגה. הגענו למשרד ברחוב כנפי ישרים בגבעת שאול, אך אמרו לנו שזה לא יום של קבלת קהל. אמרנו שאנחנו מוזמנים לגב' שמטפלת בתמיכות לכוללים. אני לא יודע איך זה יצא לי מהפה. המזכירה ניגשה אליה ואמרה לה שיש שניים שהוזמנו להיום. היא אמרה: תכניסי אותם. נכנסנו, ואמרתי לה: אנחנו היינו לומדים בכולל, ופתאום גרעו אותנו מהרשימה, אז אם אפשר להחזיר אותנו בבקשה. היא הסתכלה במחשב ואמרה: 'כן. כן. אין בעיה. אני מחזירה אתכם', והוסיפה: 'לא רק שאני מחזירה אתכם, אלא גם מוודאת שתקבלו רטרואקטיבית את כל מה שלא קיבלתם בכל החודשים בהם נגרעתם מהרשימה'".
וואו. סיפור חיים מדהים.
"לא מעט בזכות עיתון 'כפר חב"ד', שהיה ה'מכה בפטיש' שזיכה אותי להתקשר לרבי".
