הרב ליאור עבאדה, שליח הרבי ביישובי מרחבים, המוכר היטב לכל התושבים מהקרוואן הנייד שלו, המשמש כ'בית חב"ד' תוסס ופעיל, הפך בשבועות האחרונים למוקד חיזוק ועידוד לתושבים שבשמחת תורה המחבלים פסחו בנס על יישובם | סעודת ההודיה של זיו, שהשתתף במסיבה ברעים וניצל בנס; סיפורו של 'המלאך', עם הכיפה הסרוגה והזקן הלבן, שירה וחיסל בקור רוח את המחבלים ונעלם ברגע שהגיעו כוחות צה"ל, וה'דו-שיח' של ה'מסתערב' בשולחן השבת עם ילדי השליח | סיפורה של ההתעוררת הרחבה במרחבים
בסלון ביתם של משפחת רובינשטיין ממושב גילת, התכנסו מספר תושבים וחברים לחגוג יחד בסעודת הודיה. קשה לחגוג בימים כה טרופים, אבל על הניסים שקרו מוכרחים להודות. הבן זיו ניצל בנס מאותה מסיבה ברעים, ולאחר שבירך 'הגומל' בבית הכנסת, הוא ביקש לערוך סעודת הודיה.
במהלך הסעודה נשא הדברים השליח הרב ליאור עבאדה, שמכהן כשליח ביישוב, ופועל גם בכל היישובים בתחומי המועצה האזורית מרחבים. ר' ליאור בחר לדבר על הקשר המיוחד, שמתגלה כעת בין כל חלקי עם ישראל; אחוות האחים שיוצאת לאור, ומבטאת את עוצמת הקשר והאהבה הכי נעלית מכל סוגי אהבות – אהבה שאינה ניתנת לפירוק. רמז לדברים ניתן בפרשת אותו שבוע, באמירת אברהם לשרה "אמרי נא אחותי את", כי קשר בין אחים חזק יותר מקשר בין איש לאשה.
בסיום הדברים, ר' ליאור פותח באמירת מזמור לתודה יחד עם כל הנאספים. זה היה רגע של הודאה והזדככות, הבנה שגם בתוך כל הכאב, שניתך בפתאומית, ישנם הבזקי אור; לא מעט ניסים שאירעו לאנשים שהצליחו להינצל, סיפורים שמאירים את החשיכה הנוראה.
"המפגש שלי עם זיו, היה אחד מאותם רגעים של שינוי הסתכלות, בתוך כל הפחד והכאב שחווינו", מספר ר' ליאור עבאדה בקול נרגש. "פגשתי אותו בדוכן תפילין שהקמנו בשער המושב. הפנים שלו היו מוכרות לי, אבל לא הצלחתי לזהות. לרגע חשבתי שמדובר בחסיד משלנו – הזקן שעיטר את פניו והמדים שלבש, יחד עם הכובע, הטעו אותי – אבל הוא מיד הבהיר לי, שההיכרות שלנו התחילה כשלמדתי אתו לבר המצווה. הוא הסכים להניח תפילין, ולא סירב. אחר כך המשיך זיו לדרכו, וכשהגיע בהמשך לשיעור, סיפר לנו את מה שעבר עליו.
"באותו יום שבת, זיו השתתף במסיבה ברעים, והפעיל בה דוכן מסוים. כשהתחילו האזעקות והירי הוא החל לרוץ ולברוח, ראה מסביבו אנשים נופלים, ורץ בכל כוחו אל עבר פרדס קרוב. הוא הסתתר בתוך בור, תוך כדי שהוא עוטף את עצמו בעלים, ושכב שם במשך שעתיים שלמות. מסביבו שרקו כדורים ללא הרף ומגוון חומרי נפץ נוספים. רק בנס ניצל. לאחר שעתיים זיו שמע קול מדבר בעברית, והם החלו לתקשר ביניהם. זה היה שוטר, שנותרו לו מספר כדורים אחרונים. השוטר חיפה עליו, ואפשר לו לרוץ במהרה, ולחבור לקבוצת אנשים שהסתתרו מאחורי טנק שנפגע.
"פתאום, כשהם מסתתרים שם, הגיע אדם בגיל שיבה עם מדי צה"ל, זקן לבן וכיפה סרוגה לראשו. הוא הוציא מרכבו 'מאג', והחל לירות אל עבר המחבלים בקור רוח, תוך כדי שיורים עליו. אותו יהודי מסתורי השיב להם באש, וחיסל המון מחבלים. בזמן שהוא נאבק למענם, הצליחו המסתתרים מאחורי הטנק לטפל בכל הפצועים שהתקבצו סביבם.
"הירי ארך זמן ממושך, עד שהגיעו כוחות צה"ל. באותו רגע האיש הבין, כנראה, שמשימתו הושלמה, קיפל את הציוד שלו והלך. כל קצה חוט, בניסיון לאתר מי היה אותו איש, טרם נמצא. הוא היה כמו מלאך שמיימי, שהגיע למלא את שליחותו, והציל רבים וטובים".
שליחות חייו
ר' ליאור עבאדה נולד וגדל באופקים, וכבר בעודו ילד החל להתקרב אל חסידות חב"ד, ואל בית חב"ד המקומי בראשות השליח הרב ישראל הרשקוביץ. לקראת בר המצווה הוא החל ללמוד במתיבתא של ישיבת תומכי תמימים בקרית גת, ומשם המשיך במסלול החב"די, כאשר בני משפחתו מצטרפים ומתקרבים גם הם.
לאורך כל שנות בחרותו, ר' ליאור הקפיד לעשות 'מבצעים' בכל אותם יישובים הסמוכים לאופקים. מדי שבוע היה מגיע להניח תפילין, וקיים פעולות נרחבות לקראת החגים. לאחר חתונתו, היה מובן מאליו כי שליחות חייו היא לפעול באותם ישובים. יחד עם רעייתו הם יצאו לשליחות ביישובי המועצה האזורית מרחבים, כאשר את מקום מגורם הם קבעו ביישוב גילת, שנחשב יישוב מרכזי וגדול יותר משאר היישובים.
במשך השנים, הפעילות ביישוב גילת הניבה פירות רבים, ובית כנסת ומקווה הוקמו ביישוב. לצד זאת, קיים הרב עבאדה פעילות ענפה ביישובים הסמוכים, באמצעות אוטובוס נייד, שהוסב למועדון לילדים ולבית חב"ד נייד. ר' ליאור מסתובב מדי יום בין היישובים, ומקיים פעילות רצופה יחד עם הילדים.
"היום בית חב"ד הנייד שלנו השתכלל", אומר ר' ליאור בחיוך, "את מקומו של האוטובוס החליף קרוואן נייד, שאתו אנחנו נוסעים מיישוב ליישוב. הפעילות הזאת מאפשרת לנו להיות בקשר עם כל בני היישובים. אחת המעלות של פעילות ביישובים, בשונה מעיר, מתבטאת באופי ההווי שביישוב. אם בעיר יכול להיות מצב, שאדם גר בבניין, ואין לו קשר והיכרות עם השכן שמעליו – ביישוב דבר כזה לא יקרה. ברגע שאתה מקיים פעילות לילדים, כולם מתייצבים ומגיעים. הכול נעשה כאן יחד ובמשותף.
"ברבות השנים, הפעילות ביישובים גדלה, ונדרש להביא כוח עזר. אל האזור הצטרפו עוד שלושה שלוחים: הרב קליינמן שפועל ביישוב מסלול, ר' לוי קנטור שפועל ביישוב פטיש, ור' יואל דייטש שפועל ביישוב מבועים".
את אותו בוקר של שמחת תורה ר' ליאור עדיין מעכל: "בליל שמחת תורה, בית הכנסת ביישוב היה הומה אדם. רקדנו שם לאורך כל הלילה, וחווינו רגעי התעלות, שבכל 19 שנות שליחותי אני לא זוכר כדוגמתם. בבוקר התעוררנו לקול אזעקות ממושכות. אמנם לאזעקות אנחנו רגילים, ולדאבון לב הם הפכו לשגרה, אבל הימשכות האזעקות, וההתרעות שהחלו להגיע על חדירת מחבלים, היכו אותנו בתדהמה. לקח לנו זמן לעכל ולהבין את הדבר הזה. זה היה נראה לנו כמו משהו בלתי מציאותי, שמחבלים מסתובבים באזור.
"ברגע הראשון עוד יצאתי לכיוון בית הכנסת, על מנת לסדרו לקראת ההקפות היום, אבל כשהגיע הגבאי לגעור בנו שנשוב לבית ונשב בממ"ד, וכשנוכחנו לראות שאף אדם חוץ ממנו לא הגיע – אז חלחלה ההבנה, שאנחנו נמצאים במציאות איומה ומפחידה. חזרנו מהר לבית, וישבנו בממ"ד במשך שעות ארוכות, עד שבצהרי היום החלו להישמע קולות של מסוקים צבאיים, שהביאו כוחות ופינו פצועים. בשלב מסוים, לאור הכוחות הרבים שהתפרסו בשטח היישוב, היישוב היה נראה כמו בסיס צבאי. הייתה הרגשת מלחמה. אנשי המילואים ביישוב עלו על המדים, וחיכו לרגע שבו יגיעו לאסוף אותם.
"רק בצאת החג התברר לנו גודל הנס. העובדה שהמחבלים דילגו על היישוב שלנו ועל היישובים הסמוכים, היא נס גדול ועצום. בימים שאחרי, התושבים עוד חששו לצאת מן הבתים. חדירת המחבלים באמצע יום בהיר ערערה את תחושת הביטחון של כולם, כל רעש קטן מקפיץ את הלבבות ואנשים נמנעים מלצאת".
היישוב גילת, ויתר היישובים הסמוכים, נמצאים מעבר לתווך ה-7 קילומטר אותו הגדירה המדינה, ובעקבות כך היישוב לא פונה. ואולם לא מעט תושבים התפנו בכוחות עצמם. האזעקות עדיין נשמעות, ותחושת הפחד עדיין קיימת בקרב תושבים רבים.
מה יהיה? מה שנעשה!
"כבר בימים הראשונים לתוך המלחמה, הבנו שנדרש מאיתנו להתגייס", מציין ר' ליאור. "היה צורך לספק לחיילים הדתיים אוכל כשר למהדרין, וכיוון שבסופרים המקומיים לא קיבלו אספקה עד לאמצע השבוע, היה חוסר במגוון רחב של מוצרי יסוד חיוניים. התחלנו ללקט את המוצרים, ולשנע אותם אל האנשים שהיו ספונים בבתים.
"ואז החלו להגיע הבשורות הקשות. פתאום מגיעה הידיעה על בני משפחות המושב שנפלו בקרבות. אחד היה חייל גולני שנפל בקרב, והשנייה הייתה צעירה שהייתה תצפיתנית. מדובר באנשים שהכרנו בבית חב"ד, ושהשתתפו עוד כילדים בפעילות מועדון הילדים, והידיעה הזו שברה את הלב. בהתחלה עוד הייתה אי וודאות בקרב המשפחות לגבי מצבם, ואצל המשפחות היה שביב של תקווה. הגענו אליהם הבית ואמרנו יחד תהילים, ערכנו טקס הפרשת חלה, תמכנו וחיבקנו והיינו לצידם.
"בימים שאחרי הגיעה ידיעה נוספת, על עוד נופלים מהיישוב מבועים: אחד נפל בקרב, והאחר במסיבה. אלו היו שניים שזכיתי להכיר בתקופת הקורונה, כשהם התנדבו לסייע אז בחלוקת הערכות למשפחות. הלב המשיך לכאוב.
"המעבר החד באותם הימים, בין יגון לשמחה – היה חד מדי, אבל החיים ממשיכים הלאה. היו לנו לא מעט ילדים, שהגיעו לגיל מצוות, והתכוננו אל הרגע הזה במשך חודשים ארוכים, וכעת המשפחות חששו לחגוג. הייתה אמא שאף ממש חששה לשלוח את הילד מהבית לבית הכנסת. אני התעקשתי, והגעתי לביתו עם תפילין, על מנת שיזכה להניח לראשונה בחייו. הנחנו לו וגם ליתר בני הבית, ולאחר מכן שמחנו ורקדנו יחד. תוך כדי הריקודים, אני שומע את הנער מתקשר לסבתו, ומספר לה בהתרגשות שהוא הניח כעת תפילין. זה היה רגע שבו הבנתי, עד כמה זה היה חשוב לנער – להניח תפילין, ושיחגגו לו על אף המלחמה.
"בכל אותם ימים מצאנו את עצמנו בין ביקורים בבסיסי החיילים שבאזור, מחזקים ומפנקים אותם, לבין הלוויות וביקורי ניחומים. היו עוד קבוצות של שלוחים, שהגיעו גם הם לנחם ולעודד, הן מהארץ והן מחו"ל, וזה דבר שהוסיף ותרם הרבה, גם לנו השלוחים – התחושה שכולנו משפחה אחת גדולה, וגם למשפחות עצמם – לראות את ההתגייסות של השלוחים מהארץ ומהעולם כולו.
"בלא מעט לוויות גם נדרשתי לשאת דברים. הייתה לי היכרות קרובה עם הנופלים, וזה היה אתגר קשה. ההלוויה האחרונה שבה דיברתי, זו הייתה הלוויה של אב ובנו. לוויה קשה במיוחד, אבל דווקא שם החלטתי לשנות כיוון בראש, ולשאת דברים ברוח קצת שונה. סיפרתי שם את הסיפור שמספר הרבי הריי"צ בספר השיחות (תש"ה, ו'), אודות הביקור של ה'צמח צדק' בערב ראש השנה אצל חיילים יהודים, ששירתו בצבא וביקשו שיבוא לבקרם. החיילים ערכו לכבוד ה'צמח צדק' מסדר גדול, והכריזו בפניו: 'רבי, עבדנו רבות בעבורכם, לצחצח ולמרק את כפתורי בגדי השרד, כעת עיבדו אתם בעבורנו – למרק ולצחצח את נשמותינו שהושחתו', ובסיום הדברים החיילים פרצו בבכי. את הכפתורים, מציין הרבי הריי"צ, החיילים צחצחו תוך כדי אמירת פרקי תהילים שידעו על פה.
בסיום הדברים אמר להם ה'צמח צדק': 'את הכפתורים ממרקים ומצחצחים בחול ובמים – חול הם אותיות התהילים, ומים הם דמעות מכבסות. היום ערב ראש השנה, ועל האדם למרק ולצחצח את עצמו באמירת תהילים בדמעות מעומק הלב, אך גם זה צריך להיות מתוך שמחת הנפש'. החיילים מצידם ענו לרבי ה'צמח צדק', שעיר לא כובשים בדמעות, אלא בשיר לכת. כשסיימתי לספר את הסיפור, פניתי למשפחה ולקהל, ואמרתי, שלמרות כל הקושי, נדרש מאיתנו לנגב את הדמעות, ולנגן ניגון ניצחון. רק ככה נוכל להתמודד מול כל הרוע הזה, וכפי שאמר הרבי, שהשאלה היא לא מה יהיה, אלא מה נעשה".
ולאחיו יאמר חזק
האווירה ביישוב גילת, שהייתה מתוחה מאוד בימים הראשונים, הלכה והשתחררה במשך הזמן. בזמן כזה, שבו התערער לרגע האמון במוסדות הבטחון, אנשים ביקשו להתחזק באמונה, ולאבזר את עצמם בכלי שמירה רוחניים. בעקבות הריאיון שהכה גלים, על החת"ת שהציל את האישה בקיבוץ בארי, אנשים רבים פנו לרב ליאור, וביקשו לרכוש חומש, אחרים ביקשו לקנות אותיות בספר תורה, והיה גם חיילים שרצו ספר חת"ת במיקרופילם.
התחושות הקשות מאבדן הקרובים והיקרים לא פסחו על ר' ליאור. "כחלק מאותן קבוצות שלוחים מרחבי העולם, שבאו לחזק ולתמוך, הגיעה גם קבוצה מיוחדת בראשות השליח הרב יצחק קוגן ממוסקבה", הוא מספר. "באחד הערבים התכנסנו יחד, השלוחים באזור, להתוועדות עם הרב קוגן. במהלך ההתוועדות פניתי אל הרב קוגן, בתור מי שגדל בברית המועצות, ושאלתי מה אומרים לכל המשפחות האבלות, כיצד ניתן לחזק אותם. זו לא הייתה סתם שאלה, זה נגע לי מאוד, גם אני הרגשתי קושי. איבדתי כאן לא מעט אנשים שהכרתי. הרב קוגן ענה לי בפנים כאובות, שהוא הגיע לכאן היום, לא בגלל השאלה למה הם הלכו, אלא בגלל השאלה, מה הקב"ה תובע ממנו שיעשה.
"'אני לא יכולתי לשבת בבית בחיבוק ידיים, ולהמשיך בשגרת חיים רגילה', אמר הרב קוגן, 'הבנתי שצריך לעשות מעשה, ועליתי על מטוס כדי לחבק ולתמוך בחיילים ובמשפחות, כי זה מה שהקב"ה רוצה שאעשה'.
"המילים של הרב קוגן נסכו בי כוח להמשיך ולפעול. במהלך השבועות האחרונים, עשרות אלפי חיילים הניחו תפילין בתחנת הרענון בנמצאת בצומת גילת. בסיוע החמ"ל הארצי של צעירי חב"ד וכולל חב"ד צפת, חילקנו עשרות משחקים לילדים. ערכנו עוד חתונות ובר מצוות, והשתדלנו לעסוק בחיזוק ובהרמת המורל, והדברים חלחלו לשטח; אם בהתחלה אנשים עוד חששו לפתוח את ביתם, ככל שעובר הזמן, הדלתות והלבבות החלו להיפתח.
"כפי שציינתי בתחילה, ככל שנקפו השעות והימים, והחלו להישמע סיפורי הגבורה והניסים, התמונה החלה להתבהר. הבנו, שלצד כל הכאב והכעס מהטבח המחריד שהתחולל, היה כאן חסד ה', שנמנע אסון גדול ואנשים רבים זכו להינצל.
"ההבנה הפיחה מעט חיים ותקווה מחודשת בלב של כולנו. בשבת שלאחר אותו אסון, נכנס פתאום לבית הכנסת לוחם מסתערב, שאיכשהו נקלע למקום. הבנתי שאין לו ממש היכן להתארח, והזמנתי אותו אלי. במהלך הסעודה הוא סיפר, כיצד בבוקר אותה שבת, מיד כששמע על האסון, הוא נטל את האקדח הפרטי שלו עם שתי מחסניות, ויצא מהבית ברמת גן אל עבר הזירה.
"שרקו לידו עשרות כדורים, ושום דבר לא פגע בו, רק כדור אחד פגע בנשק, ויצר חור מעל ידית האחיזה, אבל לא הזיק לנשק עצמו. נס גדול קרה לו. עם שתי מחסניות בלבד, הוא הצליח להתמודד ולהילחם באזור שורץ מחבלים. לדבריו, הקב"ה שמר עליו וסייע לו, להצליח לפגוע בכל כדור שירה, ובכך לעשות שימוש מוצלח במלאי הדל שהיה ברשותו.
"במהלך הסעודה אותו לוחם אמר לנו, כי הוא מצדיע לנו על העובדה, שאנחנו חיים באזור שיש בו כל הזמן אזעקות", מספר ר' ליאור בחיוך לסיום. "הילדים שלי השיבו לו, כי לאזעקות הם כבר התרגלו, והפחד כעת הוא רק מחדירה. הלוחם מיד התחיל להרגיע אותם, ואמר שאין מה לחשוש מחדירה, כי כל הכוחות כעת כאן והם יסירו כל מכשול. אז הבנתי, שלכל אדם יש את זווית הראייה שלו, והדברים שאליהם הוא רגיל. בעבור הילדים אזעקות הפכו לשגרה לא מאיימת, ובעבור הלוחם אזעקות נחשבו למאיימות, אבל מפגש מול אויב – אצלו זו השגרה שהוא יכול לה".
השמש כבר נוטה לשקוע, ר' ליאור וחבריו עומדים בדוכן התפילין, ועד הרגע האחרון מניחים לחיילים שנמצאים בסמוך. לפתע מתברר, שבעבור אחד החיילים זו הפעם הראשונה שהוא זוכה להניח. חיש מהר החייל מורם על הכתפיים, ונערכת שמחת בר מצווה מאולתרת בתנאי שטח.
בעת דמדומי חמה, השמחה מרקיעה שחקים. יש תקווה לאחריתך.
