הילד שנולד באמצע השואה, נשלח למחנה הריכוז 'ברגן בלזן', ובמשך למעלה מיובל שנים היה השליח הראשי של הרבי בהולנד | סיפורו של השליח הרה"ת ר' משה יצחק פורסט ע"ה, שהלך לעולמו לפני כחודשיים, וזכה לחולל מהפכה במדינה ה'ייקית', להעיר ולהחיות את יהדות הולנד, ולהצית בה אש חסידית | ה'מסע' ל'פרדס' של 'תומכי תמימים בלוד; החיוך ה'מסתורי' ביחידות הראשונה; המאבק המתוקשר שחולל הדים על 'גיור כהלכה'; הספר ש'חולל נפלאות', ו"הנפש אשר עשו מאמסטלפיין"… | סיפורו של שליח
"הכוונה הפנימית להיותו בהולנד, הפצת והחזקת היהדות בכל המקומות בהולנד שאפשר, אלא שמובן שלהצלחת הנ"ל צריך להיות א] העניין של פרנסה מסודר (לראשונה עכ"פ בצמצום) ב] שיהי' לו משרה ועם עמדה בין בנ"י שם, וכמובן טוב שתהיה גם המשרה בשטח הנ"ל שלזה מתאימה: ברבנות, בחינוך וכו'. כמובן טוב יותר באמסטרדם אבל אינו מוכרח כיון שהמדינה קטנה בשטח".
את המענה לעיל קיבל השליח הרה"ת ר' משה יצחק פורסט ע"ה בתחילת שליחותו בהולנד, לפני יותר מיובל שנים, וליתר דיוק – לפני קרוב לששים שנים, בשנת תשכ"ד. הרב משה יצחק פורסט ע"ה, שהלך לעולמו לפני חודשיים (כ"ח באלול ה'תשפ"ג), היה השליח הראשי למדינת הולנד, מאז נשלח לשם על ידי נשיא דורנו במחצית שנות הכ"פים. סיפור שליחותו לא זכה לפרסום רב, בשל היותו יהודי חסידי שנחבא אל הכלים. לעיתים נדירות, זעיר פה זעיר שם, נחשפה פעילותו, אם בבימה זו ואם בבימות אחרות, אך ככלל, סלד מן הפרסום והתמקד בעשייה, וזאת, כפי שתקראו בשורות הבאות, הייתה גדולה ועצומה, על אף אופייה הקשה של המנטאליות ההולנדית.
עתה, בבואנו אל כינוס השלוחים העולמי, ראינו לנכון להעלות על נס את דמותו של הרב פורסט, בשל היותה אות ומופת בעבור שלוחים רבים, צעירים וותיקים כאחד.
כוס התרעלה
הרב פורסט נולד ברוטרדם שבהולנד, כשנתיים לפני שהולנד נכבשה בידי הגרמנים ימ"ש. ברוטרדם, עיר הנמל החשובה ביותר בהולנד, שימש אביו ברבנות לפני השואה ואחריה. אביו, הרב לוי ע"ה, לא נמנה על חסידי חב"ד, אך פעל כחסיד הן לפני המלחמה – וביתר שאת אחריה. הוא אף פנה לרבי, וביקש שהרבי ישלח נציג מטעמו לפעול בקרב יהודי הולנד, אך בל נקדים את המאוחר.
זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני, החלו הגרמנים להתנכל ליהודים בשטחי הכיבוש, אך את כוס התרעלה שתתה יהדות הולנד רק כשנתיים לאחר מכן. יהודים רבים נשלחו למחנות ריכוז שהוקמו על אדמת הולנד. הגדול שבהם היה מחנה וסטרבורק, אליו גורשו מרבית היהודים, ובהם גם משפחת פורסט. מחנות הריכוז היו תחנה בדרך צפונה ומזרחה, אל מחנות העבודה וההשמדה בפולין, בצ'כיה ובגרמניה. משפחת פורסט שרדה את השלב הזה במלחמה, משום שהגרמנים החליטו להשתמש בה, וביהודים אחרים שנותרו במחנה, כבני ערובה לחילופי שבויים.
הם הובלו למחנה הריכוז ברגן בלזן. כשהתקרבו כוחות הצבא הרוסי למחנה, העמיסו הגרמנים את היהודים על רכבות, שנסעו בלי שום יעד. כך הסתובבו עמם במשך כמה שבועות, ברכבות עמוסות לעייפה, ללא אוכל, מים וצרכים בסיסיים. שם, על סף ההצלה, איבד משה יצחק הקטן את אמו הי"ד, שגוועה ברעב לידו וליד אחותו, תיבדל לחיים טובים וארוכים, הגב' מרת שפרה מרוזוב תחי'. בחסד ה' הצליחו האב וילדיו להינצל מההשמדה, וחזרו אל עיר הולדתם – רוטרדם. האב, ר' לוי, יהודי ירא שמים מרבים, בר אוריין ובעל מרץ, החל בשיקום הפליטים הרבים ששוטטו בין חורבותיה של קהילת הולנד. הוא הצליח לקבץ סביבו קהילה יהודית קטנה, וביתו הפך אבן שואבת ליהודים מכל החוגים והגילים.
בבית הזה, בית של תורה וחסד, גדל הילד משה יצחק והיה לאיש. הולנד של אותם ימים רחוקים הייתה רחוקה מאוד מחסידות. על הקהילה, שהצליחה להקים את עצמה מאפר השואה, נמנו בעיקר יהודים 'יקים', שאמנם שמרו תורה ומצוות, אך איש מהם לא חשב כי ניתן לעשות זאת עם חמימות חסידית. כבר בגיל צעיר חש הנער משה יצחק כמיהה אל משהו רוחני ועמוק יותר – כמיהה שהפכה בסופו של דבר לשלהבת חסידית יוקדת, שבערה ועודנה בוערת בקרב יהודי הולנד.
הפרופסור הרה"ח ר' דניאל מאיירס ע"ה היה הראשון שזיהה את אותה כמיהה, והדליק את הניצוץ בנפשו של הנער משה יצחק. הוא ע"ה, שהיה אחד האנשים שהחיו מחדש את יהדות הולנד, השמיע לנער תקליטים ובהם ניגוני חב"ד. הוא הסביר למשה יצחק, שכבר בגר והיה בחור, שהפנימיות שהוא מחפש נמצאת בתורת החסידות; שהחום שהוא כה עורג אליו, מסתתר באורה של חסידות חב"ד. הוא זה שהכיר לו את מה שעתיד לבנות את אישיותו, ובסופו של דבר להפיח חיות חסידית ביהודי הולנד.
גם העובדה, שאחותו תבלחט"א נישאה לחסיד חב"ד (הרה"ת דוד מרוזוב הי"ד), עשתה את שלה, ובתחילת שנות העשרים לחייו מצא משה יצחק את עצמו בישיבה בלוד, אצל המשפיע הרה"ח שלמה חיים קסלמן ע"ה. הוא ישב בהתוועדויות מתחילה ועד סוף, ועל אף שלא הבין אידיש – גמע כל מילה. מהר מאוד נשאב להווי החסידי, ונעשה 'תמים' כמו שאר חבריו בישיבה. בבין הזמנים של ניסן תשכ"א, מספר חודשים לאחר שהחל את לימודיו בישיבה, נסע לקרוב משפחה באשדוד, ונתקל במודעת 'דרושים' קורצת במיוחד. חברה קבלנית שבנתה את נמל אשדוד חיפשה מהנדס כבישים – בדיוק המקצוע אותו למד בהולנד…
מאוחר יותר סיפר: "הלכתי למשרדי החברה, והתקבלתי במקום. עכשיו התלבטתי מה עליי לעשות; הרי באתי ללמוד בישיבה, ובקושי למדתי שלושה חודשים וכבר אתחיל לעבוד?! אחרי כמה חודשים בישיבה כבר ידעתי, שאם יש התלבטות, שואלים את הרבי – וזה מה שעשיתי. כתבתי לרבי, אבל לא קיבלתי תשובה. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה כתבתי לרבי. כבר כתבתי קודם לכן, ולא זכיתי למענה. עתה כתבתי פעם נוספת, וקיוויתי שהרבי יענה לי, אבל גם הפעם לא קיבלתי תשובה. הלכתי לשאול את המשפיע הרב קסלמן, והוא אמר לי שאכתוב שוב, כי אולי המכתב אבד. עוד הציע, שאוסיף את המילה 'דחוף' על גבי המכתב. עשיתי כדבריו, ועדיין לא קיבלתי תשובה. חזרתי ושאלתי את הרב קסלמן, והוא אמר, שככל הנראה הרבי רוצה שאשאר בישיבה. הסיבה שאני לא מקבל תשובה היא, שהרבי רוצה שאקבל את ההחלטה בעצמי"…
הרב פורסט החליט לוותר על הצעת העבודה המפתה, ומיהר לכתוב לרבי, כי החליט להישאר בישיבה. הפעם הגיעה תשובה. הרבי כתב לו, כי ילמד בישיבה לפחות שנתיים. התשובה באה במענה למכתבו הקודם, המכתב בו שטח את התלבטותו…
החיוך ה'מסתורי' ביחידות
בשלהי קיץ תשכ"ב הגיע הרב פורסט לרבי בפעם הראשונה, ובכ"ח בתשרי נכנס ליחידות בפעם הראשונה בחייו. קודם לכן שלח אביו מכתב לרבי, בו ביקש שהרבי ישלח שליח להולנד. הרבי לא ענה. כשנודע לאביו שהוא אמור להיכנס לרבי אחרי החגים, ביקש ממנו לשאול את הרבי, מדוע לא נתקבל מענה. הוא שאל, והרבי חייך חיוך גדול. "הרבי אמר לי: משום שאין לי מישהו מתאים שרוצה בכך"… הרב פורסט היה כבר בחור מבוגר, ואחרי תקופה ב־770, החל לשאול את עצמו מה עליו לעשות. למותר לציין, כי כתב לרבי על כך, אך שוב לא זכה למענה. הוא כתב שוב, ועדיין לא זכה למענה. הפעם פנה לרב חודקוב, ושאל מדוע אינו זוכה לתשובה. הרב חודקוב הציע לו לכתוב בשלישית, ואמר, כי אם גם הפעם לא תתקבל תשובה, ייכנס לשאול את הרבי עליו. הפעם כן נתקבלה תשובה. התאריך שהתנוסס ע"ג התשובה היה ט' באלול, יום בו מלאו שנתיים ללימודיו בישיבה, לאחר קבלת המענה הראשון מהרבי…
הרב פורסט התלבט בין קראון הייטס, הולנד וארץ ישראל. הרבי הורה לו לחזור להולנד, ולהפיץ שם יהדות. בכך זכה גם להבין את פשר החיוך הגדול של הרבי, באותה יחידות לפני כשנה. "כבר אז, באותה יחידות, הרבי קבע בעבורי את שליחות חיי", סיפר לעתיד. טרם שובו להולנד, נכנס ליחידות לקראת יום ההולדת שלו. באותה יחידות שאל את הרבי, האם להתעניין בשידוכים – שכן היה כבר בן עשרים וחמש. הרבי ענה לו, שימתין עד סוף שנת הלימודים או לכל הפחות עד שבועות. גם הפעם הבין בדיעבד את תשובת הרבי; לאחר שהשתדך עם רעייתו, התברר לו, כי הוריה התלבטו אם להתעניין בשידוכים בעבורה לקראת ראש השנה, או להקדים ולעשות זאת כבר אחרי שבועות… "הם החליטו להקדים לשבועות, ושוב הבנתי שכל מילה של הרבי מדויקת". עוד קודם החתונה חזר הרב פורסט להולנד, והחל לפעול בקרב יהודי המקום. זה לא היה קל, בכלל לא. כאמור, יהודי הולנד, לפחות באותן שנים, היו בעלי מנטאליות יקית קרירה ושמרנית. בצאתו להולנד שלח הרב חודקוב משלחת ללוותו…
למעשה, אפשר לומר שהשליחות של הרב פורסט בהולנד החלה כבר בפסח תשכ"ג, חצי שנה לפני חתונתו עם רעייתו מרת דאבא רייזא (בתו של הרה"ח ר' משה רובינסון מברינוא ע"ה) תבלחט"א.
לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להולנד, ובהוראת הרבי, אותה קראתם כבר בתחילת הכתבה, קבעו את מושבם באמסטלפיין – אז ספק פרבר ספק עיירה בדרום אמסטרדם. הרב פורסט החל את דרכו כמורה בבית הספר היהודי, ועשה לילות כימים בהפצת תורה ומצוות בקרב יהודי הולנד.
כעבור שנה מונה לרב בית כנסת באמסטלפיין, משרה בה החזיק שנים רבות, על אף התמורות הרבות שעברו על האזור ועל בית הכנסת. בד בבד גילה בעצמו כישרונות הוראה וכתיבה, שהפכו חיש מהר כלי להפצת המעיינות וצינור מרכזי לעבודת השליחות.
עוד התגלה אצלו חוש מוזיקלי, שגם אותו רתם לשליחות חייו. במשך השנים הוציא לאור חוברות, ספרים ופרסומים, ואף התאים מילים יהודיות לשירים הולנדיים פופולאריים.
אפשר לומר בלי שמץ של הפרזה, שהרב פורסט ע"ה ורעייתו תבלחט"א עשו מהפכה במדינה הקטנה, העירו והחיו את יהדות הולנד, והציתו בה אש חסידית. במקום "הנפש אשר עשו בחרן", ניתן לכתוב "אשר עשו מאמסטלפיין". מביתם הצנוע בפרבר הקטן פעלו בכל רחבי הולנד מקצה לקצה. הפרבר כבר לא כל כך קטן, והשליחות הלכה וגדלה יחד עם היהדות המקומית, שהתפתחה מאוד עם השנים – הרבה בזכות הרב פורסט, רעייתו וילדיהם, שחלקם נמצאים בשליחות, אם במדינת הולנד ואם במדינות אחרות.
חמש עשרה שנה לאחר שקיבל את המינוי, כרבו של בית הכנסת ורבה של הקהילה האשכנזית במקום, נבנה בית כנסת חדש באמסטלפיין. חנוכת בית הכנסת זכתה לפרסום רב בכלי התקשורת ההולנדיים, שכן הייתה זו הפעם הראשונה מאז השואה האיומה בה נבנה בהולנד בית כנסת – מה שמעיד על התחייה הרוחנית שהביאו עמם שלוחי הרבי למדינה.
רבים מהיהודים שהתקרבו על ידם ליהדות, הקימו משפחות חסידיות לתפארת, ומהם לא מעט שיצאו לשליחות בערים נוספות בהולנד. למעשה, רוב השלוחים בהולנד נמנים על מקורביו של הרב פורסט או שהם בני הדור השני שלהם.
בנו של הרב פורסט, השליח הרב יהודה פורסט יבלחט"א, מספר כי בשנים הראשונות, לא היה ניתן להשיג מניין בבית הכנסת בו כיהן אביו ברבנות. כיום ישנם כמה בתי כנסת, ומניינים שלוש פעמים ביום. האזור כולו הפך יהודי, ומתגוררים בו הרבה מאוד ישראלים, שגם הם זוכים לחמימות החסידית אותה הביאו עמם בני הזוג פורסט.
'נחבא אל הכלים'
כאמור, חלק מרכזי בפעילותו של הרב פורסט היה הוצאה לאור של ספרים וחוברות בהולנדית, אבל אחד הספרים המרתקים ביותר הוא דווקא ספר בלשון הקודש, בשם 'נפלאות מספר התניא'. זהו ספר מלא וגדוש בהתעמקות בספר התניא, מזווית מפתיעה למדי.
הנה חלק מהמבוא, שימו לב לשפה העשירה ולסגנון החיוני: "היה זה בוקר שמחת תורה. בטרם הליכתי לבית הכנסת לתפילת שחרית, למדתי את השיעור היומי שבספר התניא, וכעבור שעה קלה, בבית הכנסת, שמחה וגיל ממלאים את ההיכל, שמחה לגמרה של תורה. בקול זמרה, בשיר וריקוד, אומרים ושרים 'שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה'. ותנו כבוד… היכן כבר קראתי היום את המילים האלו?
"והנה אני נזכר, שגם בשיעור התניא היומי שלמדתי בבוקר מופיע: 'ותנו כבוד לה' אלוקיכם'. אולי זה סתם מקרה, חשבתי. מן הסתם מתוך כמה וכמה פעמים שביטוי זה מופיע בתניא, הוא במקרה מופיע בשיעור היומי של שמחת תורה. ואולם אחרי הבדיקה מצאתי עובדה מעניינת מאוד – המילים 'ותנו כבוד' מופיעות רק פעם אחת בשנה בתפילה, בשמחת תורה. והמשפט הזה של 'ותנו כבוד לה' אלוקיכם' מופיע רק פעם אחת בשנה בספר התניא, בשיעור היומי של שמחת תורה!"
טוב, ברור שאין צורך להביא כאן את ההקדמה במלואה, על מנת להבין את מהותו של הספר, שחושף בפנינו דף אחרי דף, מלאכת מחשבת, את הדיוק המדהים של רבנו הזקן ורבותינו נשיאנו בכל פרט ופרט, ובכל שיעור ושיעור כפי שנחלק לימות השנה. זה חוזר על עצמו פעמים רבות. הנה דוגמא אקטואלית ואחרונה (רוצו לקנות את הספר שמזמן אזל מהחנויות): בפרשת חיי שרה, השבוע בו מתפרסמת כתבה זו, מופיעות המילים "ארבע מאות שקל כסף" גם בחומש וגם בתניא. בחומש – בשיעור של יום ראשון כ"א במרחשוון, ובתניא – בשיעור של כ' במרחשוון, יום שבת קודש בו קראנו במנחה את פרשת חיי שרה. זו, כאמור, הייתה רק דוגמא אקטואלית אחת.
הרב פורסט נשלח להולנד ישירות על ידי הרבי, והיה מהראשונים שיצאו לשליחות. בודדים היו אז השלוחים באירופה, בארצות הברית ובצפון אפריקה.
בני משפחתו מספרים: "הוא היה נחבא אל הכלים, ובכינוס השלוחים הראשון, כשעשו תמונה, הוא היה היחיד שהגיע מהולנד, וכמובן שהוא הלך לעמוד מאחור. אחד מאיתנו, שלמד באותה שנה ב'אהלי תורה', הלך להושיב אותו מקדימה, אבל הוא לא הסכים לשבת בשורה הראשונה, והתפשר על השורה השלישית". מעניינת העובדה, שעל אף התכונה הזאת, פעל במרץ להפצת יהדות באופן של "לא תגורו מפני איש", גם כשהיה צריך לשנס מותניים ולהשיב מלחמה שערה.
מקרה כזה התרחש באותן שנים. היה זה יהודי שנשא גויה, שעברה גיור 'על נייר', כלומר, רישום ותו לא. לשניים נולד ילד, והם רצו להכניס אותו לבית הספר היהודי – והוא סירב, ובצדק. בתקנון של בית הספר נקבע, כי רק מי שהוכר כיהודי על ידי ועד הרבנים של יהודי הולנד, יוכל ללמוד בבית הספר… האיש, שנמנה על הרפורמים, לא ויתר, ופנה לבית המשפט. לטענתו, יש כאן אפליה, שכן גם חבריו של הבן, בנים ליהודים רפורמים, לומדים בבית הספר היהודי. הרב פורסט לא ישב מן הצד. הוא הוציא לאור חוברת, שמסבירה מה הוא יהודי, ומדוע אין כל ערך לגיור הרפורמי. החוברת הגיעה לידיו של השופט ולעורכי הדין שייצגו את הקהילה היהודית. השופט הבין היטב את הדברים, וקבע כי בית הספר אינו חייב לקבל את הילד, משום שהוא אינו יהודי לפי ההלכה היהודית. ואולם הוריו של הילד לא ויתרו, ועתרו לערכאה גבוהה יותר. הערכאה הגבוהה קיבלה את טענותיהם, וקבעה כי בית הספר חייב לקבל את הילד. המקרה זכה לחשיפה תקשורתית רחבה, ובית הספר עתר לבית המשפט העליון.
הרב פורסט הבחין, שדעת הקהל נוטה לכיוון הרפורמי, משום שאביו של הילד עשה שימוש מניפולטיבי בתחושת האפליה שהילד חווה ובטיעון של גזענות. הוא מיהר לגייס את כישרונו הספרותי, וכתב מאמר שמסביר בצורה ברורה, שהיהדות אינה גזענית. את המאמר לא פרסם בשמו, אלא נתן לידיד יהודי, פרופסור מפורסם בהולנד, שיפרסם אותו תחת שמו.
המאמר עשה רעש רב. בנוסף, כתב טור בעבור מרצה יהודייה מפורסמת במדינה. בטור הזה סיפר את סיפור הישרדותו של העם היהודי, והמחיש את הנזק הגדול שהרפורמים מסבים לעם ישראל. המאמר הזה הסעיר את התקשורת ההולנדית, וגלש גם אל מחוצה לה. בית המשפט העליון מינה לצדדים עורכי דין, ועורך הדין שנבחר לייצג את בית הספר, ולמעשה את יהדות הולנד כולה, היה יהודי שנשוי לגויה…
זמן מה לפני הדיון בבית המשפט, התקיים כינוס השלוחים העולמי. כשהרב פורסט עבר בחלוקת הקונטרס 'ושבתי בשלום', אותו חילק הרבי לשלוחים, הסתכל עליו הרבי. הרבי שאל אותו: "דו ביסט פורסט? (אתה פורסט?)" הרבי לא המתין לתשובה, וחייך לעברו חיוך רחב. מאוחר יותר סיפר, כי באותן שניות הרגיש, שהרבי נותן לו כוחות להיאבק ברפורמים. סופו של דבר, הרב פורסט עמד וייצג בבית המשפט את היהדות הנאמנה, ובית המשפט העליון של הולנד קבע, שהילד אינו יהודי לפי הדת היהודית, וממילא לא מוטלת על בית הספר חובה לקבלו.
אפשר לומר, שהשופט חזר על הנימוקים של השופטים בערכאה הנמוכה. למותר לציין, שהפסיקה הכתה גלים בהולנד. מה שמעניין הוא, שאותו ילד בגר, התגייר, התחתן עם אישה יהודייה והשניים הקימו בית שומר מצוות!
אם כבר בבית ספר עסקינן, כך נולד ה'חדר' (תלמוד תורה) של יהודי הולנד. דוד אשתו של הרב פורסט היה המשפיע המפורסם הרה"ח ר' מענדל פוטרפאס ע"ה. באחת הפעמים בהן ביקר את הזוג הצעיר בהולנד, הבחין באחד מילדי משפחת פורסט רוכב על אופניו, ולא ממהר להרים את כיפתו שנפלה. הוא נחרד, וניגש להורים הצעירים עם הצעה מעשית – להקים באופן מיידי תלמוד תורה באמסטרדם. הרב פורסט וידידו ר' דניאל מייארס, יחד עם ר' אורי כהן, לקחו זאת על עצמם, ובתוך ימים ספורים החלה לפעול הכיתה הראשונה, שמוקמה בביתו של ר' אורי.
"עלה החשש שזה עלול לפגוע בבית הספר של הקהילה, אבל ר' מענדל אמר, שמדובר בפיקוח נפש ואין מה לעשות", סיפר הרב פורסט כעבור שנים. ה'חדר' הזה, בו למדו בתחילה חמישה ילדים, מהם שלושה בנים למשפחות חב"דיות (פורסט ומאיירס), היה לצנינים בעיני חלק מאנשי הקהילה, שחששו לבית הספר היהודי. הרב פורסט לא התבלבל, ולא חשש לומר את האמת, ולהסביר מדוע צריכים תלמוד תורה על טהרת הקודש. ומה קרה בסוף? חלפו עשרים שנה, ונבנה בניין חדש וגדול לתלמוד התורה, שהלך וגדל במהירות. אורחת הכבוד בחנוכת הבית הייתה אחות מלכת הולנד, והקהילה? התמלאה גאווה.
במאמר מוסגר, תיתי לו לר' דניאל מאיירס, הפרופסור שבזכותו זכתה הולנד בשליח כה מסור ותוסס, שהוא זה שפעל במרץ ב"חלונות הגבוהים" כדי להשיג אישורים לתלמוד תורה חב"ד, והוא אף זכה לברכה מהרבי על כך.
בזכות 'הבקעת השער'
כפי שכבר נכתב לעיל, חלק גדול מסיפור ההצלחה של הרב פורסט בא לידי ביטוי בשדה החינוך. הנה סיפור קטן שימחיש זאת: זוכרים את התשובה של הרבי בדבר 'משרה בחינוך או ברבנות'? הרב פורסט אכן קיבל משרה ברבנות (הוא נמנה עד יומו האחרון על 'איחוד רבני הולנד'), ובמקביל התעסק בחינוך. ממש בתחילת הדרך, החליט שעליו להגיע למחנה הקיץ של הקהילה, שנקרא מחנה 'תקוותנו'. כך, כשהוא בבגדיו החסידיים, שיחק עם הילדים כדורגל. ה' סייע בידו, או נכון יותר לומר – ברגלו, והוא הבקיע שער. אחד הילדים שעמד וצפה בנעשה, והיה בסך הכול ילד בן תשע, חזר לביתו ואמר לאביו, שהוא לא ידע שגם רבנים יודעים לשחק כדורגל… הילד גדל, ונעשה בעל תשובה ושליח בזכות עצמו…
הייתה לו יכולת נדירה לדבר עם כל אחד בשפתו וברמתו. על אף שנמנה על רבני הולנד, יכול היה לדבר עם ילדים קטנים וללמד צורת א-ב, בדיוק כפי שיכול היה למסור שיעור מרתק בחסידות לאברכים תלמידי חכמים, ובדיוק כפי שיכול היה להרצות בחיוניות בפני סטודנטים עתירי מרץ בקמפוס של אוניברסיטה כלשהי.
האמת היא, שרק מי שהכיר את יהדות הולנד של השנים שאחרי המלחמה, יכול להבין את גודל המהפכה שחוללו שלוחי הרבי במדינה. על הרב פורסט אפשר לכתוב עוד ועוד, ועדיין לא נספר אף חלק קטן מפעילותו הרבה. זכו הרב פורסט ורעייתו, שהקימו דור ישרים מבורך, זרע ברך ה', שממשיכים את דרכו של אביהם ע"ה. יהי זכרו ברוך, וימליץ טוב בעד השלוחים ובעד שאר אחינו בית ישראל בכל מקום שהם.
