למעלה מ-42 שנה פועל במדינת קולומביה שבדרום אמריקה השליח הראשי, הרב יהושע בנימין הכהן רוזנפלד, שבברכתו והנחיותיו של הרבי, עושה בבטחה את דרכו במדינה רוויית הכנופיות, ומכיר באופן אישי כל אחד ואחד מאלפי יהודי המדינה | בערבו של כינוס השלוחים העולמי, קיים סופר 'כפר חב"ד' שיחה עשירה עם הרב רוזנפלד, בה שמע על סיפורה המיוחד של השליחות בקולומביה, על מענות והדרכות נדירים שזכה לקבל מהרבי, ועל זיכרונותיו משנות ילדותו ובחרותו בבית חיינו | הקשר עם משפחת רוהר, התשובה המיוחדת כשהחל גל החטיפות והפיגועים, הנס הגדול בפיגוע של אש"ף, וה'דולר' עבור 'הבת מהמכתב' | המסר של השלוחים
חטיפות, מעשי שוד, רציחות ופיגועי תופת הם תופעה רווחת במדינת קולומביה שבדרום אמריקה, שבה פועל זה למעלה מארבעים ושתיים שנה השליח הראשי, הרב יהושע בנימין הכהן רוזנפלד שי'.
מצויד במענותיו וברכותיו של הרבי, הוא עושה בבטחה את דרכו במדינה רוויית הכנופיות, ומכיר באופן אישי כל אחד ואחד מאלפי יהודי המדינה.
בימים בהם עם ישראל כולו מבקש חיזוק, תקווה ובטחון, ובעמדנו בערבו של כינוס השלוחים העולמי, קיימנו שיחה עשירה עם הרב רוזנפלד, בה שמענו על סיפורה המיוחד של השליחות בקולומביה, על מענות והדרכות נדירים שזכה לקבל מהרבי, ועל זיכרונותיו משנות ילדותו ובחרותו במחיצת הרבי.
הרבי אומר 'לחיים' לילדים
הרב רוזנפלד נולד בו' בטבת תשט"ו. אביו הוא הרב אברהם יצחק הכהן רוזנפלד, רב בית הכנסת 'אהבת אחים צמח צדק' שבבורו-פארק, ואימו היא בתו של החסיד הנודע הרב אליהו ייאכיל-סימפסון ע"ה, מגדולי חסידי חב"ד בארה"ב, אשר שימש כ'חוזר' אצל הרבי הרש"ב וכגבאי של הרבי הריי"צ.
"בית הכנסת שבבורו-פארק", מספר הרב רוזנפלד, "הוא ה'שטיבל' החסידי הראשון שהוקם בשכונה, ועם הקמתו מונה סבי, הרב סימפסון, לרבו. זה היה מקום, בו יהודים שאהבו אווירה חסידית בחרו להתפלל. לאחר פטירתו, בשנת תשל"ז, מונה אבא לרבו של בית הכנסת".
משפחת רוזנפלד התגוררה בבורו-פארק. "בכל שבת בה התקיימה התוועדות של הרבי, ובאותן שנים התוועדויות התקיימו בעיקר ב'שבת מברכים'", הוא מספר, "היינו צועדים רגלית לקראון-הייטס. אני התחלתי להגיע להתוועדויות בהיותי בגיל שמונה, אולם סיפרו לי, שבשנים מוקדמות יותר, היה הרבי ממתין לקבוצת החסידים שצעדה מבורו-פארק שתגיע, ושואל האם הם כבר הגיעו.
"בשנים מאוחרות יותר, כאשר התרבו ההתוועדויות, ואי אפשר היה לדעת קודם השבת האם תתקיים התוועדות, היה מגיע מישהו מקראון הייטס – בשנים שלי היה זה הרב שלום בער לוין שי', שגיסו הרב יהודה קעלער התגורר בבורו-פארק – ומודיע על ההתוועדות.
"באותן שנים, בית המדרש של 770 כלל את חלקו האחורי בלבד של בית המדרש הקיים כיום. המקום היה קטן יחסית, ואנו – הילדים – היינו עומדים בצד מזרח, סמוך לארון הקודש, בראש הפירמידה. הרבי היה מורה לילדים לומר 'לחיים'. אני זוכר, שפעם הרבי פנה לרבנים שישבו מאחוריו, ושאל האם מותר להניח את כוסיות היין על ארון הקודש, שכן בשל הצפיפות ששררה, נהגנו להניח על גבי ארון הקודש את הכוסיות שלנו.
"זיכרון מיוחד נוסף, שיש לי מההתוועדויות בשנות ילדותי הוא, שלפני יום ההולדת נהגנו לגשת לרבי בשעת ההתוועדות ולומר 'לחיים'. זה היה ממש כמו 'יחידות'. אני זוכר, שכילד הייתי ניגש לרבי עם הכוס בידי, ובראשי שיננתי את המילים המדויקות שאומר: 'יום רביעי הבא הוא יום הולדתי'. בכל פעם הייתי מועד בשעה שהייתי חוזר למקומי, שכן צעדתי אחורנית, והבימה לא הייתה גדולה"…
זכות נפלאה עם ה'חוזר'
בהיותו בן שש שנים, החל הרב רוזנפלד ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שברחוב בדפורד בשכונת קראון-הייטס, בה המשיך ללמוד במשך שנים ארוכות. בשנות הישיבה הקטנה, זכו הוא וחבריו, שהמשפיע שלהם יהיה ה'חוזר' הרב ר' יואל כהן. "ר' יואל היה מתוועד אתנו – ילדים קטנים, מעט אחרי בר מצווה. אמרו שזהו פספוס, ושר' יואל צריך להשפיע על הבחורים המבוגרים – כפי שאכן היה בשנים מאוחרות יותר – אבל בעבורנו זו הייתה זכות נפלאה. זכינו ללמוד, לשמוע ולקבל מר' יואל המון.
"כעבור מספר שנים, כשכבר היינו בחורים מבוגרים יותר, עברה הישיבה לאושן-פארקוויי. למזלנו, ר' יואל עבר לכהן כמשפיע של הבחורים המבוגרים יותר – שהיינו אנחנו… וכך המשכנו ללמוד ולקבל ממנו".
היה דבר נוסף שחולל השפעה חסידית על חייהם של התלמידים הצעירים: "הבחורים המבוגרים יותר, תלמידי הישיבה ב-770, היו סועדים את ארוחת הצהריים בחדר האוכל שבישיבה בבדפורד. הם היו מקרבים אותנו, מדברים אתנו ומתוועדים אתנו. זה היה לנו נעים ויקר, והושפענו מהבחורים מאוד".
כתבתם לרבי לאורך שנות הבחרות?
הרב רוזנפלד צוחק למשמע השאלה: "איך יכול להיות שלא? מאז שיצאנו מבטן אמנו, זה היה חלק מהותי משגרת החיים.
"בביתנו התגורר גם הסבא, הרב אליהו ייאכיל סימפסון, ועצם נוכחותו העניקה לנו חינוך בלתי מסולא בפז. אצל הסבא לא הייתה אפשרות, שלא לעשות במאת האחוזים את מה שהרבי רוצה. גם כאשר חווה זמנים קשים, היה אומר לילדים: כפי שהרבי אומר, כך צריך להיות. לא חושבים פעמיים.
"הסבא היה חסיד אצל שלושה רביים – הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ והרבי. פעם שאלתי אותו, אצל מי הוא חש בנוח יותר להיכנס. הוא אמר לי, שהכניסה ל'יחידות' אצל הרבי, היא המאתגרת ביותר בעבורו. אנו ראינו זאת כילדים. 'יראת הרוממות' שהוא חש, ההכנות שערך, וחרדת הקודש בה נכנס ל'יחידות' – היו מיוחדות במינן. זהו החינוך שקיבלנו מאז היותנו ילדים".
הבשורה המרגשת
השליחות הייתה משאת נפשו של הרב רוזנפלד מקטנות. "מאז היותנו ילדים קטנים חינכו אותנו אבא ואמא, שהחלום שלנו צריך להיות, לזכות לצאת לשליחות. החלום שלהם עצמם היה, שהילדים ייצאו לשליחות. מעולם לא הייתה שאלה אם לקבל את השליחות, זה היה מובן מאליו".
לפני חמישים שנה בדיוק, בחודש חשון תשל"ד, זכה הרב רוזנפלד לקבל את השליחות הראשונה. "זה היה כאשר הרבי שלח קבוצה של אחד עשר תלמידים, לייסד את הישיבה הגדולה במיאמי, יחד עם ראש הישיבה הרב יהודה ליב שפירא שליט"א. אני, כמו חבריי, נקראתי על ידי המזכיר ר' בנימין קליין, ששאל אותי האם אני נכון לנסיעה, ובכך התבשרתי כי אני זוכה להישלח על ידי הרבי.
"ביום י' בחשוון זכינו – כל אחד-עשר התלמידים השלוחים – להיכנס ל'יחידות' ב'גן עדן התחתון'. הרבי העניק לכל אחד ואחד מאתנו ספר תניא ו'מכתב כללי' שכתב בחודש תשרי, והאציל עלינו ברכה (ישנה הקלטה מהברכה).
"במהלך תקופת השליחות זכינו לקבל מפעם לפעם מכתב 'כללי פרטי' מהרבי, אשר מוען ל"תלמידים השלוחים בישיבה גדולה אשר במיאמי ביטש". באחד המכתבים, אשר תוכנו התפרסם באותם ימים כ'מכתב כללי' אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, התייחס לכך הרבי. הרבי העלה את השאלה: "ואף שהבא לקמן כבר בא במכתב הכללי מיום שלישי שהוכפל בו כי טוב, פ' וישראל עושה חיל".
"והרבי הסביר: "הרי אינה דומה כתיבה ובקשה הבאה לכמה וכמה ביחד, לפני' ובקשה מיוחדה ושלוחה ישר לאחד וליחיד".
"אלא שכאן נשאלת השאלה: הרי את המכתב הזה הרבי לא שולח "לאחד וליחיד", כי אם לחברי הקבוצה כולם. על כך הוסיף הרבי בכתב יד קודשו: "ולמציאות יחידה הנעשית ע"י איחוד כמה יחידים".
"מכאן אנו רואים כיצד הביט הרבי על עניין השליחות: שליח הוא לא אדם פרטי נפרד, הוא מציאות יחידה עם שאר השלוחים".
מה היה אופי השליחות במיאמי?
"העיר מיאמי שבפלורידה, היא מקום שנודע בהיותו מיועד להתענג בתענוגי עולם הזה, ודווקא אותה הפך הרבי למקום תורה, באמצעות הישיבה הגדולה שהקים בעיר והפכה חשוכא לנהורא.
"תפקידנו היה לשבת וללמוד, וזה מה שעשינו. זו הייתה תקופה נפלאה של שקיעות ולהט בלימוד. עד מהרה נכנסו תלמידים מקומיים, תושבי מיאמי, ללמוד בישיבה, והם נסחפו באווירת הלימוד.
"לרב שפירא שליט"א היו קשרי ידידות עם גדולי ראשי הישיבות והאדמו"רים, שהיו מגיעים לפוש במיאמי, והוא נהג להזמינם למסור שיעורים בישיבה ולדבר בלימוד עם הבחורים. כך נהנינו משיעורים ושיח בלימוד עם ראש ישיבת 'תורה ודעת' הגאון ר' יעקב קמינצקי, עם ראש ישיבת 'נר ישראל' הגאון ר' יעקב יצחק רודרמן, עם האדמו"ר מנובמינסק ועם עוד רבים. יחד עם זאת זכינו, שכאשר החסיד הנודע המשפיע ר' פרץ מוצקין ע"ה היה מגיע למיאמי, היה מתוועד אתנו, התוועדויות שהשפיעו עלינו עמוקות ונחקקו בזיכרון.
"מחוץ לשעות ה'סדרים' עסקנו ב'מבצעים' ובהשפעה על יהודי העיר. אני זוכר, שבאותה תקופה החל 'מבצע מזוזה', וכתבנו לרבי דו"ח על פעולותינו, בו ציינו בסיפוק שזכינו לקבוע כארבעים מזוזות. על כללות הדו"ח ענה הרבי: "נתקבל ות"ח אעה"צ להוספה כהנה וכהנה", ועל כך שכתבנו ש"במבצע מזוזה חילקנו עד עתה לערך 40 מזוזות", הקיף הרבי את המספר 40, וכתב: "?!! בסביבה שיש לערך "ארבעים" אלף מבנ"י!". הרבי תבע מאתנו לא לנוח, אלא לעבוד במרץ ב'מבצעים'.
"במיאמי למדנו בשליחות הרבי במשך כשנתיים וחצי, ובשנת תשל"ז חזרתי ללמוד ב-770".
"שיישמעו בשורות טובות"
במשך השנתיים הבאות שקד הרב רוזנפלד על התורה ועל העבודה, כשהחיים נסובים סביב הרבי, ובשנת תשל"ט דובר בו נכבדות עם רעייתו שתחי', בת הגאון החסיד הנודע ר' אייזיק שוויי ע"ה.
"כשהחלטנו לבקש את הסכמתו וברכתו של הרבי לשידוך, כתבנו לרבי. בדרך כלל, התשובות על שידוכים היו יוצאות במהירות רבה, זה לא ארך יותר מיום אחד.
"באותו קיץ אני התעתדתי לשמש כ'מדריך ראשי' בקעמפ 'גן ישראל'. כתבנו לרבי על השידוך ארבעה ימים לפני תחילת הקעמפ, והנה – האוטובוסים כבר צריכים לצאת מ-770 לשטח הקעמפ, ומענה לא התקבל.
"תשובה אין, על האוטובוסים לצאת, ועליתי גם אני על האוטובוס.
"לפתע הגיע הרב חדקוב, ואמר שהרבי רוצה להעניק לנו מטבעות על מנת לחלקם לילדים. רצנו במהרה, הרבי העניק לנו את המטבעות, וכשאני ניגשתי אמר לי: "פאָרט געזונטערהייט און מ'זאָל הערן בשורות טובות" [נסיעה טובה ושיישמעו בשורות טובות]
"אם היה לי ספק האם עליי לנסוע, הרי שעתה הוא התפוגג – הרבי אמר במפורש: 'נסיעה טובה'.
"כשהגענו לקעמפ התקיים החלק השני: קיבלתי טלפון מר' בנימין קליין, שבישר לי כי הרבי נתן את הסכמתו ואת ברכתו לשידוך.
"לפני החתונה, שהתקיימה בחודש כסלו תשל"ט, נכנסתי יחד עם הכלה ל'יחידות'. כתבנו לרבי, שאנו מוכנים לנסוע לכל מקום אליו הרבי ישלח אותנו. בשעת ה'יחידות' הרבי אמר על כך: "איר זאָלט זיין אין כולל לכל הפחות אַ יאָר צייט, און דערנאָך זאָל מען פרעגן" [תהיה ב'כולל' לכל הפחות במשך שנה, ולאחר מכן תשאל]. בהתאם לכך, לאחר החתונה התחלתי ללמוד ב'כולל'".
משימת החיים
ואולם כעבור מספר חודשים חל מפנה. "ניגש אליי ר' משה קוטלרסקי, שהיה אחראי מטעם הרב חדקוב על הקשר בין אברכים ומקומות חדשים, ואמר שהרב חדקוב מעוניין לדבר עמי.
"נכנסתי אל הרב חדקוב, ששאל האם אני מוכן לנסוע לשליחות בקולומביה. השבתי שכן, אולם הוספתי, שהרבי אמר לי להמתין עד שתחלוף שנה מהחתונה וללמוד ב'כולל'. הרב חדקוב ביקש שאשאל את רעייתי האם היא מסכימה לנסיעה. היא הסכימה כמובן – אביה היה ר' אייזיק שוויי, ואצלו לא היה כל ספק ששליחות הרבי היא משימת החיים – ואני הודעתי על כך לרב חדקוב.
"באשר לכך שהרבי הורה לי ללמוד במשך לפחות שנה ב'כולל', אמר לי הרב חדקוב, שאכתוב על כך לרבי. כך עשיתי, כתבתי שהרב חדקוב הציע, ושהרבי אמר להמתין עד סוף השנה – ושאלתי: "אם כן, מה לעשות?". אפילו לא שאלתי אם לנסוע או לאו, שהרי הרבי אמר לי במפורש להמתין שנה.
"הרבי ענה: "להתענין".
"נסעתי לקולומביה למספר שבועות, וכששבתי כתבתי לרבי, שבהתאם להוראתו הק' להתעניין, ביקרתי בקולומביה, ושאנו מוכנים לנסוע לשליחות. הרבי כתב: "אם כן מהו השאלה עוד הפעם?"
"זו התשובה שלנו לנסיעה לשליחות – 'מהו השאלה עוד הפעם'…
"באותה תקופה התוועדנו יחד, מספר חברים, ודיברנו על כך שהשלוחים שיצאו לפני עשרים שנה, בראשית שנות הכ"ף, זכו לקבל תשובות והדרכות מפורטות וארוכות – ב'יחידות', במכתבים ואף בשעת ההתוועדויות – ואילו אנו מקבלים מענה בן מספר מילים, ונוסעים.
"ואולם כאשר אני נפגש עם חבריי כיום, אנו אומרים: האברכים הצעירים היום, בלי שום מענה, יוצאים לשליחות מתוך 'קבלת עול' והתמסרות.
"וכך, יום לאחר תשעה באב תשמ"א, זכינו לנסוע לקולומביה. טרם הנסיעה נכנסנו יחד ל'יחידות', בה הרבי העניק לנו את ברכתו הק'. נקודת הדברים הייתה ברכה לנשיאת חן, שבמבט לאחור אנו מבינים, כמה חיונית היא הייתה בעבור הצלחת השליחות בקולומביה".
ההשקעה הראשונה של רוהר
משפחת רוהר – האב ר' שמואל ע"ה, ובנו יבלחט"א ר' יקותיאל יהודה שי' – נודעה בחלק המרכזי שנטלה בהתפתחות מפעל השליחות של הרבי, ביציאתם של מאות שלוחים לנקודות חדשות על פני הגלובוס, ובמפעלי השליחות המרכזיים של ליובאוויטש.
בית חב"ד הראשון בעולם, שר' שמואל רוהר מימן את פתיחתו, היה בית חב"ד בקולומביה, בה הוא התגורר. "לאורך השנים כתבו לרבי מספר פעמים יהודים מקולומביה וביקשו כי ישלח שליח. הרבי אמנם שלח לאורך השנים שלוחים לביקורים במדינה, אם במסגרת 'מרכז שליחות', ואם שד"רים אשר הגיעו לתקופות קצובות. ב'אגרות קודש' מופיע מכתב כבר מתשי"ט, בו הרבי משיב לקבוצת יהודים שביקשו שישלח שליח למדינה. ואולם למעשה, הרבי לא שלח הנה שליח קבוע, עד אשר נשלחנו אנחנו.
"כשפגשתי את מר רוהר לראשונה", מציין הרב רוזנפלד, "לאחר שהתמיכה הוסדרה על ידי הרב קוטלרסקי, שאל אותי ר' שמואל: 'לכמה שנים אתה נוסע?'. כשהשבתי: 'עד ביאת משיח', הוא אמר לי: 'אני קיבלתי על עצמי שלוש שנים בלבד'. חשתי שתמיכתו בפתיחת בתי חב"ד נוספים תלויה מאוד במידת הצלחתנו. אם נצליח – הוא ימשיך וייתן, ויהיה הכלי שבאמצעותו יגיעו גשמיות ורוחניות להמון שלוחים ברחבי העולם.
"ב"ה, לאורך השנים כולן ועד עצם היום הזה, תמכו בנו ר' שמואל ויבלחט"א בנו וכל בני המשפחה. כעבור מספר שנים עסקיהם התרחבו באופן משמעותי, והם הפכו לשרי הצדקה והחסד של מפעל השליחות".
הרב רוזנפלד מדבר על משפחת רוהר בעיניים נוצצות. "פעמים רבות ביקשתי מר' שמואל רוהר לכתוב לרבי על עניינים שונים, והוא סירב. יש בידי מכתב משנות המ"ם, בו הוא כותב לי, כי עתה יגלה לי את האמת: הסיבה לכך שהוא סירב לכתוב לרבי הינה, שלא רצה להטריד את הרבי עם ענייניו האישיים, אבל עתה – כתב – הוא חש שהוא צריך ברכה, ומבקש ממני לכתוב לרבי בשמו, ולבקש שנצליח להביא שליח לעיר ברנקייה. כך היה, הרבי העניק את ברכתו, וב"ה היום נמצא שם השליח הרב יוסף ליברוב שי'.
"ואולם מה שהפעים אותי היה, לראות יהודי, איש עסקים, שמעניק כסף רב לליובאוויטש, ואינו רוצה לגזול מזמנו של הרבי בעבור עצמו, רק בעבור ענייני השליחות. 'ממנו יראו וכן יעשו' – אני עצמי למדתי ממנו".
העיקר ביטחון בהשם
קולומביה, אליה הגיעו בני הזוג רוזנפלד, הייתה מקום מסוכן, מדינה מוכת פשע, בה פועלות גרילות טרור ושוד, מתקיימים פיגועי תופת ונחטפים אנשים, שבעבור פדייתם דורשים השודדים כופר.
"בעקבות הסכנה – שריחפה בעיקר על ראשי העשירים, אשר הכנופיות התאמצו לחוטפם כדי לקבל כסף רב בעבור שחרורם – עזבו עשירי קולומביה את המדינה, ועברו למיאמי. גם ר' שמואל רוהר עבר למיאמי, שנה וחצי לאחר שאנו הגענו לקולומביה.
"עד היום הזה, קיומנו הכלכלי נשען על יהודים יוצאי קולומביה המתגוררים במיאמי, ובראשם משפחת רוהר, הממשיכים את מפעל הצדקה של אביהם.
"החיים כאן היו ועודם לא פשוטים. כשנתיים לאחר בואנו החל גל חטיפות ופיגועים, ובאחת הפעמים התנפצו כל חלונות ביתנו, מעוצמת ההדף של פיגוע שהתקיים כנגד המשטר. כתבנו על כך מיד לרבי, שהשיב: "בדיקת התפילין והמזוזות והעיקר בטחון בה'".
"באותה תקופה, המאפיה הקולומביאנית עשתה יד אחת עם אש"ף, והם טמנו בבית הכנסת מטען חבלה. הפעם המטרה לא הייתה נגד המשטר, כי אם נגד יהודים.
"אירע לנו נס של ממש: המטען התפוצץ אחרי שקיימנו בבית הכנסת שיעור לילדים, ולפני שהגענו לשיעור הבא. בדיוק בזמן הביניים, בו אף אחד לא שהה בבית הכנסת, אירע הפיצוץ, ואיש לא נפגע ממנו. כתבנו על כך לרבי, והרבי הדגיש את המילים "לפני" ו"אחרי", כלומר לנו: עיניכם הרואות את השמירה המיוחדת שיש לכם".
"אינני עוסק בהאשמות"
המענה הבא יוצא דופן ומיוחד במינו, וצריך הרבה לימוד.
"זה היה כשהתפרץ במדינה הר געש. כתבנו על כך לרבי, והרבי ענה: "אזכיר על הציון", ונתן את ברכתו להישאר במדינה. לאחר מספר ימים, כאשר התקבלה הנחייה, שמשפחות עם ילדים קטנים תצאנה מהמדינה עד יעבור זעם, שאל חותני את הרבי שוב, האם כדאי לצאת למספר ימים (באותה תקופה, קשה היה לטלפן מדרום אמריקה למזכירות הרבי והיינו מעבירים את השאלות דרכו). הרבי ענה על כך: "אם כן ישאלו רב מורה הוראה".
"חמי חש תחושה נוראה. הוא הבין שכוונת הרבי היא שאת תשובתו הוא כבר נתן, ואם מוסיפים לשאול – כלומר שלא מסתפקים בתשובתו – שישאלו רב. הוא כתב מכתב ארוך, בו הבהיר את עצמו ואת כוונתו, והתנצל על האופן בו כתב".
וכך הרבי ענה לרב שוויי:
"א) אינני עוסק בהאשמות ורוגזין וכל כיו"ב [כלומר שאין לפרש שהסיבה לפיה הפנה הרבי לרב מורה הוראה, היא בשל "האשמות ורוגזין" על שממשיכים לשאול לאחר שהרבי נתן את תשובתו].
ב) אינני עוסק בסגנון של רמזים ורמז דרמז [הרבי לא מעביר מסרים 'סמויים' ברמזים, וכוונתו במענה כפשוטה]".
וכאן מסביר הרבי באופן יוצא דופן, מדוע ענה כעת שיש לשאול רב מורה הוראה:
"ג) הענין כפשוטו: אין אתנו יודע בוודאות עד מה
ד) כיון שעפ"י תורת חיים מוכרח להורות – ע"ז נאמר תמים תהי' ועונים "לפי כחו" אף כשיש אחריות
ה) כשלאחרי זה שואלים הרי זה הוראה (יותר מרמז סתם) שבנידון […] איני יכול לקחת האחריות על עצמי
[כלומר, אם לאחר שהרבי עונה שבים ושואלים, זו הוראה מלמעלה ש"איני יכול לקחת האחריות על עצמי" ולכן הורה הרבי לשאול רב]
ו) ההוראה ברורה עוד יותר – באם ככתבו לא רצו לשאול והכרי […] של דבר ה"ז מלמעלה כמבואר באגה"ק)
[ההוראה – שיש לשאול רב – ברורה יותר כאשר השאלה הופנתה אל הרבי, למרות שהשואלים (הרב רוזנפלד וזוגתו) לא רצו לשאול בשנית, דבר שמלמד עוד יותר שמלמעלה מורים לשאול רב]
כל זה פשוט ואין מקום לפולמוס. אזכיר עה"צ".
"נשארנו בקולומביה, וב"ה הכול היה בסדר, אבל למדתי מכך, כמה אחריות הרבי לוקח על עצמו בעבור השלוחים שלו. כשמכניסים את הדברים תחת ידי הרבי, הרבי לוקח את האחריות ומברך".
את הדאגה של הרבי לשלוחיו, ראו הרב רוזנפלד וזוגתו על כל צעד ושעל. "בהזדמנות מסוימת, רעייתי לא הרגישה טוב. כתבנו על כך לרבי וביקשנו את ברכתו. לא רצינו להדאיג את הורי אשתי, ולפיכך לא סיפרנו להם דבר.
"לא קיבלנו כל מענה מהרבי.
"כעבור שבועיים הגיע חמי לחלוקת הדולרים מידו הק' של הרבי, וכאשר הגיע, העניק לו הרבי דולר נוסף "עבור הבת". באותה תקופה מישהי מבנות המשפחה סבלה מבעיה מסוימת, והוא שאל האם זה עבורה, אך הרבי אמר: "הבת מהמכתב".
"זה לא יאומן! מגיעים אל הרבי אלפי מכתבים, שבועיים חלפו מאז קיבל הרבי את המכתב שלנו, והנה כאשר מגיע יהודי לקבל דולר מהרבי, הרבי מעניק לו דולר עבור הבת מהמכתב"…
הוראת דרך בעבורנו
בטרם נסעו לקולומביה, נאמר לרב רוזנפלד וזוגתו כי במדינה חיים 12,000 יהודים, אולם לאמתו של דבר, מספר היהודים שהתגוררו בקולומביה בזמן השיא היה 6000. "חשבנו לעצמנו: מה נעשה במקום קטן כל כך?
"מדי חודש היה עלינו לכתוב דו"ח מפורט לרב חדקוב. כשלוש שנים לאחר הגיענו לקולומביה, כתבתי דו"ח, ובמהלכו ציינתי עובדה מעניינת וקטנה: שגריר ישראל בקולומביה הזמין אותנו לערוך קידוש בשגרירות הישראלית בליל שבת. ציינתי שערכתי במקום קידוש, ושבמהלכו כולם התנהגו בכבוד ונמנעו מחילול שבת וכו'.
"לתומי חשבתי כי זהו עניין פעוט, אולם כעבור כשבועיים קיבלתי תשובה, בה הפנה אותי הרבי לעיין בהלכה המפורסמת בהלכות תשובה להרמב"ם, פרק ג' הלכה ד': "לעולם יראה אדם את עצמו שקול ואת כל העולם כולו שקול… עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
"זוהי הוראת דרך בעבורנו: כל דבר קטן שאנו עושים לשוב, כל יהודי בו נוגעים – הוא עולם ומלואו. הרבי שולח אותנו לשליחות, מעניק את כל הכוחות, ועלינו רק לעבוד ולא לקלקל, וכך בעזרת ה' מצליחים".
כשהרב רוזנפלד וזוגתו הגיעו לקולומביה, מצב שמירת המצוות בקרב הקהילה היהודית במקום היה בכי רע. "כמעט ולא היו יהודים שומרי שבת, וכשהחלנו בהקמת מקווה טהרה, דיברו בקהילה שאנו בונים לעצמנו ברכה פרטית. לא היה להם שום מושג מהו מקווה.
"בתוך מספר שנים הקמנו מקוואות בכל הערים המרכזיות בהן מתגוררים יהודים. חמי ע"ה הגיע הנה לפקח על בניית המקווה בבוגוטה, ובערים הבאות – ברנקיה, קאלי ומדיהין – בנינו על פי היסודות שהדריך אותנו.
"מני אז, מצב הטהרה בקהילה היהודית כאן, ובעקבותיו שמירת שאר המצוות, השתפרו פלאים".
עם זאת, הקהילות היהודיות בערי קולומביה היו מגובשות ומאורגנות מאז ומתמיד. "כשהגענו לבוגוטה, היו כאן קהילה ספרדית וקהילה אשכנזית מגובשות מאוד. רב הקהילה האשכנזית, הרב גולדשמידט שי', הוא יהודי יקר מאוד, קשור מאוד לרבי, ואף זכה להיכנס ל'יחידות' מספר פעמים. אנו עובדים יחד בשיתוף פעולה הדוק.
"בית חב"ד שוכן במרחק רחוב אחד בלבד מבית הכנסת הגדול – שגם אותו הקים ר' שמואל רוהר עם ידידים נוספים – ובבית חב"ד לא מתקיימים מנייני תפילה אלא פעמיים בשנה – בחנוכה, ביום בו מקיימים הדלקת מנורה פומבית עם חגיגה גדולה; ובפורים. בשאר ימות השנה אנו מתפללים בבית הכנסת, ושותפים בהנהגתו. המקווה שבבית הכנסת הוא כשיטת חב"ד, הנוסח – נוסח האר"י, והכל מתנהל לפי מנהגינו.
"גם הקהילה הספרדית מאורגנת מאוד. כשהגענו, קיבל אותנו בזרועות פתוחות רב הקהילה, חכם שהרבני זצ"ל, שהיה רב חשוב מאוד. הודות לתמיכתו החלנו כר פעילות נרחב בקרב חברי הקהילה. לאחר שנפטר, בשנות המ"ם, מינתה הקהילה את שליח הרבי הרב בן-שימול שליט"א, אשר הבאנו לשליחות בקולומביה כשנה קודם לכן".
"כאן מספיק לומר 'הרבי אמר'"
על האווירה השוררת כיום בקהילה היהודית בקולומביה, מספר הרב רוזנפלד: "כאמור, משפחות רבות החלו לקיים את מצוות הטהרה. אין זוג יהודי שמתחתן בלא טבילה במקווה, ורבים מתקרבים לשמירת תורה ומצוות.
"בקולומביה, לא צריך להגיד 'הרבי מליובאוויטש אמר'. כאן מספיק לומר 'הרבי אמר', 'הרבי ביקש', שכן בעבור כל היהודים כאן – הרבי הוא הרבי.
"לאורך השנים ב"ה רבים מבני הקהילה זכו להגיע ולקבל דולר מהרבי, וחלקם אף זכו להשתתף בהתוועדות.
"אחד הנתונים המרגשים של חב"ד בקולומביה הוא, שיש יותר 'בעלי תשובה' שיצאו מהמדינה והפכו להיות חברי קהילות ליובאוויטש במקומות שונים על פני תבל, מאשר בעלי התשובה שנשארו להתגורר כאן. אנו מעודדים את המתקרבים לעזוב למדינה אחרת, בה ילדיהם יוכלו לקבל חינוך ראוי. ב"ה זכינו, שכמה מיוצאי קולומביה הפכו לגורמים מרכזיים בבניין ליובאוויטש בנקודות שונות על פני תבל".
ידיו של הרב רוזנפלד מלאות עבודה. "בנוסף לפעילות בקרב הקהילה, לשיעורי התורה ולפעולות ב'מבצעים', כבר מיום הגיענו הנה אני נוסע מדי יום או יומיים ללמד בבית הספר העברי, ומשתי סיבות: הסיבה הראשונה היא, כי הילדים הם דרך קלה להגיע אל הקהילה; והשנייה היא, שכאשר ילדיי הגיעו לגיל שלוש-ארבע שאלתי את הרבי האם להקים גן, והרבי הורה לעשות כעצת הרב זלמן שמעון דבורקין ע"ה, ואמר שנשלח את ילדינו לבית-הספר העברי, וזאת בתנאי שלא ידברו בו נגד הדת, ושאנו נעמול להיכנס לבית הספר וללמד בו יהדות.
"זה היה הדבר הנכון. כך, גם שמרנו על ילדינו, וגם הכרנו את כל ילדי בית הספר – שמהווים חמישים אחוזים מילדי הקהילה.
"בנוסף לבית הספר העברי, ישנו בית-ספר אמריקאי, שבו לומדים ארבעים אחוזים מילדי הקהילה. התחלנו – יחד עם זוגתי תי' – לקיים בתוך בית הספר 'תלמוד תורה' פעמיים בשבוע (כיום מנהלים את ה'תלמוד תורה' בני וכלתי).
"למעלה ממאה ילדים לומדים ב'תלמוד תורה', וזהו החינוך היהודי היחידי שהם מקבלים.
"הפעילות בבתי הספר מביאה לפעולות נוספות, כמו שבתונים, בהם מגיעים הילדים והילדות – בנפרד – לחוות שבת יהודית מלאה, כולל לינה.
"בנוסף לפעילות נרחבת זו, אנו מקיימים גם גן ילדים, בו מתחנכים ברוח התורה והמצוות עשרות מילדי המקום".
שליחות מסביב לשעון
כששואלים את הרב רוזנפלד, מה מייחד את העבודה בשליחות הרבי, מול עיסוק בהפצת היהדות שלא מתקיים בשליחות הרבי, תשובתו חדה:
"השליחות היא עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ובמשך כל ימי החיים.
"בשליחות עובדים בעבור יהודי אחד, בדיוק כמו שעובדים בעבור מאה או אלף יהודים. השליחות היא להגיע לכל יהודי, יהיה מי שיהיה, היכן שהוא לא יימצא, מבלי הבט על שום נתון אחר. הוא יהודי – תפקידנו הוא להגיע אליו".
הרב רוזנפלד מקיים זאת בהידור: "קולומביה היא מקום קטן, ועבודתנו מלכתחילה ממוקדת ביחידים יותר מאשר בקבוצות. לעתים, בשביל לבקר יהודי אחד שיושב בבית הסוהר, אפשר להשקיע יום שלם, אבל שליח אינו עורך חשבון האם ההשקעה כדאית. כל סיוע ליהודי הוא כדאי. זוהי חובתו וזו זכותו של שליח.
"בקולומביה כולה חיים כיום אולי 5000 יהודים. מלבדם מגיעים הנה תיירים רבים, ובראש השנה ויום הכיפורים השנה השתתפו בתפילות בעיר מדיין לבדה 500 ישראלים, אבל הם מגיעים לתקופות קצרות וחוזרים למקומותיהם.
"ב"ה, אנו מכירים כל יהודי שגר בקולומביה. אם זה לא היה כך – הייתי אומר שאיננו עושים את העבודה.
"ביום בו מתפנה לי מעט זמן, אני יושב על-יד הטלפון, ומטלפן לאנשי הקהילה. אני כאן למעלה מארבעים ושתיים שנה, וכנראה שהייתי בברית, בבר המצווה ובחתונה של (כמעט) כל יהודי שגר כאן, וייתכן שאף בחתונת הוריו. הקשר עם כל היהודים כאן אישי ממש.
"בעיר בוגוטה, סיכמנו עם הרב הראשי גולדשמידט, שאינני עורך חופות, ועריכת החופות שמורה לו, אבל הוא מזמין אותי לברך 'ברכת כהנים' בכל חתונה. לאורך השנים, הייתי מנצל את ההזדמנות, ובנוסף לברכת הכהנים, אומר את ההוראה למעשה מהתוועדות השבת האחרונה.
"כך, כשאני נוסע היום למיאמי, מחפשים יוצאי קולומביה לפגוש את הרב שחיתן אותם (אף שאינני עורך את החופה, בזיכרונם נחרת שאני הוא שחיתנתי אותם…)"
המופת של משפחת רוזנפלד
בעיני הרב רוזנפלד, ה'מופת' המיוחד והמרגש, עליו הוא מלא הלל והודאה, הוא העובדה שילדיו יצאו בשליחות הרבי. "זהו מופת! זה לא מובן מאליו", הוא אומר, "שהילדים מחליטים שהם רוצים להיות שלוחים, וזוכים בזכות הנפלאה הזו, מתוך חשק ומתוך שמחה.
"הטבע המתבקש הוא, שילדי שלוחים, שחווים את קשיי השליחות, יתקשו לחפוץ לצאת אף הם בשליחות. החיים קלים יותר בקהילה מסודרת, עם מצב כלכלי מסודר וכו', ועם כל זה – כשרואים שהילדים רוצים להיות שלוחים, זונחים את הנוחות של עולם הזה ומתמסרים למילוי הכוונה העליונה – עלינו להודות על כך לרבי".
הרב רוזנפלד מקדיש גם דברים למהות השליחות: "המחשבה לא צריכה להיות עלינו ועל הצלחתנו, אלא על הזכות שהרבי עובר דרכנו, ופועל באמצעותנו. אנו צריכים להגיע למצב, שלא יהיה לנו זמן לחשוב על כך, אלא להתמסר לחלוטין להתאחדות עם המשלח, שהוא יאיר באמצעותנו, ואזי נראה הצלחה למעלה מן המשוער, בניסי ניסים.
"אין חודש (והייתי צריך לומר שאין יום), שחולף ואיננו רואים במוחש, שאלה הכוחות של המשלח שעוברים דרכנו. אנו רואים את זה אצלנו, ורואים את זה אצל השלוחים הצעירים שפועלים בקולומביה. לפני כשנתיים הגיע שליח חדש – הרב גלויברמן – לעיר קרטחנה, ועתה הוא כבר נכנס לבניין חדש. בדרך הטבע זה לא הגיוני, אבל הוא נכנס עם 'מסירות נפש', למעלה מדרך הטבע, וגם רואה הצלחה למעלה מדרך הטבע.
"כך גם בערים מדיין, ס. אנדרס וסלנטו, אליהן הגיעו שלוחים חדשים לפעול בקרב ישראלים. הם עובדים עם 'מסירות נפש', וקוצרים הצלחות על-טבעיות".
התפקיד של השלוחים
המצב השורר בארץ הקודש בשבועות האחרונים, נותן את אותותיו, כמובן, בקרב יהודי העולם כולו. כולם חשים חרדה לגורל היהודים בארץ הקודש, ומתמלאים בתפילה לניצחון במלחמה.
"תפקידנו, השלוחים, בשבועות אלה, הוא לפעול שיהודים יהיו שמחים, וכפי שכתב לנו הרבי לפני כמעט ארבעים שנה, כאשר המצב הביטחוני כאן היה בכי רע, כפי שסיפרתי לעיל: "בדיקת התפילין והמזוזות, והעיקר – בטחון בהשם". זוהי עבודתו של שליח כעת, להעניק לאנשים בטחון בה'.
"כבר שנים ארוכות, שלא הייתה התעוררות גדולה כל כך כפי שקיימת עכשיו, להנחת תפילין ולאמונה וביטחון בה', וזה מחייב אותנו לעבוד עכשיו באופן יוצא מן הכלל".
הנסיבות, כאשר ערים רבות נתונות תחת הפגזה, ובאופן כללי הקהילות זקוקות לשלוחים, הביאו לכך שחלק משלוחי הרבי בארץ הקודש אינם נוסעים ל'כינוס השלוחים העולמי' המתקיים בימים אלה. "עניינו של כינוס השלוחים", אומר הרב רוזנפלד, "הוא הכוחות שהשלוחים מקבלים מהמפגש איש עם רעהו – כאשר רואים ושומעים מה שלוחים אחרים, חברים ללגיון משותף, פועלים – מקבלים מהם כוח, התעוררות וחיזוק לעבודת השליחות שלנו. זה תובע מכל אחד מאתנו לעשות הרבה יותר.
"וכמובן, ב'כינוס השלוחים' מקבלים כוחות מהמשלח לעבודת השליחות בכל השנה כולה.
"אשר על כן, בוודאי שלשלוחים היקרים, שאינם יכולים לנסוע – לא חסרה הנסיעה, והעניינים הנפעלים ב'כינוס השלוחים' יפעלו בהם יותר מהנסיעה. אדרבה, כשאנו רואים את מסירות הנפש של השלוחים בכל הערים בארץ הקודש, זהו הדבר שמעניק לנו את הכוחות ואת המרץ להתמסר לשליחות".
