לא מעט נערים וסטודנטים שלהם, מפעילות בהווה ובעבר, נמצאים כעת במוקד הקרבות ונלחמים בצורה הרואית, כאשר אחרים זכו להינצל בנס מהפרעות שנערכו בשמחת תורה | שלוחי הרבי הפועלים עם סטודנטים ונוער, בגזרות החמות ביותר בארץ, בדרום ובצפון, מדברים עם 'כפר חב"ד' על החודש המאתגר ביותר בשליחות | הנס המדהים של השליח בשדרות, האתגר של השליח הכי קרוב לגבול לבנון, והפעילות הבלתי פוסקת של השליח בעיר הנצורה
ליל שמחת תורה. קמפוס מדרשת מעיינותיך בכפר חב"ד היה מלא וגדוש בסטודנטים, שהגיעו מכל רחבי הארץ, יחד עם השלוחים בקמפוס, לחגוג עם התורה בשמחה גדולה ועצומה. כמו בכל שנה, גם השנה הריקודים בשעת ההקפות הרקיעו שחקים, ונמשכו עמוק אל תוך הלילה. אלו רוקדים, ואלו יושבים בסמוך ומתוועדים, והלבבות החלו להיפתח.
בשעות הבוקר, האזעקות המהדהדות הזניקו את כולם. רסיסי המידע שהחלו להישמע באוויר, גרמו לכולם להבין, שמה שהיה כבר לא יהיה. כאשר הטלפונים החלו לרטוט, וזימוני הגיוס הדחופים נשלחו בזה אחר זה, תמונת המצב השתנתה כליל. השלוחים במקום נדרשו לספק מענה הלכתי מידי, הנדרש לסטודנטים בטרם יצאו לדרכם, ושטח קמפוס המדרשה החל להתרוקן.
את המשך המאורעות כולנו כבר יודעים. ברגע אחד החיים השתנו לבלי הכר. אלו ימים שבהם כלל בית ישראל עוקב באדיקות ובדאגה אחר המתרחש, כל רחש מקפיץ את הלב, וכל פיסת מידע מזניקה את מפלס הרגשות.
השלוחים ברחבי הארץ התעשתו חיש מהר, והחלו לפעול ולהתגייס ככל הנדרש, בעידוד גשמי וחיזוק רוחני; להעניק מעט חוסן, לשמש כנקודות אור הפרוסות ברחבי הארץ כולה, כניצוץ שמאיר חשיכה גדולה ומספק כוח ותקווה.
ירדנו אל השטח, לסקר את אותן נקודות אור. בחרנו לספר על אותם מקומות שנמצאים בגזרות החמות יותר. ישבנו לשוחח עם שלוחים שפועלים במסגרת חב"ד בקמפוס וחב"ד לנוער, כאשר לא מעט נערים וסטודנטים שלהם, מפעילות בהווה ובעבר, נמצאים כעת במוקד הקרבות ונלחמים בצורה הרואית, ואחרים זכו להינצל בנס מהפרעות שנערכו במסיבה ברעים. ביקשנו לשמוע מהם על החודש המאתגר שעבר עליהם, חלקם פועלים בערים שנדרשו להתפנות, ולמרות זאת חזרו בגפם לפעול בסמיכות לעיר, נעים ונדים בארץ לאורכה ולרוחבה.
השמחה שהצילה
תחנת המשטרה בשדרות הפכה למוקד הקרב הקשה שהתחולל בעיר, קרב שנוהל בגבורה ובסופו הושמדה התחנה על המחבלים המסתתרים בה. מי שמתגורר בסמוך ממש לתחנה, הוא השליח במכללת ספיר בעיר, הרב יאיר רוזנטל, שפועל במקום בעשר השנים האחרונות.
"היה לנו ממש נס", מספר הרב יאיר בקול נרגש, "בזכות זה שהגענו לחגוג יחד עם הסטודנטים בכפר חב"ד, ניצלנו מהתופת. לאחר השבת עשיתי חישוב, שבדיוק בשעה בה התחיל הקרב, הייתי אמור לצאת אל המקווה בדרכי לבית הכנסת. הקב"ה בחסדו הגדול הציל אותנו".
למעלה מ-30 אלף מתושבי העיר שדרות פונו חיש מהר מן העיר, והתפזרו בבתי מלון שונים ברחבי הארץ. הרב יאיר ובני משפחתו נותרו בכפר חב"ד, ומדי יום הוא נוסע אל העיר, לעזור ולסייע בחמ"ל שהקים השליח הראשי הרב משה זאב פיזם.
"הגעתי גם אל כפר עזה, ושם חוויתי רגע מטלטל נורא. מי שהיה היו"ר הקודם של אגודת הסטודנטים במכללת ספיר, יורי לוין, הצליח להינצל בנס, לאחר ששרפו לו את הבית"
"חזרתי אל השטח מהר מאוד, מתוך הבנה ששם צריכים אותי", אומר הרב יאיר, "השתלבתי בחמ"ל הענק, שמעניק אוכל וציוד לכל התושבים בעיר ובסביבה, ותוך כדי התחלנו לפעול בקרב החיילים, שבתחילה היו בתוך העיר, ולאחר מכן עברו אל שטחי כינוס שקרובים יותר לגבול עזה. בכל מקום שהגענו, הנחנו תפילין וזיכינו את החיילים באות בספר התורה, שכפי שהדגיש הרבי, היא שומרת ומצילה חיים בפשטות.
"בין כל אותם ביקורים בין הבסיסים והקיבוצים, הגעתי גם אל כפר עזה, ושם חוויתי רגע מטלטל נורא. מי שהיה היו"ר הקודם של אגודת הסטודנטים במכללת ספיר, יורי לוין, הצליח להינצל בנס, לאחר ששרפו לו את הבית והוא כמעט נחנק בממ"ד. הוא נמלט דרך החלון, וכמעט שנחטף, ובדרך לא דרך הצליח להימלט ממלתעות הרשע. יורי ביקש ממני, שאלך לראות מה נשאר מהבית. המראה היה נורא ושובר לב, הבית היה מפויח כולו, אבל המזוזה שבממ"ד נותרה על כנה. לקחתי אותה, והבאתי לסופר שיתקן את מה שזקוק לתיקון. בהמשך דאגתי לו לתפילין חדשות.
"אלו רגעים קשים, אבל ההתעסקות המתמדת בעשייה חיובית עוזרת לא ליפול, ולהיפך, להמשיך לעשות ולחזק. אתה רואה את המעבר החד הזה אצל כלל הציבור, יש צימאון גדול וחזק. אחת מהסטודנטיות אצלנו, שמתגוררת בנחל עוז וניצלה בנס, אמרה לנו, מבלי לפרט יתר על המידה, שהיא מרגישה מחוזקת ומאמינה יותר, מאז אותו יום נורא".
העשייה המתמדת, שמעניקה כוח למקבלים ולנותנים, הפכה לחוד החנית של שלוחי חב"ד בקמפוס. מהיום הראשון ללחימה, הם השכילו להבין את הכוח שנמצא בידיהם – היותם פרוסים על פני כל הארץ, ומסוגלים לספק מענה נרחב בכל מקום. לשם כך, הוקם חמ"ל דיגיטלי מיוחד, קבוצה שאליה עולות כל הבקשות, והסטודנטים נענים לסייע ולספק את הנדרש, ממזון וציוד ועד לשירותי שמרטפות, בעבור משפחות שהבעל נמצא במילואים והאם זקוקה לעזרה ותמיכה.
לא מעט שלוחים לקחו את היוזמה צעד אחד קדימה, כאשר החליטו לצרף אליהם את הסטודנטים להירתמות בשטח, בין אם זה להנחת תפילין ולהכנת ארוחה ובין אם לעזרה בקטיף במשק חקלאי באחד הקיבוצים. "המקומות האלו מאפשרים לנו הזדמנות להתקרב ולהשפיע על הסטודנטים", מציין הרב יאיר. "סטודנטים שביום יום לא בהכרח יגיעו לשיעור, כאן הם נהנים משיחה מעמיקה תוך כדי קטיף, ומתקרבים.
"בנוסף לכלל הפעילות, יש לנו את הסטודנטים שנמצאים בלחימה בשטח. איתם אנחנו שומרים על קשר רציף, ואף נוסעים לפגוש אותם ולחזק. יש לי סטודנט שקיבל על עצמו החלטה טובה, ללמוד תניא, וגם כעת, כאשר הוא נמצא בגבול הצפון, הוא מקפיד להתקשר אלי ואנחנו לומדים יחד תניא".
העיר שדרות שוממת כעת, והפעילות העתידית לא נראית באופק, אך למרות זאת הרב יאיר מתכנן, יחד עם חבריו השלוחים, את היום שאחרי. "בגמרא נאמר, שאדם צריך להיות עיניו למטה וליבו למעלה", מסביר הרב יאיר, "ולכאורה, ליבו למעלה בזמן התפילה מובן, אבל למה על העיניים להיות כלפי מטה? אלא, זה בשביל להביא את ההתעוררות, ולהוריד את רגש הלב לחיי היום יום. אנחנו צריכים כעת לדאוג ולתרגם את הכול לקראת החזרה העתידית לשגרה. הרב משה שילת, מנהל חב"ד בקמפוס בארץ, דורש את זה מאיתנו כל הזמן: לחשוב כיצד אנחנו מעבדים את הפעילות הקיימת, ומתאימים אותה למצב החדש שנוצר, וגם לחשוב על רעיונות חדשים. כולנו צריכים להתגייס לזה, גם אנחנו השלוחים וגם כלל החסידים".
בכל לב ובכל נפש
"אצלנו, בקריית שמונה, חגגנו בליל שמחת תורה כדבעי", משתף הרב מאיר אבוטבול, שליח חב"ד בקמפוס במכללת תל חי הסמוכה, "הקהל בהקפות היה מורכב מסטודנטים, יחד עם חיילים מבסיס סמוך שנוהגים לבוא, ובנוסף היו גם חברי הקהילה הצעירה, שהחלה להתלכד בזמן האחרון.
"רקדנו עד שעה מאוחרת, ולקראת התפילה בבוקר, הגיעו מעטים, ובעיקר חסרון החיילים היה מורגש ומוזר. ככל שחלף הזמן החלו השמועות, והבנו שיש אירוע חריג בדרום. לא ידענו יותר מדי פרטים. המשכנו להתפלל ולקיים הקפות במתכונת מצומצמת. מאותו רגע ואילך, החלה שגרת הפעילות שלי להתקיים; המילואים בצפון, פיקוד על הפעילות בעיר, ושמירה על קשר עם הסטודנטים שגויסו גם הם. השבועיים הראשונים היו אינטנסיביים מאוד. השתדלנו לשמר את הפעילות בעיר ככל שרק אפשר".
ככל שחלפו הימים, תושבי העיר קריית שמונה היו חרדים לגורלם. הקרבה אל הגבול הצפוני והתחממות הגזרה גרמו לרבים לעזוב את העיר, מחשש לחייהם. התושבים החלו להתפנות בכוחות עצמם, כאשר לאחר מכן ניתנה הוראה ממשלתית לפנות את התושבים. גם משפחת אבוטבול התפנתה, אבל הפעילות בעיר ממשיכה, והסביבה ממשיכה במלוא עוזה.
"צריך להבין, כי למרות הפינוי המאסיבי, יש לא מעט תושבים שממאנים לעזוב, מסיבותיהם שלהם", מפרט הרב מאיר את המתרחש. "מדובר בפלח אוכלוסייה שנמנה על מעגל קשי יום, ומה גם שלרובם אין ממ"ד בבתים, והם ספונים רוב היום במקלט השכונתי. בשגרה, אנחנו מפעילים מערך חסד מיוחד מטעם חב"ד בקמפוס, יחד עם השליח הראשי, חמי הרב יגאל ציפורי, והם מקבלים מנות חמות, המחולקות על ידי הסטודנטים שלנו.
"ואולם עכשיו, כאשר אין אף סטודנט בעיר, אנחנו בכוחות עצמנו מפעילים את קו החלוקה, ומשתדלים להגיע לכולם. אנחנו מביאים אוכל בשפע, ומניחים יחד תפילין. כל זה נעשה, כמובן, בנוסף על הפעילות שמתקיימת מדי יום בבסיסים באזור – פעילות רוחנית וגשמית, שנועדה לחזק ולעודד את הרוח.
"בשבועות האחרונים, לאחר שניתנה לי מעט הפוגה מהמילואים, התחלתי לאגד את הסטודנטים שלנו, שפרוסים כעת ברחבי הארץ. שנת הלימודים נדחתה, והם כעת נמצאים כל אחד בביתו. אנחנו מנסים לאגד אותם באזורים שונים, ליצור מעין קבוצה מגובשת יחד, להגיע אליהם לשם, ולקיים את הפעילויות המסורתיות של חב"ד בקמפוס – כמו השיעור הגדול הארצי בימי רביעי, המכונה 'רביעי לבבי', ושאר שיעורים מיוחדים, במטרה לנסות ליצור עוגן גם בימים כה טרופים".
למעלה משש שנים פועל הרב מאיר אבוטבול יחד עם רעייתו בקרב הסטודנטים, הפעילות מתקיימת לאורך כל השבוע, בשיעורים ובפעילויות, כאשר השיא מתרחש בסעודת ליל שבת המיוחדת, אליה באים רבים וטובים, ונוצרים שם קשרים מיוחדים. מרבית הסטודנטים משתכנים במעונות שבסמוך למכללה, ובקיבוצים הסמוכים. הרב מאיר מעריך, כי בשוך הלחימה, לא מעט סטודנטים יבחרו לנהור אל קריית שמונה, מאשר להתגורר בקיבוצים, בעקבות החשש המתבקש. עבודת השליחות העתידית, להערכתו, תהיה כרוכה בחיבור מחדש של קהילת הסטודנטים כולה ושל קהילת העיר.
"למרות הסיטואציה הקשה, אנחנו מקפידים לשמור על מורל גבוה, שזה אתגר לא פשוט, בפרט כאשר אתה מתהלך בעיר שהפכה לשממה ואין בה נפש חיה", משתף הרב מאיר. "שוררת כאן דממה מעיקה. אין כאן אפילו אזעקות בזמן אמת. לרוב, הנפילות מתרחשות, ורק לאחר מכן נשמעת אזעקה. מה שמעודד אותי אישית בימים האלו, זה לראות, כיצד מעוזי ההתנגדות האחרונים מתקפלים, והלב היהודי של כולם נפתח. סטודנטים שבשגרה נמנעים מלהניח תפילין ולקחת חלק פעיל, שולחים לי תמונות שלהם במילואים משטחי כינוס, מניחים תפילין בגאון ובגאווה, וזה מחזק ומראה שלב ישראל ער".
מגלים את הכוחות
תמונת המצב המלחמתית בקרב בני הנוער בעיר נהריה, מלמדת על התנדבות יוצאת מגדר הרגיל. מערך החסד של חלוקת המזון, שמפעיל שליח חב"ד לנוער הרב זיו בבלסקי בימות השנה, מקבל כעת חיזוק משמעותי.
"כבר ביום הראשון התכנסו כל שלוחי חב"ד בעיר, בראשות השליח הרב ברוך וילהלם, לכינוס חרום בעקבות המצב", מספר הרב זיו. "בתום הכינוס הוחלט, לעזור במאמץ המלחמתי, ולהכין אוכל חם וארוחות בוקר ללוחמים. בית חב"ד, שמפעיל בית תמחוי במהלך כל השנה, היה ערוך להוצאת אלפי מנות מדי יום. בתור שליח לנוער, שמפעיל מערך מתנדבים לחלוקת האוכל, גייסתי מאות מתנדבים מכל גווני הקשת, עשרות נערים ונערות יחד עם הוריהם, אישי ציבור ועוד עשרות תושבים, שבאו להירתם ולעזור בשינוע הארוחות אל היעד הנצרך.
"בימים הראשונים הגענו אל פארק גורן, בו מוקמו אלפי חיילי מילואים. התעקשנו לעלות יחד עם הנגרר המיוחד של חב"ד לנוער, נגרר המצויד בשולחנות, כסאות, תאורת שטח וגנרטור – שעזר מאוד ללוחמים בימים הראשונים של הלחימה עם עמדת ההטענה לפלאפונים. התעקשנו גם להגיע ללוחמים עצמם, ולהקים להם חדר אוכל בשטח, על מנת להגיש להם אוכל חם וטרי, מעשה ידי שף מיוחד שנרתם לטובת העניין. המפגש האישי עם הלוחם כשהוא בשטח, לשמוע מהם את מאות התודות, ולראות את החיוך על הפנים – היו שווים את כל המאמץ הרב".
ההתעקשות להגיע אל כל בסיס ובסיס, גם אלו הרחוקים ביותר, הובילה את צוות הבית חב"ד להגיע אל מוצב, שנמצא במרחק של מטרים ספורים מהגבול – מוצב שהכניסה אליו כמעט בלתי אפשרית. ואולם הריח המשכר של הארוחות החמות גרם, כנראה, לש.ג. לאשר את כניסתם. רק לאחר מכן התברר להם, שיום קודם נורה טיל נ"ט על טנק במוצב.
מערך החלוקה שהקים בית חב"ד המרכזי, גרם לנערים ולנערות לא רק לעזור בשינוע, אלא גם להכין בכוחות עצמם. עשרות נערות בעיר ערכו יחד טקס הפרשת חלה, לזכות החיילים וכוחות הביטחון, כאשר החלות הריחניות צורפו אל המנות בעבור סעודות השבת. נערים אחרים, שסיימו קורס ספרות, ירדו אל השטח, וזיכו את הלוחמים בתספורת נאותה.
ההירתמות של הנערים האירה את לב הלוחמים, כאשר הם ראו כיצד הנוער של נרתם מרצון לעשייה חיובית. אחת הלוחמות, שעוסקת ביום יום בעבודה עם נוער בסיכון, התפעמה מרוח ההתנדבות של הנערים, וביקשה לשמור על קשר, על מנת ללמוד את הדבר מקרוב.
"הדבר היפה הוא, לראות כיצד הנערים יוזמים בעצמם, והופכים להיות מנהיגים, כאשר אנחנו רק משמשים כחוט המקשר בינם לבין החיילים", מספר הרב זיו בהתרגשות. "זה מלמד מה כוחו של נער, גם כאלו שביום יום נראים כלפי חוץ נערים פשוטים, במצבי קיצון פתאום מתגלים בנערים כוחות מיוחדים, והם הופכים להיות מנהיגים קטנים".
פעילות חב"ד לנוער בנהריה מתקיימת מספר שנים. סביב הפעילות נוצרו מעגלים נרחבים של בוגרים רבים, עימם הקשר נשמר עד היום. חלק מאותם בוגרים, שהו במסיבה בה אירע הטבח, ומיד במוצאי שבת החל הרב זיו לחפש אחר קצה חוט, ולברר מה מצבם. התברר שבחסדי שמיים הם ניצלו בנס.
"בוגר נוסף שלנו, נלחם בעוז באחד המוצבים בעוטף", מדווח הרב זיו,
"הוא איבד את ידו בלחימה, והצליח לזחול עם יד אחת, ובכך להציל את עצמו. בכלל, הביקורים שלנו בכל אותם מוצבים, מזמנים לנו מפגשים מפתיעים עם בוגרים שלנו. באחד המקומות אליהם הגענו, פתחנו שולחן מלא בכל טוב, ופתאום אני פוגש בוגר שהיה אצלנו, וכעת הוא מפקד בנח"ל בגזרת לבנון. הוא התרגש לראות אותנו, והביא את החיילים שלו שיבואו ויאכלו. תוך כדי הדברים, הוא ביקש לשלוח סרטון לאמא שלו, להרגיע אותה ולהראות לה, שהנה, הוא אוכל איתנו, והכל בסדר. האמא שמחה לקבל ממנו אות חיים. כיוון שבעבר הייתה לי היכרות עם האמא, היא פנתה אלי, וסיפרה על הפחדים והדאגות שלה מהמצב, ומהבן שלוחם אי שם, וביקשה לשמוע ממני מילות עידוד. כמובן שהשתדלתי לעודד אותה ולהפיח בה תקווה.
"השנים שעברו לא עמעמו את הקשר שלנו עם הבוגרים, וזה דבר שמתבטא בפרט כעת. יש לנו קבוצה ברשת, שבה אנחנו מתפללים בעבור כל הבוגרים שלנו, שלוחמים כעת בקרבות עזים. היה לנו בוגר נוסף, שלחם בנחל עוז, ובימים הראשונים חבריו טענו שנותק עימו הקשר ושהם חוששים. אני החלטתי באותו רגע, לנסות לקיים אתו שיחת וידאו, ולהפתעת כולם הוא מיד ענה, סיפר שהכול בסדר אתו, וכיצד הוא ניצל בנס ארבעה פעמים, מכדורים ששרקו לצידו ממש. ברכנו אותו כולם יחד, שיחזור בשלום, ושהקב"ה אתו והרבי אתו, ובעזרת השם עוד נחגוג לו כולנו מסיבת הודיה משותפת וגדולה".
'כאן זה הבית האמיתי'
"בוקר יום שמחת תורה נפתח אצלנו באזעקות רמות", מספר הרב איתי נגר, שליח חב"ד לנוער באשקלון. "כתושבים ותיקים, אנחנו כבר מורגלים באזעקות. נכנסו כולנו לממ"ד, וחיכינו שייגמר, אלא שהפעם האזעקות לא נגמרו. היו גם נפילות ופגיעות ישירות ממש בסמוך אלינו, וככל שחלף הזמן, הבנתי שהפעם מדובר במשהו שונה. בין אזעקה אחת לשנייה, יצאתי החוצה, וניסיתי לברר מה קרה. אחד השכנים סיפר לי, כי הייתה חדירה קטנה. הוא לא ידע מהי תמונת המצב האמיתית, וגם הוא סבר שזה תכף יחלוף.
"ואולם האזעקות והפיצוצים לא הסתיימו, וגרמו לי להבין, שניאלץ לשעות בממ"ד עוד זמן ארוך. הבנתי שאין מה לדבר על תפילה במניין. התפללתי בבית יחד עם הילדים, העמדנו חת"ת על השולחן, וערכנו מסביב את ההקפות. רק במוצאי שבת התבררו לנו ממדי האסון הנורא. בוגרים שלנו דיווחו כי הוקפצו לחזית בחג, ובוגרת אחת, ששירתה כתצפיתנית באחד המוצבים, ניצלה בנס. מאותו מוצאי שבת נכנסו אל התמונה בכל הכוח, והענקנו להם את כל הנדרש בגשם וברוח.
"אני אוהב לחזור ולהדגיש לכל הבוגרים שלנו, שמשרתים כעת ומגינים עלינו", משתף הרב איתי, "את דברי הרבי על הזכות הגדולה להגן על הארץ, ועל הגאווה שצריכה להיות להם".
קרוב לשמונה שנים, שהרב איתי ורעייתו פועלים בקרב בני ובנות הנוער בעיר אשקלון. אלפי בני נוער עברו תחת ידם, ולאחרונה הם היו אמורים לחנוך מבנה, שישמש כמועדון לנערים, בנוסף למבנה המפואר שקיים. סיום העבודה היה אמור להיות בימים אלו, אך בצל המלחמה הכול נעצר.
העיר אשקלון, שביום רגיל תוססת ופעילה, בשבועות הראשונים הייתה סגורה ונעולה. בשעות הערב כל התריסים הוגפו וכל המרפסות ננעלו, וברחובות שרר שקט שאפשר היה לחתוך בסכין, שקט כואב ורועם, של תושבים שפוחדים עד אימה מחדירה.
חלק גדול מהתושבים התפנה או פונה מן העיר, כאשר האוכלוסייה המבוגרת נותרת לבדה. כאן נכנסו לתמונה הנערים, שהקימו חמ"ל מרשים, שבו כל נער נטל על עצמו להתעניין בשלום מבוגר, לשמוע אודות מצבו וצרכיו, ולעדכן מה נדרש לספק לו, כאשר תוך זמן קצר הגיע משלוח עם האספקה הנדרשת.
"אחד הדברים ששמנו עליהם דגש בעת הזו", מבקש הרב איתי לציין, "אלו הם ביקורי בית שאנחנו עורכים בקרב הנערים. אנחנו מגיעים לכל בית, ומעניקים לנער מארז מפנק ומשחק לאחיו הקטנים. במארז המושקע יש גם את הספר 'תשובות לשאלות החיים', שמביא את דברי הרבי ונותן מענה ונחמה. את הביקורים אנחנו מנצלים גם לשיחה ולעידוד עם ההורים עצמם. אנחנו משתדלים להגיע גם אל בתים בהם האבא גויס למילואים, ולהביא לילדים משחקים שיעשו טוב על הלב.
"באחד מאותם ביקורי בית, הגעתי לביתו של נער, שהחל לפני שנתיים לפקוד את הפעילות שלנו. מדובר בנער שלא בא מרקע מסורתי, והאמא בהתחלה לא ממש אהבה את החיבור של בנה למסורת, אבל אפשרה לו בכל זאת. הוא התחיל לשמור שבת, והיה בא יחד איתי לתפילות, התקרב בעצמו וגם חיזק אחרים. בהתוועדות מסוימת, שהתקיימה במסגרת הפעילות, נערכה הגרלה על תמונה גדולה של הרבי, ואותו נער זכה. כעבור כמה ימים שאלתי אותו, מה הוא עשה עם התמונה, והוא סיפר, כי האמא אמרה שזה מוגזם בעיניה לתלות את התמונה בסלון, ואם הוא רצה שיתלה בחדר שלו. כשהגעתי אליו כעת לבקר, קצת חששתי מהאמא ומהתנגדות, והופתעתי מאוד לראות שהתמונה של הרבי מפארת את הסלון.
"ישבנו לשוחח, והאמא סיפרה, כיצד לפני כמה שנים היא נסעה לארצות הברית, לבקר את אחיה החרדי שגר בברוקלין. האח הגיע לאסוף אותה מהשדה, והם נסעו יחד. האמא, שהייתה עייפה מהטיסה ורק רצתה לנוח, חשבה כמובן שהוא לוקח אותה לביתו. ואולם אז הרכב נעצר, והתחוור לה שהם נמצאים באוהל הק'. האח הסביר לה, שכאן זה הבית האמיתי. היא התרצתה, ועל אף העייפות היא ישבה לכתוב לרבי, נכנסה אל הקודש פנימה והתפללה בהתרגשות. היא הסבירה, שכיום היא מבינה את הזכות שהרבי זיכה אותה, שהבן שלה זוכה להתקרב לחב"ד, ולהיות חלק מהדבר הנפלא הזה.
"הסיפור הזה הוא אפיזודה קטנה מתוך כל אותם ביקורי בית", מדגיש הרב איתי, "כאשר במשך כל השבוע מתקיימים גם מפגשים וירטואליים, של שיעורי תורה לנערים, בשילוב של רגעי הפוגה ומופעי אורח של אושיות רשת מעניינות".
ביום השני למלחמה, רעייתו של הרב איתי כתבה לרבי, על הפחד שתקף אותה לאור המצב. במכתב שנפתח באגרות קודש הייתה השגחה פרטית מופלאה: הרבי כותב שם על העבודה עם הנוער, ועל כך שהקב"ה שלח את האדם למקום שהוא צריך להיות בו. בהמשך הרבי עמד על עניין איכות מול כמות, שכל יהודי הוא עולם מלא.
אחת הנקודות שתפסה את העין, היו הדברים של הרבי על הכוח שיש למצווה להשפיע על יהודי, ועל זה שהעבודה היא לדאוג, שכל אחד יקבל על עצמו לעשות מצווה, גם מצווה קטנה. הרבי מביא לכך שתי סיבות, מדוע הדבר חשוב: ראשית, מצווה גוררת מצווה, ושנית, מפני שבזמן שהאדם מקיים את המצווה הוא נמנע מעבירה. באותו רגע, רעייתו הבינה שהיא בתפקיד, ומוטל עליה להשפיע על הנערות בקיום תורה ומצוות.
תוך כדי האזעקות והמטחים, כשכולם בממ"ד שומעים את הנפילות והיירוטים, קבוצת הרשת של הנערות החלה להתמלא בהחלטות טובות לרוב, החלטות שדרשו מהנערות שינוי גדול ומשמעותי. השמות של הנערות שקיבלו על עצמן החלטה טובה נשלחו לאוהל הק', והרעייה הבינה, כיצד ניתן לתעל את המצב והאווירה האישית, כדי שעוד נערה תקיים מצווה נוספת.
"אחרי מה שעברנו כאן, כולנו קצת פוסט טראומתיים", אומר הרב איתי לסיום, "כל רעש קטן יכול להקפיץ אותנו, והתחושות הן לא תמיד פשוטות, אבל אני תמיד מזכיר לעצמי ולנערים, את המשל הנפלא של הרבי, שמדמה את המצב שנראה לנו כקשה, לאיש שמביט בחולה על שולחן ניתוחים. בעוד שהאיש נזעק, ובטוח שמתכוונים להרוג את החולה, האמת היא שהולכים להציל את חייו. גם אנחנו לא מבינים תהליכים שמימיים ותמורות שונות, אבל נאחזים באמונה שיד ההשגחה מכוונת את הכול, וברור הדבר שאנחנו עומדים ברגעים האחרונים על סף הגאולה, כפי שאמר הרבי. זה מסר שאני משתדל להטמיע גם בנערים, ולנצל את המצב לחיזוק האמונה".
תגובה אחת
I'm extremely inspired along with your writing abilities and also with the format for your weblog. Is this a paid theme or did you customize it yourself? Either way stay up the nice quality writing, it is uncommon to look a nice weblog like this one these days!